יש שם ימים. דרכו של רבינו לכתוב לשון שם עיין פ"ג דתשובה ופ"א דיסודי התורה ושם ביאר מרן ז"ל שהיא כפ"א רפה בלשון ישמעאל. ועיין עוד בפ"ד ופ"ח דקדוש החדש.

שהיה כמעשינו וכו'. דבלאו הכי איש בחטאו יומת כתיב וכשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד עון אבות על בנים.

ואלו הן וכו'. תענית דף כ"ו ור"ה דף י"ח ודקדק רבינו במ"ש והובקעה ירושלים בחורבן שני משום דבחורבן ראשון היה בט' בו ככתוב בירמיה ל"ט והיינו מ"ש בש"ס דף כ"ח הא בחורבן ראשון הא בחורבן שני אמנם התוס' בר"ה שם הביאו מהירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז וקרא דכתיב בט' לחודש קלקול חשבונות היו שם ור"ל דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים ע"כ. וזה הירושלמי הוא בפ"ד דתענית עיי"ש וכעין זו מצאתי להתוס' בשבועות דף כ"ט ד"ה דע"ז אקרי אלוה גבי כשהשביע משה רבינו ע"ה את ישראל וכו' שכתבו דאפילו יזכיר שם המיוחד האמורים בסוף שבועות העדות השמות האמורים במיכה חול אפילו אותם הכתובים בשם המיוחד לר' יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר ע"כ. הרי ששם היו עובדין ע"ז ומדמין ששם הוי"ה ב"ה ח"ו הוא דבר אחר וזה היה טעותם והכתוב לא נמנע לכתוב כפי טעותם ה"נ אף שהמעשה לא היה באמת כי אם בי"ז כתב הנביא בט' להודיענו תוקף הצרות שהיו כ"כ טרודים עד שטעו בחשבון היום המר.

את התורה. נוסח אחר כת"י את ספר התורה.

והעמיד צלם. נוסח אחר והועמד וזו היא גירסת רש"י בדף כ"ו והכוונה שהעמידו מנשה ובבית ראשון ולגירסת והעמיד קאי לאפוסטומוס ובבית שני והרע"ב שם כתב דפלוגתא היא זו בירושלמי ועיין להתוס' יו"ט ז"ל ומדקדק סדור הלשון של רבינו נראה דעיקר הגירסא והעמיד ודו"ק.

צום הד' זה י"ז בתמוז. כן העתיק ז"ל בפירוש המשנה דר"ה דף י"ח ושם כתב דבבית שני היו מקצתן מתענין צום זה די"ז בתמוז ומקצתן לא ע"פ מ"ש בגמ' רצו מתענין רצו אין מתענין אכן קצת קשה ששם בגמרא אמרו צום הד' זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר כדכתיב במלכים ב' כ"ה ובירמיה ל"ט וצ"ב וגם רבינו גופיה לעיל כתב דבקוע העיר היה בי"ז בחורבן שני כלומר דבחורבן ראשון היה בט' כמ"ש שם ואיך כתב כאן שצום הרביעי שהוא נבואת זכריה ה' בתחילת בית שני היינו י"ז בתמוז וזה לא היה כי אם בחורבן שני כמבואר בש"ס דילן וגם למ"ש בפירוש המשנה קשה דמה ענין י"ז בתמוז בבית שני לצום בו היה להם לצום בט' בו כאמור וליכא למימר שהיו צמים בשביל שבירת הלוחות וביטול התמיד מבית ראשון חדא דזה מנין לנו והרי כמה צרות אחרות היו בזמנים קדמונים ולא התענו עליהם ומלבד זה ביטול התמיד הרי חזר לקדמותו בבית שני ואולי י"ל שהנביא רמז בפסוק זה מה שהוא עתיד להיות בחורבן שני שנקבע הצום בי"ז ולכך היו צמים בו והיינו ג"כ מ"ש כאן ומצאתי ג"כ להרד"ק בזכריה שכתב צום הד' זהו תמוז שהיו צמים בגלות בי"ז יום שנבקעה בו העיר וכו' ע"כ. ודוחק לומר דס"ל כהירושלמי הנ"ל בדין ב' דלא מסתבר שיניח תלמודא דידן ויתפוס כהירושלמי שהוא נגד הפסוק ותו דאם איתא במלכים ובירמיה היה לו לפרש דלא היה כן אלא בי"ז וקלקול חשבונות היו שם אלא נראה שגם הוא כיון לדעת רבינו ע"פ האמור ועיין עוד להרב ב"י סי' תקמ"ט.

