אחד המגלח הפיאות בלבד ואחד המגלח כל הראש כאחד לוקה. פירוש דכי דייקינן לישנא דקרא משמע דדוקא במקיף הפיאות חייב אבל במגלח כל הראש כאחד דלא מקרי הקפת פיאות כ"כ הוה אמינא דשרי ופלוגתא היא בפרק שני נזירים (נזיר דף נ"ז) ופסק כמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה דרובא נינהו דס"ל הכי ומסקנא דגמ' הכי איתא:

אבל איש המתגלח אינו לוקה וכו'. וכתב מרן להשגת הראב"ד וז"ל ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל וכו' וקצת קשה דלעיל גבי מעונן מנחש ומכשף כתב רבינו דאם לא עשה מעשה אינו לוקה ומשמע דבלאו מיהא קעבר שהרי לא השיגו שם כלל וסברא היא לומר כן בכל מקום שעובר הלאו בלא מעשה דממלקות דוקא פטרינן ליה אבל עיקר הלאו עכ"פ עובר וי"ל דאפשר דכוונת מרן דבלאו דליתיה אלא במעשה דוקא במציאות כזה דאי אפשר לגלח כי אם במעשה אם לא עשה מעשה לא מחייב כגון המתגלח אמנם שאר לאוין דאיתנהו במעשה ובלא מעשה כי הנך דלעיל וכיוצא אף שלא עשה מעשה קעבר הלאו כיון דעיקרו הוי בכל גווני ויש ליישב בזה ודו"ק:

והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי שם ופסק כרב הונא דס"ל הכי ודריש לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקניך כל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה וקצת קשה דא"כ כיון דיליף לה מהיקישא ואף בקטן שאינו בר עונשין כלל מחייב ואיהו לא מקיש מקיף לניקף דאע"ג דניקף לאו בר חיובא מחייב מקיף א"כ אימא דאף במקיף לכותי ליחייב כמו המקיף לקטן ולכאורה נראה דשאני ושאני דקטן אף דלאו בר חיובא הוא השתא מ"מ סופו לבא לידי חיוב משא"כ הכותי דלאו בר חיובא הוא כלל. אלא שראיתי להתוס' שם ד"ה ורב סבר וכו' שהקשו כן ודחו סברא זו וכתבו בשם הרי"ף די"ל הואיל וכתיב פאת ראשיכם אישראל קאי קרא ולא אכותי וכו' עיי"ש ויש שם ט"ס:

האשה שגלחה או שנתגלחה פטורה. בגמרא דקידושין דף ל"ה ילפינן לה מדשני קרא בדבוריה דהוה ליה למכתב פאת זקניכם מאי זקניך זקנך ולא זקן אשתך ע"כ וקצת קשה דכיון שסופינו למעט גם פאת הראש באשה אמאי לא כתב לא תקיף פאת ראשך והו"א ולא ראש אשתך (מדלא כתב לא תקיף פאת הראש) כדדרשינן השתא גבי זקן ואפשר דאז הו"א דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע"ג דכל מצוה שהאשה חייבת עבד נמי חייב בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אמעיטא אלא מלא תשחית את פאת זקניך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה מרן ז"ל וצריך לומר דגם לפי הגז"ש דהתם צרכינן לטעמא דלית להו זקן דמשום הכי באה הגז"ש לפוטרן אי נמי אפשר דכוונת רבינו אינה לחייב מלקות להעבדים אלא לאסור להם דבר זה מספיקא דבאמת איכא לאצדודי במלתא עיין להמפרשים ז"ל. וכמבואר למעיין בסוגיא ולמה שהקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו מההיא דפ"ק דחגיגה וכו' נראה לתרץ בפשיטות דיש חילוק בהיכא דעיקר המצוה היא בדבר השוה בין באיש בין באשה כגון מצות ראיה דחוש הראות הוא שוה בכל משא"כ בזקן דישנו באיש ואינו באשה וכו' וכן תירץ מהר"י לונדין נר"ו והבן כי נראה נכון:

כל מצות לא תעשה. משנה בקדושין דף כ"ט ובגמ' דף ל"ד ובפרק מ"ש ובפרק האשה בפסחים:

טומטום וכו'. תוספתא דביכורים עיי"ש:

אף על פי שהאשה. פרק שני נזירין דף נ"ז וכרב הונא והראב"ד ז"ל השיג על רבינו עיין ביאורו למרן ז"ל:

ומותר ללקט הפיאות במספריים וכו'. כתב מרן ז"ל פרקא בתרא דמכות פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ע"כ וא"ת דהתם לא מוכח דפליגי ר"א ורבנן במספריים אלא במלקט ורהיטני דוקא תדע דפריך התם ר"א אומר אפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב מה נפשך אי גמיר גזירה שוה ליבעי תער אי לא גמיר גז"ש מספריים נמי לא לעולם גמיר גז"ש וקסבר הני נמי גילוח עבדי ע"כ ופי' רש"י אי גמיר גז"ש ההיא גז"ש דפאה פאה קאמר וכו' מספריים מנא ליה דמותר לגלח בהם דלא קאסר אלא מלקט ורהיטני שיש בהם השחתה גילוח עבדי השחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהם ע"כ הרי דר"א לעולם לא אסר מספריים מדפריך ליה בפשיטות וכמ"ש רש"י וכיון דהוא גמיר גזירה שוה על כרחך מספריים שרי דזה נפקא לן מהגז"ש דלעיל אלא דמשום קושיא דליבעי תער דוקא מתרץ דהני נמי דהיינו מלקט ורהיטני גילוח עבדי ולהכי מחייב וכלומר דלא גמיר אלא חדא דהיינו פטור דמספריים דאל"כ לא הוה גמיר גז"ש כלל אם לא שנאמר דכוונת מרן קאי לעיקר הפלוגתא דהיינו במלקט ורהיטני וזהו שכתב וכו' ודו"ק:

דרך כהני עכו"ם וכו' לפיכך וכו'. קצת קשה דא"כ תיפוק ליה מלא תלכו בחקות הגוים שכתב רבינו לעיל פי"א וי"ל דקמ"ל דדוקא בדרך השחתה אסור א"נ י"ל דאיצטריך לחייב על כל פאה ופאה מלקות אחת ומה שיש לדקדק בדברי רבינו למה נתן טעם למצוה זו עיין להרב ב"י יו"ד שם שכתב בשם רבינו בסוף הלכות מעילה דכל היכא דמצינן למשכח טעמא למצות אלהינו עבדינן יעו"ש:

במספריים פטור. משמע דפטור אבל אסור קאמר אמנם מרן ז"ל הוכיח דפטור ומותר הוא עיין עליו ומכל מקום יש לגמגם דלמה לא כתב לשון מותר וכמ"ש בדין השפה לקמיה:

ואף על פי שהוא מותר. אשפה העליונה קאי דשייך בה מעכב האכילה. ופשוט:

העברת השער משאר הגוף. לפי דברי מרן ז"ל היינו טעמא מפני שהוא במקום מכוסה ולא הוי דבר הניכר בין איש לאשה אמנם אכתי יש לגמגם טובא מהל' י' במלקט שערות וכו'. ועיין תשובה שלימה למוהריט"ץ סימן נ"ו עיין עליו זה:

אם העביר אין מכין אותו. משמע דקצת איסור יש אלא שאין מכין אותו ועיין בגמ':

לא תעדה אשה וכו'. בנזיר דף נ"ט ודקדק הרב ב"ח והט"ז יו"ד סימן קפ"ב דדוקא דרך עידוי וקישוט אסור אבל אם עושה כן מפני החמה או צינה או גשמים אין איסור וכן משמע מדהתירו להסתפר במראה כשיש צורך ע"כ ואחרי המחילה הראויה אין נראה כלל ובפרט לדעת רבינו שלא חילק בדבר ואיך נקל באיסור תורה והתורה עצמה לא חלקה ותדע דאפילו בגד אחד גרידא אסור אף דלא מחלף בין איש לאשה ומאי דנקט לשון עידוי היינו לרבות אפילו חלי זהב ומרגליות שהוא דבר קל וכלומר דכוונת הפסוק לאסור הכל אם כן מנא לן לחלק ומעתה ההיא דמראה שאני דהוי משום סכנה שהכותי לא יהרגנו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש שוב מצאתי להר"א ממי"ץ הביאו ספר החרדים ז"ל דף ל"א שאסר אפי' עראי ודרך שחוק שהרי לא חלק הכתוב וכו' ע"כ והוא מסכים למ"ש תהלה להשי"ת. וגם בההיא דהתיר הרמ"א ז"ל בשמחת פורים כבר חלקו עליו הרב ב"ח בשם ר"א ממי"ץ הביאו הט"ז שם ועיין להש"ך והכנה"ג משם הרא"ם וספר הזכרונות [מהר"ש אבוהב] ובפרט באלו הדורות וכמ"ש הבאר הגולה שם:

המלקט שערות וכו'. מכות דף כ' ושבת דף צ"ד והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין למרן ז"ל:

כתובת קעקע וכו'. מכות דף כ"א ורבינו מפרש כפי' הר"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל לא פירש כן אלא דבתחילה כותב ואחר כך משרט יעו"ש:

השורט שריטה וכו'. קידושין דף ל"ו:

שרט שריטה אחת. מכות דף כ"א:

גדידה ושריטה אחת היא וכו'. אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה. גם זה שם ומדברי רבינו משמע דאף דעבר אשני לאוין מ"מ לענין המלקות אינו לוקה אלא אחת משום דמשם אחד הם וכמ"ש בסה"מ וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ולא נפקא מינה אלא לענין ההתראה וכמ"ש מרן וכן משמע מפירוש רש"י שהרי לא חייב אלא שני לאוין ולא הזכיר מלקות אמנם הרב ב"י יו"ד סימן ק"פ כתב להפך בכונת רש"י יעו"ש ועמ"ש מרן א"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי על מת אלא לחודיה קאי והיינו לעכו"ם וקא משמע לן דאע"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב ע"כ לכאורה דבריו תמוהים דהגמרא הויא להפך דהא רבינו פסק כר"י והתם דף כ' איתא ר' יוסי אומר מנין למשרט שריטה אחת על ה' מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת ת"ל לנפש לחייב על כל נפש ונפש והא אפיקתיה לביתו שנפל וספינתו שטבעה בים קסבר ר"י שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם למת ופי' רש"י קסבר ר"י גדידה ושריטה אחת היא דתרווייהו בין ביד בין בכלי וכתב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וכו' ע"כ הרי להדיא דלר"י מאי דנפקא לן דשריטה וגדידה אחת היא היינו משום דס"ל דלא תתגודדו קאי למת ולפי מ"ש רש"י שם והתוספות ד"ה על ע"ז וכו' משמע דלא תתגודדו לא קאי אע"ז כלל דהא מחייב עלה בשלא כדרכה מלא תעבדם ולא מדכר לא תתגודדו כלל וכך צריך להבין דברי התוספות ז"ל ועיין להרב מאיר עיני חכמים שכתב כן וכן הוא משמעות הגמ' שם דהא יליף לה מדכתיב למת דקאי אקרחה וגדידה כפשטיה דקרא ואף אם תמצא לומר דילפינן מהך קרא גדידה לע"ז לדעת רבינו מ"מ לעולם לא מצית אמרת דקאי אע"ז לחודה כיון דרבינו פסק כוותיה וכשמואל דס"ל כוותיה וסתם מתניתין כוותיהו אתיא ותו קשה במ"ש וקא משמע לן דאע"ג דלא כתיב במת אלא שריטה וכו' דנראה דרבינו מדעתו מפרש כן ואי אפשר לומר כן כאמור ומ"ש רבינו גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו י"ל דס"ל דלאו זה קאי גם לע"ז מדכתב למת גבי קרחה ומה גם דע"ז מת מקרי דויאכלו מזבחי מתים כתיב ודוחק לומר דכוונת מרן דלא קאי על מת ר"ל על מת דוקא כלומר דעיקר קרא לא קאי אמת דוקא אלא לחודיה קאי ר"ל דהיינו לע"ז ומת ילפינן מיניה וצ"ע:

ובכלל אזהרה זו. יבמות דף י"ג ועיין למרן והרב לח"מ ז"ל ובשו"ת תומת ישרים סימן קס"ח:

הקורח ד' או ה'. מכות דף כ"א ומדברי רבינו משמע דקרחה אחת על ארבע או חמש מתים אינו חייב אלא אחת וכן פסק הרב ב"י יו"ד סימן ק"פ:

וחייב על כל הראש וכו'. בקידושין דף ל"ו יליף לה בגזרה שוה יעו"ש:

וכמה שיעור קרחה. מכות דף כ"א וכתבו התוספות שם דאם קרח קרחה אחת ארוכה כדי שיעור ארבע או חמש גריסין כחד קרחה חשיב כיון דאין כאן הפסק עיי"ש:

הקורח ראשו וכו'. תוספתא דמכות פ"ב:

או השורט לעכו"ם. פירוש בכלי דוקא וכמ"ש לעיל והיא מסקנא דגמרא במכות דף כ"א: