Maaseh Rokeach on Forbidden Foods Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל איסורי מאכלות וכו'. לשון כל הכתוב בדברי רבינו כוונתו על הרוב כמ"ש בגמרא ארץ שרוב שיעוריה בכזית וכגון חלב ודם ונותר פיגול ונבלה ובהמה טמאה ויש ששיעורן בכעדשה כגון ח' שרצים ובריה ג"כ כברייתה חייב כמ"ש רבינו לעיל בפ"ב וסתם כזית שאמרו היינו עם הגרעין כדאיתא בברכות דף ל"ט ועיין להתוס' ביומא דף ע"ט והזית שאמרו לחה ולא יבשה וכדתנן בפי"ז דכלים כזית שאמרו בבינוני זהו אגורי ופי' בגמרא פ' כיצד מברכין ששמנו אגור בתוכו. ובשו"ת תומת ישרים סי' מ' כתב דבינוני שכתב רבינו יצא לו מהסוגיא דפ' יום הכפורים (יומא דף פ') אמר ר' אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור וכו' ע"כ. ולא ידעתי למה לא הזכיר המשנה ערוכה דפי"ז דכלים כנ"ל ומ"ש בין למלקות וכו' כרת ילפינן מדכתיב ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב במלקות ונקלה אחיך לעיניך גמר עיני מלעיניך ומשלקה הרי הוא כאחיך וה"ה לחייבו מיתה בידי שמים.
כזית שאמרנו וכו'. בחולין דף ק"ג אמר ר' שמעון בן לקיש כזית שאמרו חוץ משל בין השינים ור' יוחנן אומר אף עם מה שבין השינים אמר ר' פפא בשל בין השינים כו"ע לא פליגי כי פליגי בין החניכים מר סבר הרי נהנה גרונו בכזית ומר סבר אכילה במיעים בעינן ע"כ ומדקאמר אמר רב פפא ולא קאמר רב פפא אמר משמע דלא בא לחלוק על מ"ש תחילה דפליגי רשב"ל ור"י בשל בין השינים אלא בא להודיענו שלא נבין המחלוקת כפשוטו דבבין השינים ממש פליגי אלא דכוונת מחלוקתם במה שבבין החניכים דאילו בשל בין השינים ממש א"א בעולם שיצטרף דהרי לא נהנה וכן נראה מפירוש רש"י שכתב וז"ל בשל בין השינים אפילו ר"י מודה דלא מחשיב בהדיה דהא לא נהנה לא גרונו ולא מיעיו דאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתיב וחיך אוכל יטעם בין החניכים המדבק בחכו שגרונו נהנה ומיעיו לא נהנים פליגי עכ"ל. וא"כ יש לתמוה על מרן ז"ל שכתב דשל בין השינים פלוגתא דר"י ור"ל וכו' ובין החניכים הוא לדברי הכל ע"כ וכלפי לייא הוא דהדבר בהיפך ואולי דגירסא אחרת היתה לו.
כזית חלב וכו'. פ"ג דטהרות ומנחות דף כ"ה ובפי' המשנה פי' רבינו דידוע דטבע השמש ליבש וטבע הגשמים להגדיל וכו' ע"כ למדנו מדבריו דאף שהכזית נשלם ע"י הגשמים דהיינו שנתגשמו בתוכו אפ"ה מצטרף עם האיסור משום שמתחילתו היה שיעור שלם וכן העתיק רבינו פ"ד דשאר אבות הטומאות אך בפ"ד דטומאת אוכלין לא הזכירו ולא ידעתי למה עיין עליו.
והבציקות שלהם. כן הוא לשון הברייתא במנחות דף ע' ופי' בגמרא דהא קמ"ל תבואה וקמחים דומיא דבצקות מה התם אוכלא בעיניה אף הכא נמי אוכלא בעיניה ופירש"י מה התם בצק אוכלא בעיניה לאפוקי קליפת שעורים וקליפת חטים דקה ורכה היא וראויה לאכול וכו' ע"כ.
