יין שנתנסך וכו'. מבואר הדבר דרבינו לא נחית הכא למנין המלקיות למי ששותה יין נסך שכבר ביאר בהלכות עבודה זרה פ"ז דהנהנה מהע"ז או מתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דמינה נפיק אפילו כל שהוא וביין נסך נתוסף מלקות אחר יין נסיכם וזה מבואר ג"כ בדברי רבינו בספר המצוות לאוין כ"ה וקצ"ד ואף שהרמב"ן ז"ל השיג עליו כבר הליץ בעדו בעל מגילת אסתר ז"ל עיי"ש וגם דעת הרמב"ן ז"ל שלוקה מקרא דפן תכרות ברית וכו' ואין לתמוה דאיך ילקה ביין יותר מהע"ז עצמה אין זה פלא דלעולם התקרובת חמור מהע"ז עצמה דהע"ז יש לה בטול והתקרובת אין לו בטול וק"ל.

יין הכותים וכו'. מדברי רבינו נראה דסתם יינם לא נאסר בהנאה אלא משום גזרת יין נסך והכי מסתברא דאילו משום גזרת דבר אחר לא היו אוסרין אותו אלא בשתייה דמה ענין ההנאה. ויש לגמגם על מרן הקדוש שכתב על דברי רבינו מההיא דע"ז דף ל"ו גזרו על יינם משום יחוד בנותיהם דע"פ טעם זה אין לאוסרו בהנאה וצ"ל דהא והא איתא והן הכי נמי דהעיקר משום בנותיהם וכו' וכן מצאתי לתוס' בשבת דף י"ז ע"ב ד"ה על פתן וכו' וז"ל הקשה ריב"א מאי שנא שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני שהיין משמח אלהים ואנשים והיו רגילין לנסכו אפילו שלא בפני ע"ז הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם נתנו בו חכמים דין וחומר י"נ ממש וכו' ע"כ. אמנם הרשב"א ז"ל כתב דבנותיהם גזרו תחילה ובשתיה לחוד וכו' עיין להב"י יו"ד סי' קכ"ד.

וכן תינוק וכו'. אף דרבינו לא פסק כשמואל מ"מ בעינן שיהא קטן שיש בו דעת ליגע דאם אין בו אפילו דעת זה אין סברא לאוסרו כלל ולהכי סמך לדין זה דין כותי שנגע ביין שלא בכוונה דכי היכי דהתם לא נתכוון ליגע אך הוא בר ניסוך כלומר דאית ביה חדא לריעותא ה"נ בתינוק דאף דלאו בר ניסוך הוא מ"מ נתכוון ליגע דאית ביה נמי חדא לריעותא וזה הוא הטעם ג"כ שלא הוצרך להזכיר בשיעור התינוק שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה האמור בברייתא להודיענו דכיון שיש בו דעת ליגע זהו שיעורו ליאסר בשתיה ומותר בהנאה אך אם הוא יותר גדול שיודע בטיב ע"ז ומשמשיה ונתכוון ליגע מלתא דפשיטא היא דאף בהנאה יאסר כיון שהוא בר ניסוך ובזה יתורץ מה שהקשה מרן הקדוש דלמה לא הזכיר רבינו החילוק האמור בברייתא ובתוספתא דאיזהו גדול כל שיודע וכו' ואיזהו קטן שאינו יודע וכו' וכבר ביאר ג"כ דבלוקח עבדים מן הגוים ומלו וטבלו אין עושין יין נסך אף שלא פסקה ע"ז מפיהם דמינה יש ללמוד דשם ע"ז מפיהם הוי קפידא לאסור אף בהנאה.

בני השפחות וכו'. מבואר דעת רבינו דבקטנים שמלו ולא טבלו אין אוסרין היין אפילו בשתיה וכמ"ש מרן הקדוש וראיתי להרב לח"מ בזה דברים מגומגמים לא ירדתי לעומק דעתו ז"ל עיין עליו.

גר תושב וכו'. פ' השוכר את הפועלים דף ס"ה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ונתבאר שם דמיחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה גוים ואין מפקידין אפילו בעיר שרובה ישראל ורבינו השמיטו וצ"ל דכיון דסתמא קאמר בכל ענין איירי ודוחק דא"כ נימא גם בברייתא ומאי דאיכא למידק דמאי ארייא גר תושב שקבל עליו ז' מצוות אפילו גוי גמור שאינו עובד ע"ז אין אוסר היין כי אם בשתייה לדעת רבינו ומרן ז"ל וגם בב"י סי' קכ"ד תירץ דכשהוא מאומה דלא פלחי ע"ז עדיף מאומה דפלחי לה אף שהוא אינו עובד ולכך צריך הוא לקבל עליו ז"מ. אי נמי דמ"ש בגר תושב אינו אלא להשמיענו דאפילו שקבל עליו ז"מ יינו אסור בשתיה. ולתירוץ ראשון הקשה עליו הש"ך שם דא"כ מאי פריך בגמרא ארב יהודה דשדר קרבנא לאבידהנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז אמר ליה רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' שלא לעבוד ע"ז ומשני כי תניא ההיא להחיותו ומאי פריך דהא רב יהודה מיירי כשכל האומה אינה עובדת ע"ז וברייתא איירי כשכל האומה עובדת ע"ז והניחה בצ"ע. ולענ"ד נראה דכח הקושיא מדקתני סתמא איזהו גר תושב דמשמע דבכל מין אומה מיירי בין עובד ע"ז בין אינו עובד ע"ז דאף באינו עובד ע"ז בעינן שיקבל עליו בפני ג' דוקא מעתה לא מצי לדחויי ליה דההיא כשעובד כל האומה קאמר דהא סתמא קתני ולכך הוכרח לתרץ דההיא לענין להחיותו היא ומעין זו תירץ הרב לח"מ ז"ל עיין עליו.

אין מתנסך וכו'. לא מצאתי דבר זה מבואר בגמרא אך הוא קרוב אל השכל ואפשר שלמדו רבינו מדין ארבע עבודות דקי"ל כל שהוא כעין פנים חייב עליה אפילו שלא כדרכה וחד מנייהו ניסוך כדתנן פ' ד' מיתות מ"מ אין כלל זה אמור בכל הדברים שהרי מצינו בדוקין שבעין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום כדאיתא פ' הניזקין והדבש ג"כ פסול למזבח והם מקריבין אותו לע"ז כדתנן פ"ק דע"ז אין מוכרין להם דקל טב וכו' והוא דבש דדרשינן דבש זה דבש תמרים אך נסתפקתי באותם היינות שפסולין למזבח לגמרי כגון תוסס דהיינו לבן ורע מזוג מגולה של שמרים ושריחו רע דאיתא בברייתא פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז) דלא יביא ואם הביא פסול אפילו בדיעבד והמגולה אף דמעצמו אסור משום סכנה נפק"מ למוכרו וליהנות מדמיו והנה יינות אלו הם ראויים לשתייה ודאי ובפרט המזוג עד שאמרו שם לענין קדוש דע"י מזיגה עלויי עלייא כלומר שהוא יותר ראוי אף שלגבי מזבח פסלתו הברייתא שם לגמרי. וממ"ש רבינו כאן לפיכך יין מבושל וכו' נראה שהדבר תלוי בנשתנה טעמו ממה שהיה בתחילת ברייתו וא"כ הנך יינות דלא נשתנו שייך בהו ניסוך וכן נראה ג"כ ממה שסיים אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו נאסר הרי שכשהוא כברייתו וראוי לשתייה שייך בו דין ניסוך וזה נראה היפך ממה שהקדים ז"ל.

והנהראיתי לרבינו פ"ו דאיסורי מזבח שלא פסל היינות אפילו בדיעבד אלא המתוק והמעושן והמבושל ומתוק ומעושן פשיטא שהם ראוים לשתיה וכפי מ"ש כאן דבעינן שיהא ראוי להתנסך ע"ג המזבח משמע דאלו אין שייך בהם ניסוך גוי וזה לא יתכן כלל מכ"ש ממה שסיים אבל יין מזוג ושהתחיל להחמיץ וכו' ויותר תמהתי על רבינו שלא הזכיר שם אותם היינות שפסלו באותה ברייתא בלי חולק כי אם יין שנתגלה ומרן הקדוש ציין שם פרק המוכר פירות ע"כ. ותימה טובא דאיך לא נרגש ממה שלא הזכיר רבינו שאר היינות השנויים שם בהדי מגולה גם הרב לח"מ שם נרגש מזה והצריכו עיון עיין עליו ובפרקין הקשה מיין מזוג ותירץ דס"ל לרבינו דמזוג הוא כשר למזבח מדאמרו שם אי למעוטי מזוג עלויי עלייה דקאי גם למזבח וכו' עיי"ש. ופירוש זה הוא רחוק מאוד דאיך יחלוק האמורא על סתם ברייתא דלא מצינו חולק על זה ועוד דמה יושיענו להמזוג כיון דאיכא הנך יינות דסתמן כפירושן שהם ראוין לשתיה וודאי דשייך בהו ניסוך אף שהם פסולין לגבי מזבח.

