Maaseh Rokeach on Divorce Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל מקום שאמרנו וכו' חוץ מן המגרש וכו'. הקושי מבואר בדברי רבינו במ"ש דבהרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שפסולה לכהונה מדבריהם דמהסוגיא דמגרש משמע להדיא שהיא מ"הת וה"ה ז"ל כתב דרבינו מפרשה דבדרך אסמכתא קאמר וזה דוחק וצ"ע ע"כ. ולכאורה הייתי ר"ל דמדבריהם שכתב רבינו כאן ר"ל מה"ת אלא שמפני שחז"ל פירשו כוונת הפסוק קרי ליה מדבריהם ע"ד שכתב פ"א דהלכות אישות דקדושי כסף הם מד"ס והן מה"ת להדיא וכמ"ש מרן כ"מ שם ע"ש וה"נ מדהביא רבינו הפסוק שנאמר ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים וכו' מדהביא הפסוק להדיא הורה לנו דמדאורייתא קאמר ולפי שהביא הפי' שפירשו בו חז"ל דהא אינו מפורש להדיא לכך קראו מדבריהם כלומר שהם פירשו לנו דבר זה ולעולם דמדאורייתא קאמר ולבי מהסס בזה מפני שלא ראיתי להמפרשים שכתבו כן דדבר פשוט הוא. ולקושיית הרל"מ שהקשה לפי שיטתו של ה"ה מההיא דהאשה רבה דף צ"ד דאר"י א"ר הו"ל לר"א למדרש מרגניתא ודרש חספא קשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר"א הא ר"א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכתא עכ"ל ולא זכיתי להבין קושיא זו דההיא דדרש ר"א במשנה היא באשה שהלך בעלה למד"ה וא"ל מת בעליך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו אעפ"י שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זה דרש ר"א אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ע"כ וכיון שהיא א"א גמורה שהרי בא בעלה פשיטא ודאי שקדושי שני לא היו קדושין ומכ"ש הגט דהו"ל חספא בעלמא ופסקה רבינו לקמן דין ו' שאין קדושין תופסין בעריות וכו' א"כ אין סברא לפוסלה לכהונה מפני זה ולא הביא ר"א הדרשה אלא לומר דאפי' מדרבנן אין שום פיסול וסוף כל סוף אין זה כ"א דרך אסמכתא בעלמא ודרך דרשה ואיך כתב הרל"מ דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ודו"ק:
וכן אם גרש וכו'. כתב ה"ה ז"ל ומפני שאין מברכין על הספיקות כפי שיטת רבינו בהלכות ברכות ע"ש ע"כ. לפי דבריו ז"ל ק"ק לשון רבינו שכתב וא"ץ וכו' דכיון שיש איסור בדבר לא הול"ל לשון וא"ץ דמשמע מיניה דאם רצה יעשה והרל"מ ז"ל תירץ לזה דהלשון הוא נמשך וכו' ולעד"ן דברי רבי' מדוייקים שהקדים הנשואין דאלו באמת הם רשות דאל"כ הי"ל להקדים הז' ברכות ועוד מבואר דכיון שכתב דא"צ ממילא דיש איסור בברכות דהוו שלא לצורך ולמ"ש מרן ז"ל דמשמע מדברי מהרי"ק ז"ל דא"צ לחזור ולקדשה וכו' וחלק עליו דאין זה במשמע דברי רבינו וכו' ע"כ. לעד"ן דבר פשוט שגם מהרי"ק ז"ל מודה לזה שהרי מודה ואזיל בכללות העניינים בלשון רבינו ורבינו כלל הגט פסול שהוא מדבריהם כמו שהקדים ז"ל ובגט פסול מדאורייתא היא מגורשת גמורה ואיך נתיר אותה בלא קדושין זה ודאי מן הנמנע וק"ל:
וכן הדין וכו'. כתב ה"ה ז"ל ירוש' פ' חרש וכו' ע"כ. אכן קשה דרבינו פי"א דין ט"ו כתב דחרש שגירש והלכה ונתקדשה לחרש וא"צ לומר לפקח שהיא אסורה לשניהם אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונישאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח ונ"ט ה"ה שם דחז"ל שתקנו נשואין לחרש לא יפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש יהא מותר ומ"מ לא תקנו לה נשואין להורעת כחו של פקח אחר וכו' ע"כ וכיון שכן קשה דלמה אסר כאן אשת הפקח הנשאת לחרש דכיון דנשואי חרש אינן אלא מדרבנן למה יורע כחו של הפקח מחמת החרש ולזה י"ל דשאני הכא דקנסוה רבנן לאשה משום דעבדה איסורא דידוע דטעמא מאי סמכו חז"ל על עד אחד להתירה לשוק משום דדייקא ומנסבה והאי הואיל ולא דייקא שהרי בא בעלה קנסוה רבנן לדידה שתהא אסורה לזה ולזה ופשוט. אך מאי דקשה טובא הוא מאשת החרש שהשוה אותה רבינו לאשת הפקח לענין שנאסרה על שניהם ואילו בפ"ד דאישות דין ט' פסק דחרש שנשא פקחת או חרשת שנשאת לפקח אין הקדושין מה"ת אלא מד"ס לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת ה"ז מקודשת לשני קדושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ הרי שהמציאות נראין שוין ממש ושם התירה וכאן אסרה ואין לומר דהתם בקדושין גרידא איירי ולכך היא מותרת לראשון כיון שלא נטמאה וכאן איירי בנשאת ולכך אסורה לשניהם דא"כ תמה על עצמך שהרי כאן פסק רבינו הרי שנתקדשה ואח"כ בא בעלה וכו' מותרת לבעלה וכו' וא"כ מאי אירייא שכתב שם דין זה בחרש ונ"ט משום דקדושיו מד"ס הא אפי' בפקח שקדושיו מה"ת הדין כן דבקדושין גרידא אין לחוש אמנם עדין י"ל דאין כאן קושיא ולעולם דהתם בקדושין גרידא קאמר ולא דמי לנתקדשה דקאמר הכא דהכא באשת פקח קאמר ומשום דאין קדושין תופסין בעריות קאמר דאפילו גט א"צ משא"כ באשת חרש שקבלה קדושין מהפקח הוו קדושי תורה וצריכה גט מה"ת וכיון דהיא לא עבדה איסורא שהרי לא נשאת אלא נתקדשה כשמגרש הפקח שריא לבעלה הראשון החרש וה"ז דומה למי שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה ושוב גירשה קודם שתנשא לו או שהוברר הדבר שלא גירשה בעלה דפשיטא ודאי שהיא מותרת לראשון דאף דרבינו פסק פי"א דין י"ב דמי שגירש אשתו ונתקדשה לאחר הרי הוא בבל תשוב מ"הת התם משום דגירשה גירושין גמורין אבל כאן לא נתגרשה כלל וחילוק זה נראה מבואר בדברי רבינו שהרי כתב כאן שכל מי שנשאת בגט בטל צריכה גט מבעל שני מדבריהם וכו' ושוב כתב שאם נתקדשה ואח"כ בא בעלה וכו' א"צ ממנו גט וכו' ומן האמור נתבאר לנו שמ"ש ה"ה פ"ד דהל' אישות דאין לנו להוסיף בגזרות של דבריהם וכו' ה"ד בנתקדשה לבד דהא ע"ד רבינו קאי אבל בנשאת אז ישתנה הדין בהכרח מפני הרואים וכו' וגם הירושלמי שהביא ה"ה בפרקין שלא נסתפקו אלא באשת הפקח ואסיקו דאף היא בקנסא אבל באשת החרש פשיטא להו דאסורה לזה ולזה לא אמרו כן אלא בשנשאת כמ"ש להדיא בירוש' אבל בנתקדשה לחוד הה"נ דיודה הירושלמי דאין כאן שום גזירה אמנם הראב"ד ז"ל רוח אחרת אתו בהבנת דברי רבינו והירושלמי כמבואר וחילוק זה בין נשאת לנתקדשה מבואר הוא במתניתין דהאשה רבה ע"ש ואין להאריך ועיין להרש"ך ח"א סי' ל' והמש"ל שהניחו זה בצ"ע ולע"ד פשוט כמ"ש ועיין לרש"י ז"ל פרק המגרש (גיטין דף פ"ט:)
יאמרו תנאי היה בקדושין וכו'. לכאורה ק"ק דמעיקרא קאמר תלמודא ביבמות דפ"ט אלא סיפא אמרה קדושי טעות הוו ופריך עלה רישא נמי אמרי נשואי טעות הוו ומתרץ קנסוה רבנן ופריך סיפא נמי לקנסוה ומתרץ רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה ע"כ משמע דלמסקנא טעמא דמילתא משום קנס ורבינו כתב משום קדושי טעות וכ"ה הרל"מ והרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"ו ע"ע ולעד"ן הדבר פשוט דכיון דלא קאמר אלא כדקאמר באוקמתא קמייתא ש"מ דלא חזר בו מתירוצו הראשון דעיקר טעמא משום דאמרי קדושי טעות הוו אלא דלמאי דאקשו עליה מרישא הוצרך לתת טעמים אלו זה נלע"ד בכוונת רבינו וכ"נ מסתמיות דברי ה"ה ז"ל וע"ע לה' בצלאל סי' ך':
וכל פירות שאכלו וכו'. משמע דדוקא הפירות שכבר אכלו אבל אותם שהם בעין ומכאן ולהבא ומכ"ש הקרן פשיטא דמוציאין מהם והיינו הנדוניא שדרך האשה להכניס לבעלה כמ"ש רבינו ריש פי"ו דה' אישות אלא שהרשב"א ז"ל בשיטתו ליבמות ר"פ האשה רבה הכריח מגמרא דידן והירושלמי דגם הנדוניא אבדה וסיים שהם ראיות שאין להשיב עליהם ע"ש ולרבינו צ"ל שיש חילוק בין הנדוניא שהיא בעין לאותה שאינה בעין דכיון שאינה בעין הרי היא בכלל הבלאות שאינם קיימים שכתב אח"ז שאין לה ולזה מסכים גם הרשב"א ז"ל וכ"פ ז"ל וכ"כ מהרשד"ם א"ה סי' קט"ו וכ"נ מדברי ה"ה ז"ל ועיין להתוי"ט:
ואין לה כתובה וכו'. ולענין זקוקה ליבם שא"ל שמת ונישאת ואח"כ בא היבם הנה מעשה זה היה בזמן מהרשד"ם ז"ל והשיב בפשיטות שדינה כדין האשה שהלך בעלה למד"ה ונשאת ואח"כ בא בעלה שאבדה כתובתה וכו' וכל הדרכים האלו בה ומטי לה משם הטור א"ה סי' קי"ט אמנם מדברי רבינו אין הכרע דהן אמת שבפ"ב דה' יבום כתב ז"ל דאם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא (מקרא דלא תהיה אשת המת החוצה) ומוציאה בגט וכו' ע"כ משמע דתפסי בה קדושין מדמוציאה בגט וכיון שכן אינה דומה לאשה שהלך בעלה למד"ה וכו' דאין קדושין תופסין בה כלל דהרי היא א"א גמורה אך ממ"ש רבינו פ"ד מה' אישות נראה שיש לדונה כא"א שהרי כתב שם דין י"ד דיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק נסתפק לחכמים אם הקדושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קדושין תופסין בה בערוה וכו' ע"כ נמצאת אומר לדעת רבינו דכיון שהוא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק:
וכן הדין באחים וכו'. אין להקשות דלמאי אצטריך ללמדנו דין זה הלא הוא נלמד במכ"ש מדין אשה שבא בעלה אחר ששמעה שמת וכו' שכתב בדין ז' דאפי' בא"א גרידא נוהג בה כל החומרות האמורות מכ"ש זאת שמלבד שהיא א"א ניתוסף בה איסור אחר דאשת אח ויש מי שרצה לדייק דרבינו כתב למעלה ששמעה שמת משמע שהמכשול בא מיד האשה ומשום דהו"ל למידק קנסו אותה כנז"ל אמנם בדין זה כתב והלך אחיו ושמע בו שמת ויבם את אשתו משמע שהמכשול בא מצד היבם וכיון שכן הוה אמינא דאינה ראויה לזה הקנס דידוע שהיא כפופה תחתיו לכך הוצרך להשמיענו דין זה אך א"צ לזה דהאמת הוא דהכא שאני שלא נשאת לראשון אלא נתקדשה לו גרידא וי"ל דיאמרו תנאי היו בקדושין ולא נתקיים כמ"ש רבינו בדין ו' ע"ש וזהו מ"ש בגמ' דף צ"ד דא"כ האי אשת אח ה"ד כגון שקדש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי אינשי הך קמא תנאה הו"ל בקדושין והאי שפיר נסיב וכו' אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הו"ל בנישואיה ע"כ ומתבאר יותר ממ"ש רבינו לקמן דין יו"ד ומ"מ הצריכו וכו':
כתב הסופר וכו'. לישנא דמתניתין פרק הזורק (גיטין דף פ"א) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן וכו' ובפי' המשנה כתב וז"ל ר"ל בזה המאמר בשטעה הסופר ונתן לפי מחשבתו שהוא שובר לאשה שתתנהו לבעלה וכמו כן נתן שובר לאיש לפי מחשבתו שהוא גט שיתנהו לאשתו ונתנו זה לזה וכו' ע"כ וכתב הרע"ב ז"ל דרבינו גריס ונתן גט לאיש ופי' ונתן שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה אבל הוא לא עשה אלא בהיפך ודחוק הוא ע"כ ולכאורה לא זכיתי להבין דבריו שאם נתכוון למ"ש בפי' המשנה הרי דבריו כפי הפשט של גירסתינו שהרי סיים ונתנו זה לזה דמשמע שעי"כ נמצא הגט ביד האיש והשובר ביד האשה מחמת טעות הסופר ואיך כתב ז"ל דרבינו לא גריס כגירסתינו ואם נתכוון לדברי רבינו של הי"ד קשה דבי"ד לא ביאר שנתנו זה לזה ועוד דאיך נאמר דבפי' המשנה היה גורס כן ובחיבורו היה לו גירסא אחרת זה דוחק עצום הן אמת דבחיבורו כתב שני חלוקות אחת שבא הטעות מיד הסופר ושנית שבא הטעות מחמת עצמן וה"ה ז"ל לא נרגש מזה כלל אלא הביא המשנה והגמרא כצורתן ונלע"ד דדעת רבינו כך היא דודאי מציאות זה לא נודע בבירור איך היה ואין אנו חיים אלא מפי הבעל שטוען כך וכמ"ש בירוש' מה אנן קיימין אי בשטעה אוף ר"א מודה אם בשלא טעה אוף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ע"כ וכיון שהדבר סתם שלא ידענו בבירור אם הטעות אמת אם לאו אלא שאנו תולין או שהבעל טוען שכך היה הטעות דהיינו בסתם שאמרו בירוש' מעתה כל אפיא שוין כמבואר ואין לגמגם בפי' זה ממ"ש רבינו ונתגלה הדבר שעדין לא נתגרשה דמשמע שכך הוא האמת באמת דזה אין נראה בשום פנים חדא דכיון שנתאמת הדבר מלתא דפשיטא ופשיטא דאינה מגורשת ועוד דמה נענה למה שסיים רבינו שאם נשאת ואח"כ הוציא הבעל את הגט ואמר שעדין לא נתגרשה וכו' אין שומעין לו לאוסרה על בעלה הרי כיון שנתברר לנו שכן הוא האמת פשיטא שנשואי טעות הוו ותצא ותאסר אלא ודאי נלע"ד כנז"ל שהדבר סתום ואין לנו שום גילוי כי אם מפיו של הבעל ולכך קודם שנשאת שעדין לא נאסר' על בעלה מהימני' ליה דאין בדבר שום נזק אם יתן גט אחר אך אחר שנשאת אמרי' דלאו כל כמיניה לאוסרה לזולתו וכו' אלא תלינן שנפל הגט מידה וכו' ומזה אנו למדין שמ"ש רבינו ה"ז אינה מגורשת אינו אלא כלפי דברי הבעל שאומר שלא נתגרשה כלל וע"ד מ"ש התוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה דאא"ל וכו' אמנם אנן בדידן הדבר הוא מוטל בספק כמבואר אלא דבמ"ש רבינו ויתן לה הגט בפנינו וכו' משמע שאותו גט עצמו קאמר וא"כ קשה דהו"ל גט מאוחר ופסלו רבינו בפ"א דין כ"ה ואין כאן קושיא שכבר ביאר שם ה"ה שכשנכתב ונחתם בו ביום אין בו דין מוקדם ולא מאוחר ע"ע:
ואם נשאת וכו'. הן דברי רב אדא בר אהבה בתלמודא דידן אך בירוש' אפליגו דר' זעירא אמר עד שלא נתארסה ונתארסה זהו לאלתר ר' יצחק בר חקולא אמר עד שלא נשאת ונשאת וקאמרי התם דמתני' מסייעא לר' זעירא לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכות השני ע"כ. והדבר מבואר דכל עוד שאנו יכולין להשוות הירוש' עם תלמודא דידן שפיר טפי ולכך נראה דכיון דהירושלמי ס"ל בפשיטות דמתניתין מסייעא למ"ד עד שלא נתארסה וכו' דמשמע דה"ק כיון דמתניתין קתני לא כל הימנו לאבד זכותו מעתה אפי' בקדושין גרידא קאמר דהא כבר זכה בה באמת וכיון שכן גם לפי גמרא דידן אין להכחיש הבנה זאת בפשט המשנה אם אפשר ואף אנו נאמר דגם במחלוקת התנאים והאמוראים אין להרחיק הסברות מן הקצה אל הקצה אלא יש לנו לקרב הדעות כל מאי דאפשר וכיון שכן אם נאמר דנישואין דקאמר רב אדא בר אהבה דוקא קאמר אבל קדושין לא נמצא פליג עם שמואל מן הקצה אל הקצה כמבואר משא"כ אם נאמר דקדושין נמי מודה רב אדא בר אהבה נמצאו הדעות קרובים יותר ודעת הרשב"א ג"כ בחידושיו כן היא ע"ע וכיון שכן היה אפשר דרבינו העתיק דברי רב אדא בר אהבה כדרכו הטוב וסמך על המעיין בכוונת הענין אך דברי הרב"י נתקשו אצלי דבסי' תצ"א כתב כדברי רבינו ופסקו בש"ע והוא ז"ל דרכו לבאר:
המוציא את אשתו וכו'. פרטי דין זה ביארו רבינו בפי"ד מהל' אישות דין ט"ו ובר"פ ט"ו שם ע"ע ועיין בהרמ"ך ובדברי ה"ה ז"ל תתורץ הקושיא הראשונה ועל השניה כבר עמד עליה הרב"י ז"ל א"ה סי' יו"ד ע"ש אף שבפי' המשנה פסק דבעינן תנאי כפול ועיין להרב אלשיך סימן ע"ח שהסביר דעת רבינו בזה בטוב טעם ודעת הן אמת דה"ה ז"ל הכריח דרבינו פוסק כלישנא בתרא דבין אמר בין לא אמר ונראה דההכרח האמיתי הוא ממ"ש רבינו אומר לו הודיעה וכו' שזה הוא לשון ל"פ דקתני צריך שיאמר לה וכו' דאילו לל"ק כדאמר לה קאמר כמבואר בגמרא וראיתי להרב"י סי' יו"ד שחלק על ה"ה ותפס במושלם דרבינו פסק כל"ק וכדעת רבו הרי"ף ז"ל והכריח ממ"ש רבינו וכן המוציא את אשתו משום איילונית וכו' דדוקא כדאמר קאמר וכו' ע"ע. ואף שאיני כדאי נראה דדברי ה"ה ז"ל בנויין על ההכרח כאמור ועוד שהרי כתב רבינו להדיא כדי לייסרה וכו' וזה אין שייך אלא לל"ב ומ"ש וכן גבי איילונית כבר ידוע מ"ש ה"ה שאין לחלק בה בין אמר ללא אמר דכיון שהוא מום גדול לעולם מצי לקלקלה ולפי' הרב"י ז"ל דדין האיילונית שוה בכל צדדיו לדין ש"ר ונדרים לא ידעתי איך שייך כדי לייסרה דהרי אם היה ברור לו כשלקחה שהיא איילונית הרי סבר וקביל ואם לא נודע לו הוי מקח טעות ודאי אלא צ"ל בהכרח שהדבר ספק והא ראיה שאח"כ ילדה וכיון שכן איך שייך שיתרה בה שלכך הוא מוציאה כדי לייסרה הרי אין בידה חטא ופשע וכ"ש ברואה דם בכל עת תשמיש דמנא ידעה קודם שתנשא לו אלא ודאי נראה דבשניהם חיישינן לקלקולא ובין אמר בין לא אמר קאמר גם הרש"ך ז"ל ח"ב סי' כ"ה הבין כדברי ה"ה אלא שנתקשה באיזה דקדוקים שבקל יש ליישבם ע"ע ובס' ידי אליהו ז"ל כתב דרך אחר בכוונת רבינו ולעד"ן דברי ה"ה ז"ל עיקר:
שליח שהביא גט מח"ל וכו'. בגמרא דייקו טעמא דממד"ה דעליה קסמכינן אבל מא"י דלאו עליה קסמכינן ישא את אשתו והא מת וכו' ומתרץ התם ליכא כתבא הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח וכו' ורבינו לא ביאר דין המביא בא"י דמלבד דמדיוקא נפיק עוד הרי כתב פ"ז דין כ"ד הא דמה בין גט למיתה וכו' אמנם הטור הביאו להדיא בסי' י"ב ע"ש:
וכן החכם וכו'. אף שכתב לשון חכם סתם כדברי המשנה לאו דוקא סתם חכם אלא בעינן מובהק ומומחה כמ"ש ז"ל פ"ו דה' שבועות דין יו"ד ונתבאר שם בגמרא ורבינו נראה שהשמיט ההיא דמעשה בצידן וכו' ולא ידעתי למה ואין לומר משום דמילתא דפשיטא היא שהרי בסוף הלכות נדרים הביא אהא דהמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן ע"ש וכמ"ש מרן ז"ל שם והטור סי' י"ב הביאו ע"ע:
ולעולם וכו' ויתקרב לחליצה. כתב ה"ה ז"ל שם ביבמות פ' ב"ש בגמרא ע"כ. והכי איתא התם דף ק"ט תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בג' דברים בחליצה כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א כאילו פוגע בערוה וכו' משמע דס"ל לאבא שאול דמצות חליצה קודמת וכן אמרו שם דף ל"ט דאהא דתנן פ"ק דבכורו' מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום א"ר בר חמא א"ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה א"ל ר"נ בר יצחק אכשור דרי מעיקרא סברי לה כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ"מ וכו' וכיון שכן יש לתמוה הרבה שרבינו בפ"א דה' יבום פסק להדיא דמצות יבום קודמת למצות חליצה וזה הוי כרבנן דפליגי אאבא שאול וכן הק' הרל"מ ז"ל ובתחלת המחשבה הייתי רוצה לומר דאף דפסק כאבא שאול מ"מ לאבא שאול גופיה מודה הוא דבסתם מצות יבום קודם כפי סדרן של כתובים ובהכי הוה ניחא טפי אך רואה אני שכפי דברי ה"ה ז"ל אין קיום והעמדה לדברים אלו שהרי כתב שם שכן מבואר בהלכות ובפ' החולץ פסק הרי"ף ז"ל להדיא כרבנן וגם רבינו בפי' המשנה פרק קמא דבכורות כתב להדיא דאין הלכה כאבא שאול אלא כרבנן דפליגי עליה וכ"כ בסה"מ עשין רי"ז וכן משמע דס"ל ג"כ בחיבורו שהרי לא הזכיר דברי אבא שאול דאם כנס לשם נוי או ד"א דהוי כפוגע בערוה ש"מ דכחכמים דוקא הוא שפוסק וא"כ איך הזכיר כאן דברי אבא שאול וזיכה שטרא לבי תרי ומן התימה על ה"ה ז"ל שהוא הנאמן ביתו של רבינו וכתב כאן שהוציאו מהגמרא דיבמות פב"ש בגמ' שהוא כאבא שאול ממש אין זה אלא פלא ועמ"ש שם בע"ה:
המגרש וכו'. יש להסתפק אם אחר שגירשה נשאת או נתקדשה לאחר ומת או גירשה ושוב בעלה זה הראשון שהרי היא עליו בבל תשוב מה דינו מי נימא דכיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין כמ"ש רבינו פ"ד דה' אישות ה"נ צריכה גט א"ד כיון שיודע שאינו מותר לו להחזירה לא בעל אלא לשם זנות וכן נראין דברי רבינו שכ' הואיל ואשתו היתה ה"ז בחזקת שהחזירה דזה נראה שפת יתר דהיה די באומרו הואיל והיתה אשתו אלא נראה שבא להודיענו דמפני שהותר לו להחזירה גמר ובעל לשם קדושין שוב מצאתי להכנה"ג סי' קמ"ח שכתב כן בשם ריא"ז פ' מי שאחזו ועוד האריך בזה הפרט ע"ע:
שחזקה היא וכו'. נראה פשוט שגם לגבי הנבעלת אמרינן הכי דהא אין האשה מתקדשת אלא לדעתה והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ועיין להרב בני חיי א"ה ס"ס ט"ל:
והוא שיהיו שני העדים כאחד. פי' שיראו היחוד שניהם כאחד וכ"כ בפ"ח דין ב' וז"ל והדבר ידוע שאם נתייחד עמה בפני שני עדים כאחד וכו' ומדכתב שנתייחד בפני שני עדים משמע ג"כ דבעינן שידעו שהעדים ראו אותם וכדעת הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל אלא דק"ל על לשון התוספתא שהביא ה"ה ז"ל אחד בשחרית ואחד בין הערבים וכו' דמה נפשך אם ביחוד א' קאמר שנמשך משחרית עד בין הערבים דבר רחוק מן השכל דאש בנעורת כל הזמן הזה ולא ידליק ועוד דהו"ל לאשמועי' בסתם יחוד כשיעורו ותחלה ראה זה ואח"כ ראה זה ואי איירי בשני יחודים מילת' דפשיטא היא דהרי אין לנו כי אם עד אחד בכל יחוד וכבר ראיתי להטור סימן קמ"ח שהעתיק לשון זה של התוספתא והרב"י לא ביאר שום דבר והקרוב אלי דלעולם אפילו ביחוד אחד קאמר וגזירת הכתוב הוא דבעינן ב' עדים ביחד דוקא תדע דאפי' כשבאים העדים להעיד בב"ד בעינן שיעידו ביחד ואם באו זה אחר זה אפי' שמעידין יחד על דבר אחד ובשעה אחת אינן מצטרפין כמ"ש רבינו רפ"ד דה' עדות דגטין ודיני נפשות שוין בדבר זה דאין מצטרפין העדויות. ומ"ש רבינו בפ"ך דא"ב דמצטרפין וכו' בהכרח צ"ל דבדיני דרבנן דוקא קאמר דומיא דמ"ש שם בתרומה בז"הז ועיין להרב אליה רבה וזוטא דף צ"א שהקשה קושיא זו ותירץ לפי דרכו אך בהכרח צ"ל כמו שכתבנו ודו"ק:
הורו מקצת הגאונים וכו'. עיין להרמ"ך וכבר עמד בקושיא זו ה"ה ז"ל בפ"ד דה' נחלות ע"ש שהתירוץ מבואר מצד הסברא גם כן דענין הזנות שאני דיצר הוא דאלבשיה וכו' והנה נראה פשוט מתוך דברי רבינו דדוקא באשתו דהיינו שהיא אשתו בקידושין או שהיתה אשתו ושוב גירשה בהא דוקא אמרינן דאינו בועל בעילת זנות וודאי לשם קידושין בעל וכיון שכן נוראות נפלאתי על הר' כנה"ג סי' קמ"ט ס"ק כ"ב בהגהת הטור שכתב וז"ל אמר המאסף נ"ל שאם שדך אשה ובא עליה אף עפ"י שלא פירש דלשם קידושין בא עליה יודה הרמב"ם שצריכה גט ועיין להרדב"ז סי' קמ"ט וכו' ע"כ. ולא ידעתי מאי מייתי מהרדב"ז דאדרבה התם לא מלאו לבו לומר שבעל לשם קידושין אלא בהצטרפות כמה הוכחות ועדויות ע"ע. ועוד ק' במ"ש דיודה הרמב"ם בזה דרבינו לא כתב כן אלא כשהיא אשתו ע"י קדושין שהרי כתב שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש ע"ת ובעל סתם שהרי אשתו היא וכו' ע"כ. אבל המשודכת אינה אשתו ואפי' ארוסתו כלל ובידו להוציאה בלי שום דבר משא"כ בנתקדשה וכו' ואף אם נראה לדחוק עצמנו בדבר זה ונאמר דלא נחית רבינו אלא לאפוקי אשה נכרית דעלמא אבל המשודכת כיון שהיא קרובה להיות אשתו כאשתו דיינינן לה אכתי מה נענה לדברי הרב"י שם באותו סימן שכתב הפך מזה שהרי הביא שם בשם תשובות הרמב"ן סי' קל"ה על משודך שנתייחד ימים רבים עם משודכתו וכו' ותירץ דאף את"ל שבעל לא נתכוון אלא לזנות שלא אמרו אלא באשה שגירשה א"נ באשה שנתקדשה וכו' שכבר יש ביניהם עסק קדושין אבל באשה בעלמא שאינה אפי' ארוסה ואפי' ראוה שנבעלה כפי מ"ש הרמב"ם וכו' ע"כ הרי שהרב"י ז"ל הזכיר דין זה בשם הרמב"ן דמטי לה בשם רבינו ולא חלק עליו ואיך יאמין כי יסופר שנעלם זה מהרב ז"ל ושטח דבריו הכי מוכחי שהרי כתב הדין דרך חידוש מדעתו וכעת צל"ע. שוב התבוננתי בדבר ונראה לי קצת הלצה להרב ז"ל וזה ממ"ש הרדב"ז סי' רי"ו דדייק מדברי הריב"ש ז"ל דבסתם משדך אם ראוה עדים שנבעלה חיישינן שבעל לשם קדושין וכתב ז"ל שדעת הריב"ש ז"ל לפסוק כהרמב"ם וכו' ע"כ ומינה נראה שסמך דעתו של הרכנה"ג ז"ל לפסוק כן אף שהוא הפך דברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרב"י ואפשר שלא חש להזכירו בהגהת הטור מפני שסמך למ"ש בהגהת הב"י באותו סימן ס"ק ח' שעל מ"ש הרמב"ן אם לנה עמו ונתייחדה עמו בלילה וכו' שתחילת דברים אלו מורין שבעל לשם קדושין כתב ע"ז שכ"כ מהר"ם אלשקר בסי' ג' (אין הספר מצוי בידי כעת) וכ"כ הרדב"ז סי' רי"ו וכו' והוא הדבר אשר דברנו ודוק. ומה שאני מסתפק בדעת רבינו אם נשא שוטה שאינה בת קידושין כלל ושוב נשתפית וחזרה ונשתטית ויש לנו עדים שבעל אותה בעת שהיתה שפויה מי נימא כיון דלקחה בנישואין וכשנשתפית בידו לבא עליה בהיתר גמור ולבועלה לשם קדושין דאז הם חלין ודאי והרי אשתו היא או דילמא כיון שהוא יודע דמן הדין לא היה לו בה שום צד אישות כשנשאה מעתה אפי' בזמן שנשתפית אינו חושש לה והרי הוא כבא על פנויה דעלמא ועיין להרב ג"פ סי' קנ"ט ס"ק ל' והיה מקום לומר שדינה כנושא קטנה שכתב רבינו פ"ב דכשגדלה יגמרו קדושיה וקטנה דינה כשוטית כמ"ש ה"ה בסוף פרקין ע"ע:
לא ישא אדם וכו'. ולא תהיה יושבת תחתיו וכו'. מסידור דברי רבינו נראה דלא זו אף זו קאמר דל"מ כשנשאה ודעתו לגרשה דתחילת הנשואין ע"ד זה אלא אפי' שנשאה כדרך כל הארץ ושוב נמלך לגרשה קאמר דאסור ובגמרא ילפינן לה מקרא דלא תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומדכתי' והוא יושב משמע דישיבה בעלמא קאמר וא"כ אף שאינו בא עליה כיון שהיא תחתיו ומשמשתו להכין לו כל צרכו קרינן ביה יושב:
ולא יגרש אדם אשתו ראשונה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. קשה דזה הלשון הם דברי ב"ש במשנה בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו רע"א אפי' מצא אחרת נאה הימנה וכו' ובפי' המשנה פסק רבינו כב"ה וכיון שכן למה הביא בחיבורו הלשון של ב"ש ולב"ש בעינן עדים ברורים שזינתה כדאיתא התם בגמ' ואם איתא כל כי האי הו"ל לפרושי ונראה דמשום הא גופה לא חש רבינו לשנטעה דהא ב"ש ילפי דבר דבר מממון בג"ש וכיון שלא הזכיר זה מוכרח שלא פסק כב"ש ולכך נקט קרא כפשוטו דגם ב"ה מודו ביה וכבר ביאר רבינו פי"ד דה' אישות ודברים שימצא האדם באשתו שעל ידן יש לו לגרשה ואמטו להכי קיצר כאן ועוד שהוסיף ז"ל שאין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה וכו' שזה מורה שאין לו עדים ברורים אלא אומדנות בעלמא ולכך הזהיר דאין ראוי למהר וכו' עד שיחקור ויבדוק עד הגיעו לאמיתותן של דברים אך דחיקא לי מילתא טובא דמתוך דברי רבינו ומתוך דברי ה"ה ז"ל שהזכיר ההיא שאמרו בגמרא כי שנא שלח וכו' ותירצו הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני וכו' דמתניתין מתוקמא בזיווג שני ונראה ברור שכוונתו שפסק כב"ה וכו' וכ"נ מדברי הרב"י סי' קי"ט ע"ע ודחיקא מילתא לאוקומי קרא בזיווג שני ולמה לא הזכירה תורה דין זיווג ראשון ואם באנו לשער סדרן של כתובים דן ידין דבזיווג ראשון משתעי קרא ודאי וממ"ש רבינו אבל שניה אם שנאה ישלחנה דזה מורה שהיא המשנה דאפליגו בה ב"ש וב"ה ור"ע מוכרח דמתניתין לדעתו ז"ל מתפרשת בזיווג שני אכן נראה שיש ליישב קצת לדעת רבינו דס"ל דקרא דכי מצא בה ערות דבר איירי בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני דמדכתי' והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר והכוונה או ערוה או דבר כדעת ב"ה וכמ"ש בגמ' וכיון שכן ה"ק קרא כי מצא בה ערות היינו בזיווג ראשון דבר בזיווג שני וכ"ש ערוה ומשום דלב"ש בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני בעינן ערות דבר בעדים ברורים להכי נקטו הך קרא במתניתין אכן אנן בדידן לב"ה פלגינן ליה לקרא כנז"ל. והנה רבינו העתיק אבל שניה אם שנאה ישלחנה ואם פסק כב"ה שאפי' הקדיחה תבשילו לא הו"ל למנקט הך לישנא ובב"י שם כתב דשנאה משמע ע"י שום דבר שעשתה וכו' ע"כ וכ"כ הרל"מ ז"ל והפר"ח שם חלק על הרב"י ז"ל מפני שרצה לפרש דעת רבינו שפסק כר"ע דבשניה אפי' מצא אחרת נאה הימנה ע"ע ונסתייע מההיא דעכסה בת כלב שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכו' ע"כ ולעד"ן התם שאני שהיתה יפה ביותר מטבע העולם ודברי ר"ע הם אפילו מצא אחרת נאה הימנה כל שהוא דאף שאינו שונאה מפני זה מ"מ אהבת האחרת גרם לו לחשוק בה ומכח זה נמנע ממנו מציאות החן של זאת ולא מפני זה נחליט המאמר שהוא שונאה וע"ע להרב"ח ז"ל. ולעד"ן יותר טוב לזווג דברי רבינו בפי' המשנה שפסק להדיא כב"ה וגם דברי הטור ז"ל מוכחי אנפשייהו להדיא כדברי הרב"י ז"ל ע"ע שוב ראיתי להר"י כולי בס' מש"ל ז"ל שכתב דממ"ש רבינו פ"ג דאישות דין י"ט דלא יקדש אדם אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה ע"כ דמזה נראה שפסק כר"ע וכדברי הפר"ח ע"כ לעד"ן דהתם משום עצה טובה קאמר וכלפי קרא דואהבת לרעך כמוך כלומר דלא ישנאנה מכח איזה כיעור או ד"א שימצא בה ודו"ק:
אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה וכו' שנאמר גרש לץ וכו'. הנה ביבמות דף ס"ג אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ וכו' ובשלהי גיטין תניא היה ר"מ אומר וכו' מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים זו מצוה מ"הת לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות וכו' ורבינו כלל שניהם והזכיר פסוק גרש לץ דמשמע דקאי אתרוייהו ונראה דס"ל דגם אשה שאינה צנועה נ"ל מגרש לץ וכו' וכ"כ הרב"י שם ובס' ג"פ ז"ל כתב דלא מייתי קרא אלא לרעה אבל אינה צנועה ידוע דפשיטא דמצוה לגרשה וכו' ע"כ. ולעד"ן כדברי הרב"י דאם איתא הו"ל לאקדומי אינה צנועה ולאסמוכי קרא ארעה וכו' ודע שהמפרשים ז"ל הקשו על רבינו למה השמיט ההיא דא"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד ע"כ ופירש"י לא מצא בה וכו' לב"ה וגירשה מהו מי כייפינן ליה לאהדורה או לא ע"כ ולעד"ן משום דמילתא דפשיטא הוא והרי כבר פסק בפ"א דנערה בתולה דין ז' דהאונס שעבר וגירש כופין אותו להחזיר וכו' דמינה משמע לן דבעלמא מאי דעבד עבד ודו"ק:
אבל אם נשתטית אינו מוציאה עד שתבריא. מדקדוק הלשון נראה דיש רפואה לחולי זה אלא שאינו יכול להוציאה עד שתבריא דאל"כ עד שתבריא הוא מיותר גמור אלא ודאי נראה שבא להשמיענו דאף אם יש רפואה לחולי זה מ"מ אינו יכול להוציאה ומינה נמשך ג"כ שאינו חייב במזונותיה ולא בשאר וכסות וכו' וכיון שכן מ"ש רבינו אח"כ ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה היינו בהכרח אפי' במציאות שיש לה רפואה ולזה השיג הראב"ד דאם בת רפואה היא למה לא יהא חייב לרפאותה וכו' ע"כ ולזה הליץ ה"ה ז"ל על רבינו דחיליה מדין אשה שחלתה וכו' שכתב פי"ד דאישות ע"ש ומזה ק"ל על הפר"ח ז"ל א"ה סימן קי"ט ס"ק י"ג שכתב שאפשר דל"פ הרמב"ם והראב"ד ז"ל דהרמב"ם איירי בסתם שוטה שאין לה רפואה וכו' ואינו חייב לרפאותה דקאמר היינו כגון שחלתה במיני חולאים אחרים אבל הה"מ הבין וכו' ע"כ. וקשה דמכח הדיוק של עד שתבריא מוכרח להבין כמ"ש ה"ה ז"ל כאמור שוב ראיתי להרב"ש וס' ג"פ ז"ל שהזכירו דעת זה של הפר"ח בשם אחרונים ז"ל והנלע"ד כתבתי:
ומאכילה ומשקה משלה. הנה ה"ה ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו ממ"ש בפי"ד דהל' אישות דהאשה שחלתה וא"ל הריני מגרשך ואתן לך כתובה שומעין לו וכאן ודאי היה רוצה זה לגרש אלא שחז"ל מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו וכו' וע"כ דמאכילה ומשקה משלה דקאמר היינו מכתובתה בין מנ"מ בין מנכסי צ"ב דומיא דאשה שחלתה וכו' אך ראיתי להכנה"ג סי' קי"ט בהגהת הטור אות מ"ו שכתב בשם הר"ם מטראני ח"ב סי' כ' דמשלה דקאמר היינו מנכסי מלוג דבנצ"ב שחייב באחריותן לא מיקרי שלה וכו' ע"ע וכעת אין הספר מצוי בידי לראות אם כתב כן אע"פי דדברי ה"ה ז"ל אין נראין כן ושם כתב עוד שאם כלה כל מה שהיה לה יזון אותה הבעל משלו ע"ע והכי מסתברא דהרי אכתי אגידה ביה שהרי לא גירשה וק"ל:
ואינו חייב לרפאותה. כבר כתבנו לעיל שנראה העיקר כדברי ה"ה דבחולי השטות קאמר בין יש לו רפואה בין אין לו רפואה ואם נחלית בחולי אחר חוץ ממנו אתי במכ"ש דכיון שאנו פוטרים אותו מלזונה וכו' מפני שהיא שוטה ואפילו ברפואתה אינו חייב מכיסו מכ"ש בחולי אחר ועמ"ש לעיל ומ"ש רבינו שאם גירש ה"ז מגורשת כתב הראב"ד ז"ל והוא שיודעת לשמור גיטה וכתב ה"ה שגם רבינו מודה לזה וקיצר כאן מפני שסמך לו עמ"ש פ"ב בדין הקטנה וכו' ע"כ ומחמת זה פרש"י בקידושין דמ"ג דקטנה הרי היא כשוטה וכו' ע"ש. ועוד נלע"ד דרבינו כתב בפ"א דאם נתנו לה כשהיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט ומדכתב אינו גט ש"מ דמה"ת קאמר והרי הדברים ק"ו דהתם הו"ל ראוי לבילה ואפ"ה הוא בטל מ"הת מכ"ש בשוטה שאינה ראויה כלל ואיך יתכן שתהיה מגורשת אפי' בדיעבד אמנם הרב מגדל עוז כתב דמהירושלמי פרק חרש משמע דאף באינה יודעת לשמור גיטה אם גירשה הרי היא מגורשת ושכן דעת רבינו ע"כ וסברת הירוש' הלזו הביאה ג"כ ריא"ז שם אך אין נראה כלל ועיין להרב"ח ז"ל והכי מסתברא ודאי דאיך יפקיע הגט כשהיא שוטה גמורה לקידושין שקיבלה כשהיתה פקחת: