כל מאכל וכו'. חולין דף ס"ד מימרא דחזקיה בביצת טמאה ומפיק לה מדכתיב ואת בת היענה ובפ"ק דבכורות גבי היוצא מן הטמא טמא כגון גמל שילדה כמין פרה או חלב בהמה טמאה מפיק להו מדכתיב גמל טמא הוא ולר' שמעון מדכתיב גמל גמל ב' פעמים. ולכאורה קשה למאי אצטריך הא דחזקיה ותו דאמאי לא מייתי לה אמתניתין ונראה דשאני ביצה שכשנתקשית קליפתה הרי היא מופרדת מן הגוף להדיא והויא כדבר אחר שאינו מגופה ולא דמיא לולד דהוי בשר כעין אמו משא"כ הביצה וגם לא דמיא לחלב שמוציאין אותו בידים משא"כ הביצה שיוצאה מאליה ודוק היטב.

דבש דבורים ודבש צרעים וכו'. כבר ביאר הרב המגיד ז"ל מהיכן הוליד רבינו דין זה ופסק פ"ד דין כ' דמי רגלים של כל בהמות טמאות מותר. והפר"ח יו"ד סי' פ"א הקשה על רבינו ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בדברי הרה"מ ז"ל שלדבריו אין כאן קושי עיין עליו והדרישה ז"ל כתב שם דרבינו היה גורס בלישנא קמא מין טמא לא נאמר אלא מן הטמא והני לאו מטמא נינהו והכי פירושו מין טמא משמע דאע"ג דאינו מטמא עצמו אלא כל שהוא ממינו ומעינו ואפילו כל דהו אבל השתא דלא קאמר מין טמא אלא מן הטמא והו"ל כאילו כתב מטמא דהיינו מטמא עצמו וזהו לאו מטמא עצמו הוא ומשו"ה אפילו דשל חמור שרי וק"ל. ואפשר דבלישנא בתרא ג"כ ה"ג לה וכדרך ב' לשונות האמורים בגמ' דאין מדרכן לשנות בגוף הדין ודו"ק עכ"ל ודע שרבינו בפי' המשנה דמכשירין פ' כתב.

לתוך הכלי ושותה. בגמ' לא תלו טעמא אלא בפירש ורבינו העתיק לתוך הכלי ומבואר דאם פירש ע"ג הדד לא נקרא פרישה ואסור דהא לתוך הכלי בעינן וכן פסק הרב ב"י סי' פ"א והוסיף גם אם חולבת לתוך פיו כל עוד שאין החלב נח במקום אחד כגון בכלי או ביד אסור והביא שם הרב ב"י טעם הרא"ש שכתב דכשלא פירש אסור משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה ולפי טעם זה אף אם חולבת לתוך היד והגדול יונק מהיד אסור וכן פי' הפר"ח ונכון ועיין בשו"ת זרע אברהם יו"ד סי' ו' בענין חולה שיש בו סכנה אם לא יינק חלב מדד האשה לרפואה והעלה להתיר והכי מסתברא עיין עליו.

יונק תינוק וכו'. פרק אע"פ דף ס' דבירושלמי שם חילקו בין פירש מחמת בוריו בין פירש מחמת חליו אלא שנראה דפליג אגמ' דידן בענין החזרה דקתני סתמא פירש אין מחזירין אותו ומשמע דאפילו בתוך כ"ד חדש וזה היפך גמרא דידן דמבואר יוצא דפרישתו בתוך כ"ד חדש אינו מעלה ואינו מוריד דלעולם חוזר אכן הוי ג"כ היפך הסברא דאם פירש מתוך בוריו דהיינו שמאס החלב לאיזו סבה ושוב חזר וחשק בו וכי נאמר שימות ברעב ולא יינק עוד דהרי סתם קטן ובפרט תוך י"ב חדש אין חיותו אלא ביניקת החלב והנה יש להסתפק אם זה שפירש תוך כ"ד חדש וחזר (ע"פ הגמרא דידן) אם יפסוק כשיגיעו הכ"ד חדש או ימשך עד ד' וה' שנים דלפי מה שסיים רבינו מותר לחזור ולינק עד כ"ד חדש משמע דתו לא וכן הבין הב"י יו"ד סי' פ"א. והפר"ח כתב שם דאולי הרב ב"י כתב כן כדי להסכים הירושלמי עם גמרא דידן דמ"ש הירושלמי פירש אין מחזירין אותו היינו דאם פירש תוך כ"ד חדש אין מחזירין אותו אחר כ"ד חדש דאינו כשאר תינוקות דיונק והולך עד ד' וה' שנים דזה לא נאמר אלא במי שלא פירש כלל אבל אם פירש אינו יונק כי אם עד כ"ד חדש ובהכי באמת יתיישב הירושלמי אף מצד הסברא כאמור והגם דלא ערב לו להפר"ח דברי הרב ב"י נראין.