האוכל אכילה גדולה וכו'. נראה שיש ללמוד מדברי רבינו דאם הם גופים מוחלקים חייב בהתראה אחת על כל כזית וכזית דמ"ש כאן אכילה גדולה מדבר איסור ר"ל גוף אחד של איסור כגון נבילה או טריפה או דבר טמא וכיוצא אבל אם היה כזית נבילה מן השור וכזית נבילה מן השה וכזית נבילה מן הצבי הואיל ומצטרפין לכזית כמ"ש רבינו בדין הקודם מצטרפי נמי לענין מלקות ללקות על כל כזית בהתראה אחת. וכדתנן בכריתות דף י"ג הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת ובגמרא טעמא משום שהם גופין מחולקין והכי נמי אמרינן בקידושין היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מחולקין הרי שמות מחולקין וכו' ע"כ. אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דבגופין מחולקין חייב על כל אחת ואחת אף דלא התרו בו כי אם התראה אחת. ואע"פ שכולן משם אחד ופסקו רבינו פ"ה דהלכות שגגות וכן מצאתי להריטב"א ז"ל שם אלא שחילק בין בעלי חיים כגון בא על הנידות או רבע כמה בהמות ולשחוטים כגון אכל חלב מכמה בהמות או נבילה מכמה נבילות דלא אמרינן בהו גופין מחולקים לחייב על כל אחת ומאי דתנן בפרק גיד הנשה אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים איירי שאכלן בשתי התראות ואשמועינן וכו' ועפ"ז גם בבהמה נמי אמרינן גופין מחולקין בבעלי חיים דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נידות וכן אם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות או שאכל דם הקזה מה' בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ע"כ.
והרבמשנה למלך ז"ל בפרקין ופ"א דהל' איסורי ביאה לא ראה המשנה דכריתות ולא דברי הריטב"א ז"ל שהרי דייק מהגמרא דקידושין הנ"ל שמכח דיוק יש ללמוד דין חדש דבגופין מחולקין אף שלא התרו בו חייב על כל אחת ואחת וכו' ע"כ. ומה צורך לדיוק מה שהוא גמרא ומשנה ערוכה כנ"ל. אכן נראה דהר"ב מל"מ ז"ל נמשך אחרי דברי התוספות דזבחים דהביאו ההיא דפרק עשרה יוחסין ולא הזכירו ההיא דכריתות ונראה פשוט דהתם לענין חטאות ואנן בעינן לאתויי למניין מלקות ולכך מייתו מההיא דקדושין וק"ל. ודעת רבינו נראה כדברי התוס' שהזכיר הרב שם דאף בדברים שאינם בעלי חיים אמרינן גופין מחולקין לחייב על כל אחת ואחת בהתראה אחת והיינו מדדימו ההיא דבא על חמש אלמנות וכו' לאוכל כזית פיגול וכזית נותר וכו' עיי"ש.
האוכל כשעורה וכו'. מרן הקדוש כתב שהוציאו מהמשנה פרק אמרו לו ופסק כחכמים וכו' ותמה על רבינו בשיעור שהיית השתיה מכח הברייתא ששנו בה כדי אכילת פרס ורבינו פסק כדי שתיית רביעית ותירץ בשם המ"מ דהוציאו מהתוספתא פרקא בתרא דיומא וכו' וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה וכו' ע"כ. משמע מדבריו דמפרש דהך ברייתא דכריתות לא פליגא אתוספתא דיומא דההיא לענין חיוב קרבן או מלקות וההיא לענין פיסול הגוויה ולכאורה קשה דבההיך ברייתא קתני להדיא לפסול את הגוויה בין בחלוקא דצירוף האוכלין בין באידך דצירוף המשקין וכי היכי דסיפא לענין גוויה דוקא ולא איירי בשאר איסורין ה"נ ברייתא צ"ל דלא איירי בשאר איסורין וא"כ מאי איריא בשיעור המשקין אפילו בשיעור האוכלים לית לן למילף מינה מידי לענין השהיה ותו דכי היכי דילפינן מההיא תוספתא דיומא לשאר איסורין ג"כ לשהיית השתיה אמאי לא נילף נמי לענין שהית האוכלים ונילף כולה מהתם ומרן ז"ל ציין מהמשנה דכריתות דקתני בה נמי שהיית השתיה ויש לישב קצת כמבואר למעיין ועיין עוד למה שכתבתי בס"ד בפ"ב דשביתת עשור.
וכן השותה וכו'. עיין בשו"ת זרע אברהם או"ח דף ב' מה שפלפל עם מהר"א הלוי ז"ל אי בעינן רביעית גם בחמץ וחלב בעת האכילה או דילמא כיון דעיקרן אוכל יהבינן להו שיעורייהו כאוכל בכזית עיין עליו והדברים נוטים יותר דגם באלו בעינן רביעית מדעריב להו בהדי הדדי וק"ל.
כיצד הרי שהמחה וכו'. וה"ה אם אכל דבר איסור כרוך בסיב או בדבר אחר שלא נהנה גרונו שהוא פטור כמ"ש רבינו גבי מצה פ"ז אך אם כרך בדבר שהוא ראוי לאכילה נראה ודאי דחייב וכמ"ש רבינו פ"ג דשאר אבות הטומאות דין א' דאם כרך מנבילת עוף טהור ובלעו בסיב טהור ובחזרת וכיוצא טמא וכן אוכל דבר איסור אכילה גסה עד שהזיקו ג"כ הוא פטור וכמ"ש רבינו בפ"ב דשביתת עשור ועיין מה שכתבתי שם בס"ד ובפ"ט דהלכות תרומות וכמ"ש התוס' בנזיר דף כ"ב והמל"מ פ"ה דיסודי התורה ועיין הרמ"ך וז"ל ודבר פשוט הוא דבעלמא אמרינן נפש לרבות את השותה.
עוברה שהריחה וכו'. דברי רבינו לקוחים מהברייתא דכריתות דף פ"ה דקתני התירו לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה וביומא דף פ"ב תנן עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב דעתה ובגמרא ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו וכו' ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ע"כ. ורבינו השמיט הא דתוחבין לה כוש ברוטב ואם סמך עצמו על הברייתא דכריתות שם לא הוזכר רוטב כלל אלא חצי שיעור להדיא וודאי מדנקט הכא רוטב הוציאו מזאת הברייתא וא"כ למה השמיט תחיבת כוש דקפיד ביה בברייתא כדי למעט באיסור כל מאי דאפשר. גם שם ביומא בפירושו למשנה כתב סתם מאכילין אותה עד שתשיב נפשה והשמיט כל האמור בברייתא ואי הוה ס"ל כסתם מתניתין למה הזכיר כאן דמאכילין אותה מן המרק כלל הא כפי פשטן של דברי המשנה אפילו מן הבשר עצמו מאכילין אותה להדיא לכך נראה דרבינו קשיתיה דהך ברייתא פליגא אמתניתין דקתני מאכילין אותה דמשמע מהאיסור עצמו וברייתא לא התירה אלא טעימת הרוטב אבל גוף האיסור להדיא לא ולכך מפרש לה דלאו דוקא תוחבין לה בכוש דהא רוטב הוא ומה לי תחיבה בכוש מה לי טעימת הרוטב בקערה ולכך כתב כאן סתם דמאכילין אותה מן המרק תחילה כי היכי דלא ליפלוג אמתני' דודאי השכל מחייב דכל כמה דמצינן למעוטי איסורא טפי עדיף ולא תחלוק המשנה בזה ומכ"ש אם נפרש דמתניתין איירי בדבר שאין בו רוטב והברייתא איירי בדבר שיש בו רוטב דודאי לא פליגי.
אלאדתו איכא למידק אמאי לא העתיק רבינו דלוחשין לה באזנה תחילה כדאיתא התם בגמרא ואף דהתם לענין יוה"כ קאי מסתברא דמעשה שהיה כך היה והן הכי נמי דה"ה בשאר איסורים דהא מעשים בכל יום שמתאוית האשה מעוברת מדבר איסור ולוחשין לה באזנה שדבר זה אסור ופעמים שהוא נח מתאוותו וצ"ל דפשיטא דהוא הדין בנדון דידן וסמך אמ"ש פ"ב דשביתת עשור ותדע דהתם כתב בסתם דיאכילוה מעט מעט וכאן ביאר הדברים יותר אף שהברייתא גבי יוה"כ מתנייא ודקדק רבינו לכתוב עד שתשיב דעתה כלשון המשנה משום דאין דרך קבוע למלאות תאוותה ופעמים שתאכל חתיכה אחת או פירות יותר מאחת ולא נתמלאה תאוותה ותפיל כאשר שמענו מעשים אמתיים שלפעמים היא מעוברת משנים ושלש וולדות ואם לא תאכל כל מה שהיא תאווה ממש תכף ומיד תפיל ודע דרש"י ז"ל פ"ה דאבות גבי עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. פי' מתאות בשר הקדש אי נמי מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה להאכילה בשר קודש ע"כ. והביאו התוס' יו"ט שם ולכאורה הוא תמוה דאיך נאמר דנעלם מעיני כבודו של רש"י ז"ל זאת הברייתא מפורשת בלי חולק דקתני עוברה שהריחה בשר קודש וכו' ועוד הלוא כלל פשוט הוא בכל התלמוד שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ובדוחק היינו יכולין לומר דכיון דהברייתא הזאת לא התירה להאכילה הבשר להדיא אלא תחילה תוחבין לה כוש ברוטב ושוב משקין אותה מן הרוטב וכו' זהו מ"ש אין שומעין לה להאכילה בשר קדש כלומר תכף ומיד אלא כדינו. אי נמי י"ל דרש"י גופיה הרגיש בקושיא זאת דאיך שייך למתני נס בדבר זה הלא מן הדין יכולין להטעימה בשר הקדש כדאמרן ומה צורך לנס לכך הוכרח לפרש דאף דמצד הדין הוא מותר גמור מ"מ לא היו שומעין לה שלא לזלזל בקדשים וזה היה כחו של נס ודוק כי זה נכון ועיין בס' שמות בארץ שם שהביא תירוצים אחרים.
וכן החולה וכו'. לא ידעתי מאי איריא חולה דאפילו בריא גמור שרי להדיא כדמוכח מהנהו עובדי דסו"פ אף על פי. גם הר"ן אמתניתין דעוברה כתב דה"ה לבריא וכו' והוא פשוט ואולי כוונת רבינו שע"י הריח נחלה והיינו מ"ש בגמרא חזייה דמחוור אפיה כלומר שנשתנו פניו והם דברי הר"ן ז"ל שכשרואין שנשתנו פניו הרי הוא מסוכן ומאכילין אותו מיד. אי נמי י"ל דרבינו דיבר בהווה ומצוי יותר וה"ה לבריא וסמך על המבין מכ"ש שכבר הזכיר דין מי שאחזו בולמוס וכו'. ודע שראיתי להרמ"ך בכת"י שכתב וז"ל עוברה שהריחה וכו' ולכאורה הם דברים תמוהים הרבה ואולי שכוונתו להשיג על רבינו במ"ש דינו כעוברה דמשמע דמאכילין לו מן המרק תחילה וכו' וזה לא יתכן אלא בעוברה שאין היא מצד עצמה מתאוית אלא העובר וכיון שעדין לא יצא לאויר העולם דרכו לנוח בטעימה בעלמא משא"כ האיש שנחלה צריך בהכרח להאכילו תכף וכדחזינן בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי אלא דאם נפרש כן דברי הרמ"ך ז"ל אינו מדוייק מ"ש עוברה שהריחה וכו' ובמשנה קתני מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה דמשמע שאין משערין בדבר כלל ויותר נראה לומר דכוונת הרמ"ך ז"ל דיש לדייק במשנה דנקט עוברה שהריחה ולא קתני מי שהריח וכו' אלא שהכוונה דבעוברה אף שלא נשתנו פניה כיון שהריחה ושאלה נותנין לה תכף מחשש שמא תפיל משא"כ באיש דאין תלוי בריח לחוד אלא בעינן שישתנו פניו כדמוכח מההיא עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דקאמר חזייה דמחוור אפיה וא"ל לרבנן חזיתיה דרוח צרעת פרחה ביה וכדברי מרן שהזכרנו. אי נמי בעינן שיראה בו סימן שהוא מסוכן כדאמרינן התם בההוא רומאה דהוה קא אכיל רמוני קמה דההיא אתתא וכו' עד דזג לה ופי' רש"י נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכך דרך הנפוחים ע"כ. ואין זו השגה לדברי רבינו דמלתא דפשיטא היא שאין מאכילין דבר איסור אלא מכח חשש סכנה מבוארת בין שגרם הריח בין שגרם ראית העין תדע דהא עוברה שהריחה תנן ואם ראתה ונתאוית וכי נאמר שישתנה הדין וכבר ביאר רבינו דין החולה בהל' שביתת עשור דבעינן סימני חשש סכנה וגם כאן כתב בדין י"ג ופשוט.
מי שאחזו בולמוס וכו'. משנה שם דף פ"ג מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו ובגמרא ת"ר מנין היו יודעים שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא ע"כ. ופי' רש"י משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע"כ. ורבינו השמיט הך ברייתא נראה משום דקשיתיה דאי הויא הך ברייתא היפך מתניתין דלא סגי בשיאורו עיניו אלא שידע להבחין א"כ הו"ל לאתויי בלשון קושיא והתניא וכו' אלא ודאי דלא פליגא וא"כ מאי קאמר מנין היו יודעין וכו' והרב שמות בארץ שם כתב דספיקא דברייתא היינו למי שאין לו ראות כגון סגי נהור ולענ"ד נראה כוונת הברייתא משום דלפעמים אפי' שכבר האכילוהו אינו נח לפתוח עיניו בקל מחמת החולי אף שכבר האירו באמת וחשש הברייתא שלא להרבות באיסורין ולהכי בא אביי לומר ובטעמא ופי' רש"י משיבחין בין טוב לרע שהוא דבר קל ולא פירש משיבחין בין תבשיל יפה לשאינו יפה כל כך משום דנקיט לה לחומרא שלא להרבות באיסורין ורבינו חשש יותר לפקוח נפש ופסק כמתניתין וכ"כ בפירוש המשנה עיי"ש. ומכ"ש שרבינו היה רופא מובהק וידע דכדי שינצל לגמרי בעינן שיאורו עיניו דוקא דשורייקי דעינא באונתא דלבא תלו. אי נמי י"ל באופן אחר דכוונת הברייתא להקל דמשיאורו עיניו הוא יותר קל משיבחין דכיון שראינו שמכיר פלוני ראובן ופלוני שמעון די והברייתא לא סגי לה בהכי ואף אם נאמר דטבע זה החולי דעיניו פקוחות אך אינו רואה עד שיאכל מ"מ מחמת החולי אינו נח להאיר וכוונת הברייתא דמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ממש דהיינו עין שכלו להבחין וכו' ורבינו נקט לה כסתם מתניתין לחומרא וזה מדויק ממה שסיים אם האירו עיניו דיו וכו' דמשמע שאין להרבות באיסורין והמעיין יבחר.
כיצד וכו' נבילה וספיחי שביעית. בברייתא שם אין שם חלוקה זאת ואולי רבינו הוה גריס לה. ועל כרחך דשביעית ונבילה מאכילין אותה נבילה ומשמע דשביעית חמור משום דהוא עשה וחמיר מלא תעשה דקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ומ"ש טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל הך לישנא משמע שהמניעה היא מצד שאין כאן בקי שידע לשער ולתקן הטבל או שיש כאן מניעה אחרת לא שהמניעה מצד החולה שאין מספיק לו אם נפריד התרומה מהטבל כפי' רש"י ז"ל ונראה דקשיתיה לרבינו דאם איתא כפי' רש"י הו"ל לתקנו וליתן לו הטבל מתוקן שאין בו שום איסור ושוב יתנו לו התרומה שהוא דבר מועט ובהכי קא ממעטינן באיסורא וק"ל.
לפיכך יש אוכל כזית אחד וכו'. לאו דוקא קאמר דכדי לחייבו משום יום הכפורים בעינן ככותבת שהוא שני זתים כדאיתא התם פ"ג דכריתות אלא כזית אחד כלפי האיסור קאמר וק"ל ומ"ש ומתוך שנוסף בו איסור הנייה וכו' ועיין מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ט דין ו'.