המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכו'. נראה דרבינו לא נחית לפסק הלכה בפלוגתא דאיתא פ"ק דתענית דף י"א אי נקרא חוטא או קדוש או חסיד דשם לא איירי בהורגל בכך אלא שלפעמים הוא מתענה אבל רבינו הכא קאי לאשמועינן בענין הדיעות שאין להתרחק עד הקצה האחרון ולהתענות תמיד כמ"ש אחרי זה ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד וכו' ולהכריח דבר זה הביא לו סמוכות ממ"ש תורה גבי נזיר ועיין מ"ש בפרק שאחרי זה בס"ד ולפי זה אין צורך לכל מה שפלפל הרב לח"מ עיין עליו ועיין להרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרפ"ח. ודע דהרב ב"י או"ח סי' תקע"א פסק דאי מצי לצעורי נפשיה נקרא קדוש ואי לא מצי לצעורי נפשיה נקרא חוטא וקצת קשה שאם פוסק כר' אלעזר בדלא מצי לצעורי נפשיה מנא לן דלדידיה נקרא חוטא אימא לא קדוש ולא חוטא ונראה דכיון דשמואל ס"ל דאפילו במצי לצעורי נקרא חוטא דלדידיה אין שום חילוק דומיא דנזיר בדלא מצי לצעורי נפשיה נימא דר"א מודה לשמואל כי היכי דלא ליפלוג מן הקצה אל הקצה מכל שכן דר"א ס"ל דהאוכל נקרא קדוש ולעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מיעיו כדאיתא התם ומוכח דכשאינו חפץ למוד עצמו ושולל הקדושה ממנו ודאי נקרא חוטא בדלא מצי לצעורי נפשיה וק"ל:

כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש. נראה פירושו שלא ירבה מהם או שלא ירגיל עצמו בהם דהא איכא יו"ט דכתיב ביה ושמחת בחגך וקי"ל דאין שמחה אלא בבשר וראית הפסוק תוכיח אכול דבש הרבות לא טוב משלי כ"ה:

וכן כשיבעול. על מה שהשיג הראב"ד ז"ל וכן למצות העונה אם היא מקפדת וכתב מרן ז"ל דלא דבר רבינו אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב ע"כ והוא מוכרח דאיכא נמי כשהוא צריך מצד פן יבא לידי קרי על ידי שום הרהור קל וכעין עובדא דתבעה לאתתיה דאיתא בש"ס או לסיבה אחרת וכי נקשה על רבינו דלמה לא הביאו. דממ"ש אלא בכל עת שידע שהוא צריך אין במשמעותו דבר זה אלא מצד כבידות אבריו ועל צד הרפואה כמו שסיים אלא ודאי דבר פשוט נראה דלא נתכוון רבינו אלא בדברי הרשות אמנם במה שנתחייבנו הן מצד חיוב העונה הן מצד מניעת החטא ח"ו אין שום ס"ד ולא ירדתי לתכלית השגת הראב"ד ז"ל בזה כלל: