Maaseh Rokeach on Leavened and Unleavened Bread Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בלילי ארבעה עשר. כתב לילי לשון רבים ולאו דוקא ואפשר גם כן שבא לרמוז הדין דאם הוצרך לבדוק קודם י"ד או לאיזה מציאות שיתכן וכדלעיל סוף פ"ב לעולם הבדיקה צריכה בלילה לאור הנר כדינה ולשון זה כתב ג"כ בדין ב' לרמוז אם הקדים וכו' וכן בלילי ערב שבת וכן לקמיה הלכה ו' כשבודק וכו' לענין אותו דין בלא בדק כדינו דלעולם בעי או בלילה או כעין לילה וכן כתב ברוקח ז"ל וכן הסכימו המפרשים ז"ל עיין עליהם.
החמץ שמניח וכו'. וכל שכן החמץ שמצא בבדיקה ומלתא פסיקתא נקט. ומ"ש בספרי רבינו או בזוית ידועה בנוסח אחר כת"י מחקו תיבת או וגירסא נכונה היא ודו"ק ועיקר הדין בדף י'.
חל י"ד וכו'. מהברייתא דר' אלעזר איש ברתותא דף י"ג ובפירוש המשנה שבדף מ"ט פסק רבינו כר' אלעזר בר צדוק דיש חילוק בין תרומה לחולין והוא הפך מ"ש כאן שוב ראיתי להפר"ח סי' תמ"ד שעמד בזה עיין עליו.
היו לו ככרות וכו'. משנה דף י"ד והקשה מרן ז"ל תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח [כצ"ל] בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות ערב פסח [כצ"ל] בשאר ימי השבוע אפי' יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ"ע ע"כ. והרב לח"מ הקשה עוד על רבינו דבגמ' אמרו מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר דיכול לערב טמאה עם טהורה וא"כ אמאי לא הזכירו ע"כ. והרח"א נר"ו כתב דחדא מתרצת חברתה דנקט ער"ש מלתא פסיקתא דכל היום לא יערבם מינה דבחול יש חלוק וכו' ותימה על מ"ש מרן שבש"ס לא חילקו והרי חילקו וכו' ע"כ. ואין כאן תימה על מרן ז"ל דקושייתו על רבינו היא דבגמרא לא חילקו בין מטא זמן איסורא דרבנן מיהא ללא דהיינו כשחל ערב פסח בשבת דבער"ש אין כאן שום איסור ומה יושיענו אם חילקו בין שש לשבע על כל פנים לישמועינן דאפילו כי מטא זמן איסורא דרבנן אין לערבן וכ"ש כשאין כאן איסור כלל וזו היא כוונת קושיית מרן ז"ל ולמ"ש הרח"א נר"ו דמלתא פסיקתא נקט אכתי הוא מגומגם כיון דאיכא חידושא טפי בשש וכו' ואפשר דרבינו תפס לשון הברייתא דאיירי בערב פסח שחל להיות בשבת ומשום חידושא דתלויה שמא יבא אליהו ויטהרנה כדקאמר רבי יוסי וכשחל בחול מלתא דפשיטא היא דלא אתי איסור דרבנן דהיינו בשעה ששית ודחי איסור דאורייתא דמשמרת תרומותי וכו' מכ"ש כשיכול לקיים שניהם דהיינו זו לעצמה וזו לעצמה וגם כשאסורה בהנאה מדאורייתא וצריכה שריפה הרי דינה כטמאה ופשיטא שאז אין קפידה אף שאנכי הרואה כי אין די באר.
מי ששכח וכו'. משנה דף י' ומ"ש רבינו
בודק בי"ד בשחרית לא בדק בשחרית וכו' אין לשון זה במשנה ומ"מ דבר נכון הוא וראויין הדברים למי שאמרן. ודע שנחלקו המפרשים ז"ל בבודק בתוך החג אם ר"ל גם ביו"ט גופיה או בחוה"מ דווקא דהרב מגן דוד [ט"ז] סי' תל"ה רצה להכריח דאפילו ביו"ט קאמר ונסתייע מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ק דקים לן שנשארו פירורין וכו' ויש לדחות סייעתא זו דלא כתב הרא"ש כן אלא בסברת המקשן וגם שאני פירורין דמתוך דקותן אין העין שולט בהם לפעמים והרב מג"א שם כתב כדבריו אמנם הרב ב"ח והפר"ח ס"ל דאין לבדוק ביו"ט גופיה וכ"כ העטרת זהב בשם הרוקח והכי מסתברא.
כשבודק החמץ וכו'. עמ"ש מרן וכיון שאינו עובר עליו אפי' מדרבנן בשהייתו כו' ע"כ. עיין לרבינו בפירוש המשנה דלא בדק וכו' ובב"י סימן תל"ה הביא דברי הרב המגיד ולא חלק עליו עיי"ש.
ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך. נראה פשוט דאפילו בלא ביטל כלל קודם הרגל איירי. וכשמברך בתוך הרגל וכו' נראה דהיינו נמי בלא ביטל בזמנו דאם ביטל קיים עיקר המצוה ולמה יברך עיין להרב המגיד והמפרשים ז"ל ולא יהא אלא ספק יש לחוש לנושא שם שמים לבטלה.
וכשגומר לבדוק וכו'. רבינו לא הצריך שני ביטולים אחד בלילה ואחד ביום וגם סבירא ליה דדי שיבטל החמץ שלא ראה דאותו שראה הרי הוא מבערו ובאמת דמהש"ס אין שום הכרח אפילו על הביטול בפה ומנהגינו כדברי הרב ב"י ז"ל לבטל שני פעמים ובביטול היום מוסיפים דחזיתיה. ובנוסח אחר כתוב בספרי רבינו שלא ראיתיו ולא ידעתיו ובנוסח אחר כת"י מחקו הרי הוא בטל מדברי רבינו ועיין בפ"ב דין ב'.
לפיכך אם לא ביטל וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ז"ל והרב המגיד ז"ל הליץ בעד רבינו שעל כרחך צ"ל דבריו דבתוך הפסח קאמר כמ"ש בריש פ"א וכו' דעל כרחך ז' ימים כתיב ע"כ. ראיתי בס' ידי אליהו ז"ל דף צ"ח ע"ב שהקשה לדברי רש"י ז"ל שכתב דף ד' אמ"ש בגמרא וניבדוק בשית פי' ז"ל בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה דאיפליגו במתניתין בהרחקה דעבדו רבנן לדאורייתא חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כדיליף לקמן מאך חלק ומלא תשחט על חמץ ע"כ. וכתב עליו והדבר תמוה דשבעה ימים כתיב וכמו שכתב הראב"ד וצ"ע ע"כ. ואף דגם דברי רש"י האלו היה מקום לפרשם ע"פ דברי הרה"מ ז"ל מ"מ גם לדעת הרב י"ל דכוונת רש"י כלפי מה שאמרה תורה תשביתו ולא תשחט על חמץ דדרשינן לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי דהתורה הזהירה עליו לבל יראה כיון דבעי שלא יהא קיים וסירכא דלישנא דקרא נקט ואמטו להכי הביא הפסוק של לא תשחט אשר מתוכו תתבאר כוונתו כמ"ש אכן בדף ז' אמאי דקאמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה וחס עליה לשורפה פי' רש"י דכשמשהה אותה אפילו רגע הרי זה עובר בבל יראה ובל ימצא ושם צ"ל בהכרח דתוך הפסח קאמר וע"פ דברי הרה"מ ז"ל ועיי"ש בגמרא ומעולם לא מצינו שום פוסק שיאמר שאחר שש איכא בל יראה ובל ימצא ולא דאיכא מאן דס"ל הכין מכ"ש דהוי היפך קרא דשבעת ימים כמבואר.
ואם מצאו ביו"ט וכו'. שם ופשטן של דברי רבינו דאף בלא ביטל קאמר וכ"כ ז"ל אמנם הר"ן ופוסקים אחרים זלה"ה חלקו בזה עיין עליהם והרח"א נר"ו בדף ק"ס ודף פ"ט האריך בדין מתוך וכו' עיין עליו ובדין ההקדש עיין לרבינו פ"ד דין ב'.
מי שיצא וכו'. שם דף מ"ט ועיין להפר"ח ס"ס תמ"ד. ומ"ש רבינו
יבטל בלבומשמע דבלבו ממש קאמר וכן משמע ממ"ש בפ"ב דין ב' אמנם ממ"ש לעיל בדין ז' משמע דבעינן בפה דוקא וצ"ל דמן התורה גם בלבו מועיל דעיקר קרא דתשביתו אינו אלא בלב וחז"ל הוא שחייבו לאמרו בפה משום דדברים שבלב אינם דברים ועיין עוד להר"ן ז"ל. והפר"ח סימן תל"ד הביא מחלוקת בזה.
מי שהניח וכו'. שם דף ז' ועיין להרב לח"מ והפר"ח שם ודע שבדפוס אמשטרדם נדפס בדין זה ונזכר אחר שיצא קודם שיבא והוא יושב לפני רבו והיה ירא שמא תחמיץ הרי זה מבטלו וכו' ונ"ל שהוא ט"ס.
כיצד ביעור חמץ וכו'. משנה וגמ' דף כ"ח ורבה חילק בין ים המלח לשאר נהרות ורב יוסף חילק בין חיטי לנהמא ופי' רש"י חיטים שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים שלא יוכל אדם ללקטן וכו' ע"כ. והנה פשטן של דברי רבינו מוכחי דפסק כרב יוסף מדכתב ואם היה החמץ קשה וכו' דאילו לרבה אין לחלק בזה אלא בין ים המלח לשאר נהרות [אף דהרב ב"י סי' תמ"ה כתב דאפשר דפסק כרבה עיין עליו] ומרן ז"ל אחר שהכריח דפסק כרב יוסף הקשה עליו בסוף לשונו דקי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ"ע ע"כ. [וזה הוא מה שהכריחו בב"י לתת פנים דפסק כרבה] ולקושיא זו י"ל דלא נאמר כלל זה אלא בדפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא פליגי בדעת זולתן וכמ"ש בעלי הכללים ז"ל וכן מצאתי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו.
ומבוארעוד דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י שפירש דחיטי בעי פירור שלא יתנם בשק וכו' משום דקשיא ליה דא"כ בחמץ גמור דהיינו נהמא שרי ליתנו בשק ולזורקו למים דאל"כ ליפלוג בהא ודבר זה קשה להבינו כמבואר ותו דתיבת פירור דתנו רבנן הכוונה בגופו של דבר ולדעת רש"י פיזור הו"ל לומר וכבר הרגיש רש"י ז"ל בזה וכתב כלומר וכו' ומדכתב רבינו ואם היה החמץ קשה הרי זה מפררו משמע דבנהמא קאמר כאמור וזו היא דעת מרן ז"ל ודלא כהרב המגיד שהבין בדברי רבינו דחמץ קשה היינו חיטי ונהמא לא בעי פירור אף דהאמת יורה דרכו דאפשר ג"כ שזו היא דעת רבינו דהא עכ"פ לא הזכיר בכל דין זה חיטי גופייהו. ודברי מרן הקדוש בזה הם קשים להולמם הרבה חדא דאחר שהביא דברי הטור וכו' כתב הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו חיטי דרב יוסף וכו' וזה הוא היפך מ"ש תחילה דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור וכו' ותו במ"ש אחר זה ולמה לי פירור לר' יהודה בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה דמי זה אמר דר"י בעי פירור בכל חמץ הא במתני' קתני אין ביעור חמץ אלא שרפה וגם במ"ש אח"ז יש לגמגם ואם נאמר שיש ט"ס בדבריו ירבו הטעיות כמבואר אכן לפי חומר הנושא שלא להניחו חלק אפשר דמ"ש דהיינו חיטי דרב יוסף אין הכונה לומר דחיטי בעי פירור דא"כ דרב יוסף הוא מיותר אלא כונתו לדברי רב יוסף שחלק בין חיטי לנהמא וכיון שכל עצמו לא בא אלא לומר דא"א להבין דרבינו פוסק כרבה כפשט לשון הטור לא חש לדקדק בדבריו מאחר שכבר כתב מתחילה כוונתו בדברי רבינו ומדוקדק ג"כ שסיים אבל שאר חמץ לא בעי פירור ואם איתא דחיטי דרב יוסף דקאמר קאי אחמץ קשה שכתב רבינו הכי הו"ל לומר אבל נהמא לא בעי פירור כמשפט הלשון ולאידך שכתב דלמה לי פירור לרבי יהודה וכו' אין כונתו דוקא פירור אלא כלפי דבעי למימר לרבנן דאמאי בעו פירור נקט בדר"י נמי הך לישנא ומשום דשריפה דר"י היינו פירור דרבנן קיצר במובן ולא חש לשנטעה ותדע דעל כרחך להבין כן דהא עיקר קושייתו אתיא עכ"פ בין מפירור בין משריפה והיכי תיסק אדעתין שיניח דברי ר"י המפורשים במשנה ויכתוב לשון אחר ואף את"ל שנוכל לכוין דבריו דדוקא פירור קאמר לעולם תקשי לן הא וע"פ זה הנה מקום גם לשאר דברי מרן ז"ל ומ"מ הדבר צריך תלמוד. ומ"ש בספרי רבינו ואין הים מחתכו בנוסח אחר כת"י כתוב שאין הים מחתכו.
חמץ שנפלה עליו מפולת. משנה וגמרא דף ל"א ונראה דדוקא בנפלה מעצמה אבל להפילה בידים אין זה ביעורו וכ"כ הפר"ח ז"ל בדין העושה ביתו אוצר והכי מסתברא.
ואם שרפו וכו'. כדרבא דף כי אם ובפירוש המשנה שם לא התיר רבינו ליהנות בעפרו כי אם אחר הפסח והוא דבר תמוה כמבואר ואפשר שט"ס הוא עיי"ש.
ואם בישל וכו'. דבר פשוט הוא ועיין להרב המגיד. ומ"ש בדברי מרן הקדוש ודוקא כנגדו חסרון הניכר יש בדבריו וצ"ל ודוקא באבוקה כנגדו ועיין להפר"ח ז"ל והרח"א נר"ו שהוכיחו דאפי' בלא אבוקה כנגדו אסור וכנ"ל בדעת רבינו מכ"ש שאסר הפחמין ג"כ דהיינו גחלים וק"ל.