כיצד הרי שהקדיש וכו'. מרן ז"ל הזכיר תמיהות מהר"י קורקוס ז"ל על דברי רבינו שהם מבוארים והוא ז"ל תירץ דרבינו לא נחית הכא לענין דינא כלל וכו' ע"כ. גם בשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפסו מחדש תירץ עם דברי התוס' ד"ה והא בעי וכו' דהוי כמקדיש עצים ואבנים וכו' ותירוצם דחוק אבל קושטא דמילתא לא הוי הכי דכיון דגזז את הגיזה תו לא שייך בה העמדה והערכה וכו' ומה שלא הזכיר רבינו אוקמתא דרבא משום דהוי מכל שכן דרבי מני מודה לרבא ורבא לית ליה דר' מני כמ"ש התוס' ורבי מני אמר לך צאנך מיעוטא הוי וממעט נמי הא דרבא ע"כ. ואחרי המחילה הראויה הם דברים מגומגמים וכמעט שאין להם ישיבה בעולם דמ"ש התוס' דר' מני אית ליה דרבא וכו' אינו מפני דדריש ממיעוטא דצאנך מקדיש הגיזה דזה לא אמרה אדם מעולם אלא כוונת התוס' דרבא דדריש מצאנך לשותפים ובעי תלמודא ואלא צאנך למאי אתא מוכרח דלא ס"ל דרשא דר"מ אמנם ר"מ דדריש מצאנך למעוטי הקדש פשיטא ודאי דיודה לדרשת רבא דאם הקדיש הגיזה לחודה הוי מחוסר גזיזה פדיה ונתינה דהא קרא הכי קאמר ולא מטעם מיעוט דצאנך דכיון דהוא לא הקדיש אלא הגיזה לחודה וגוף הצאן הוא חולין הרי הוי צאנך כפשוטו ואין לומר דכי קאמר רבא בהקדיש הגיזה עצמה היינו שגם הגיזה הקדיש להדיא דא"כ תיקשי ליה דלמה ליה קרא תיפו"ל דלאו בני גיזה נינהו כדפריך בריש הסוגיא.

ולהרבדמשק אליעזר ז"ל ראיתי שכתב דלית הלכתא כרבא מכח דר"מ בשם רבי ינאי קאמר לה ור' ינאי רביה דרבי יוחנן והלכה כמותו לגבי רבא אי נמי דרבינו גריס רבה בה"א וכו' עיי"ש. ולענ"ד יותר נראה דרבינו לענין הדין ס"ל כרבא דכיון דדריש מדסמיך קרא דנתינה לגיזה כבר פסק רבינו דרשא זו פ"א דהל' גירושין לענין גט ופ"ד דע"ז לענין עיר הנידחת ופ"ו דהל' עבדים לענין גט שחרור אלא דמשום דאין זו פשטא דמתני' לאוקומי קדשים דקתני במקדיש גיזה לבדה לכך נקט במקדיש בהמה סתם וכן מתבאר מדברי הרב קרית ספר ז"ל עיי"ש וזו נראית כוונת מרן ז"ל שכתב דלא חש להביא אוקמתא דרבא דכיון דאייתי תרי גווני דאצטריך קרא סגי.

**ובס'**צרור החיים ז"ל ראיתי שפלפל הרבה על דברי רבינו והקשה עליו כמה קושיות ורובם ככולם אינן כדאין למעיין בדבר ואין להאריך. לבד ראה זו שהקשה המפרש ז"ל דהו"ל לרבינו לבאר חוץ מגיזתה וכחושותה י"ל דמדכתב סתמא או הקדיש בהמה וכו' אפשר דכוונתו לבדק הבית כנז"ל דקדשי מזבח הרי הם אסורים בגיזה עכ"פ ודו"ק:

אין חייבים וכו' זכרים כנקבות. בנוסח אחר כתב יד זכרים ונקבות. ולמ"ש

הראוי לבגדיםבגמ' אוקמוה בדבר הראוי לשירות דהיינו בגדי כהונה שהיה בהם תכלת שהוא הצמר ומטעם זה ממעטינן נוצה של עזים דאף דראוי הוא ללבישת בגדים נאים וכמ"ש רש"י ז"ל מ"מ כיון שאינו ראוי לבגדי כהונה לא מחייב ורבינו שכתב הראוי לבגדים סתם הוא מגומגם שהרי נוצה של עזים נמי ראוי לבגדים ומהר"י קורקוס הביאו מרן ז"ל הכריח הדבר מעצמו דאם איתא אף נוצה של עזים לחייב. ולענ"ד נראה שרבינו דייק בדבריו שבזאת נקט לשון בגדים ובכולהו אינך דלקמיה נקט לשון לבישה לאשמועינן דבבגדי כהונה קאמר ולא חש לבאר משום דלאמיתות הדבר לכל מין לבישה מצי לעשותן וזה הוא דיוק נכון הרבה והקרית ספר תפס כן במושלם עיין עליו:

כיון שזיכה וכו'. זהו פי' מ"ש לעיל שעיקר המתנה היא ללבישה. ומ"ש בספרי רבינו

שמן לחמו ויינוטעות סופר הוא וצ"ל שהן לחמו ויינו וכן הוא בנוסח אחר:

ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה. מרן הביא משם הר"ן ז"ל שעמד בדברי רבינו דלמה פסק בטרפה דלא כר' שמעון דאתי כסתם מתני' עיי"ש ולא ידעתי למה לא סייע פסקו של רבינו מהתוספתא דפרק בתרא דחולין דקתני ראשית הגז נוהג בטרפה ואין נוהג במתה ונוהג בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים מן הרחל ומן הגדי נוהגים בו מן הכוי אין נוהגים בו ע"כ והזכירה מרן ז"ל (ומ"ש בדברי מרן פרק שני טעות סופר הוא וצ"ל פרקא בתרא) וכן זכיתי ומצאתי להרב דמשק אליעזר ז"ל והכריח עוד מדפריך תלמודא בפשיטות וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטרפה ועוד נראה לענ"ד דאין להכריח דמתני' לא אתיא אלא כר"ש כדמוכח מדברי רבינא דשפיר מציא סברא דנוהג בטרפה דהא התם בתוספתא דקתני דנוהג בטרפה קתני להדיא חומר וכו' עיי"ש.

ובדיןהכוי מבואר הדבר שפסק כת"ק דתוספתא אלא דיש לעיין דבפ"ט הל' ה' [פסק] דכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות והכריח שם מרן דס"ל דהוי בריה בפני עצמו וכיון שכן יהיה צמרו כשר לתכלת דהא ראשית הגז איתקש לבגדי כהונה וזו לא שמענו דבשלמא לענין מתנות כהונה אזלינן לחומרא לחייבו בהם אבל לבגדי כהונה אין לנו להקל ואולי דכך הוא האמת דכיון שהוא ספק אזלינן ביה להחמיר ומכ"ש שרבינו ס"ל שדין ראשית הגז שוה לדין המתנות כמ"ש בסוף הפרק והראב"ד ז"ל נראה שפוסק ג"כ כת"ק אלא שבא לחלק בדבר ועיין להרב דמשק אליעזר ז"ל שם ועיין עוד לרש"ל ז"ל:

המפריש ראשית הגז ונאבד חייב. קצת קשה דלעיל פסק שאם צבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז וכ"ש אם נאבד ואין לומר דלעיל איירי בצבע כל הצמר כולו כאחד ומשו"ה הוא פטור דהא קי"ל המזיק מתנות כהונה פטור כמ"ש רבינו פ"ט הל' י"ד וראיתי לרש"ל ז"ל סי' ו' שכתב על דברי רבינו דנ"ל דהיינו דוקא שנשאר עוד בידו מאותה גיזה שהפריש וכו' אבל אם נאבדה כולה פשיטא שאינו חייב ע"כ ולפ"ז אפשר דבצבע היינו כולו שאם נשאר לו קצת יתחייב לפי דברי רש"ל ז"ל ומ"מ הוא דוחק דהו"ל לרבינו לפרש:

היו שני מיני וכו'. מרן ז"ל כבר הליץ בעד רבינו והגיה לשונו ובנוסחאות שלפנינו נפל טעות סופר הניכר וכצ"ל זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר והשאר נמחק:

גר שנתגייר וכו'. וכן פסק פ"ט הל' י"ג לענין מתנות אך קשה לי למה הוצרכו שתיהם בגמ' דזיל בתר טעמא:

כמה צאן וכו'. הרי"ף ז"ל פסק ארבע ע"פ עדותו של רבי אמנם רבינו פסק כבית הלל וכמ"ש מרן ז"ל ורש"ל ז"ל תמה על רבינו ודעמיה דהא רבינו הקדוש שסידר המשנה כתב להכריע כר' יוסי וכו' וי"ל לדעת רבינו דאם איתא אמאי לא קבע סברא זו במשנה ותו דכיון דרבי דוסא וחכמים דמתני' נקטו לישנא דחמש כב"ה הכי אית לן למפסק:

השותפין וכו'. כתב מרן ז"ל על מ"ש

**והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור וכו'.**נראה שהוא מדין חלה וכו' וצ"ע ע"כ. ולענ"ד יש להכריחו על נכון מפלוגתא דר' אלעאי ורבנן דר"א פטר דשותפות מדכתיב צאנך ומשמע דאף שיש בחלק כל אחד מהם כשיעור אפילו הכי פטור דצאנך משמע דכולה שלך ומינה לרבנן דמחייבי היינו ביש כשיעור בכל אחד מהם דאם אין כשיעור אפילו רבנן מודו וזהו פסקו של רבינו ונכון:

ראשית הגז מצותה וכו'. לא ידעתי למה השמיט רבינו השיעור שקבעו חז"ל לראשית הגז דאיתא בגמ' דף קל"ז רב ושמואל דאמרי תרוויהו ראשית הגז בשישים וכו' ובבכורים פ"ב הל' י"ז הזכירו להדיא ואולי דסמך על מ"ש בבכורים גם בפ"א הל' י"א כתב רבינו דאיתקש ראשית הגז לראשית דגן ופ"ג דתרומות הל' ב' כתב השיעור עיי"ש. ומ"ש בספרי רבינו

ומזה על זהבנוסח אחר כתב יד כתוב וממין גיזה זה על מין גיזה אחר:

לפיכך אני אומר וכו'. לפי שבפ"א הל' י"א כתב ההיקש דמה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים אף ראשית הגז ע"כ עכשיו בא לומר דנ"ל דאף אם היא נשואה לישראל קאמר כדין המתנות שכתב פ"ט הל' כ':