נצטרכו למזון. כצ"ל וכן מצאתי בדפוס מגדל עוז. ואפשר שבדקדוק כתב כן כמדבר גם בעדו כלפי מ"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ועוד אמרו ז"ל לחם שאלו כהוגן משא"כ אינך ודו"ק:

שעינינו ראו ולא זר. כי ידוע שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני כמ"ש ז"ל:

ידע משה רבינו ע"ה שהמאמין ע"פ האותות וכו' עד שהודיעו וכו'. בלשון זה נתחבטו המפרשים ז"ל דהפסוקים הם להיפך דבתחילה כתיב וזה לך האות וכו' ואחר זה והם לא יאמינו לי ומדברי רבינו שכתב עד שהודיעו משמע שהוא לאחר כן והרב לח"מ כתב דהאי עד אינו לבסוף דפשט הלשון הוא פי' עד כלומר היה לו למשה סבה חזקה לישמט ושלא לילך וכ"כ היא חזקה עד שהקב"ה בעצמו נתקשה בה ולתקן זה א"ל בתחילת דבריו בהוציאך כלומר אף על פי שיש לך להקשות שלא יאמינו בך אמונה שלימה אח"כ יאמינו וא"כ כיון שהאל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנו א"כ סבה גדולה היה לו למשה לישמט וכו' ע"כ פי' דקאי למ"ש ידע משה רבינו ע"ה וכו' ושמא תאמר מהיכן ידע מדהוצרך השי"ת להודיעו בתחילת נבואתו וכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו ולפ"ז נ"ל דאתי שפיר מה שנתן לו אותות עוד אחר זה לרמוז לו מה שאמר לו בראשונה כי האותות אינם אלא לפי שעה דאל"כ קשה לפי' הרב מה השיב לו השי"ת על מה שהקשה. והרב מהראנ"ח בדרשותיו פ' שמות כתב שהרב ז"ל סובר שמה שאמר תחילה בהוציאך הוא מאמר שאמר לו בסוף והוא תכלית כל הדברים ואחר כך שב הכתוב לבאר סדור הדברים ואיך התגלגלו מתחילה וכמוהו וכו' א"נ שמשה רבינו ע"ה היה שואל אות למען יאמינו בו לעולם וע"ז א"ל בהוציאך וכו' ואחר כך שאל מה אות אתן להם למען יאמינו לי אמונת שעה בבואי אליהם וע"ז באו האותות ההם וכל הויכוח הנמשך וכו' ע"כ ועיין במהר"ם בן חביב סי' נ"א ולהרב פר"ח ז"ל: