מצות עשה לידע וכו' שנאמר וכו'. אם באנו לדקדק בדברי רבינו הרבה יש לתמוה עליו חדא דלא הביא ראיה אלא לבהמה וחיה ועוף ואילו לדגים וחגבים לא הביא שום פסוק ועוד דלמה הוצרך להביא משני פסוקים לבהמה ולחיה הא קי"ל דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כדאיתא בפ' אלו טריפות (חולין דף מ"ד) ועוד דבפסוק שהביא מוהבדלתם וכו' על כרחך דחיה בכלל דהרי באותה פרשה הזכיר תחילה חיה ובהמה בפרשת שמיני ועוד דבפתיחת אלו ההל' מנה מצות עשה לבדוק בסימני בהמה וחיה במצוה אחת אם כן למאי אצטריך לאתויי קרא דוהבדלתם וכו' ועוד קשה דבספר המצות עשין קמ"ט כשמנה מ"ע לבדוק סימני בהמה וחיה מפיק לה מקרא דזאת החיה אשר תאכלו ולא הזכיר אלו הפסוקים כלל ומ"ע של בדיקת העוף מקרא דכל צפור טהורה תאכלו וחגבים מקרא דאת אלה מהם תאכלו ודגים מקרא דאת זה תאכלו וכאן השמיטם כולם.

לכךנראה דודאי אין כוונתו כאן להזכיר הפסוקים העיקרים שמורים על המ"ע שכבר הזכירם בספר המצוות שלו אלא כאן די לו להזכיר הרמז שבא בפסוק דרך כלל שנבדיל בסימני הבע"ח כולם וכן הוא האמת דפסוק דלהבדיל וכו' קאי לכל האמור בפרשה לעיל מניה ולכוונה זו הקדים המאוחר שהרי פסוק דוהבדלתם הוא בסוף פרשת קדושים ופסוק דלהבדיל הוא בפרשת שמיני קודם לו הרבה להורות לנו שאין כוונתו לעיקר העשה אלא לגלויי מילתא בעלמא ודוק כי נראה לענ"ד מוכרח ונכון והמדקדק מדברי הרב המגיד ז"ל יראה שכן הבין גם הוא בפשיטות ועל פי זה תתורץ גם קושית הרב ב"י יו"ד סי' ע"ט בדברי רבינו ועיין בדרישה שם ועיין עוד להכנה"ג בהגהת הב"י אות ד'.

אם היא שסועה וכו'. עיין להרא"ם פרשת שמיני שהביא משם רבינו ישעיה ששסועה האמורה בתורה היינו סימן (שלשה) [שלישי] וכו' לאפוקי אצבעות כמו הכלבים והחתולים וכו' ונחלק הרב ב"י עליו שאין לנו אלא שני סימני טהרה בלבד.

בהמה טהורה וכו'. נראה פשוט דדוקא ילדה מין בהמה וחיה שרי אבל אם ילדה כמין עוף או צורה אחרת כיוצא בו אסור וכמ"ש רבינו לקמן דין ז' ובחולין דף ס"ח משמע דילדה גרע טפי מנמצא דאמרינן התם אפי' ר' שמעון דאוסר ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי וכ"כ התוס' שם דף ס"ט ד"ה אלמא וכו' והטעם משום שאינו בר קיימא כלל וכ"כ הש"ך יו"ד סי' ע"ט ולמ"ש רבינו אבל אם הניח וכו' ומצא כמין חזיר כרוך אחריה וכו' מבואר הדבר דלישנא דגמרא נקט ולכך לא כתב סוס או חמור כמ"ש ברישא אך מאי דאיכא לספוקי אם הניח בהמה טמאה וכו' ומצא כמין טלה כרוך אחריה מה דינו והנה ראיתי להרב הלבוש יו"ד סי' ע"ט שכתב בפשיטות שגם בטהורה כרוכה אחר הטמאה אסור וכתב עליו הש"ך שכן מוכח להדיא פ"ק דבכורות דף כ"ד וכו' ע"כ. והרב כנה"ג שם כתב עליו וז"ל ואני איני רואה משם ראיה לנדון הרב בעל הלבוש דלא מספקינן התם בטלה כרוך אחר רחל דילמא בנה הוא למלקי עליה משום אותו ואת בנו אלא משום דמינה הוא וגם הוי טהור בטהור אבל היכא דהוי לאו מינה או טהור בטמא יש מקום לומר דדוקא כשריעותא לפנינו שאותה בהמה שאנו באים לאכול הרי היא טמאה לפנינו ומטעם שהוא כרוך באנו להתירו בהא ודאי חיישינן דלאו בנו הוא והרי בהמה טמאה לפנינו אבל איפכא טהורה כרוכה בטמאה שאותו שאנו באים לאכול הרי היא טהורה לפנינו אפשר דלא חיישינן דלא מרחמא דלאו דידה ובנה כיון דהרי היא טהורה לפנינו וכלל הדבר דכשהחששא באה לקיים החזקה חיישינן וכשבאה לבטל החזקה לא חיישינן וכו' עכ"ל.

ואחריהמחילה הראויה דינו של הרב בעל הלבוש קיים ומבואר מההיא דאמרינן התם אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא מורה צדק וכו' מספקא ליה אי סבר ר' שמעון בן גמליאל יולדת מרחמת או אינה מרחמת ופירש"י יולדת מרחמת האי אסור באכילה ולענין בכורה מפטר משום דאי הוה דידה שפיר ואי לאו דידה הו"ל אחרינא ובאכילה אסור דאיכא למימר ולד אחרינא הו"ל ומת ורחמתיה להאי או אינה מרחמת ומותר באכילה דודאי דידה הוא עכ"ל. הרי מבואר דהספק בטמא שכרוך אחר טהור אינו משום שהוא טמא כלומר דחיישינן ליה מצד עצמו אלא הספק נולד לנו מצד אמו אם רחמא דלאו דידה או לאו וכיון שכן כך לי טמא שכרוך אחר הטהור כטהור שכרוך אחר הטמא דחד טעמא הוא דלעולם מספקינן ביה אי מרחמא דלאו דידה או לאו שספק זה נופל בין בטמא שכרוך אחר הטהור או איפכא וא"א בעולם לבא בסלקא דעתך שיהיה מותר באכילה כיון דאפשר דלא מרחמא אלא דידה ואז בנה הוא ודאי ותו דטפי יש לדון בטהורה שכרוך אחר טמאה דודאי בנה הוא מטמאה אחר טהורה דמסתברא דטפי מרחמא טהורה מטמאה ובפרק מפנין (שבת דף קכ"ח) אמרינן דטמאה לא מרחקה ואי מרחקה תו לא מקרבא משא"כ בטהורה דאף דמרחקה הדר מקרבא כדאיתא התם וא"כ טפי מחייב השכל בטהורה שכרוך אחר טמאה דודאי בנה הוא דהא אין דרכה לרחם מטמאה שכרוך אחר הטהורה דדרכה לרחם ואפשר דלאו בנה הוא ואף דהתם בבנה דוקא קאמר מ"מ דוק מינה ואוקי באתרין.

לפיכך דג טמא וכו'. פשוט דתיבת לפיכך קאי אדלעיל שכתב שהיוצא מן הטהור טהור וכו' דזה דוקא דרך עיבור משא"כ בדג שאינו דרך עיבור אלא דרך בליעה ומדכתב רבינו שנמצא במעי וכו' ולא חילק שמע מינה שבכל מקום שימצא בתוך הדג דינו שוה והפוסקים האחרונים ז"ל נחלקו באם נמצא בבית הרחם מה דינו ולכן צריך אני להזכיר הסוגיא כדי לברר הענין עד מקום שידי מגעת והנה בבכורות דף ז' תנן דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו ובגמרא טעמא דחזיניה דבלע הא לא חזיניה דבלע אמרי אשרוצי אשריץ מנלן דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים אי הכי כי חזיניה דבלע אמרינן הא אעכלא והאי אשרוצי אשרוץ אמר ר' ששת כגון שמצאו דרך הרעי רב פפא אמר כגון שמצאו דרך בית הבליעה ר' נחמן אמר כגון שמצאו שלם רב אשי אמר רוב דגים במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי ופירש"י דרך בית הרעי ואי עוברו הוא בבית הרחם אבעי ליה לאשכוחי שמצאו שלם שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוה משתהי ברחם כולי האי רב אשי אמר מתניתין לאו בדחזינן דבלעו אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון שרוב דגים במינן משריצין וזה השריץ מין אחר כמי שבלע בפנינו דמי ע"כ.