לכךנראה דרבינו לא יליף לה מההיא דהמוכר פירות אחרי המחילה הראויה ממרן הקדוש ז"ל אלא יליף לה מדתנן פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ח) דקתני התם נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור שהיין והמים המגולין פסולין לגבי מזבח ומשם יצא לרבינו שהיין שנתגלה הוא פסול וכן דין היין המתוק והמעושן והמבושל ממתניתין דכל קרבנות הציבור דף פ"ו כמו שציין מרן ז"ל ומדלא קתני התם אלא הנך שמע מינה דלא פסילי אפילו בדיעבד אלא אלו הארבעה ומדלא מייתי על הך מתניתין הפסולין האחרים דמייתי בברייתא פ' המוכר פירות שמע מינה דלאו הלכתא היא דאם איתא הו"ל לאתויי הך ברייתא אמתניתין לאשמועינן דמלבד אלו שנשנו במשנה איכא תו הני וכו' דסוגייא בדוכתא עדיפא ולא העתיק אלא המשניות כצורתן ונמצאו דברי רבינו דאיסורי מזבח שרירין וקיימין.

אכןמ"ש כאן צריך ביאור דמתחילה הקדים דאין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריב ע"ג המזבח וכו' וסיים להתיר המבושל לחוד ולמה לא הזכיר גם המתוק והמעושן וממה שהוסיף ביין מזוג ושהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה מדתלה באפשר שישתה מעתה גם המתוק והמעושן אפשר שישתה וה"ה התוסס ויין של שמרים לכך נראה דרבינו סדר דבריו ע"פ הגמרא והזכיר המבושל להשמיענו ההיתר דאפילו עם הגוי בכוס אחד יכול לשתותו כדאיתא בפרק אין מעמידין גבי שמואל ואבלט וכן המזוג ושהתחיל להחמיץ אמרו שם אמתני' א"ר אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד גוי א"צ חותם בתוך חותם אי משום אנסוכי לא מנסכי ואי משום אחלופי כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף ובגמרא איתא התם במסקנא אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך ע"כ ועל שאר יינות לא רצה להזכיר מפני שלא נתברר לו דינם מהגמרא אך הודיענו דעתו הרמה שכשאינו מתנסך על גבי המזבח אין בו משום מגע גוי וכמ"ש לפניו דהורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל. ואני הצעיר שמעתי שבעיר מצרים יע"א נוהגים התר זה ואם הם פוסקים כרבינו בשאר הדינים יפה כוונתי כיון דרבינו מארי דאתרא אף שרוב הגאונים חלקו עליו ודחו סברא זו בשתי ידים עיין עליהם.

לפיכך יין מבושל וכו' ומותר לשתות עם הנכרי בכוס אחד. זה הוציאו רבינו מההיא דשמואל ואבלט שהיו שותים יחד יין מבושל ופי' ז"ל דהיינו משהרתיח עד שנתמעט והרא"ש ז"ל תמה דכיון דעיקר הגזרה משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזרה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא גם המזוג לאו בר ניסוך הוא ואפשר משום דמבושל אינו מצוי כל כך ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ע"כ. ולרבינו קשה ממ"ש פי"ז דין ט' וז"ל אסרו לשתות עמהם ואפי' במקום שאין לחוש ליין נסך כיצד לא ישתה אדם במסיבה של גוים ואע"פ שהוא יין מבושל שלא נאסר וכו' ואם היה רוב המסיבה ישראל מותר ע"כ דמשמע דמחצה על מחצה אסור וכאן התיר ישראל עם הגוי דהוי מחצה על מחצה ואולי דבשנים לחוד לא הוי כל כך אקרובי דעתא.

הורו גאוני המערב וכו'. עיין להתשב"ץ שנדפס מחדש ח"ב סי' קי"ב ודע דהרב ב"ח יו"ד סי' קס"ד פירש דכוונת רבינו בהיתר זה בדיעבד דוקא אבל לכתחילה בעינן עד שישתנה טעמו מכח הדבש ובזה הצילו מכל ההשגות שהשיגוהו ז"ל ועיין להכנה"ג שם.

מאימתי יאסר וכו'. רבינו לא חילק בין אם מלאה הגת ופקוקה או לאו משום דס"ל דלא קאי במסקנא וגם אסר לדרוך עם הגוי ואפילו היה כפות משום דס"ל דלית הלכתא כההוא ינוקא אי נמי משום דאיכא למגזר כפות אטו שאינו כפות ועובדא דההוא ינוקא בדיעבד הוא והרב לח"מ ז"ל נתקשה בזה ונראה שהוא פשוט גם לקמן אסר רבינו בכותי שדרך היין ולא נגע בו וישראל עומד עליו מטעם גזרה וק"ל.

היה אוכל מן הסלים וכו'. מרן הקדוש ציין מהתוספתא פ"ח דע"ז וכו' ע"כ. וזאת התוספתא הובאה ג"כ בגמרא דע"ז דף נ"ט גוי שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר ע"כ. ובדברי רבינו נפל ט"ס שכתב אע"פ שהיין מגתו וצ"ל אע"פ שהיין מנתז וכו' והם דברי התוספתא אך מאי דקשיא לי טובא מזה שהוסיף רבינו היה אוכל מן הסלים והותיר כסאה וכסאתים וכו' דזה לא אמרו בברייתא ונראה דזה אינו מעלה ולא מוריד לענין הדין וא"כ לאיזה דין הוסיף רבינו זה וצל"ע טובא או שנאמר שכך היתה גירסתו.

החרצנים וכו'. רבינו נראה שמפרש כפירוש רש"י שהדברים כפשטן ודלא כהתוס' דס"ל דלא התירו אלא כשנתן בהם מים אחר שהוציאו היין הראשון הא לאו הכי אפילו אחר י"ב חדש אסורים וממ"ש רבינו כבר יבשו וכו' שמרים וכו' והרי הם כעפר וכו' נראה להדיא דבכל גווני קאמר וק"ל.

נודות הגוים וכו'. מדדקדק רבינו לכתוב לשון הכנסה משמע דגם במכניסן לקיום איירי ומ"ש אח"כ וכן כלי שנתנו בו יין ואין מכניסו לקיום וכו' לא בא לומר דעד השתא במכניסו לקיום דוקא איירי אלא משום דבעי לפרושי מהות הכלים שאין מכניסן לקיום שהוא כגון המשפך והכלי שדולין בו היין וכו' ובזה תתורץ קושית הרב לח"מ ועיין להכנה"ג יו"ד סי' קל"ה ובספרו דינא דחיי ז"ל דף קכ"א ואין להאריך.

ומותר ליתן וכו'. מבואר שם בגמרא דף ל"ג דאפילו לכתחילה שרי להכשירן בהכי אלא שיש לדקדק דרבינו בפי' המשנה שם כתב וז"ל ואם נתן בהם ציר או מוריס וכיוצא בהם בתחילה וכו' מותר לתת בו יין אח"כ ומותר לתת בהם שכר לכתחילה וכו' ע"כ. מדכתב לשון ואם נתן משמע דלא הותר הכשר זה אלא בדיעבד וכן נראה ממ"ש גבי שכר לשון לכתחילה והוי היפך הגמרא להדיא ע"ש והכנה"ג בסי' קל"ה הניחו בצ"ע ולענ"ד נראה אי משום הא לא איריא דכיון דכתב רבינו לשון בתחילה הוי משמעותן לכתחילה וכבר ידוע דהלשון מועתק מערבי ללשון הקדש גם על רבינו בעל הטורים הקשה שם הכנה"ג ואפשר לישבו כמבואר למעיין אכן מ"ש על הרב ב"ח הא ודאי עקתא שבאמת הרב ב"ח ז"ל כתב בפירוש שמדברי הטור נראה דדוקא בדיעבד קאמר ויותר תמהתי דהזכיר בדבריו דברי התוס' שם שהביאו התוספתא דמשתמע קצת לשון דיעבד ולא נרגש דעלה בעו בגמרא ותירצו דאפילו לכתחילה ואעיקרא דדינא לא ידעתי מי הכריחו לפרש דברי הטור כן מה שלא מצינו בשום פוסק ואי ממ"ש אם הכניס וכו' יש לפרש דה"ק אם לא רצה לעשות ההכשר הראשון שכתב ז"ל לעיל אלא הכניס וכו'.

ועלמ"ש רבינו

ואינו צריך לכלום דקדק הרב לח"מ ז"ל דהיינו דוקא קודם שנתן בו השכר אבל אחר שנתן בו השכר צריך הכשר ושכן משמע בגמ' ע"כ. ואני הצעיר לא מצאתי הכרח זה בגמרא עיי"ש. וגם בדברי רבינו אין לנו הכרח חותך דאי ממ"ש אח"כ ומותר ליתן היין אחר שנותן הציר והמוריס אפשר דה"ה שכר אלא משום דטעם המלח אין שייך בשכר מכ"ש שבגמרא התירו השכר אפילו לכתחילה הן אמת דמצד הסברא ציר ומוריס שורף ומפליט טפי משכר והיינו טעמא שלא הזכירו בברייתא אלא ציר ומוריס.

הלוקח כלים וכו'. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו וז"ל וכבר מרן כסף משנה כתב בדבריו דבמשפך ומחץ של ישראל איירי רבינו ע"כ. ולמה שהקשה הרמ"ך ממ"ש רבינו פי"ב איני רואה שום קושי אחרי המחילה הראויה דמבואר שם בדבריו דניגוב גרידא הוא דקאמר ולא ניגוב דמים ואפר המוזכר בגמרא ובדין כ'. שהרי כתב שם וז"ל משפך וכו' עד שידיחנו וינגב ואם לא הדיח הרי זה אסור ע"כ ואי ניגוב ע"י אפר קאמר הו"ל למימר ואם לא הדיח וניגב ה"ז אסור ותו דאם איתא למה הזכיר הדחה כלל הרי די בניגוב דבכלל מאתים מנה ועוד דאם איתא עד שידיחנו וינגבנו הו"ל למימר מדקאמר וינגב משמע דינגב מעצמו קאמר אחר הדחה. שוב ראיתי למרן ז"ל שם שנרגש מזה ונדחק בדברי רבינו הרבה מכח שהזכיר ניגוב אך אם נאמר כמו שכתבתי ניחא טפי ומה שהזכיר ניגוב הוא כדי שנדע שכלה כל צחצוחי היין והא ראיה שאם לא ניגב לא עיכב.

וכן כוס של חרש וכו' עד אבל של חרש צריך הדחה. הרבה פירושים נאמרו בדברי רבינו עיין למרן הקדוש ז"ל ולענ"ד נראה אפשר דמ"ש רבינו אבל של חרש צריך הדחה ר"ל אם הם של גוים אפילו הם חדשים דהו"א דא"צ שום הכשר כמ"ש בדין י"ז הלוקח כלים חדשים וכו' קמ"ל דהיינו דוקא שאר כלים אבל כוס דרכו בשתיה והוא דבר קל והווה אין להתירו בלא הדחה מיהא ודו"ק.

אם היו לבנים או אדומים או שחורים. לכאורה קשה טובא דרב זביד לא הזכיר אלא לבנים ושחורים אבל אדומים מנין לו לרבינו וכבר ראיתי להמפרשים ז"ל ולא מצאתי מי שנתעורר בזה ואי רבינו ס"ל דכיון דלא אסרו אלא ירוקים מכלל דכל שאר גוונים שרו א"כ מאי איריא שהזכיר אדומים ואולי דחד מנייהו נקט וה"ה לאינך כיון דבאמת לא נאסרו אלא ירוקים דוקא.

גת של אבן וכו'. כתב מרן ז"ל דהיינו ברייתא דהגת והמחץ והמשפך וכו' ע"כ. וקשה דמאי אריא נקט רבינו גת ולא הזכיר מחץ ומשפך גם לעיל ד"ה הלוקח כלים וכו' פי' דרבינו מפרש הך דמחץ ומשפך בלוקח מן הגוי והתם מיירי כשהם של ישראל וקשה דאי ס"ל שהדין שוה למה לא הזכיר שם גת בהדי מחץ ומשפך מאחר דדינם שוה לפי דעתו ז"ל ובהכרח צ"ל לפי דברי מרן הקדוש דחדא מנייהו נקט בין הכא ובין התם ודינם שוה דאם הם של ישראל בין גת בין מחץ בין משפך דינם בשכשוך כיון שאין מכניסן לקיום וכשהם של גוי דינם ג"כ שוה בניגוב דכיון שדרך בהם הגוי בלעו טפי וצריכין ניגוב בין מחץ בין משפך בין גת מהטעם האמור והרב לח"מ ז"ל מחמת שלא היה לפניו דברי מרן ז"ל נתקשו אצלו דברי רבינו ותירץ באופן אחר בדוחק עיין עליו ולכל הפירושים אין די באר בדברי רבינו ועיין בס' דינא דחיי ז"ל.

גת של חרס וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו ומרן הקדוש תמה עליו דלמה כתב שזה שיבוש כיון שיש מקום לסברא זו וכו' ע"כ. ולכאורה לא ידעתי מאי קא מתמה על הראב"ד דאי ממ"ש לעיל בהנהו זיקי דכתנא וכו' שאע"פ שאינו מועיל למה שבגו קטרי מועיל למה שבלוע בזפת וכו' אין זה מקום ברור לשיעלה בדעת הראב"ד ז"ל ותו דלמה לא תמה מרן ז"ל על הראב"ד לעיל בהשגה ראשונה ואולי כוונת מרן ז"ל כלפי מ"ש כאן הראב"ד ז"ל שזה שיבוש מה שלא השיג בלשון זה בהשגה ראשונה וזה גרם למרן ז"ל לתמוה עליו דהיה יכול הראב"ד ז"ל לחלוק על רבינו כפי דעתו ולא לכתוב לשון שיבוש כיון שיש לו לרבינו כמה פנים בסברתו וק"ל.

אם היתה של שער וכו'. רש"י ז"ל פירש של שער אדם דלא בלעי טובא ע"כ ונראה משום דקשיתיה דאם הוא של בהמה היינו עמרא דקתני בהו מנגבן אך רבינו העתיק כדברי הגמרא ומה שנפרש בדברי הגמרא נפרש בדברי רבינו.

הדפין והעדשים וכו'. רש"י ז"ל פירש שהעדשים הוא הגת עצמו ומכח זה כתב דאין הלכה כמתני' דקתני בגת שצריך ניגוב או יישון וכו' אלא הלכה כהך ברייתא דאין צריך אלא הדחה והתוס' לא נתעוררו בזה כלל אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר דבנדה פ' תינוקת (נדה דף ס"ה) חלקו התוס' על פירוש רש"י ופירשו דעדשין הוא מכלי הגת ולא גת גופה אכן מכח שנתקשו מלשון גתיו דקתני בברייתא נטו להודות לפירוש רש"י וחלקו בין כשהגת היא של גוי לכשהיא של ישראל ונגע בה הגוי אכן לרבינו שסתם הדברים צריך לומר כהפירוש האחר ומ"ש רבינו ושל בצבוץ מנגבן רש"י ז"ל פי' דבצבוץ הוא קנבוס וקצת קשה דא"כ מאי שנא מדכתנא דקתני התם דבעייא יישון י"ב חדש ולא סגי לה בניגוב ובדוחק צ"ל שהקנבוס אינו בולע כמו פשתן אכן על הר"ש ז"ל יש לתמוה שכתב בסוף מס' טהרות על הך ברייתא גופה דבצבוץ היינו פשתן וקשה כנ"ל ומ"ש רבינו או חולטן במי זתים הר"ש ז"ל הביא שם גירסא אחרת או מולגן במי זתים ופי' שאין דרך לחמם המים כדי להוציא שומנן של זתים כל כך עד שיבשלו הזתים אלא כעין מליגת תרנגולין ולפ"ז צ"ל דעם כל זה נקרא הכשר כמו רותחין משום דהזתים הם חריפים הרבה ויש כח בהן כמו רותחין אך רבינו העתיק לשון חליטה שהוא יותר מסתם רתיחה כדאמרינן גבי פסח ליכא בזמן הזה דידע למחלט.

בזמן שהיתה וכו'. עיין לעיל פ"ג דין כ"א והרב המגיד שם. יהי רצון שנזכה לישוב ארץ הקדושה חדש ימינו כקדם כן יה"ר.