Maaseh Rokeach on Forbidden Intercourse Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שניהם הבועל והנבעלת. קצת קשה דכיון דקי"ל מאיש או אשה כי יעשו דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דקי"ל אסתר קרקע עולם היתה א"כ הו"א דכיון דאינה עושה מעשה שהרי היא קרקע עולם תפטר קמ"ל ועיין בגמ'.
שלא ניתנה התראה בכל מקום אלא להבחין וכו'. עיין הרמ"ך וכו' וכוונתו מבוארת והיא השגת הראב"ד ג"כ פי"ב דהל' סנהדרין וכבר הרב המגיד ומרן ז"ל שם הליצו בעד רבינו והיא הלצה אמיתית כי כמה פעמים אף שאדם יודע האיסור וחומרתו הוא שוגג במעשה שהוא סבור שזה מותר דרך משל כסבור ודאי שהיא אשתו והרי היא אחותו אי נמי כסבור שבודאי היא שומן והרי היא חלב שכל זה יתכן גם לתלמיד חכם וכיון שכן כשאמרו לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד יש לו שני פירושים האחת בין ידיעת האיסור להיתר וזהו פי' ר"י ולפיכך הת"ח א"צ התראה שבודאי הוא יודע והפי' הב' שאף שהוא יודע מ"מ הוא שוגג במעשה שהרי הוא סבור שזה מותר וכיון שהעדים מתרים בו הו"ל מזיד וזהו פי' רבינו ומדוייק טפי בדבריו שכתב פי"ב דהל' סנהדרין שאחד ת"ח ואחד עם הארץ צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה ע"כ כלומר דאף שהוא ת"ח ויודע ודאי מ"מ בזה המעשה שמא שוגג היה כאמור ואין כאן השגה כלל על רבינו וק"ל.
ואלו שמיתתן בסקילה וכו'. בפט"ו דהל' סנהדרין מנה ז' [אלו] והוסיף הבא על נערה מאורסה והכא לא נחית למניינא ודין זה הזכירו לקמן דין ו' בהדי אשת איש דשייך ביה וגם רבינו הקדוש שינה הסדר ואולי מפני סדר הכתובים ועיין להתיו"ט ד"ה הבא על הזכור וכו' ומ"ש ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו נראה שנתכוון למ"ש בגמ' דף נ"ד שהקשה וליחייב נמי משום אשת בנו אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו ע"כ.
ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה. משנה היא בפ' אלו הן הנשרפין קתני בהדי הני בת כהן שזינתה ורבינו כתבה לקמן ולא שנאה כאן מפני שינוי הדין דאף שהיא בשריפה בועלה בחנק משא"כ אלו שדין הבועל והנבעל שוין והכנה"ג תמה על רבינו למה שינה מלשון המשנה עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה אין כאן תימה כדבר האמור והוא עצמו הביאו עיי"ש ומה גם שכן עשה רבינו בדין נערה המאורסה כנ"ל. ודין בת אשתו בחיי אשתו נתבאר בדברי רבינו פרק שני דין ח'.
ועל אם אמה ועל אם אביה. הקשה הרב לח"מ ז"ל דרבינו פוסק שכל דבר הנלמד בגזירה שוה הוא מדברי סופרים וזאת למדוה בגמרא בג"ש הו"ל למימר שהיא מד"ס כמ"ש פ"ב גבי הבא על אשה דרך זנות דאינה אסורה אלא מד"ס וכו' וצ"ע עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר שלא יתחייב בדבר הנלמד מג"ש והרי בתו אינה אלא מק"ו דבת בתו ומפני שאין עונשין מן הדין למדוה מג"ש כדאיתא בסוגיא התם והביאה רבינו באותו מקום עצמו שהזכיר הרב לח"מ פ"ב דין ו' ובמתני' נמי תני להדיא בהדי אלו הן הנשרפין אם חמותו ואם חמיו וכן פסק פט"ו דהל' סנהדרין עיי"ש ועיין עוד להרב המגיד פ"א דהל' אישות שהכריח זה מכמה מקומות.
שאר העריות כולם וכו'. ונתבארו בדברי רבינו פי"ט דהל' סנהדרין עיין עליו.
במה דברים אמורים וכו'. הרמ"ך (השיג על רבינו) וידוע שגם הראב"ד השיג על רבינו וכבר נתבאר דעת רבינו בדברי הרב המגיד ז"ל עיין עליו.
והבא על האשה וכו'. נראה לשון כפול זה שכבר כתבו ואולי שהוא ט"ס (א"ה אבל בנוסחא שלפנינו איתא ואחד הבא על הערוה כדרכה וכו' ולפי זה לא הוי לשון כפול ועיין).
הבא על הערוה מן העריות כמתעסק וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וכבר נתבאר פ"ב מהל' שגגות שהמתעסק הוא כגון נתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו וי"מ שלא נתכוון לביאה ובא עליה וכו' ע"כ. ודבריו תמוהים הרבה במ"ש שדעת רבינו בהמתעסק הוא כגון נתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו שהרי פ"ב דהל' שגגות דין ז' כתב רבינו וז"ל שוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת ובשבת פטור מחטאת כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו וכו' הרי זה חייב חטאת וכו' ע"כ. הרי שאינו קרוי מתעסק אלא בלא נתכוון לבעילה כלל אבל אם נתכוון לה כגון שסבור שהיא אשתו והרי היא אחותו אין זה מתעסק לדעת רבינו והאמת שהדין שוה שהרי אם כשלא נתכוון לביאה חייב כ"ש במתכוין להיתר ועלה בידו האיסור וזה נלמד ג"כ ממ"ש שם דין ג' ופ"ח דין ה' אשתו נדה ואחותו עמו בבית ושגג ובא על אחת מהם וכו' הרי זה פטור מן הקרבן מפני שלא נודע לו עיצומו של חטא דמשמע הא אם נודע לו עיצומו של חטא כגון שבא על אחותו כסבור שהיא אשתו פשיטא שהוא חייב אלא שאינו נקרא מתעסק לדעת רבינו ומדוקדק עוד כמ"ש רבינו כאן אע"פ שאין כוונתו לכך דהיינו לשום ביאה שהוא ממש מ"ש שם ויש מי שרצה להגיה בדברי הרה"מ ולהחליף סברת הי"מ בדיעה קמייתא אי נמי י"ל שכוונת וכבר נתבאר שכתב הרה"מ אין כוונתו בדברי רבינו אלא בפירושו של עצמו אף שלא זכינו לאורו.
עודכתב הרב המגיד ז"ל ופשוט הוא שכל זה אינו אלא לענין קרבן אבל לענין חיוב מלקות או חיוב מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה כנ"ל וא"כ מה שנמצא כאן בספרי רבינו וכן בחייבי לאוין ובשניות הוא ט"ס שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורים הם מכלום וכו' וכ"כ בהשגות חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן ע"כ ודבר פשוט הוא ע"כ. ומרן ז"ל קיים גירסת רבינו וביאר כוונתו כלפי שמים וכו' עיין עליו ולא זכיתי להבין דבר זה שהרי רבינו פסק פט"ז דהל' סנהדרין דין ד' ופ"ז מהל' ממרין דין י"ב דהתראת ספק שמה התראה וכיון שכן למה לא יתכן שהתרו בו העדים ואמרו לו אל תתעסק בזה שמא תבא על הערוה ותתחייב ואי משום שניות גם אם התרו בו מסתברא שפיר שיתחייב מכת מרדות גם להשגת הראב"ד בנוסחתינו כתוב חייב וכו' כנראה שהשיג על מ"ש רבינו חייב סתם דנראה דעל המיתה או המלקות קאמר לחוד ולזה השיג דלמה קרבן אין כאן וכיון שכן אין הכוונה כמו שהבין הרב מפני שגירסתו היתה על תיבת חייבי לאוין וכו' ותו קשה לפי' הרה"מ ז"ל שכוונת רבינו אינו אלא לענין קרבן וכו' דא"כ למה הוצרך רבינו לכפול דין זה הרי כבר ביארו להדיא שם בהלכות שגגות ודו"ק.
אחד הבא על הזכר והבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב ואם בא עליו דרך נקבותו פטור והטומטום ספק הוא לפיכך הבא על הטומטום או על אנדרוגינוס דרך נקבותו מכין אותו מכת מרדות וכו'. כצ"ל. ועיין הרמ"ך ומה שתירץ הרשב"א לדעת רבינו במ"ש מרן ז"ל יתורץ כל זה ועיין עוד להרב לח"מ פ"ד דהל' שגגות ומ"ש שם והרב לח"מ בפרקין הקשה לדברי הרב המגיד ז"ל במ"ש ונשים המסוללות וכו' מפני שהיה גורס פסולות לכהונה אך בגירסא שלפנינו שכתוב איסור הוא אין כאן קושיא וק"ל ועיין עוד למרן ז"ל פ"ז דהל' תרומות דין ט"ז שהאריך הרבה בישוב דעת רבינו ואין להאריך.
ראיה לדין זה וכו'. הך ראיה איכא למשדי בה נרגא דגבי מכה ומקלל אביו יש לנו חזקה בהדי רובה דרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש בגמ' בכל מקום ומהם פ"ק דחולין בדף י' וכיון שכן מה ראיה מייתי רבינו לשאר קרובים שאין בהם אלא חזקה גרידא וי"ל עמ"ש התוס' שם ד"ה כגון שהיו וכו' דכל כך מהני לן החזקה כמו הרוב עיין עליו.
המקנא לאשתו וכו'. הרב המגיד ז"ל האריך בהבנת דעת רבינו. ומרן ז"ל תמה עליו ממ"ש פי"א דהלכות גירושין ועוד יש להקשות עליו מלשון רבינו פי"ח דהל' איסורי ביאה וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם אלא שלפי מ"ש הרה"מ על דברי הר"א ז"ל דדברי רבינו בכאן אינן בשנאנסה וכו' נראה דהר"א דייק לה דאם בלא נאנסה מאי איריא אשת כהן אפילו אשת ישראל נמי ולפי כוונה זו הוא שהשיג עליו וניחא נמי מה שלא השיגו בפי"ח ודוק עיין הרמ"ך ומ"ש דאם היה בעלה כהן דלקי וכו' אי נמי דכיון דאין כאן אלא עד אחד אינו מחייבו מלקות משום טומאה דלא האמינה תורה ע"א אלא לענין שלא תשתה אבל להלקותו לא משא"כ משום זונה דמוכח אנפשיה כמ"ש שם.
האב שאמר וכו' אינה נסקלת על פיו. זה נ"ל מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלא דקצת קשה דלמה לא מהימן האב ג"כ לענין סקילה דהא כתיב באותה פרשה עצמה וסקלוה. וראיתי להתוס' ז"ל שכתבו בד"ה לקטלא וכו' דצ"ל דוסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים וכו' ע"כ. ולא ידעתי למה כתבו בלשון וצ"ל כלומר בדרך דוחק הרי בהכרח אי אפשר לסוקלה אלא א"כ התרו בה העדים שידעו בודאי שהיא ארוסה וכיון שכן הוא מוכרח מעצמו ודו"ק.