ונהגו וכו'. בנוסח אחר כת"י ונהגו כל ישראל להתענות בזמנים אלו. ומ"ש בי"ג באדר. בדפוס אמשטרדם נדפס ובי"ג ובט"ז ונראה שהוא ט"ס. ומ"ש חל להיות בערב שבת וכו' אעשרה בטבת דוקא קאי לפי גירסתינו דבשאר תעניות א"א לבוא בערב שבת כי אם בזמן הראיה. ומ"ש ובכל הצומות וכו' בפסחים דף נ"ד.

משנכנס אב וכו'. תענית דף כ"ו וכ"ט. ועל מ"ש רבינו

וללבוש כלי מגוהץ וכו'. הקשה הרב לח"מ על מ"ש הרב המגיד ז"ל דאפי' מכובס מבעי ליה ותירץ דצ"ל דלאו דוקא נקט מגוהץ עיין עליו אכן למ"ש דבמתניתין אמרו ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת וכתב הרה"מ דרבינו לא הזכירו משום דלדידן לא מקלע ט"ב בערב שבת והקשה [הלח"מ] דרבינו פירש בהך מתני' וז"ל הוא מאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר כל השבת אסור ואפילו אחר התענית ע"כ. משמע דאית ליה דאי חמישי הוי קודם התענית אין סברא להתיר ומתני' איירי אחר התענית וכו' וקשה דבגמרא אמרו בברייתא חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ותירץ ז"ל דאפשר דרבינו ס"ל דלייט עלה אביי קאי גם אהך [דלא כפי' רש"י] ע"כ. ונראה דאין זה הכרח דמעיקרא תקשה דאם איתא דרבינו ס"ל דלייט עלה אביי קאי אובחמישי מותרים והלכתא כוותיה א"כ אמאי דחיק לאוקומי מתניתין בחל ט"ב באמצע השבוע וחמישי דקאמר היינו אחר ט"ב לוקמא בחל בערב שבת כלישנא דברייתא וכמ"ש רש"י במתניתין ולימא דאינה הלכה מכח מימרת אביי ואיתימא רב אחא בר יעקב דהוה לייט עלה אלא משמע דס"ל דעכ"פ בחמישי מותר לכבס מפני כבוד השבת דאלים טפי כבוד השבת דלא כמו שדייק הרב לח"מ ז"ל והשתא אתי שפיר דכיון דהוי הלכתא למה לא השמיטו רבינו ולהכי כתב הרה"מ מה שכתב ודו"ק.

וכבר נהגו ישראל. בנוסח אחר כת"י וכבר נהגו כל ישראל.

תשעה באב וכו'. פסחים דף נ"ד וכן נראה מפי' רש"י שם וקשה דרש"י גופיה בתענית דף י"ג כתב בהיפך דבליל ט"ב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום וכן הקשה הרב מג"א סי' תקנ"ד וי"מ דכוונת רש"י בפסחים היינו אבין השמשות של יום התענית גופיה ודו"ק ועיין בפ"ג דין ד'.

ואוכל בשר מליח וכו'. תענית דף ל' בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל כל זמן שאינו כשלמים וכו' ופי' רש"י שלא שהה במלחו אלא ב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים נקרא בשר גמור טפי לא מקרי בשר והתוס' כתבו שם דמזמן שחיטה קאמר ופליגי אפי' רש"י ז"ל כמ"ש הרב ב"י סי' תקנ"ב אלא דקשה על רבינו שלא התיר אלא בג' ימים או יותר וזה מנין לו וכן הקשה הרב לח"מ ולא תירץ כלום ונראה לענ"ד דרבינו סמך למ"ש בפ"ו דהל' ממרים גבי בן סורר ומורה וז"ל אם אכל בשר מליח ביום ג' למליחתו או שתה יין מגיתו פטור ע"כ. [כן מצאתי בדפוס מגדל עוז והוא מוכרח בגמ' ובנוסחאות אחרות אינו ונראה שהוא ט"ס גמור] והיא מימרא דרבה ורב יוסף פ' בן סורר ומורה וכי היכי דביין גיתו שסתם שם יש ללמדו ממ"ש כאן ה"נ בבשר מליח יש לנו ללמוד מציאות הג' ימים ממ"ש שם דהיינו בתוך הג' ימים אחר עבור ב' ימים ולילה אחד דתכף כשנכנס הלילה האחרת מתחיל היום השלישי. ויש לכוין קצת לשון רבינו דהכא לא קפיד אלא למיעוט זמן היין וריבוי זמן הבשר ודו"ק שוב ראיתי להסמ"ג שהשמיטו ג"כ ועיין להרב כנסת הגדולה שם. ובנוסח אחר כת"י כתוב בדברי רבינו ובשר מליח ששהה ג' ימים במלחו.

