הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא וכו'. הנה רבינו בפ"א דמעילה הל' ז' גבי גיזת הבכור שלא מצאו לו חז"ל שיעור כתב ז"ל ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת ע"כ נראה דגם כאן גבי כלאים יהיה דינו כך דאף דשיעורו בכל שהוא מ"מ איזה שיעור קל בעינן ובפרט לענין מלקות וכבר ראינו שהתנא השוה השבת לכלאים כדתנן התוכף תכיפה אחת אין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור ע"כ אף אנו נאמר דלענין איסור בכל שהוא ממש אך לענין מלקות ילפינן ליה משבת:

תופרי כסות וכו'. המדקדק בדברי רבינו יראה ששינה מדין תופרי כסות למוכרי כסות מלשון המשנה וגם בדבריו עצמם ונראה לענ"ד משום דבתופרי כסות הם קבועים ועומדים וכיון שאין מתכוונין שרו משא"כ המוכרים שישתנה דינן מחמת המציאות הן מפני שצריכין להראות הגוון ומדת ארכן ורחבן הן מצד הקונה שרוצה לבקר אותו בגד ועל כולן נתכוון רבינו שאם ההנאה מגעת לגופן יש להם ליזהר ושלא לכוין משא"כ אם אינה מגעת לגופן כגון שחושש פן יטנפו הבגדים מחמת הגשמים וכיוצא ומכסה אותם בבגד כלאים אף שהוא מכוין מ"מ אין לו הנאת הגוף ולכך דקדק לכתוב שיציל להם הכלאים שעל כתיפן מן החמה ולא יתכוין בגשמים להתחמם בו ע"כ כלומר שתגיע ההנאה לגופן הוא שאסור וכן מדוקדק בדין הביצה שהזכיר אח"כ וכ"מ בירושלמי שדרשו אקרא דלא יעלה עליך למה שהוא הנאה לגוף עיי"ש ועיין עוד להט"ז ז"ל יו"ד סי' ש"א:

ציץ של עור וכו'. איני יודע לשער איך יהיה בציץ זה דין כלאים אם לא שנאמר דמדרבנן מיהא אסור מפני מראית העין:

ומטפחות שמספגין בהם הכלים והקרקעות. נראה שזה הוא מטפחות הספג ששנינו במשנה פ"ט דכלאים ושם פי' רבינו ומטפחות הספג שינגבו בהם כל הגוף ע"כ וכאן פי' פירוש אחר משום דכל מה שהוא בשם ספג הרי הוא בכלל האיסור אלא דבירושלמי משמע דאינו אסור אלא במתכוין לשם מלבוש אבל אם אינו מתכוין לא ורבינו לא חילק אך אפשר שסמך לדין תופרי כסות ומוכרי כסות שכתב לעיל הל' ט"ז:

מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת. משנה פ"ט והקשה הר"ש ז"ל דבנדה אמרינן הטעם משום דבמתים חפשי ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כ"ש שאין להלבישו כלאים משום לועג לרש ותירץ דמצות ציצית שאני שהיא שקולה ככל המצות וכו' אי נמי שאני כלאים דדומיא דהכי בחי שרי שהרי אין מגיע שום הנאה לגוף שהרי הוא מת ע"כ ולענ"ד לועג לרש לא נאמר אלא כלפי החיים שמראין עצמן שמקיימים המצות משא"כ כלפי המתים עצמן כיון שהם פטורין מכל המצות א"כ הכל שרי לגבייהו דבמתים חפשי ומשו"ה שרו בכלאים הם עצמן ודו"ק:

המת והבהמה וכו'. מדסתם ז"ל משמע דאפילו מדרבנן אין בו איסור וקשה קצת דמאי שנא מעשר מצעות שבתחתונה כלאים דאסור לישב עליהן שמא תכרך לו נימא אפילו שאינו דרך עליה (ואפילו שאינו מתכוין) וכמ"ש לעיל הל' י"ב והכא שרי אפילו לנושאן עליו אם לא שנאמר דהכא משום דהוי מילתא דלא שכיחא על דרך שכתב מרן ז"ל בדין שאחר זה ומסתברא ג"כ דאם הוא מכוין פשיטא דאסור:

וכבר ביארנו וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דאמת הוא דכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא וכו' ומרן ז"ל כתב דחז"ל הוא שהקילו משום דהוי מילתא דלא שכיחא ע"כ ובפ"ט דהל' טומאת מת כתב רבינו דדבר ידוע שכל הספיקות הן מדבריהם וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו דזהו שיבוש גדול וכו' ומרן ז"ל תמה עליו דהכא הודה לדברי רבינו ושם כתב שהוא שיבוש גדול וכוונתו ז"ל מבוארת מפני שתפס למ"ש רבינו דבר ידוע וכו' דמשמע קצת דגם בזו השיג. אך לתרץ תמיהא זו כדי שהראב"ד ז"ל לא יסתור דברי עצמו קל הוא כמבואר למעיין והפר"ח ז"ל יו"ד סי' ק"י בתחילת כללי ספק ספיקא כתב על דברי מרן ז"ל והרב בני שמואל ז"ל שלא ירדו לסוף דעתו של הראב"ד עיין עליו. ולענ"ד נראה דמרן ז"ל כל יקר ראתה עינו כדבר האמור ואין צריך להאריך והט"ז ז"ל יו"ד סי' ש"א פי' דברי רבינו באופן אחר עיין עליו:

הרואה כלאים וכו'. פשטן של דברי רבינו שאינו מחלק בין אם הלובש כלאים שוגג או מזיד דכיון שהרואהו מכיר בו שהוא כלאים דאורייתא קופץ בו וקורעו עליו. ונראה להביא ראיה לזה מההוא עובדא דאיתא בברכות דף כ' דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהוה לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל הות קם קרעיה מינה וכו' משמע דאף שאין הלובש יודע בו קאמר דהא גבי גויה אין לחלק בין שוגג למזיד ואין לומר דדרך מלבוש זה להיות בו כלאים ודאי והו"ל מזיד גמור דהרי רש"י ז"ל פי' כרבלתא לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון ע"כ (וחש) [וחס] לנו לומר שאותם הצדיקים היו לובשים כלאים דאורייתא אלא ודאי דבזה המלבוש היה מעורב בו כלאים ואף שהיה חשוב לא נמנע אותו חכם לקיים מצוותו. שוב ראיתי להטור יו"ד סי' ש"ג שאחר שהביא דברי רבינו הזכיר דברי הרא"ש ז"ל שמחלק בין שוגג למזיד משמע דהבין דרבינו אינו מחלק בהכי ולדברי הרא"ש ז"ל יש לידחק דאותה כרבלתא היה בה כלאים מפורסם ונראה לעינים דהו"ל מזיד גמור וכן מצאתי להדרישה ופרישה ז"ל וראיתי להרב ב"ח ז"ל שרצה לפרש דברי רבינו שגם הוא מחלק בין שוגג למזיד עיי"ש ומהמעשה שהזכרנו לא משמע הכי:

ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שתמה על רבינו וז"ל ותימה על הרמב"ם ז"ל למה לא נתן טעם שאמרו בש"ס שב ואל תעשה שאני כי היכי דלא תקשה ונגמר מניה ואם לא חשש לומר טעם זה למה באבידה חשש דלא תקשה ונגמר מניה וכתב מפני שהוא לאו של ממון והיה די לומר הואיל ופרט התורה ואמרה והתעלמת ולמה רבינו שינה טעמו מטומאה לאבידה ולא כתב מסקנת הש"ס דשב ואל תעשה שאני. והרואה יראה דכפי מ"ש רש"י ז"ל שם אין כאן קושיא שהרי פי' מטומאה גופה שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה וכו' היינו טעמא דלא גמרינן מינה וכו' דמעיקרא (כשניתן) [כשנכתב] לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות ניתנו לידחות על כרחך דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתן תדחה המצוה משא"כ כלאים וכו' ע"כ נמצא דהך טעמא דשב ואל תעשה לא נאמרה בגמ' על טומאת כהן ונזיר דהתם היינו טעמא מכח קרא וכו' דהו"ל כאילו לא נכתב על מת מצוה ומפני זה לא כתב רבינו שום טעם לטומאת מת אלא הזכיר הפסוק לבד ומה שנתן טעם להשבת אבדה אף דבשב ואל תעשה הוה סגי מ"מ כיון שתירוץ איסורא מממונא לא ילפינן נאמר תחילה בגמרא בביאור ובעלמא נמי אמרינן הכי ראה רבינו להזכירו לפסק הדין ואין כאן קושיא כלל:

אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. בספר מעיל שמואל ז"ל הקשה בשם מוהרח"ש ז"ל מההיא דעירובין דף ס"ג רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל כי האי גוונא מי מתחזי כאפקירותא א"ל אין חכמה ואין תבונה וכו' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ע"כ הרי דאף בדבר של דבריהם שהרי להשתמש במחובר אינו אלא משום שבות ואפ"ה אמר לו אין חכמה וכו' ותירץ ז"ל דשבות עיקרו מן התורה אי נמי דכלל זה לא נאמר אלא היכא דאינו יכול אח"כ לנדותו וכו' אי נמי משום דרמא ביה קלא ולא אשגח וכו' ע"כ. והתירוץ השלישי נראה יותר שהרי היה שם גם רב אשי ואותו האיש לא חשש על כבודו ג"כ ואפשר עוד דלעולם כך הוא האמת דפסוק זה לא נאמר אלא על איסור תורה אמנם רב אשי השיב לו כן להורות שמחל לו על כבודו כאלו הוה איסור תורה דאין חולקין כבוד לרב כלל:

כהנים שלבשו וכו'. למה שהשיג הראב"ד ז"ל מלבד הלצת מרן ז"ל עוד נראה דרבינו דרכו להעתיק הנאמר בגמ' ולשון הגמ' כהנים סתם. ומכיון דלא אשתרי להו כלאים בלא עידן עבודה מעתה באיסוריה קיימי אפילו במקדש ולענין דברי מרן ז"ל עיין להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף קכ"ב ע"ג: