או ליד שלוחה שעשתה לקבלה. כצ"ל דמעיקר הדין כיון שהגיע ליד שלוחה היא מגורשת ואח"ז כתב

**האשה שעשתה שליח וכו'**דכיון דאפשר שמצא הבעל חוץ לעיר ונתן לו הגט דין הוא שתאסר מיד:

ואם אמרה קבל לי גיטי במקום פלוני וכו'. משנה שם ואוקמוה בדאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא ע"כ וכיון שכן יש לתמוה על רבינו למה סתם ולא ביאר וכן הקשה התוס' יו"ט ז"ל. ולענ"ד יש לנו דיוק עצמי בדברי רבינו שכתב אינה אסורה עד שיגיע השליח לאותו מקום ולשון המשנה עד שיגיע גט לאותו מקום משמע דכי אמרינן עד שיגיע הגט לאותו מקום הוא דקפדינן אמקום וכו' משא"כ אם נאמר דאינו גט עד שיגיע השליח תו לא קפדינן אגט גופיה ועוד היה נראה דהא דפריך בגמרא והאמרת רישא לא הוי גיטא הוא דוקא לדעת תנא קמא דפסיל אבל לר' אלעזר כשר הוא משום דאיהי בעל כרחה מתגרשת כמ"ש בגמרא שם וכן פסק רבינו פ"א דגירושין וכיון שכן לדידן לענין דינא אין אנו צריכים להך אוקמתא דודאי בכל גווני הוי גיטא אלא שראיתי לרבינו פ"ט דהל' גירושין הל' ל"ד שפסק כת"ק דהתם עיין עליו:

האומר לאשתו ה"ז גיטך וכו'. ראיתי להרב צבי אשכנזי בתשובה סי' (פ"ז) [ק"ו] שתמה על רבינו דהכא חייש לשמא ימות ובריש עבודת יום הכיפורים פסק כרבנן דר' יהודה דלא חיישינן שמא תמות אשתו וסיים דלא ירד לסוף דעת רבינו עיין עליו. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ עם מ"ש התוס' שם בריש יומא דמשמע דגם רבנן דר"י מודו דחיישינן לשמא ימות ולא פליגי התם א"ר יהודה אלא משום דלא אפשר דא"כ אין לדבר סוף אך ראיתי להרב ז"ל דלא נחה דעתו בתירוץ זה. ולכן נראה לומר דהכא כיון דלענין אכילת תרומה היא דבמיתה ואין לנו שום גבול לאימת ימות דין הוא לאוסרה מיד כדי שלא תבא לידי מכשול מכל שכן דהא אפשר לה בחולין וכן תירצו בגמרא שם:

אבל מי שנגמר דינו בבי"ד והניחוהו בבית הסקילה וכו'. אף דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין סובר רבינו דלאו דוקא מדתנן בסנהדרין שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות וכו' ופסקו רבינו פי"ג מהל' סנהדרין וכמ"ש מרן ז"ל ודלא כהתוס' שכתבו שם דמ"מ לא שכיח אך מאי דקשה קצת על רבינו דבפ"א דהלכות ערכין הל' י"ג כתב דמי שנגמר דינו בבי"ד של ישראל להורגו על עבירה שעבר וכו' שהוא כמת ולמה לא ביאר דהיינו דוקא שהניחוהו בבית הסקילה כמ"ש כאן דהא מהך סוגיא דהכא הוא שהוציאו וכמ"ש מרן ז"ל שם אך נראה שיש לדייק במ"ש להורגו על עבירה שעבר שאלו לכאורה הם דברים טפלים ומיותרים דכיון שנגמר דינו פשיטא שהוא להריגה ותו שהרי חשבו כמת ועוד על עבירה שעבר וכי תיסק אדעתין שיהרג בלא עבירה אלא היינו טעמא מפני שראה רבינו שבגמ' לא הזכירו אלא גמר דין וחשבוהו כמת מוכרח דהיינו באופן שכמעט אין בו תקוה ולכך הוסיף דברים אלו כדי שיובן דהיינו באופן שרחוק הדבר לתקוה וכאן ביאר דהיינו בית הסקילה וכו' ולא נאמר שרבינו סותר דברי עצמו ויתורץ מ"ש המל"מ ז"ל עיין עליו ובפ"ו דהל' גירושין בסופו כתב רבינו דין בי"ד של כותים וכתב שם הרב המגיד ז"ל שלא כתב בביאור בבי"ד של ישראל מפני שבעונותינו בטלו וכו' ע"כ ולפי מ"ש רבינו כאן ובהל' ערכין א"צ לזה שהרי כבר הזכירו ודו"ק.

ומרןז"ל היה גורס בדברי רבינו

ולא תאכל אשתואם היא בת ישראל לכהן ומכח זה הקשה עליו דהיה לו לכתוב דין בת כהן לישראל אמנם בגירסתינו ולא תאכל אשתו סתם וקאי אלעיל וק"ל:

הניחה בעלה גוסס וכו'. מרן ז"ל נראה שהיה גורס בדברי רבינו או זקן וכו' ומכח זה כתב מה שכתב אמנם בגירסתינו אין כתוב אלא חלוקה דגוסס:

אמרה לה צרתה וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ז"ל מוכרח כמ"ש מרן ז"ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והרש"ך ח"א דף פ"ג הניח דברי הראב"ד בצ"ע:

ישראל ששכר בהמה מכהן וכו'. לשון המשנה כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכו' ופי' הרע"ב כרשיני תרומה עיקרם למאכל בהמה דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילן לבהמה וכו' ע"כ וכן כתב הר"ש ז"ל שם והביא לשון התורת כהנים הם יאכלו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת"ל נפש ע"כ וכ"כ התוס' שם ביבמות דף ס"ו ד"ה כרשיני תרומה אמר ר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאל"כ היה אסור ליתנן לבהמה משום הפסד קדשים ע"כ אלא דקשה קצת דמאי איריא מר"י הוה מצו לאתויי מהתו"כ ואיך שיהיה קשה על רבינו למה לא הזכיר כרשינים בכל אלו הדינים גם בריש פ"ו כשהזכיר היתר אכילת תרומה לבהמה לא ביאר וכבר נרגש המל"מ ז"ל שם ולא תירץ כלום ומאי דאפשר לומר דרבינו לא רצה לבארו לרוב פשיטותו שהרי דין הפסד התרומה פשוט ויוצא מכמה משניות כמ"ש רבינו פי"א ואפילו פיטום השמן שהוא למעליותא נאסר מטעם זה כמ"ש שם הל' ג' גם בגידולי תרומה פסק שם בסוף הפרק דאם דש החטים של תרומה תולה כפיפה בצואר הבהמה כדי שלא תאכל בתרומה ובין בכהן בין בישראל קאמר כסתם מתניתין פ"ט. אף דראיתי להרע"ב ז"ל שם שפירש שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן ע"כ דמשמע דאם היתה של כהן היה מותר וזה סותר למ"ש הוא עצמו בפי"א ותמהתי על התוס' יו"ט איך לא נתעורר בזה ויש לידחק ודו"ק. שוב מצאתי לרבינו פ"ה דשמיטה ויובל הל' ה' שפסק שהפירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילין אותם לבהמה והדברים ק"ו לתרומה שהרי היא במיתה:

יראה לי וכו'. וכן פסק פ"ג דמכירה אמנם בפ"ו דהלכות מעילה הל' י' פסק בהיפך ועיין מ"ש מרן ז"ל שם ועיין מ"ש בזה בפ"ד דאיסורי מזבח הל' י"ג: