הבא על אשת קטן. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ב) פירש"י קרא אשמועינן דקטן אין לו קידושין ע"כ וכלומר שאף שאינו בר עונשין הו"א דיש לו קידושין לחייב הבא על אשתו והתוס' כתבו שם דהא דאצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן וכו' ע"כ ולא ידעתי למה כתבו זה דהא בפ"ק דקידושין דף י"ט קא מצדד תלמודא בהכי ולא אשכח לה (פטרי) [פתרי] אלא לענין יבום שהוא הדין שכתב רבינו והוה מצי למנקט הא לחודיה ודוק.

וכן הבא על אשת חרש ושוטה. הנה הרב המגיד ז"ל הכריח דאשת השוטה שאין לו קדושין אפילו מדבריהם הבא עליה בעדים והתראה ולשם זנות לוקה מן התורה כמ"ש רבינו פ"א דהל' אישות לענין הבא על הפנויה והא נמי לא גרעא מפנויה וכו' ע"כ. ולא ידעתי אמאי לא אמרינן הכי בכל הנך דמני רבינו שהקדושין הם מדבריהם דכיון דמן התורה אין קדושין תופסין בהם הו"ל כפנויה מדין תורה ולא ילקה הבא עליהם מן התורה.

ואשת טומטום. נראה דלא מיתוקם דין זה אלא בנשאר כך כל ימיו אי נמי שלא התרו בו העדים שאם התרו ואיכא למימר אפשר שיקרע וימצא זכר ותתחייב משום אשת איש לדעת רבינו פט"ז דהל' סנהדרין דין ד' שפסק דהתראת ספק שמה התראה ה"נ יתחייב והכי מוכח מדאמרינן פי"ג ופסקו רבינו סוף הלכות ממרין טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן סו"מ עד שיהיה בן משעת התראה ע"כ משמע דוקא לענין בן סו"מ דקפיד קרא אבל בעלמא הויא התראה וק"ל.

ועל אשה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק כולן פטורין וכו'. פשטן של דברים דפטורים בין ממלקות בין מחטאת והקשה הרב אליהו אלפאנדארי ז"ל [בספר מכתב מאליהו] בשער א' דף ס"א דרבינו פסק בפ"ח דהל' שגגות דספק מגורשת מביא אשם תלוי מפני שנקבע האיסור משא"כ בספק מקודשת ועיי"ש שהאריך ללא צורך אחרי המחילה הראויה. ודברי רבינו פשוטים שהרי כתב בתחילת אלו ההלכות הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת וכו' ואם היו שוגגין חייבים חטאת קבועה ע"כ ומכאן אתה למד שמה שפטר כאן אינו אלא מן הכרת והחטאת קבועה וכ"ש מיתת בי"ד משא"כ אשם תלוי שעיקרו אינו בא אלא על הספק בהא לא איירי מפני שכבר ביארו במקומו והדבר פשוט הרבה ושם האריך הרב ז"ל בהבנת דברי רבינו של שם ויש שם ט"ס או אשגרת קולמוס במ"ש והדברים תמהים דאם איתא וכו' עיי"ש.

ונאסרה על בעלה. כמ"ש בהל' סוטה כתב כן בפ"ב דין ד' ובשני אלו המקומות השיג עליו הראב"ד ז"ל דהרי אמרו פיתוי דקטנה אונס הוא והרב המגיד כתב דרבינו ס"ל כההיא דפ"ק דכתובות וכו' וההיא דארבעה אחין לאו בדוקא אתמר אלא בדרך דחייה וכו' והפר"ח ז"ל כתב עליו דנעלם מעיני כבודו ההיא דפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"א) שאמרו בפשיטות פיתוי דקטנה אונס הוא והביאה ג"כ המל"מ ז"ל פי"א דהלכות אישות דין ח' ד"ה הן אמת וכו' אף דבאמת ההיא אליבא דר' אליעזר היא ואנן קי"ל כרבנן דפליגי עליה. ומרן ז"ל שם קיים דברי הרה"מ ז"ל דהראיה של כתובות היא טובה וכו' עיי"ש ונראה לענ"ד ראיה אחרת לדעת רבינו מההיא דפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ו) אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב ורב אסי אמר אביה ולא היא איתיביה ר' הונא לר"א ואמרי לך חייא בר רב לר"א אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ אמר להו רב לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי לכו כגון שפיתה שלא לשם אישות שלא לשם אישות קרא בעי אמר ר' נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה א"ל רב יוסף אי הכי היינו דתנן מהר ימהרנה לו לאשה שצריכה הימינו קידושין ואם פיתה לשום אישות קידושין ל"ל א"ל אביי צריכה קידושין לדעת אביה ע"כ ומדקאמר רב יכול לשנויי לכו כגון שפיתה שלא לשם אישות משמע דאם פיתה לשם אישות אביה מצי ממאן ולא היא ואם איתא דפיתוי דקטנה אונס הוא אמאי היא אינה יכולה לעכב כיון דאנוסה היתה וגם למאי דפריך ואם פיתה לשום אישות קידושין ל"ל מאי פריך הא כיון דפיתויה אונס פשיטא שצריכה קידושין אחרים דהא אותה ביאה היתה לאונסה ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם קדשה בעל כרחה אינן קדושין כמ"ש רבינו פ"ד דהל' אישות.

ואיןלומר דהך עניינא דאם מאן ימאן בנערה איירי ובתולה דקאמר קרא (דהיינו דפרשת משפטים דכתיב וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורסה) היא נערה דוקא אבל קטנה ממש הן הכי נמי שישתנה הדין שהרי בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"א) קאמר רב פפא האי (היא) [תנא הוא] דתניא בתולה יכול קטנה ת"ל אשה וכו' דמשמע דאי לא הוה כתיב אשה הו"א דבתולה היינו קטנה כפשוטו ואף דאיכא תנא התם דפליג עלה וס"ל דאין בתולה אלא נערה מ"מ מצינו לרבינו שפסק כאידך תנא כמ"ש פי"ז מאלו ההלכות דין י"ג עיי"ש ומעתה לדעתו ז"ל קרא דכי ימצא איש בתולה אשר לא אורשה וכו' מתוקם אף בקטנה גמורה וכיון דתלי קרא במיאון דאביה או היא מוכרח דאין פיתויה אונס אלא רצון ומפני שעדין לא יצאת מרשות אביה להיותה קטנה יתכן העיכוב למר כדאית ליה ולמר כדא"ל ואין לדחות כל זה מדכתב בתולה אשר לא אורשה דמשמע דבת אירוסין היא וזה א"א בקטנה דהא זה יתכן בשופי בקטנה גמורה שקדשה אביה וכו' גם בפ"א דנערה בתולה דין ח' פסק רבינו דקטנה מבת ג' שנים עד שתבגור יש לה קנס דפסק כחכמים בברייתא פ' אלו נערות (כתובות דף מ') ושם אמרו על אונס ששותה בעציצו אימא דאף במפתה מכיון דגמרי מהדדי ומתרץ מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו ע"כ ואם איתא הרי פיתוי הקטנה אונס הוא ואמאי לא נימא ששותה בעציצו ולמה אמרו סתם כיון דבקטנה יש לומר כן והכי מוכח מכמה סוגיות התם דלא חילקו ביניהם כלל שמע מינה דס"ל דפיתוי קטנה לאו אונס הוא אלא פיתוי כדבעלמא זה נראה לענ"ד בדעת רבינו אף שאיני כדאי.

בת כהן שזינתה וכו' שנאמר ובת כהן וכו'. משטחות דברי רבינו נראה דבין אשת איש בין כשנשאת לחייבי לאוין כולהו נפקי מדכתיב ובת כהן וכו' דמשמע מ"מ וקשה דבגמרא פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ') ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפי' חללה את השבת ת"ל לזנות בחילולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן וכו' אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן וכו' נשואה בוגרת ואפי' הזקינה מנין ת"ל ובת כהן מ"מ וכו' ניסת לכותי לחלל ולממזר מנין ת"ל ובת איש כהן וכו' ע"כ. ופי' רש"י ובת כהן מ"מ מרבויא דוי"ו קא דריש וכו' וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה. בת איש כהן איש יתירא ל"ל אלא למדרשא דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן ע"כ הרי דמג"ש דאביה מפקינן פנויה דלא מחייבא ובוגרת וזקנה מרבינן להו מהוי"ו דובת וכותי וחלל וכו' מתיבת איש ורבינו כלל הכל מקרא דובת כהן דמשמע מ"מ ואם איתא נימא דאפילו פנויה. וי"ל דרבינו לא פסק כהך ג"ש (אלא) דלא אתיא אלא אליבא דר' אליעזר דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואנן לא קי"ל כוותיה כמ"ש רבינו פי"ח דין ב' וכיון שכן מדכתיב לזנות שמעינן דלא איירי אלא באשת איש וכמ"ש רש"י שם כמו כי זנית מעל אלהיך וכו' ולכך לא חש רבינו כאן להג"ש דאביה וכו' ונישואי חייבי לאוין נילף לה מתיבת איש וכדברי מרן ז"ל וא"כ י"ל בדברי רבינו ובת איש כהן וכו' וק"ל.

עודאפשר לומר דבכוונה מכוונת לא רצה רבינו להזכיר תיבת איש מכח ההיא דפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) דתני אבוה דר' אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן וכו' ופי' רש"י דמתיבת איש דריש לה. ותמהו התוס' ז"ל דמדבעי קרא משמע דלית ליה גזירה שוה דהנה הנה זמה זמה ותימה א"כ בתו ובת בתו מנ"ל ותו דהאי איש איצטריך להך דרשא דאע"פ שאינה כהנת וכו' ע"כ. ומכח זה רבינו מפרש דאביי ורבא דאית להו ק"ו וג"ש מודו דמהך קרא נמי נפיק אלא דעדיפא להו ק"ו וג"ש ותדע דאביי ורבא גופייהו קא מתרצו למלתיה דאבוה דר' אבין כדאיתא התם וכיון שכן אפשר דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י דמתיבת איש נפקא לן לשנישאת לנתין וממזר וכו' אלא מדכתיב ובת כהן מ"מ וכמשמעות הירושלמי פ"ז דתרומות דדריש לה הכי ולכך לא רצה רבינו להזכיר תיבת איש משום דהך איש דרשינן ליה להאיך דבתו מאנוסתו וכו' ודו"ק.

ואינן חייבים וכו'. זה הלשון מגומגם דמשמע דכל זמן קטנותה הוא והיא פטורים ואלו בגמרא דייקינן דמדקתני מתני' ואינו חייב עד שתהא נערה מאורסה וכו' דזה הלשון מורה דבקטנותה ודאי שאינו חייב כר' מאיר דס"ל הכי ורבינו פוסק כרבנן דמחייבי אף בקטנה כמ"ש אחרי זה. ומאי דאפשר משום דרבינו כתב בלשון רבים וגבי הבועל אין לדייק כן משא"כ בלישנא דמתני' דקתני בלשון יחיד דקאי להאשה דוקא וכן מצאתי להרב כנה"ג ז"ל שבח לאל יתברך ושאר החלוקות דתנן התם במתני' ביארם רבינו ר"פ כ"ב מהלכות אישות.

באו עליה וכו'. בנוסח אחר כת"י והן במגדל עוז מסיים בד"א כשבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה עדיין היא בתולה וכולן בסקילה וכן משמע מדברי הרב המגיד ז"ל והוא מבואר בגמרא.

דין חדש יש במוציא שם רע וכו'. הם דברי רבא פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ה) אך קשה דנראה דלא קיימי שהרי רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה דדילמא דהיכא דאישתני גופא (דהיינו מנערה לבוגרת) לא חדית רחמנא ורב נחמן בר יצחק דהוה בעי לאוקומא אליבא דתנאי דחאו ר' יוחנן וס"ל דכולהו בסקילה נמצא דדברי רבא נדחו לגמרי וכן משמע מדברי הרי"ף ז"ל ואפשר דכיון דרב הונא מודה לרבא היכא דלא אשתני גופא ור"י נמי מודה דמוציא ש"ר בסקילה אפילו היכא דאישתני גופא נמצא דאתי כרבא מצד אחד וגם ר"נ לא פליג עליה להדיא אלא דאתיא כתנאי לכך פסק רבינו כוותיה אך מאי דאיכא למידק במ"ש רבינו דאף שנכנסה לחופה ולא נבעלה שהיא נסקלת על פתח בית אביה דזו מנ"ל דהרי אף לדברי רבא לא שמענו חידוש במוציא ש"ר אלא שהיא בסקילה לעולם משא"כ בנערה מאורסה דבנכנסה לחופה היא בחנק אבל שתהא בסקילה בפתח בית אביה זו לא שמענו דאדרבה כיון שהטעם הוא מטעם ראו גידולים שגדלתם אין שייך זה אלא בזינתה בבית אביה וכדקתני שילא התם גם התוס' שם כשהביאו דברי רבינו שמואל שפירש דברי רבא כפשטן הרגישו דאע"ג דכתיב אל פתח בית אביה (ונכנסה) [ובנכנסה] כבר לחופה אין שייך זה דאין לומר בזנתה בבית חמיה ראו גידולים שגדלתם והוי כמו יש לה אב ואין לה פתח בית אביה או דאין לה אב דהויא בסקילה אע"ג דליכא פתח בית אביה וכו' ע"כ וכן הקשה מהרש"ך חלק א' סי' ב' בדף ל"ו והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה י"ל דרבינו אינו מפרש כן אלא דכשחידש הכתוב ענין המיתה מסקילה לחנק הסקילה היא כדינה הכתוב בפרשה לעולם דהיינו בפתח בית אביה ואע"ג דאין שייך כל כך ראו גידולים שגדלתם מ"מ גזירת הכתוב כך היא דבמוציא ש"ר לעולם סקילתה בפתח בית אביה והכי דייקי קראי ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וכו' וכיון דבעו למיקם עלה דמלתא דין הוא דאם נמצא הדבר אמת שתסקל בפתחם ועוד כיון שדברי רבא הם בסתם אית לן לאוקימינהו אדינייהו שכתוב בפרשה זו וק"ל. ומבואר הדבר שלא פסק כרבא אלא בהא משום דכו"ע מודים דבמוציא ש"ר איכא חידושא אמנם בסרחה ולבסוף בגרה פסק כר"י דתני בברייתא דשילא בסקילה במוציא ש"ר וזה הוא דינו של רבינו לקמן דין י'.

באו עדים אחר שבגרה וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו מפני שהבין דבמוציא ש"ר איירי והרב המגיד ז"ל הגם שביקש להליץ בעד רבינו מ"מ תמה עליו דסוף כל סוף הו"ל למימר שסוקלין אותה על פתח בית אביה וכו' ע"כ וכן הקשה הרש"ך ז"ל ח"א סי' כ' עיין עליו. ולענ"ד נראה אף שאיני כדאי שדין זה שכתב רבינו כאן הוא דברי רבי יוחנן דתני בההיא דשילא הרי זו בסקילה ובסתם נערה המאורסה איירי דבסרחה ולבסוף בגרה או אפי' שבעלה בעלה אף דאשתני גופה ואשתני דינה לא אשתני קטלא ואין כאן חידוש במוציא ש"ר היכא דאשתני וכו' אלא הרי היא שוה לסתם נערה מאורסה וכסתם סקילה שהיא בבית הסקילה ודין המוציא ש"ר שהיא הברייתא האמורה שם כבר ביאר רבינו פ"ג דנערה בתולה עיי"ש.

היתה הורתה וכו'. דין זה כולו מקשה ולא זכינו להבין דבריו אם לא שגירסא אחרת היתה לו ז"ל וזה בפ' נערה שנתפתתה תנן היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה וכו' יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב הרי זו בסקילה וכו' ע"כ ורבינו לידתה בקדושה כתב שנסקלת על שער העיר ובאין לה אב וכו' פסק דנסקלת בבית הסקילה ומנין לו זה השינוי כיון דלישנא דמתניתין שוה בשניהם ואם נאמר דבאין לה אב וכו' דין הוא שתסקל בבית הסקילה כיון שאין לה אב כלל משא"כ בהורתה שלא בקדושה וכו' תימא עליו עוד שהרי בברייתא התם ת"ר נערה מאורסה סוקלין אותה על פתח בית אב אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה על פתח בי"ד כיוצא בדבר אתה אומר העובד עבודה זרה וכו' ואם איתא ברייתא פליגא אמתניתין ומנין לו לפרש המשנה באופן שתחלוק על הברייתא ועוד שדקדק לכתוב וכל מה שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה אם לא היה לה אב וכו' הרי זו נסקלת בבית הסקילה וזה מנליה דהא כיון שאין לה אב דין הוא שתיסקל על פתח שער העיר ומהתימה על הרב המגיד ז"ל שציין למ"ש רבינו כל מי שמצותה לסקול וכו' ברייתא שם ושם לא תניא אלא בחלוקה דעיר שרובה גוים ושם היה לו לציין ועוד שציין בהנך מהמשנה ולא נרגש מכל זה ויש ליישב בדוחק.

ואיךשיהיה רבינו ס"ל דלידתה בקדושה נסקלת על פתח שער העיר ההיא והיינו מדכתיב אל שעריך כמ"ש בגמרא שהוא השער שעבר בו וכמ"ש רבינו פט"ו דהל' סנהדרין ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה על שער בי"ד שהוא במקום שעריך שאמרה תורה כמ"ש התוס' שם ונמצאו ד' מקומות לסקילת נערה מאורסה פתח בית אביה ופתח העיר ופתח בי"ד ובית הסקילה אך בית הסקילה בין לבאו עדים אחר שבגרה וכו' בין באין לה אב וכו' לא ידעתי למה דמן הראוי היה נראה שתיסקל בשער העיר או בפתח בי"ד כיון שהקפידה בה תורה מהות הסקילה ודוק. ובדין היה לה אב ולא היה לו בית צריך עיון אם היה שוכר בית כדרך כל הארץ מהו אי בעינן שתהא שלו לגמרי או דילמא שכירות ליומא מכר הוא כמ"ש בגמ' גם אם בית אביה אין בו ד' אמות מהו ומדברי התוס' בפ"ק דסוכה דף ג' מוכח דאם אין בו ד' אמות אין נקרא בית עיי"ש.

וכן יש בא ביאה אחת ולוקה עליה מלקיות הרבה. הלשון מגומגם שכבר כתב וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה וכו' ואם היה מזיד הרי זו נחשבת לו כעבירות הרבה וכו' א"כ מינה נשמע דלוקה ג"כ מלקיות הרבה ואף אם נדחוק דאם היה מזיד דקאמר היינו בלא עדים והתראה מ"מ הו"ל למימר ואם היה שם עדים והתראה לוקה עליה מלקיות הרבה דהא בהא קעסיק ואתי. ויש לישב במ"ש וכן אם בא ביאה אחת היינו בחייבי כריתות ומיתות בי"ד אבל חייבי מלקיות שאין בהם כרת ולא מיתה עדין לא שמענו ולכך הוצרך לקובעו בבבא בפני עצמו.

שפחה חרופה וכו' ומקודשת לעבד עברי וכו'. ברייתא פ' ארבעה מחוסרי כפרה וכר' עקיבא ופי' רש"י מדחייב רחמנא עלה ודאי מאורסת היא מישראל דהא תפסי לה קידושין לכך איכא למימר לעבד עברי נתקדשה שהרי רבו מוסרה לו בעל כורחו וכו' ע"כ וכ"כ ז"ל בגיטין דף מ"ג וז"ל מאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה ע"כ ולפ"ז אין לטעות במ"ש רבינו בפי' המשנה שם מ"ש נחרפת לאיש ראיה שיש בה צד קדושין ואי אפשר זה אלא כשתהא מקודשת לע"ע שיש לה קדושין היא מותרת לו וכו' ע"כ דמשמע דלשאר ישראל היא אסורה דאין זה אמת דלא בא אלא לאפוקי עבד כנעני שאין לו שום קדושין וזה מבואר דכיון דחייבה תורה על הבא עליה קרבן והיא במלקות מוכרח שתפסי בה קדושין בצד החירות מיהא וכן פסק רבינו פ"ד דהל' אישות דין י"ז שאין קדושיה קדושין גמורין כלומר לחייב הבא עליה מיתה כדין אשת איש. ומ"ש כמ"ש בהל' אישות הוא בפ"ד דין י"ז. שוב מצאתי להרב קרבן אהרן ז"ל פרשת קדושים פ"ה שתפס במושלם דדוקא לעבד עברי הוא דשריא אבל לבן חורין אסורה מפני צד עבדות שבה והוא תמוה איך לא ראה דברי רש"י ז"ל עיין עליו.

ביאת שפחה זו משונה וכו'. מבואר בגמרא ובדברי רבינו שחיובו של הנואף תלוי בהאשה שאם היא מזידה וברצונה היא לוקה והוא מביא קרבן ואם היא שוגגת או אנוסה הוא פטור אף אם הוא מזיד ומתבאר עוד בפ"ט דהל' שגגות. והנה נמצא אתנו דברים בפי' המשנה בריש מסכת שבת דברים תמוהים ומגומגמים עיין להמל"מ פ"ט דהל' שגגות וז"ל רבינו שם ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל מצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה לבד שהוא לוקה אף על השגגה כאשר נתבאר במקומו וכו' ע"כ. באמת דברים תמהים הם דהיכן מצינו מלקות באיש ואפילו במזיד ואף אם נאמר דקאי על השפחה שבאמת היא לוקה מ"מ כבר נתבאר שאינה לוקה אלא כשהוא במזיד וברצונה. תו קשה טובא דאיך חייב מלקות על המוציא מאחד מהשתי רשויות לכרמלית והרי מבואר בגמרא ובדבריו פי"ד דהל' שבת דהכרמלית אינו אלא מדרבנן וכיון שכן איך יתחייב מלקות מן התורה ולקושיא זו כבר כתב התוס' יו"ט שם שדרכו של רבינו לקרות למכת מרדות בשם מלקות כמ"ש פ"ט ופ"י דשביעית ופ"ד דגיטין וכמ"ש בכתובות דף מ"ה מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכו' ע"כ. וזה שסיים והראיה משפחה חרופה וכו' נראה דר"ל דרבינו הביא ראיה לדין עובר עבירה משפחה חרופה וכן נראה ממ"ש שם בתחילת דבריו שכתב שרבינו הביא ראיה משפחה חרופה וכו' וזה אינו דמה ראיה הביא הרי לא הזכיר דין שפחה חרופה אלא דחידוש הוא וכו' ולעיקר דברי רבינו לא מצאתי ביאור דבריו אלא לומר שנתכוון לחידוש של שפחה חרופה שחייב בו תורה שוגג כמזיד ושם מלקות שכתב הוא לשון מושאל וכוונתו על העונש הנוגע לו ודו"ק.

אם היו שניהם מזידים וגדולים. אין לפרש כפשוטו דאם הם מזידים וגדולים היא חייבת מלקות והוא קרבן ואפילו אם הוא שוגג כמ"ש לעיל אלא הכוונה שהוא המזיד והיא השוגגת אף שהיא גדולה לאפוקי אם היא קטנה דאף אם תהיה מזידה והוא ג"כ קטן דאין עונש לקטן ודו"ק.

בן תשע שנים ויום אחד וכו'. ידוע שהראב"ד ז"ל השיג על זה שלא מצינו קטן שיהא בר עונשין והרב המגיד ז"ל כתב שרבינו ס"ל שהכל תלוי באשה שתהיה בת עונשין וכדמוכח בסוגיא התם וכו' ומ"ש שם כל עריות וכו' בגדול הבא על הקטנה הוא אבל לא בקטן הבא על הגדולה וכו' ע"כ. עם כל זה אכתי קשה דאם איתא כדמתמה תלמודא אמתניתין דקתני כל עריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור ופריך תלמודא והכא חייב קטן ואצטריך רב יהודה לידחק דמתני' ה"ק דהכא גדול נמי פטור ולדעת רבינו קטן נמי חייב הו"ל לתרוצי בפשיטות דאין ה"נ וכגון קטן שהוא ראוי לביאה דהיינו בן ט' שנים ויום אחד ואולי י"ל דעדיפא מינה מתרץ ליה דכחא דהתירא עדיף.

והנהמצאתי סיוע אחר לדברי רבינו מהברייתא דתורת כהנים והזכירוה התוס' ז"ל וז"ל איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש ע"כ. ותמיהא מלתא דכיון דאין אני מוציא הקטן בן ט' שנים ויום אחד מהוי"ו דואיש נמצא דמה שפירש הכתוב מתיבת איש היינו פחות מזה הזמן וכיון שאין ביאתו ביאה כלל אצטריך קרא למעוטי אתמהה. אכן דעת רבינו אתיא שפיר שכתב בפ"ט דהל' שגגות דאין הקטן חייב להביא קרבן אלא כשיגדיל ויהיה בן דעת ונמצא דה"ק דהן אמת דמתיבת איש ממעטינן כל מין קטן אך יכול לומר שאני מוציא קטן בן ט"ש וכו' כלומר לפוטרו לגמרי אף כשיגדיל ת"ל ואיש כלומר לרבות כשיגדיל יתחייב להביא ונמצא שהדרשא היא אמתית שכל עוד שהוא קטן פחות מי"ג ויום אחד הוא פטור לגמרי אף שביאתו ביאה אלא כשיגדיל יחול עליו חיוב קרבן כשעבר בן ט"ש ויום אחד וק"ל.

ודעשגם בפ"ט דהל' שגגות השיג הראב"ד ז"ל על דברי רבינו ומרן ז"ל הבין שכוונת הראב"ד להשיג מפני שהבין בדברי רבינו דלענין מלקות של האיש קאמר והקשה עליו אפי' בגדול אין כאן מלקות באיש לעולם אלא קרבן. אחרי מחילה הראויה לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן כוונת הראב"ד ז"ל וגם לא זכר שגם כאן השיגו ובשניהם לדבר אחד נתכוון. ושוב ראיתי להרב לח"מ ז"ל שנתעורר בזה שם ע"כ ושם הקשה למ"ש הרב המגיד כאן שחייב רבינו קרבן לקטן מפני שסובר שהכל תלוי בה ע"כ דא"כ הי"ל לחייב קרבן לישן הבא עליה כשהיא ערה כיון שהיא חייבת והכל תלוי בה וכו' ע"כ ואין מזה תפיסה על הרה"מ ז"ל דישן שאני ושאני דהרי הוא כמת דשינה אחד מששים במיתה ואין שייך לחייבו כלל וכלל.