ואגבראיתי להטור ז"ל שם שכתב דאחר ב' ימים ולילה אחד נתבטל טעם הבשר וראבי"ה פי' משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה וכו' ע"כ. והנה שם דף ע' רבה ור"י דאמרי תרוייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר ומורה תנן התם ערב ט' באב וכו' אבל אוכל הוא בשר מליח וכו' עד כמה אמר רבי חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים וכו' הכא מאי התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה הכא משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך ופי' רש"י משעבר לילה ראשון מפיג טעמו ולא חשיב ע"כ. והרואה יראה דהך סוגיא הויא תיובתיה דראבי"ה ז"ל שהוא דימה דין דשלמים לבן סורר ומורה ומשום שמחה ומסוגיין מוכח להדיא דשאני בן סורר ומורה דטעמא משום אמשוכי ובכל שהוא דהיינו לילה אחד תו לא מחייב ובתחילת העיון הוה נראה לענ"ד דאפשר דס"ל לראבי"ה ז"ל דמאי דקאמר בגמ' התם וכו' הוא סיום דברי הבעיין ואצדודי הוא דקמצדד וכן ראיתי שכתב הרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל שם אלא שזה אינו נוח לי אחרי המחילה מכמה טעמי חדא דא"כ העיקר חסר דכשהזכיר הבעיין טעם דבן סורר ומורה הו"ל למימר או דילמא שאני בן סורר ומורה וכו' ותו דאם איתא מנ"ל לראבי"ה ז"ל לפסוק כן כיון דבעיין לא איפשיטא דנפיק מינה חורבא גדולה להמית נפשות אשר לא תמותינה ואנן קי"ל ספק נפשות להקל עיין להרב ב"ח והרב כנסת הגדולה ז"ל שנדחקו בזה.

ולדעתיהקלושה כוונת הש"ס לדעת ראבי"ה כך היא דרבה ורב יוסף אמרו דבבן סורר ומורה אם אכל בשר מליח פטור ולא פרשו לנו הטעם ולהכי מייתי הש"ס הך דערב תשעה באב וכו' דאיתקש לשלמים ובעי הכא מאי כלומר בבן סורר ומורה מאי מי נימא דט"ב דוקא איתקש לשלמים דטעמא הוי משום שמחה וטפי מב' ימים ולילה אחד תו לית בה שמחה משא"כ גבי בן סורר ומורה דלא אשכחן קרא דקפיד ביה אשמחה כדקפיד בשלמים ואדרבא אף אם נתאחר הבשר יותר מב' ימים מתוך שרגיל בה מ"מ אכיל לה ומחייב כיון דמקצת טעם בשר מיהא איכא או דילמא לא שנא ומתרץ התם כלומר גבי שלמים אה"נ דעיקר טעמא משום שמחה והכא בבן סורר ומורה אי ליכא טעמא דשמחה איכא טעמא דממשיך אחר אכילת בשר ממש ובכל דהוא דנפיק מכללא דשם בשר דהיינו שעבר עליו זמן שלמים דתו לא מקרי בשר להכי פטור וכו' ונמצא דשניהם שוים לפי האמת ודו"ק ואפשר דאבי העזרי ז"ל נייד מפי' רש"י משום דקשיא ליה דאם איתא דהכא עסקינן שנשחטה הבהמה בערב איך נאמר דבבקר אינו ראוי כ"כ לאכילה ועינינו הרואות שהוא יותר משובח בטעמו כשלן לילה אחד ועיין להתוס' סוף תענית ד"ה ואע"ג וכו'.

ואגבראיתי עוד להרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל שכתב וז"ל וקשה לי על הטור דפי' הטעם בתשעה באב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמ' זו אמרינן בפי' דהטעם משום שמחה הוא בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה אחד כמ"ש לענין בן סורר ומורה לחד צד ולפי פי' הטור הו"ל להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וכו' ע"כ. ותו קשה לי בדברי הטור ז"ל דמדהביא ההיא דראבי"ה אחר מ"ש תחילה משמע דלדידיה אינו משום שמחה וכו' והוי היפך הגמ' ואפשר דהטור ס"ל דמ"ש בגמ' משום שמחה לאו למימרא דזה עיקר הטעם אלא משום דבשלמים כתוב שמחה וכדי להשוותן הוא דקאמר הכי ואה"נ דטעמא הוי משום ביטול טעם ולכך גבי ט"ב מפרש דמה שהתירו בו בשר מליח ודמוהו לדגים ושאר ירקות היינו משום דנתבטל הטעם ואח"ז הביא הך דראבי"ה וכו' ומהאי טעמא התיר בשר עוף כרבא ונמצא דאתיא סוגיין על נכון לדעת הטור ז"ל ואמטו להכי הרב ב"י ז"ל לא הזכיר ההיא דבן סורר ומורה כלל משום דמוסכם הוא ודו"ק.

כסעודת שלמה. ובגמ' דף כ"ט אמרו בשעתו ופי' רש"י בשעתו כשהיה בעת מלכו ותקפו לאפוקי כשהיה הדיוט ורבינו השמיטו אפשר משום דמלתא דפשיטא היא שוב ראיתי בנוסח אחר כת"י שכתוב בשעתו בדברי רבינו.

אלא א"כ היה בשבת. נראה פירושו דבשבת לא היו נוהגים כחול גמור אך היו אוכלים תבשיל איזה שיהיה בלא בשר דאל"כ למאי איצטריך אלא א"כ היה בשבת מלתא דפשיטא הוא כמ"ש לעיל ואין לתמוה ע"ז דהרי הביא הרב ב"י סימן תקנ"ב דכמה גאונים לא היו אוכלים בשר ולא שותים יין אפילו כשחל ערב תשעה באב בשבת ולפ"ז מעלה על שלחנו שאמרו ר"ל רשות ויש לתת טעם לזה שכבר קיים עונג שבת בבשר ויין בסעודת הלילה ושחרית.

ואסור בסיכה של תענוג. כתב הרב המגיד ז"ל ודבר ברור הוא דלא עדיף מיוה"כ וכן הדין לרחיצה שמותר ביוה"כ ע"כ. הקשה הרב לח"מ וז"ל ודבריו קשים אצלי דאי ילפינן מיוה"כ אפילו סיכה שאינה של תענוג אסור שכן כתב רבינו בסוף שביתת עשור ופי' סיכה שאינה של תענוג הוי להעביר את הזוהמא כמ"ש הטור סימן תרי"ד וכו' וכתב הוא ז"ל דרבינו פסק כההיא דפ"ק דתענית [דף י"ג] לענין אבל דסיכה להעביר את הזוהמא מותר וכמ"ש בהלכות אבל ה"ה לענין ט"ב ותמה על הרה"מ דאיך השווה והעניינים רחוקים ע"כ. והנה לפי דרכו של הרב דמ"ש רבינו בשביתת עשור סיכה שאינה של תענוג היינו להעביר את הזוהמא וכמ"ש הטור והוא מוכרח וכמו שיבא לקמן בס"ד. לענ"ד נראה אפשר להליץ בעד הרה"מ ז"ל והוא דאיתא בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד ע"ב) אין בין ט' באב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומוקי ליה בקביעא דירחא הא לכל מילי זה וזה שוים ע"כ. ובפ' יוה"כ דף ע"ז ע"ב ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך וכו' אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיה לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש מוכח להדיא דביוה"כ לא הותר אלא לענין חולה ומי שיש לו חטטין וכיון דלכל מילי הם שוים ט"ב ליוה"כ כמ"ש בגמ' א"כ בט"ב לא הותר אלא דוקא למי שיש לו חטטין וכן פסק הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' תקנ"ד וז"ל סיכה אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומילתא דפשיטא היא דלהעביר את הזוהמא הוי חידושא טפי מחטטין ואילו הוה ס"ל דלהעביר את הזוהמא נמי שרי לישמועינן רבותא וכ"ש חטטין אלא משמע ודאי דס"ל דלהעביר את הזוהמא נמי אסור ואף שכתב דסיכה אינה אסורה אלא של תענוג מ"מ להעביר את הזוהמא תענוג הוי וכמ"ש הרב מג"א סימן תרי"ד יעו"ש וכן מתבאר להדיא מדברי הטור שם שכתב וז"ל וכן רחיצה וסיכה אסורים בו לגמרי כמו ביוה"כ וכתב הרב ב"י מההיא דפ' מקום שנהגו וכו' וכן הבין הלבוש ז"ל שכתב וז"ל וכן רחיצה וסיכה אסורים בט"ב כמו ביוה"כ וכו' ולפ"ז צ"ל דלהעביר את הזוהמא הוי תענוג וכמ"ש המג"א ז"ל וכיון דלא מכוין לתענוג סיכה שאינו של תענוג מקרי נמי אף שהתענוג אתי ממילא ומשו"ה התירו באבל להעביר את הזוהמא וכמ"ש רבינו ביו"ד סי' שפ"א ובאבל הקילו משום אבילות יחיד משא"כ בט"ב דהוא אבילות דרבים והוקש ליוה"כ.

ומעתהכי היכי דלא ליפלוג רבינו אפסקו של הרב ב"י בצירוף כל האמור בשופי מצינן למימר דמ"ש רבינו דסיכה של תענוג אסורה לאו לאפוקי להעביר את הזוהמא אלא לאפוקי מי שיש לו חטטין דההיא לאו מקרי תענוג כלל אבל להעביר את הזוהמא אף דאינה תענוג משום דתכלית מגמתו לא הויא אלא להעביר הזוהמא סיכה של תענוג מקריא לענין האיסור ומסתברא טפי דאל"כ אמאי אסורה כיון דלית בה תענוג כלל ולהכי כתב רבינו כיום הכפורים להורות שלא נטעה בזה וכן נמי שאר דיני ט' באב לא הזכירם רבינו משום דסמך אמ"ש שם וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל לקמן והברייתא תוכיח דקאמר הא לכל מילי זה וזה שוים ומאי דנקט רבינו הכא סיכה של תענוג היינו לאשמועינן דמ"ש בשביתת עשור דסיכה בין של תענוג בין שאינה של תענוג אסור לאו למימרא דאינה של תענוג כלל דא"כ אמאי אסורה וזו נראית כוונת הרב המגיד במ"ש דלא עדיף וכתב דהיינו לענין חטטין וכיוצא דאין בה תענוג כלל ומאי דהוצרך לומר כן היינו משום דרבינו השמיט כאן היתר זה של חטטין ומשום דברור הוא דלא עדיף וכו' לא הזכירו להדיא זה נראה לענ"ד בעד הרה"מ ז"ל. ואף דבירושלמי שהזכיר הרה"מ ז"ל בשביתת עשור אסר בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מ"מ היתר מי שיש לו חטטין בראשו הוא מפורש בש"ס דילן ולא פליג אירושלמי דבהא לא איירי.

שובמצאתי להרב ב"י או"ח ס"ס תרי"ד שכתב בשם הגהות מיימוני על דברי רבינו בשביתת עשור וז"ל והא דאמרינן בירושלמי בסיכה שאינה של תענוג מותר פירוש בחולה והוא מדברי סמ"ג ע"כ. ודבריו צל"ע דבירושלמי פ' יוה"כ אמרו להדיא דביוה"כ בין סיכה של תענוג בין שאינה של תענוג אסור בט"ב ובתענית צבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר ע"כ. והיכי כתב דבירושלמי אמרינן דסיכה שאינה של תענוג מותר והתם לא הוזכר היתר זה אלא לענין תענית צבור וט"ב ותו דהוא ז"ל הביא לשון הירושלמי הדא דתימא וכו' ושם לא הוזכר לשון זה כלל וגם בפ"ק דתענית שם הובא לשון זה עצמו וצ"ע.

אלאדאכתי פש גבן לדעת הרב המגיד דס"ל כהך ירושלמי א"כ בט"ב לישתרי סיכה שאינה של תענוג כמ"ש שם להדיא ונמצא דלדעת הירושלמי ט"ב חלוק מיוה"כ לענין זה והדרא קושיא לדוכתא. ומוכרחים אנו לומר דלא קי"ל כהך ירושלמי בהך כיון דהש"ס דילן פליגא וס"ל דלכל מילי הם שוים כאמור ותדע דבפ"ג דהל' תעניות כתב רבינו וז"ל בג' תעניות אלו וכו' ואסורים בסיכה ואם להעביר את הזוהמא מותר וכתב שם הרה"מ דלמד זה רבינו מק"ו מאבל הנזכר היתר זה [בתענית י"ג ע"ב] ואי פסק כהך ירושלמי למה לי להוציאו מק"ו כיון שהוא מפורש בירושלמי וכן העתיק דברי מרן ב"י סימן תקע"ה משמע להדיא דלא קי"ל כהך ירושלמי משום דפליג הש"ס דילן כאמור ולפ"ז מ"ש בברייתא דכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב לאו דוקא אלא לענין הד' עינוים וכיוצא וכן מתבאר להדיא מדברי הטור שבתחילת הסימן כתב לשון זאת הברייתא ואח"ז כתב דלענין רחיצה וסיכה הם שוים לגמרי ליוה"כ עיי"ש. ומה שהקשה הרב לח"מ על דברי הטור שהביא ראיה ממי שיש לו חטטין בראשו לדין מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט וכו' דלמה לא הביא מהברייתא מפורשת פ' יוה"כ וכו' והניחו בצ"ע ואפשר דהטור רצה להשמיענו אגב ארחיה טעם היתר זה למה ונתן טעם דהוי דומיא דחטטין דכל הקפידה אינה אלא בשביל תענוג והכי דייקי דבריו שכתב וז"ל ואינו מכוין לתענוג מותר שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג כדאיתא בגמ' מי שיש לו חטטין וכו'.

ותינוקות של בית רבן וכו'. הטעם נראה משום שהרב שמח בדברי תורה שלמד עמהם ולפי זה בדברים הרעים שרי וכ"כ הרב מג"א סי' תקנ"ד ויותר נראה לומר משום דכשהתינוק אינו מבין מה שאומר וכשלומד ויודע ללמוד הוא שמח ולפ"ז אף בדברים הרעים אסור אבל אם הוא מבין הרי הוא כגדול ושרי וכ"כ הרב מגן דוד [ט"ז] שם וסתמיות הדברים מוכיחין כן דאם כפי' הראשון לא הוה ליה להחליט הענין בסתם.

משחרב בית המקדש וכו'. ב"ב שם ומ"ש בדברי מרן כשחרב ביהמ"ק בראשונה. צ"ל בשניה. בא"ד ובין דברייתא וכו'. צ"ל וכיון דברייתא. בא"ד ואפשר ואין. צ"ל ואפשר דאין. ועיין בזה להרב ב"ח והרב מג"א סי' תקנ"ה ובס' ידי אליהו ז"ל. ולמ"ש הרב ב"ח בשם הר"ן בההיא דעירב חול או תבן דצריך לשייר מקום אמה על אמה עיין בס' תמים דעים שהגיה א"צ לשייר ונראה דהכי מסתברא וסתמיות דבריו נמי מוכיחי הכי דאילו לגירסתינו וכפי מה שהבין הרב ב"ח הו"ל לפרש עיי"ש.

והלוקח חצר. ב"ב דף ס' אמתניתין דלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה אמר רב הונא נפלה חוזר ובונה אותה ופריך מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר מסוידת מכויירת מפויחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה ומתרץ איסורא שאני ע"כ. ואם כן קשה דאמאי השמיט רבינו חלוקא דנפלה אינו חוזר ובונה אותה ומרן כתב דמשום דמילתא דפשיטא היא לא ביארו עיי"ש ויש להבין זה דחזינן בברייתא דהוצרכו לבארו להדיא דהרי פריך מינה לרב הונא ואם מלתא דפשיטא היא תקשה לברייתא גופה ואין לומר ולדקדק בדברי רבינו יותר מהברייתא ומה גם דשפיר הוה קס"ד כיון שנבנית מתחילה בהיתר. ועיין להרב מגן דוד [ט"ז] ובס' ידי אליהו שנדחקו בזה אחר המחילה. ומאי דנראה לענ"ד עמ"ש התוס' שם וז"ל נפלה אינו חוזר ובונה אותה השתא ס"ד דבית שנבנה בזמן שביהמ"ק קיים ונפלה חוזר ובונה (ובספק) וכו' כשנפלה תלינן שבאיסור נעשית לאחר חורבן ומשו"ה פריך ארב הונא וכו' ומשני איסורא שאני דאפי' ודאי נבנה בהיתר כי נפלה אסור לבנותה ולסיידה ע"כ. וכוונתם מבוארת דהרגישו לדברי המקשן ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע דאיסורא שאני וחורבן בית המקדש חמיר ואין להקשות מזה לענין נזק דממונא הוא ותירצו דהמקשן משום שראה הברייתא דאיירי בספק הוליד מזה דאם הוא ודאי דבהיתר נעשית אם נפלה חוזר ובונה אותה א"כ משמע דתכלית זאת הברייתא אינו בשביל החורבן לגמרי ממש אלא מאיזה טעם אחר תדע דכשהוא בודאי חוזר ובונה אותה וצ"ל דהיה טועה המקשן ממאי דסתמה הברייתא ולא פירשה אלא אין מסיידין וכו' בזמן הזה וכשתירץ לו איסורא שאני הודיעו דאפילו בודאי נבנה בהיתר כי נפלה אסור לבנותה כבתחילה. הנה כי כן יש לדקדק בלשון רבינו שכתב משחרב בית המקדש וכו' ולא נקט כלשון הברייתא דקתני אין מסיידין וכו' בזמן הזה אלא ודאי דנקט הכי לאשמועינן חידוש דאיסורא שאני כלומר שאין להקל כלל כי אם מה שמפורש להדיא וכי היכי דבתירוץ איסורא שאני שמעינן בכח דאפי' בהיתר ודאי אם נפלה אינו חוזר לבנותה וכ"ש בספק והברייתא דנקטא מילתא בספק לאו היינו [טעמא] אלא לאשמועינן חידושא דהרי זו בחזקתה כן נמי יש לנו לפרש בלשון הזהב של רבינו זלה"ה דזאת היתה כוונתו האמיתית דמכיון שהקדים בדבריו הקדושים משחרב בית המקדש וכו' הורה לנו דאין להקל כלל אלא במה שהתירו חז"ל להדיא וכו' וגם תיבת לעולם שכתב רבינו אתיא בדיוק לפי זה [גם בפי"ג דנזקי ממון ביאר להדיא לענין נזקי רה"ר דאם נפלה חוזר ובונה אותה ע"כ. ומכלל זה אתה למד דהכא שלא פירש ההיתר הרי נשאר באיסורו כמ"ש בגמרא] ואפשר להעמיס דכוונת מרן הקדוש זאת היתה לו כמ"ש דמשום דמלתא דפשיטא היא וכו' כלומר מאחר שפירש משחרב הבית וכו' וסמך על המעיין ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון.

וכן התקינו וכו'. רבינו נקט סעודה לאורחים אף דבגמ' אמרו סעודה סתם משום דמסתמא כשאדם עושה סעודה גדולה קורא לרעים ואהובים ואז היא עיקר השמחה וכדאמרינן גבי ברכת חתנים אי איכא פנים חדשות וכו' ולפ"ז אפילו בסעודת מצוה איירי רבינו שיש לעשות היכר. אלא דאיכא למידק במ"ש

מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי. דנראה דר"ל שמחסר תבשיל אחד וגם מניח מקום פנוי וכו' ובגמ' לא משמע הכי דקתני ומשייר דבר מועט מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא משמע דלא קפדינן אלא בשיור התבשיל. וצ"ל דרבינו מפרש דכיון דבעינן היכרא בעינן תרתי דלפעמים אין אדם משים על לבו חסרון התבשיל ואף אם ישים אליו לבו מימר אמר משום שלא היה מקום פנוי בשלחן לא הניחו מה שאין כן השתא דגם איכא מקום פנוי על כרחך ישים לב.

וכשהאשה עושה וכו'. שם ואמרו מאי היא בת צדעא ופי' רש"י טנפ"ל שרגילות לסוד שם ולהשיר שערה ורבינו שהעתיק משיירת מין ממיני התכשיט נראה דאינו מפרש כפי' רש"י אלא מין תכשיט גמור קאמר איזה שיהיה.

וכשהחתן נושא אשה. ועכשיו נוהגים לשבר הכוס וכ"כ הרב ב"י באו"ח ואה"ע עיי"ש והעולם נוהגים לומר בסימן טוב בשעה ששוברין הכוס כמדומה להם שהוא לשם שמחה ואינו אלא לשם עצבון כדי שלא ירבו בשמחה זכר לחרבן בית מאויינו.

וכן גזרו וכו'. [גיטין] דף ז'. שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין יימר שכר לשותיו אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל ע"כ. ונראה דכוונת רבינו לאסור כל מיני זמר בין בכלי בין בפה ואפילו על היין וזה מדקדוק דבריו שכתב שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכו' משמע דכייל כל מין זמר ושיר בין בכלי שביאר תחילה בין בפה שכלל במילת כל וכו' וא"כ ס"ל דההיא דשלחו ליה למר עוקבא היינו לכל מיני זמר בין בכלי בין בפה ואהא שלח להו מאל תשמח ישראל אל גיל וכו' שכולל כל מיני שמחות ושירים וכדפריך ולישלח להו מבשיר לא ישתו יין מפרש ז"ל דה"ק ומכ"ש שאר שירות דעל היין דרך הוא לשורר ולברך לחברים וע"פ מ"ש רבינו האי ז"ל ואפילו הכי אסר קרא א"כ כ"ש שאר שירות אפילו בפה ומתרץ דאי מהא לא איריא דכח הדוחה יכול לדחות דבמנא קאמר וזה מדכתיב לעיל שבת משוש תופים חדל שאון עליזים שבת משוש כנור בשיר לא ישתו יין וכו' אמנם לפי האמת הך קרא אפילו בפה קאסר מכח קרא דאל תשמח ישראל וכו' ותדע מדתנן פרקא בתרא דסוטה משבטלה סנהדרין בוטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין ומהגמ' דהתם מוכח דאפילו בפה קאמר תדע דקאמר התם אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרו דגרדאי אסור ופי' רש"י זמרא דנגדי מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם ודבקרי שמזמרים בשעה שחורשים ואינו אלא לכוין את השורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם דגרדאי אינו אלא לשחוק ע"כ. ואי קרא במנא דוקא איירי אבל בפה שרי מאי קמ"ל דזמרא דהני שרו אפילו כולהו נמי כיון שהוא בפה ותו דהיכי קאסר דגרדאי הרי אינו אלא בפה אלא ודאי דס"ל לסתם תלמודא דקרא אפילו שירה בפה קאסר ונקט קרא יין לרבותא דאפי' על היין שדרך לברך לחברים ולשורר וכיון שדרכו בכך הוה אמינא דאין זו שמחה גמורה ושרי אפילו הכי קאסר ומכ"ש שאר שירות אפילו בפה ואמטו להכי איצטריך למשרי הנך וכו' ובזה עלו דברי רבינו כתיקונם דהעתיק קרא דבשיר לא ישתו יין שהובא בהך מתניתין דלפי האמת אפי' שירה בפה על היין אסור כאמור כן נראה לענ"ד לפרש דברי רבינו מוסכמים עם הש"ס.

אמנםראיתי לרבינו בעל הטורים ז"ל סי' תק"ס וז"ל ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפילו בפה אסור אף בלא משתה וכו' ע"כ. ולכאורה משמע דס"ל לרבינו בעל הטורים דהרמב"ם פליג ממ"ש ביד למ"ש בתשובה. אמנם מדיוק דבריו הא ליתא שהרי כתב תחלה ומשמע וכו' אבל הוא ביאר וכו' ור"ל מכיון שביאר בתשובה משמע שכן היא כוונתו האמיתית והרב בעל כנסת הגדולה לא הבין כן עיין עליו דלפי דבריו קשה על רבינו הך סוגיא דסוטה כדאמרן ותמיהא לי מלתא טובא איך לא נרגש מזה בכוונתו לדעת רבינו וגם לפי דבריו פליג רבינו מדידיה אדידיה עיי"ש. ושוב ראיתי להרב ידי אליהו שהבין מעין מ"ש עיין עליו.

ואח"כ גזרו וכו'. סוטה דף מ"ט ובשתי נוסחאות אחרות כת"י כתוב ואח"כ גזרו על עטרות חתנים כלל ושלא יניח וכו' והשאר נמחק שם.

מי שראה וכו'. מו"ק דף כ"ו ובהגהות מהרמ"ע כת"י הגיה בדברי רבינו ירושלים מדבר וגומר וקורע ובדפוס סביוניטה יש נוסחא אחרת ע"כ. ולפי שראיתי אני הצעיר חילופי נוסחאות בפסקא זו ראיתי להזכירם כולן בנוסח אחד כתוב ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה וגו' וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים וכשיגיע למקדש אומר בית קדשינו ותפארתנו וגו' וקורע קרע אחר ואם פגע במקדש תחלה וכו'. ובנוסח אחר כתוב ירושלים בחרבנה אומר בית קדשינו ותפארתנו וכו' וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר ואם פגע במקדש תחלה וכו' וכן הוא בשתי נוסחאות אחרות כתיבת יד ואין שם בית המקדש וכו' ועיין בגמרא שם.

מן הצופין. פי' רש"י שם כפר שיכול לראות הר הבית משם אבל ר"י פירש כל מקום סביב לירושלים שיכול לראותה, שיירי כנסת הגדולה.

כל הקרעים וכו'. נתבאר שם ומה שיש לעמוד בדברי רבינו עיין פ"ט מהלכות אבל והמפרשים ז"ל.

היה הולך ובא וכו'. מסתברא דמי שנולד בירושלים אפילו הגדיל שם א"צ לברך דבקטנותו הוא פטור וכשהגדיל א"צ לברך דהא ראה אותן תוך ל' יום כ"כ הרב מג"א סימן תקס"א. השי"ת ינחם עמו ישראל בביאת הגואל במהרה בימינו אכי"ר.