והנהפשטן של דברים דר' נחמן קאי לדברי ר' ששת ור' פפא דחד קאמר שמצאו בבית הרעי וחד אמר שמצאו בבית הבליעה ולאפוקי בית הרחם ואתא ר"נ למימר דגם בבית הרחם כשמצאו שלם דהיינו גדול אי הוה עוברו לא הוה משתהי ברחם כולי האי ורב אשי השמיענו חדוש אחר דהגם שאינו שלם כיון דרוב דגים במינן הוא דמשריצין אמרינן דבלעו ולהכי אף שנמצא בבית הרחם שרי וזה מדוייק טפי מדברי רש"י ג"כ שפירש בדרב אשי שנמצא בתוכו וכו' ופשיטא שאין כוונתו אלא בבית הרחם דבית הבליעה ובית הרעי כו"ע מודו בה דכמונח בקופסא דמי ותו מדכתב רש"י ז"ל דזה השריץ מין אחר הרי דבמקום השרצה קאמר דהיינו בית הרחם וא"ת אם איתא דבלעו מהיכן בא לבית הרחם י"ל או עפ"י מה שאמרו ז"ל דאוכל ממה שאמו אוכלת וכו' דמשמע שדרך איזה נקב הוא שניזון דרך הבני מעים וא"כ גבי דג נמי אפשר שאחר שבלעו יצא מהבני מעים ובא לו לבית הרחם או אפשר שנקב הבני מעים ויצא לו ובא לבית הרחם ע"י איזה מכה שהיתה באותו מקום אי נמי י"ל שלא בלעו דרך פיו אלא בית הרחם עצמו מבחוץ נכנס ובא לו ואין זה פלא דבדגים גדולים יתכן בשופי או נאמר שסוד ה' ליראיו והם ז"ל היו יודעים שאפשר לדג הבולע לבא בליעתו לבית הרחם ומדוייק טפי לפ"ז לשון התורת כהנים שהביא הרא"ש ז"ל דתניא גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי הטמא יכול אף הטמא שבמעי הטהור ת"ל אותם וכו' ואי אמרת בשלמא דהנמצא דרך בית הרחם קאמר ומטעמא דרב אשי תינח דאצטריך קרא לרבויי וכו' אלא א"א דבבית הרעי או בית הבליעה קאמר למאי אצטריך רבויא דקרא הרי כיון שנמצא במקומות אלו תו ליכא למיחש למידי וכמונח בקופסא דמי ולמאי אצטריך רבויא.

ואיןלהקשות אם איתא תקשה למתניתין למ"ד דוקא בנמצא דרך הרעי או דרך בית הבליעה מאי קמ"ל די"ל דאצטריך לאשמועינן דדוקא בכי הא הוא דשרי דבאמת קושיא זו איתא בעינה לרב ששת ורב פפא דמוקמינן למתניתין בראינו שבלעו ואי אשתכח בבית הרעי או בבית הבליעה מהיכא תיסק אדעתין לאוסרו הלא כיון שראינו להדיא שבלעו ושם נמצא הרי הוא כמונח בקופסא אלא ודאי דלא אתא אלא לאפוקי נמצא במקום אחר אלא דלרב ששת דאסר מי רגלים של חמור י"ל עוד דאתא לאשמועינן [דלא] דמי דהתם מתמצים המים מהגוף וכו' וכמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואיך שיהיה פשטן של דברים מוכיחים דבנמצא אף בבית הרחם קאמר ומטעמא דרב אשי ולהכי סתם רבינו וכתב שנמצא במעי וכו' ולא חילק במקומות כלל.

אלאשראיתי להרא"ש ז"ל שם שסיים וז"ל ואסיקנא אמר ר' אשי אימור רוב דגים במינן משריצין וכו' ומכאן מתירים הרינג'ש הנמצאים במעי דג גדול הנקרא בלוצ"ה אע"ג דלא חזינן דבלע וגם אין ידוע אם נמצא דרך בית הרעי או בית הבליעה ע"כ. ודבריו מגומגמים דמשמע שאם נמצא דרך בית הרעי או בית הבליעה אסור שכן הוא משפט הלשון דהגם דאין ידוע אם נמצא בדרך זה והוא מותר או נמצא בדרך זה והוא אסור אכן י"ל דכוונתו כלפי מ"ש תחילה דהלכתא כרב אשי וכו' ולא חיישינן לדר' ששת ור' פפא דבעו שנמצאו בבית הרעי או בבית הבליעה ולכך מתירים זה הדג דהגם דאין ידוע וכו' וכלומר דאפשר נמי שנמצאו במקום אחר כגון בבית הרחם ואפ"ה מותרים ונקט הך לישנא להוכיח דלית הלכתא כהנהו אמוראי וע"פ דבריו נמשך הטור בנו ביו"ד סוף סימן פ"ג שכתב וז"ל דג טמא שבלע דג טהור בין שנמצא במעיו בין שיוצא לחוץ מותר אפילו לא ראינו שבלעו ובכל ענין שנמצא בו בין נמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך בית הבליעה וכו' ע"כ אלא ששינה דברי אביו ז"ל וגם כפל לשונו ללא צורך לכאורה וראיתי להפוסקים ז"ל שנחלקו בכוונתו. דהפרישה ז"ל כתב דס"ל להטור דאף לרב אשי לא שרי ביוצא דרך הרחם אלא כשראינו שבלעו (וזה היפך דברי רש"י ז"ל) אבל לא ראינו שבלעו בבית הריעי ובבית הבליעה מותר אבל בבית הרחם אסור דחיישינן למיעוט וכו' ע"כ וגם לפי דבריו עדין דברי הטור מגומגמים הרבה והרב כנה"ג שם ביאר דברי הטור דלרב אשי אפילו לא בלע בפנינו ונמצא בבית הרחם טהור וכ"ש בנמצא דרך בית הריעי או בית הבליעה וכו' עיי"ש וגם הוא לא יישב הדברים וכבר נרגש הוא עצמו בדבר עיי"ש.

והרבב"י בשלחנו הטהור פסק דבין נמצא דרך בית הרעי בין דרך בית הבליעה שרי נמשך אחר דברי הטור ז"ל והט"ז שם נראה קצת מדבריו שהבין דאם נמצא בבית הרחם אסור דחיישינן למיעוטא ואם זאת היתה כוונתו קשה טובא חדא דהוא ז"ל הביא שם דברי רש"י ונסתייע מדבריו ולרש"י מבואר דלרב אשי אף אם נמצא בבית הריעי שרי דאחרי רבים אמרה תורה ואין לנו לחוש להמיעוט כיון דאפשר שבלעו אף רש"י ז"ל כתב שנמצא בתוכו וכו' וזה השריץ מין אחר וכו' דזה מורה דבבית הרחם קאמר כנ"ל ותו דאם איתא הו"ל להרב ב"י לכתוב בקיצור דאם נמצא בבית הרחם אסור דמינה נלמוד דבכל שאר המקומות מותר אמנם הש"ך ז"ל פירש שם דכוונת הרב ב"י דבין בבית הרחם בין בבית הבליעה בין בדרך הריעי קאמר דשרי וכו' ע"כ וכתב עליו הפר"ח ז"ל דטעות הוא דכד ניים ושכיב אמרה דאי בלעו מי הביאו לבית הרחם ושמעתתא כולה לא איירי אלא כשאין ידוע היכן היה וכו' ע"כ. וכבר כתבנו דרך מבוא הבליעה לבית הרחם כנ"ל וחס לן לשווייה הרש"ך והפרישה והרב כנה"ג והרב ב"ח ז"ל טועים בדבר זה גם מ"ש הפר"ח דכולא שמעתתא לא איירי אלא כשאין ידוע היכן היה תמהתי על המראה דלישנא דנמצא בתוכו שכתב רש"י מנגדו ודאי וכיון שהם ז"ל נמשכו אחר פירוש רש"י איך יקראו טועים חלילה וחס מלבד דלישנא דנמצא בבית הריעי ובבית הבליעה דקאמרו רב ששת ורב פפא בתוכו דוקא משמע והיכי כתב הרב דכולא שמעתתא לא איירי אלא כשאין ידוע היכן היה סוף דבר הדברים מוכיחים כמ"ש ולזה נוטים להדיא דברי רבינו כנ"ל.

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה וכו'. בחולין דף ס' אמר ר' חנן בר רבא השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה ב' גבין ושתי שדרות וכי משה קניגי היה או בלסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים ופירש"י ב' גבין ולכך נקראת שסועה תאומה וכי משה רבינו קניגי היה צד חיות בקניגון או בלסטרי מורה בקשת לחיות וכו' ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם ע"כ ואף שמפשט דברי רש"י משמע דחיה היא מדכתב ומנין היה בקי בחיות הללו וכו' נראה פשוט דלא כתב כן אלא כלפי תיבת קניגי או בליסטרי דמשמעותו שצד חיות אבל לענין המציאות לא נחית הכא דפשיטא שבהמה היא דהא תיבת השסועה דכתיב בקרא גבי בהמה דוקא הוא דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה וכו'. גם בנדה דף כ"ד תני ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שיש לה ב' גבין ושתי שדראות פסול לעבודה וידוע דאין קרבן בא מן החיות.

אין לך בכל בהמה וכו'. המפרשים ז"ל כולם נתחבטו בדברי רבינו שאינן עולים לפי שיטת התלמוד פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') וכיון דתורה היא ומקום הניחו נראה לענ"ד דדברי רבינו מבוארים בטעמם אין בהם נפתל ועקש וזה דרבינו קשיתיה תחילה דברי רב הונא בר חייא דקאמר דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה הוא ור' יוסי סבר מדקחשיב ליה בהדי חיות מינא דחיה הוא ע"כ דאיך יצוייר דוחק זה לרבנן דקי"ל כוותייהו דהכתוב יחשוב שבעה מיני חיות ובתוכם ימנה מין בהמה ולמה לא מנאה עם זאת הבהמה שהזכיר תחילה ולימא זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים ותאו ואמאי פתיך ועריב בהדי חיות אין זה דרך הכתוב כלל ואי משום התרגום שתרגם תורבלא לימא שהוא מין אחר ואינו שור הבר שלנו ויותר יש לתמוה על הך דרב הונא ב"ח שהם היפך דברי התוספתא דפ"ק דכלאים דאיתא התם חמשה דברים נאמרו בשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי מזבח וכו' והרי הוא כבהמה לכל דבר ר' יוסי אומר זהו תאו האמור בתורה וכו' והרי הוא כחיה לכל דבר וחכמים אומרים תאו בריה לעצמו שור הבר בריה לעצמו ע"כ הרי מפורש יוצא מתוך זאת הברייתא דחכמים גילו דעתם להדיא דשור הבר בריה לעצמו כלומר שהוא מין בהמה ותאו בריה לעצמו כלומר שהוא חיה ופליגי אר' יוסי דרצה להשוות שור הבר לתאו מכח התרגום ומבואר עוד בירושלמי סו"פ ח' דכלאים דקאמר התם אמתניתין דאפליגו ר' יוסי ורבנן רבנן סברי מכאן הוה וערק לתמן ור"י ס"ל עיקריה מתמן הוה וכו' ואלין דמתרגמין ותור בר ורימנין כר"י וכו' ע"כ ומזה הוכרח רבינו בעיקר הדין לפסוק כגמרא דידן ובטעמו נמשך אחר התוספתא והירושלמי ולהכי פסק דז' מיני חיות מנה הכתוב וג' מיני בהמות דלרבנן הכי הוא. ויותר תמהתי על הרב המגיד ומרן ז"ל איך העלימו התוספתא והירושלמי הזה ובהכי מתרצה נמי קושית שלא הזכיר רבינו דין עיזי דבאלא דכיון דסברת רבנן בשור הבר משום דמכאן היה וברח למדבר כנ"ל וכלומר דכיון ששמו שור מ"מ מעתה היינו שור הבר היינו עיזי דבאלא ודו"ק כן נראה לענ"ד אמתותן של דברים.

כלאים הבא וכו'. עיין למה שהשיג הרמ"ך ז"ל. והרב המגיד ז"ל הביא סמוכות לדברי רבינו מההיא דאותו ואת בנו שנחלקו מהו כוי ור' חסדא ס"ל כי"א דאמרי שהוא בא מן הבהמה והחיה הטהורות וכו' ע"כ. ומרן לא חלק עליו כנראה שהודה לדבריו ותמיהא מילתא שהרי בפ"ט דהלכות בכורים דין ה' פסק רבינו דהכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות וצבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות וכו' ע"כ. הרי מבואר דהכוי אינו בא מבהמה וחיה דהרי בצבי הבא על העז חייב בחצי המתנות ואיך כתב כאן דהכוי הוא בא מבהמה וחיה והנה מרן ז"ל הביא שם דברי הטור והר"ן ז"ל והסכים ז"ל דתיבת כוי הכתובה בדין זה הוא ט"ס וצ"ל בבבא שלמעלה שכתב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי וכו' ולעולם דכוי בריה בפני עצמה היא ואינו מחיה ובהמה ע"כ והוא תמוה שהרי כאן נראה שהסכים לדברי הרה"מ על דברי רבינו שהוציאו מהגמרא שאמרו שהוא בא מבהמה וחיה ובאמת ראיתי לרבינו בפי' המשנה פרק כסוי הדם שכתב דכוי הוי בריה בפני עצמה ובפ"ב דבכורים כתב דכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי בריה בפ"ע היא וכו' ע"כ. והתוס' יו"ט תמה עליו דזה מחלוקת תנאים אם הוא מורכב או בריה בפ"ע עיי"ש. ואיך שיהיה הנראה לענ"ד דרבינו ס"ל דשני מיני כוי הם אחד הוא מורכב מחיה ובהמה ומין אחד שאין אנו יודעים מהו וכמ"ש שאמרו בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') וכשרבינו כותב דהוא מין חיה או בהמה כידוע וכו' וכשהוא כותב סתם או שמבואר מתוך דבריו כההיא דהלכות בכורים וכו' בידוע דאיירי באותו שהוא מין בפ"ע וקרוב לזה כתב הר"ן ז"ל הביאו מרן ז"ל שם ומ"ש רבינו פי"ד דהכוי מכסין את דמו ואין מברכין עליו אף שהוא מין חיה ובהמה ולפי מ"ש בע"ה פי"ב דשחיטה דרבינו ס"ל דחוששין לזרע האב והו"ל לברך י"ל משום דמספקא לן אם החיוב שחייבה תורה בכסוי הוא דוקא בחיה ודאי לא בחצי חיה וחצי בהמה ולענ"ד נראה המדקדק בדברי רבינו יתיישב הכל מה שהקשו עליו המפרשים ז"ל ע"פ מ"ש וגם בדברי הגמרא ודו"ק על נכון.

סימני עוף טהור וכו'. זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר. הנה לקמן בדין כ' כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא ע"כ מעתה זה הזרזיר שהזכיר כאן הוי נמי שוכן ונדמה כדי שלא יהיו דבריו סותרים זה את זה אכן בהכרח צ"ל שאינו מפרש כפירוש רש"י בגמרא שכתב דזרזיר אינו אלא שכן כדאיתא פ' אלו טריפות (חולין דף ס"ב) ואף דמשמע התם דסברת ר' אליעזר היא זו בזרזיר ורבנן פליגי עליה ושרו ליה רבינו דייק לה מדקתני התם גבי זרזיר ברייתא דקתני עורב זה עורב למינו ר"א אומר להביא את הזרזיר וכו' וגבי סנונית קתני דבר אחר למינהו להביא סנונית לבנה דברי ר"א וכו' ומדקתני בהא דברי ר"א ובזרזיר קתני סתמא ר"א אומר משמע ליה לרבינו דבסנונית דוקא פליגי רבנן עליה אבל בזרזיר ליכא מאן דפליג עליה דלכו"ע שכן ונדמה הוא ואסיר וכי קתני התם דף ס"ה ברייתא דקתני אחרים אומרים שכן עם טמאים טמא וכו' כמאן כר"א דתניא ר"א אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן ע"כ דמשמע דזרזיר אינו אלא שכן ורבינו ס"ל דגם נדמה הוא והיינו דקאמר אפילו תימא רבנן וכו' כלומר דאחרים אף כרבנן אתו והן הכי נמי דזרזיר גופיה שכן ונדמה הוא אלא דר"א לא קפיד אלא אשכן דוקא משא"כ לפירוש רש"י ז"ל שפי' דזרזיר שוכן בעלמא דלדבריו אתי שפיר לשון אפילו תימא רבנן ומשמע דמצי אתי כר"א וגם כרבנן וא"כ אכתי קשה דאחרים כר"א דהוא יחיד לגבי רבנן ועוד דשמותי הוא.

מעתהיש לנו לדקדק למה השמיט רבינו דין הסנונית דאפליגו בה ר' אליעזר ורבנן ונראה דרבינו ס"ל כאמימר דאמר דלרבנן כולהו שרו אלא דבמאי דפסק כר"א ליתא אלא כמר זוטרא דפסק כרבנן והכי מסתברא דרבנן רבים נינהו ועוד דר"א שמותי הוא כמבואר ומלבד זה כיון דרב יהודה קאמר התם דסנונית לבנה שנחלקו בה ר"א ורבנן כשר לטהרת מצורע משמע להדיא דפסק כרבנן והכי מסתברא וכן נראה פסקו של הרי"ף ז"ל ועיין למרן ומהר"ם בן חביב סימן ק"ה דבמ"ש נראה לענ"ד נכון בקיצור ודע דתניא התם דף ס"ג ת"ר עורב זה עורב את כל עורב להביא עורב העמקי למינו להביא עורב הבא בראשי יונים וכו' ופי' שם עורב העמקי חיוורא וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור והבא בראש יונים דדמי רישיה לדיונה ע"כ ורבינו השמיטו משום דס"ל דנכלל בשם עורב כיון ששמו עורב דומיא דעיזי דבאלה ועיזי דכרכוי שלא הזכירם לעיל דין ח' משום דכיון ששמו עז נכלל במין עז וכמ"ש שם.

ועוף טהור נאכל במסורת. הרב המגיד הביא משם הרשב"א ז"ל דאם בקצת מקומות אוכלים ובקצת אין אוכלים וכו' ואפשר שלאותם מקומות שנהגו בהם איסור אסורין שאני אומר מותרים אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים באותם המקומות ע"כ וזה נראה היפך מ"ש הפר"ח יו"ד סימן פ"ב בשם מהר"י סגל שכתב דהבא להעיד מסורת חדשה על עוף נכרי שאין מכירין אותו יצטרך שיהיה בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאכלו וכו' ע"כ ולפי דברי הרשב"א אסור עכ"פ מהטעם שכתב שיש להם עופות טמאים הדומים לאלו אך אפשר ליישב דלא פליגי דמהר"י סגל איירי שמעיד על מקום רחוק קצת שאוכלים אותו וכיון שהוא בר סמכא סמכינן עליה והרשב"א ז"ל איירי שבשני המקומות הסמוכים קצת במקום אחד אוכלים ובהאחר אין אוכלים ולמה אין אוכלים ודאי צ"ל דהטעם מפני שיש להם עופות טמאים הדומים לאלו ואמטו להכי יש לאוסרם עכ"פ וק"ל ועיין מ"ש ס"ק י'.

מי שאינו מכירן וכו'. עיין הרמ"ך ז"ל וכבר ביארנו שדעת רבינו בסנונית לבנה להיתר ובזרזיר פסק להדיא לאיסור כמ"ש בדין י"ד עיי"ש ושיטת רבינו והנמשכים אחריו מבוארת בדברי הרב המגיד ז"ל עיין עליו ועיין להריב"ש סי' קצ"א.

וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם וכו'. שם דף ס"ה ופירש"י נדמה דומה לו בפרצוף ומראה ע"כ והרשב"א ז"ל פי' נדמה בסימנים ע"כ ורבינו סתם כדברי הברייתא ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר.

מי שאין לו עכשיו וכו'. זה נאמר בחגבים אבל בדגים ניתוסף אף שיש לו קשקשים וכשעולה מן הים נושרים לו וכדלקמן. אמנם בחגבים אין שייך זה דאף את"ל שעולה מן הים מ"מ בקשקשים יתכן שהשירם בים אבל בחגבים שאין להם קשקשים אלא כנפים בכנפים אין שייך השרה דהרי הם קבועים בגופן כאחד מן האברים ומזה תשובה להרב דמשק אליעזר שנתקשה למה לא הזכירו חז"ל כלל זה בחגבים וכבר חלק עליו הרב כנה"ג ז"ל.

או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכו'. נראה שדקדק לכתוב כן מפני דברישא דברייתא בחלוקה דאין לו ועתיד ליגדל לאחר זמן אפשר להיות בין אסנפיר בין אקשקשת משא"כ בסיפא דברייתא דקתני יש לו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים דלא שייך אלא בקשקשת שאינה דבקה בגופו ויש ממיני הדגים שרגילין להשירן בשעה שעולה מן הים אבל לא שייך זה בסנפיר שהוא דבר הדבק בגופו ואין שום מין דג שדרכו להשירו כשעולה מן הים ולא בשום זמן כנה"ג ז"ל.

ומי שאין לו קשקשים וכו'. עיין למה שהשיג הרמ"ך ז"ל על רבינו ונראה פשוט שלא היה גורס אפילו הכתוב בדברי רבינו וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דלגירסתינו אין כאן שום קושי וק"ל.