אף עפ"י וכו'. הרמ"ך ז"ל וכו'. וכבר הרב המגיד האריך למעניתו והציל את רבינו מכמה השגות וכו' עיין עליו.

יראה לי וכו'. כתב הרב המגיד דכל שתלויות באשכול הן בשר גמור וראיה מדין טומאת נבלת עוף וכו' פ"ג דאבות הטומאה ועוד ראיה מדין בשר בחלב שכתב רבינו פ"ט וכו' ע"כ דין זה הובא פ"ק דביצה דף ז' ומתוך דברי הרא"ש על רש"י ז"ל נתבאר דשליל האמור שם הם הביצים הגמורים ואשכול הם הקטנים שעדין מעורין בגידין וזהו פסקו של רבינו שכתב כאן דכל זמן שלא פירשו ולא נגמרו הרי הם אסורים דומיא דבשר בחלב וטומאה ושם הביא מרן פירוש רש"י על דברי רבינו דהיינו שנגמר החלמון לבד וא"צ גם החלבון וכו' ועיין להרב לח"מ והפר"ח יו"ד סי' פ"ז ועיין מ"ש לקמן דין י'.

ביצת עוף טמא וכו'. פרק אלו טריפות (חולין דף ס"ד) והרשב"א ז"ל בשיטתו ובתורת הבית דף נ"ד הקשה על רבינו עיי"ש אך בדברי הרב המגיד הכל מתורץ. גם הפר"ח סי' פ"ו השיב כעין זה ושם הביא קצת סמך לסברת רבינו מאותה סוגיא עיי"ש.

אבל ביצת עוף טהור וכו'. הטור ז"ל סי' פ"ו העתיק דברי רבינו ובסי' ס"ו כתב בהיפך ורבו התירוצים בכוונת הטור עיין להמפרשים ז"ל והרב כנה"ג שם. אמנם אכתי קצת קשה מהרב ב"י ז"ל סוס"י פ"ו שהביא סמוכות לדברי רבינו שהזכירם הטור ובסי' ס"ו אחר שהביא סברת הגאונים לדברי הטור כתב אבל הרמב"ם וכו' ואיך לא נרגש שבסי' פ"ו כתב בהיפך וי"ל דהטור הוא דמחלק אך רבינו אינו מחלק ודו"ק.

נמצא עליה קורט דם וכו'. פרק אלו טריפות (חולין דף ס"ד) ת"ר גיעולי ביצים מותרת וכו' נמצא עליה קורט דם וכו' ופירש"י גיעולי ביצים ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה מותרות הטהורים דמיא בעלמא הוא ולא יהבא טעמא באחרנייתא ע"כ וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א דרבינו והרי"ף לא היו גורסים זאת החלוקה בזאת הברייתא וכו' ע"כ וכן נראה מתוך דברי הר"ן ז"ל עי"ש. ובספרי הרי"ף שלפנינו איתא להדיא גם הרא"ש ז"ל הביאה אמנם ראיתי לרבינו שהזכיר הדין להדיא פט"ו דין כ' וז"ל אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם וכו' עכ"ל והוא כדברי רש"י ז"ל ויש לו סמך מן הירושלמי שהזכירו התוס' שם אף שהם ז"ל כתבו דאיזה תלמיד הגיה כן אך לרש"י ז"ל א"צ להגיה. ומ"ש דלשון גיעול לא שייך כי אם כעין הפסוק שורו עבר ולא יגעיל י"ל דלשון תורה לחוד ומצינו לשון הגעלה בכל מקום בדברי חז"ל שהוא הגיעול הנפלט מהכלי וא"כ ה"ה גיעול הביצה כדברי רש"י ז"ל וכן משמע בשלטי גבורים שכתב דמימוני מפרש כפירוש רש"י וק"ל ודע שנחלקו המפרשים ז"ל אם תחלת רקום האפרוח הוא מן החלבון או מן החלמון עיין להר"ן שם ולהפר"ח סי' ס"ו ודין ביצה מוזרת נתבאר שם ופירש"י שהם ביצים שאינן של זכר אלא דספנא מארעא התרנגולת ולכך לעולם אין יוצא ממנה אפרוח ולכך אינה אוסרת.

וכן ביצת עוף טהור אינה אוסרת וכו'. פ"ה דעדויות ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה דברי בית שמאי ובית הלל אוסרין ומודין בביצת טריפה שהוא אסורה מפני שגדלה באיסור ע"כ וכיון שכן איך פסק רבינו בביצת טריפה שהיא אסורה דמשמע דביצת נבילה שריא דאם איתא לישמועינן דנבילה וכ"ש דטריפה דלא היה לה שעת הכושר כמבואר מהמשנה ואם נאמר דפסק כב"ש וטריפה דוקא אסורה קשה דאמאי שביק ב"ה ועביד כב"ש והנה הרב המגיד כתב לזה דלרבינו סמך אמ"ש לקמן בדין לוקחין בצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבילה ולא משום טריפה הרי מבואר שדעתו לאסור גם בביצת נבילה וכו' ע"כ אך לענ"ד נראה אינו מוכרח דאכתי קשה אמאי לא הביא כאן להדיא דין ביצת נבילה וסמך עצמו לדין לוקחים ביצה מן הגוים שהוא דרך אגב והנה מצאתי בשתי נוסחאות בכתבי יד קדמונים שכתוב שם בדברי רבינו נתנבל העוף אם נמצאת בו ביצה גמורה כשנמכרת בשוק הרי זו מותרת א"כ לפי זאת הגירסא ס"ל לרבינו דביצת נבילה מותרת ולא נאסרה כי אם ביצת טריפה מפני שגדלה באיסור וכן נראה מתוך מ"ש רבינו בפירוש המשנה וז"ל ביצת הנבילה הוא שישחוט עוף ויפסול אותו בשחיטתו וימצא בו ביצה אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים שנמכרים בשוק היא מותרת באכילה וכו' ע"כ נראה שכוונתו שכן היא ההלכה ואף דב"ש היא הרי מצינו כמה דברים דהלכה כב"ש וכ"ש בדין זה דלאו מדברי ב"ש אתינן עליה אלא מההיא ברייתא דפ"ק דיו"ט השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלם בחלב ופסקו רבינו פ"ט דין ה' הרי נתבאר מזה שהביצה שנגמרה בקליפתה הרי היא מופרדת מן גוף התרנגולת (והתוס' פרק אלו טריפות (חולין דף נ"ח) הוצרכו לידחק בזה לדעת ב"ה עיין עליהם) ומעתה מ"ש רבינו דלוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות לא בא לומר דביצת נבילה אסורה מן הדין אלא כתב דבר שהוא מוסכם אליבא דכו"ע דאפילו למאן דאסר ביצת נבילה בהא מודה דלוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות ודמיא למ"ש פ"א דחמץ ומצה דחמץ אסור בהנאה מקרא דלא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה וקשה דזה הוי כחזקיה ורבינו פסק כר' אבהו ותירץ מרן ז"ל דהביא זה הפסוק שהוא מוסכם אליבא דכו"ע א"כ הוא הדין והוא הטעם בנדון דידן ממש ודו"ק זה אפשר שהיא דעת רבינו כנ"ל.

אפרוח וכו' שאין מינו טמא. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה פירש זה הטעם ולא נתן הטעם האמור בגמ' דלאימת קא גביל כי מסרח לכי מסרח עפרא בעלמא הוא והרב המגיד הליץ בעד רבינו דרצה לאשמועינן באפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי וכו' ע"כ. ואכתי קצת קשה דא"כ תקשי אכתי לטעם הגמרא דנפק"מ לדין זה. לכך נראה לומר דרבינו לא הוה גריס לה כלל ובנוסחאות שלפנינו בתמורה פרק כל האסורין דלא גרסינן הך טעמא דכתב הראב"ד וא"כ אתי שפיר ובדין ספק טריפות שכתב רבינו עיין מ"ש בס"ד בריש פי"א דהלכות שחיטה.

וגבינות הכותים וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל. ועיין להרב המגיד ז"ל.

האוכל גבינת הכותים או חלב שחלבו כותי ואין וכו'. מדכתב סתם וגם סמך זה למ"ש תחילה שאף הגבינה שמעמידים אותה הכותים בעשבים או במי פירות וכו' אסור משמע דאף היכא שאין לחוש לחלב טמא כגון שאין באותו עדר דבר טמא או שהוא ביוקר אפ"ה לא חילקו ואסור וכדעת הרבה מן המפרשים ז"ל ואף שעיקר הגזירה לא היתה כי אם על הגבינה ס"ל לרבינו דהוא הדין והוא הטעם ודלא כמסקנת הפר"ח יו"ד סי' קט"ו עיי"ש דא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד שיש לגזור מקום זה אטו מקום אחר ועיין להכנה"ג שם ולמ"ש רבינו בדין החמאה פשוט הוא דכך קים להו לחז"ל שחלב טמא אינו עומד כלל והנה סיפר לי החכם השלם ר' מ"נ נר"ו שפעם אחת הלך בשליחות מצוה הרב נסים רוזיאו זלה"ה לערי פרס ונתכבד הרבה מהתוגרמים בדרך עפ"י צווי השר והאכילוהו חמאה ודבש עם לחם וערב לו חמאה הרבה ובחזרתו חזרו להאכילו החמאה אך לא היתה כל כך טובה כמו הראשונה והרב ז"ל שאל אותם מדוע זאת החמאה אינה טובה כמו הראשונה והשיבו לו בדרך פיוס ותחנונים שבראשונה היה להם נאקה אחת שמינה ובריאה ומחלבה עשו לו אותה החמאה לכבודו ואח"כ מתה ונשארה להם נאקה אחרת שאינה כ"כ שמינה כמו הראשונה ולכך אינה מוטעמת כ"כ וכשחזר הרב לחברון ספר להם הענין ותמה על המראה שהרי חז"ל אמרו שחלב טמא אינו עומד והרב של חברון ז"ל השיב לו ואפשר לומר דה"ה נמי דחלב טמא אינו עומד אך הגמל שיש בו סימן אחד של טהרה שהרי הוא מעלה גרה החלב שבא מצד אותו סימן עומד ונמצאו דברי חז"ל קיימים.

ואניאומר שזה הדבר לא יתכן בעולם ואין ספק שאותם התוגרמים שקר העידו והחמאה לא היתה כי אם מחלב של בהמה טהורה ואשר פיהם דבר שוא כתיב ולהשביח מקחו ומתנתו הוא עושה להראות לו שכבדוהו בדבר גדול כאשר הוא מבואר בזמנינו שהחלב של גמלא הוא מושבח ומוטעם מאד בעיני כל השותים אותו אבל לעמוד הן הכי נמי שאינו עומד כלל שלא חילק חז"ל בדבר כלל. ותדע דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) איפליגו אמוראי באיסור טעם הגבינה ר' חנינא אמר לפי שא"א לה בלא צחצוחי דחלבא ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ורב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר מפני שמחלקין פניה בשומן של חזיר רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה ע"כ ואם איתא למה לא יהבו הך טעמא מפני שמעמידין אותה בחלב נאקה או חלב דבר אחר שהרי הוא מעמיד ואדרבה מדיהבי טעמא ר"ח מפני שא"א לה בלא צחצוחי חלב אם איתא דחלב נאקה עומד תפוק ליה משום זה שהוא טעם יותר נכון וחזק הרבה מצחצוחי חלב דקאמר ותו דקאמר בתר הכי בגמרא חלב למאי ניחוש לה אי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד ומתרץ אי דקבעי לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן דקבעי ליה לכמכא ופריך ונישקול מניה קלי וניקום ומתרץ כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא ואבע"א אם תימצי לומר דקא בעי לה לגבינה אימא דקאי ביני אטני ע"כ ואם איתא שיש מין בהמה טמאה שהוא עומד הרי נופלת כל הך שקלא וטריא דמאי פריך ומאי מתרץ. וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בתשובה סי' צ"ח שהאריך הרבה בתוכחת מגולה על מי שמעיד היפך הכללים שיצאו מפי רבותינו הקדושים הביא דבריו בספר חמודות פרק אלו טריפות דף קע"ב יעו"ש שהאריך הרבה. שוב ראיתי בספר פרי תואר סי' קט"ו ס"ק ח' שכתב ששמע מפי מגידי אמת דבזמנים הללו חדשים מקרוב באו ומערבים חלב גמל עם חלב טהור והוא עומד ועוד הוסיף טעם לעושין כן משום שבתערובת עושים חמאה הרבה יותר מן הראוי אילו היה החלב בפני עצמו ודעתו נטתה לזה עי"ש אכן עכ"פ הסוגיא הנ"ל הויא תיובתיה ואין כח בידינו לומר שחז"ל לא ידעו סגולה זאת אלא שכדי לחוש לחומרא אינו מחליט הדבר וטוב לפני האלהים ימלט ממנה.

יראה לי וכו'. הרמ"ך. וכבר עמד על זה הרב המגיד ז"ל עיין שם במ"ש מרן על הרב המגיד ז"ל שבא ליישב דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת וכו' ע"כ. לא ידעתי למה לא הקשה ג"כ להרשב"א ז"ל דס"ל נמי הכי והביאו ג"כ בב"י סימן קט"ו ועוד דהרה"מ לא כתב כן אלא על היראה לי שקאי לדעת הגאונים וכמו שיבא לקמן בע"ה. עוד הקשה מרן ללשון הרה"מ שמתחילה כתב דכ"ש הוא ושוב כתב לשון אפשר וכו' ע"כ. ולענ"ד דכוונת הרה"מ מבוארת דכוונתו אינה בדעת רבינו עצמו אלא דרבינו יסבור כן בדעת הגאונים והגמרא וזהו שסיים והוא דעת רבינו כלומר דבאמת דעת רבינו כן היא כמ"ש לעיל דכ"ש הוא ואין צריך להגיה שום דבר בדבריו כמ"ש הרב לח"מ והפר"ח יו"ד סי' קט"ו כי נכון מצד עצמו כאמור.

ישראל שישב וכו'. ע"ז דף ל"ט תנן ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו וכו' ובגמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא דכיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דילמא יתיב ומערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה ארתותי מרתת ולא מערב ביה ע"כ. והנה פשט לשון הברייתא מוכח דאפילו לכתחילה מותר בישראל יושב בצד העדר אף שאינו רואה את הגוי כשהוא יושב ואם כן למה העתיק רבינו ישראל שישב וכו' דמשמע דבדיעבד קאמר ואפשר דרבינו קשיתיה לישנא דמתני' דכשישראל רואה משמע דבעינן שישראל רואה כל החליבה וא"כ היכי קתני בברייתא דביושב בצד העדר סגי אף שאינו רואהו ומכח זה סבור רבינו דמתניתין לכתחילה קאמרה דלכתחילה בעינן שישראל יראה כל החליבה וברייתא דיעבד קאמרה ולהכי העתיק לשון הברייתא בלשון דמשתמע דיעבד כלומר דלכתחילה בעינן שישראל יראה להדיא כל החליבה ולא ס"ל כתירוץ התוספות שם שנרגשו מזה ותירצו דישראל רואהו דקתני מתניתין לאו דוקא אלא רואהו לפעמים קאמר וכ"כ רבינו שם בפי' המשנה וכן משמע קצת לשון הברייתא בגירסת הרי"ף ז"ל דקתני ישב ישראל בצד עדרו של גוי והגוי חולב והביא לו וכו' וכן משמע לשון הטור יו"ד סי' קט"ו עיי"ש זה נראה לענ"ד נכון בלשון רבינו אך לא ראיתי להפוסקים ז"ל שיחלקו בזה עיין עליהם.

לפיכך שואל לצייד ישראל וכו'. פ' אלו טריפות ת"ר לוקחים ביצים מן הנכרי מכל מקום ורבינו ודאי לא גורס מן הנכרי אלא לוקחים ביצים בכל מקום וכו' ומשמע דמישראל קאמר דאילו מגוי לא ס"ד להימנויה בספק איסורא דאורייתא דאף דקאמר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו עוף והוא טהור ואפ"ה אפשר דמשקר במאי דקאמר של עוף פלוני ואינן ואף דמצינו נאמנות לגוי פ' גיד הנשה גבי טעימת קפילא ארמאה וכו' היינו דוקא במידי דלית ליה הנאה כי התם אבל הכא שמרויח במכירתו לא מהימן וכתב עוד רבינו צייד ישראל משום דמסתמא הוא בקי בדיני העופות טהורות ולעיל מינה דהך ברייתא מיירי בצייד ישראל להכי העתיק צייד ישראל ודקדק עוד לכתוב ואם אמר של עוף טהור ולא אמר שמו אינו סומך עליו לומר דלא די במה שהזכיר שם העוף אלא בעינן שאנו ג"כ מכירין אותו דאם אמר של עוף פלוני ואין אנו מכירין אותו עוף הו"ל כאילו אמר טהור סתמא דאין אנו סומכין עליו ותפשוט ספקו של רבינו בעל הטורים יו"ד סי' פ"ו שנסתפק הפרישה ז"ל עיין עליו ואף דבעלמא אמרינן עד אחד נאמן באיסורין וכיון שזה הישראל הגם דאינו מוחזק בכשרות מ"מ גם אינו חשוד אספק איסורא והוא כשר לעדות ודאי א"כ למה לא נאמין אותו בסתמא ומכ"ש כשאומר של עוף טהור הם דר"ל דהכא לאו מטעמא שאנו חושדין אותו שהוא משקר אלא אנו חושדין שמא הוא טועה בדבר דאפשר שנתחלף לו עוף זה באחר שהוא טמא דהא קי"ל דעוף טמא אינו נאכל אלא במסורת ואפשר שטעה בזה ולהכי בעינן שיזכיר שם העוף ושאנו יודעים בו בודאי שהוא טהור.

אלאדקשה על רבינו טובא מהסוגיא שם דמוקי לברייתא בביצים טרופות בקערה ופריך וכה"ג מי זבנינן מנייהו והא תניא אין מוכרין ביצה טרופה לנכרי אלא א"כ טרופה בקערה לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה ע"כ ואי ברייתא איירי בישראל שאינו מוחזק כפי שיטת רבינו מאי פריך וכן מצאתי שהקשה הר"ן ז"ל פרק אין מעמידין וכתב שקושיא זו לא תתורץ אלא בדוחק והאמת אתו שבאמת קושיא עצמית היא ומבוארת לעין והרב לח"מ ז"ל נדחק הרבה בתירוצה עיין עליו גם הכנה"ג ז"ל סי' פ"ו תירץ באופן אחר עיין עליו ולענ"ד נראה דאם רבינו היה גורס להדיא בברייתא לוקחים ביצים מישראל אתי שפיר כפשוטו דעיקר הקושיא דפריך וליבדוק בסימנים הכוונה דמאי אריא מישראל אפי' מגוי לזבון כיון דאית לן הסימנים ולא מפיו אנו חיין ואם כן כי משני ליה בטרופות בקערה כלומר דלית בהו סימן ולהכי דוקא מישראל זבנינן אבל לא מגוי פריך ליה בעצם וכהאי גוונא מי זבנינן מנייהו דאצטריך הברייתא לאשמועינן דמישראל דוקא וכו' ואם רבינו לא היה גריס מישראל כי פריך וליבדוק בסימנים ה"ק למאי אצטריך האי ברייתא כלל וכי מתרץ ליה בטרופות בקערה דרוצה לומר דלית בהו סימן פריך דמדמתרץ הכי שמע מינה דמגופא דברייתא לא אתא אלא לאפוקי מגוי דאין לסמוך עליו כיון דהם טרופות דאם החידוש הוא דמישראל דוקא כשאומר מעוף פלוני וכו' הרי העיקר חסר מהברייתא דהו"ל למתני לוקחים ביצים מ"מ ובלבד שיאמר מעוף פלוני וכו' ומדלא תני הכי ש"מ דעיקר החידוש אינו אלא דמישראל דוקא הוא דלוקחים ולא מגוי ולהכי קמתמה עליה וכה"ג שהם טרופות בקערה מי ס"ד דזבנינן מנייהו דתיתי הך ברייתא כולה לאשמועינן הך מלתא ודוק כי גם זה נכון.

לפיכך אין לוקחים וכו'. דמדקדק רבינו אין לוקחים מן הכותים ביצה טרופה כלל משמע דאפי' מכיר בהם סימני חלבון וחלמון אסור משא"כ בישראל דשרי כיון שעדין ניכרין וכמ"ש הרב המגיד ז"ל אך קשה דאם כן כי משני בגמרא בטרופות בקערה אכתי תקשה ליבדוק בסימנים דהא בקונה מישראל עסקינן לדעת רבינו וי"ל דההיא ה"ה נמי שהם טרופות הרבה עד שאין ניכר בהם הסימנים וא"ת אם כן מה מועיל שיאמר של עוף פלוני וטהור הוא י"ל דאכתי מרתת דילמא יביאו ביצים מאותו עוף שאמר הוא ויטרפום בקערה ולא יהיו דומין וכן כתבו ז"ל.

ביצי דגים וכו'. שם ופ' אין מעמידין (עבודה זרה דף מ') וכתב הרב המגיד ז"ל דאף דמן הסוגיא דעבודה זרה נראה דסימני עוברי דגים דאורייתא כיון דבאלו טריפות אסיקו דסימני ביצים לאו דאוריתא הוא הדין לסימני עוברי דגים וכו' ע"כ. והקושיא מבוארת על רבינו שהצריך שיאמר המוכר אני מלחתים וכו' דכיון דיש בהם סימן טהרה בסימן אחד כד ואחד חד כמו ביצי העופות למה הצריך שיאמר כן והלא כשיאמר של דג פלוני וטהור הוא סגי ואף דבע"ז אוקימו לה הכי אינו אלא לאוקמתא דרבא בשנימוחו וס"ל דסימני דאורייתא ולהכי בעי באינו מומחה ונימוחו מאי ומתרץ עד שיאמר אני מלחתים וכו' מכיון שאין בהם שום סימן אבל רבינו שהעתיק הסימנים דמשמע שהם שלימות אמאי לא ניחא ליה כשיאמר מדג פלוני וטהור הוא והרב לח"מ ז"ל הניחה בצ"ע עיין עליו. ולענ"ד נראה אין ספק דרבינו פוסק דסימנים לאו דאורייתא ודין העוברי דגים עם ביצי העוף שוין אלא משום דביצים שכיחי בכל מקום משא"כ עוברי דגים דלא שכיחי בכל מקום וברוב העולם מביאים אותם ממקומות רחוקים ואם יאמר סתם מדג פלוני וכו' אין לנו לתופסו להדיא כמו בביצים ובקל מצי לאשתמוטי אמטו להכי הצריך רבינו סימן יותר מובהק שיאמר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור וכן למדתי מדברי הרב המגיד גופיה בסוף דבריו עיין עליו ודע דהרמ"ך בכת"י השיג על רבינו וז"ל. ועיין להר"ן ז"ל פ' אין מעמידין לישוב כל דברי הרמ"ך ופשוט הוא.

וכן אין לוקחים וכו'. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו וז"ל. וכבר נתבאר מדברי התוס' והרב המגיד ומרן ז"ל.

אבל ציר חגבים טמאים. והראב"ד השיג על זה דבירושלמי פירש שאינו מכשיר ע"כ וכן הוא דבירושלמי פ"י דתרומות אעדותו דר' צדוק שהעיד על ציר חגבים טמאים טהור מפרש שם בירושלמי טהור מלהכשיר אבל לטמא מטמא אפילו בכל שהוא ופסקו רבינו פט"ז דטומאת אוכלין וגם שם השיג עליו הראב"ד דגם לטומאה הוי ספק עי"ש ולדעת רבינו צ"ל דכיון דאין בהם לחלוחית וכמ"ש שם לכך אין הציר נאסר כלל ולהכי תני במתני' טהור סתמא דמשמע לכל מלי וכמ"ש מרן שם וגם בפ' אלו טריפות דף צ"ט אמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ודע דרבינו פי' שם שהחגבים הם מבע"ח שאין להם דם ומה ששותת מהם אינו אלא לחלוחית בעלמא והפר"ח סי' פ"ה כתב עליו וליתא דבפ' דם שחיטה ת"ר וכל דם לא תאכלו וכו' להוציא דם דגים וחגבים וכו' ע"כ ומהמשנה עצמה שם יש להקשות על רבינו כן אך לא ידעתי למה לא הקשה ג"כ להרע"ב והר"ש שגם הם כתבו כדברי רבינו אך האמת יורה דרכו והמוחש לא יוכחש דכוונתם שאין דמם כשאר בע"ח אלא שהוא דם כחוש הרבה כמראה מי הבשר בקרוב עד שאין נקרא בשם דם לענין שיאסר הציר אבל לענין האיסור מצד עצמו הא קי"ל דכל היוצא מן הטמא טמא וכעין זה תירץ הפר"ח שם ובזה תתורץ תמיהת התוס' יו"ט על הרע"ב שם בעדויות שנתן סימן לשותה דם דגים ע"י קשקשים ולא נתן שום סימן לשותה דם חגבים דכיון דאין מראהו כמראה דם גמור אין לטעות בו ודו"ק ומ"ש רבינו לפיכך אין לוקחים וכו' מבואר דאריש דינא קאי ומה שלא הקדים דין זה בחגבים משום דבעי לאשמועינן עיקר הדין וק"ל.

כותי שהביא עריבה וכו'. עריבה היא ספינה קטנה ועיקר הדין בע"ז דף מ' ורבינו מפרש הא דרב הונא דקאמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר דקאי אכלבית שהוא דג טהור שמזכיר בדבריו וגם אינו מפרש כפירוש רש"י שראש הדג יש בו סימן שהטמאין ראשן חדין וכו' אלא רבינו מפרש לה שמכירו בטביעות עינא וכמ"ש ז"ל אכן קשה טובא דמפשטן של דברים מוכח שזה הדג שניכר בו הראש והשדרה אינו חי שכן מוכח ממ"ש והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים וכו' וא"כ קשה דאם זה הוא הכלבית שאמרו במה יודע איפה שזה הדג נוצר בתוכו כדי שנאמר שזה הציר הוא מדג טהור ליחוש שמא הוא ציר של דגים טמאים וזה הדג מעלמא נפל או הגוי ערבו כדי למוכרו ליהודים ותו דאם דג זה נוצר בתוך הציר כפי טבעו למה לא יתקיים בתוכו והרי רש"י ז"ל פירש דכלבית גדילה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמאים אין כלבית גדילה בו ע"כ ובחבית פתוחה דלא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל. ואף דרבינו אינו מפרש הסוגיא כפירוש רש"י כמבואר מ"מ השכל מחייב דבר זה דאל"כ איך נסמוך על זה הסימן אם לא שנאמר דכיון דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן הקילו בו ואמרו דכיון שנמצא בתוכו דג שניכר שהוא טהור אמרינן דציר זה הוא ממין דג טהור ולא ניחוש שהגוי מערבו דלא מרע לנפשיה וגם לא אמרינן לדעת רבינו שדג זה גדל בו כפירש"י ומצאתי לו סמך מדברי הרב ב"י יו"ד סי' פ"ג שכתב בשם הר"ן ז"ל דדרכן לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותו המין לראיה שממנו נעשה ציר זה ודרכן היה שלא לערב ציר דג טמא עם ציר דג טהור ולפיכך כל שיש בו דגה מותר משום דאי משקר הוי נתפס כגנב אבל כשאין שם דגה מצי משתמיט ע"כ וכן מצאתי להרב"ח ז"ל שבח להשי"ת.

אלאדאכתי אפשר להקשות במ"ש רבינו לפיכך אין לוקחים דגים מרוצצים וכו' דרבינו בסוף פ"א הזכיר סימני דגים ולא הזכיר ראש ושדרה כלל ואף לפי דברי מרן ז"ל דבטביעות עין קאמר אכתי בשדרה אין שייך כל כך טביעות עין אך לזה י"ל דמכירו ג"כ בשדרתו שדג זה יש לו שדרה זו. ולהרש"ך יו"ד שם ראיתי שכתב דדוקא הכא שהוא מלוח מקלינן בראש ושדרה אף שאין בו קשקשת דאימור ע"י מליחתו נפלו קשקשין אבל בדג שלם בעינן סנפיר וקשקשת על כל פנים וכן כתבו הדרישה ופרישה והרב ב"ח ויש לכוין דבריהם ע"פ האמור ג"כ (ורש"י) [ורא"ש] שם חילק דבקונה מגוי כהאי גוונא הו"ל כמו דיעבד וסגי בסימן ראש ושדרה לדעת הטור ז"ל עיין עליו ודע דהתוס' ז"ל שם כתבו דציר דגים טמאים דאורייתא מדרשא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן ע"כ ודבריהם קשה להולמן דהך דרשא הובאה פ"ק דבכורות דף ו' ובפ' כל הבשר (חולין דף קי"ב) ופסוק זה כתוב גבי שרצים ומינה ילפי התוס' ז"ל לדגים ועוד דשם כתבו בהיפך דציר דגים אינו אלא מדרבנן וכן הכריחו ג"כ בחולין דף צ"ט ע"כ עי"ש. והנראה לענ"ד דכוונת התוס' בדרך אם נאמר כלומר אם נאמר דדרשא דהטמאים נוכל ללמוד גם לדגים וכוונתם להקשות על ר' יהודה אמר עולא דמחלק בין גופן לצירן ותירצו דדרשת הטמאים היא ודאי דאורייתא ואף אם נימא הכי גבי דגים מ"מ יש לחלק בין ציר לדג גופיה וכעין זה כתב הרב כנה"ג בהגהות ב"י שם.