Maaseh Rokeach on Levirate Marriage and Release Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מצות עשה וכו'. פ"ב דיבמות דף י"ז ומה שאין מברכין על מצוה זו כתב הרשב"א סי' י"ח והובאה ג"כ בשו"ת הרמב"ן סי' קפ"ט מפני שעיקרה אינה מצווה שהעיקר משום פ"ור ע"כ. ובתשו' הרשב"א הוסיף והיא אינה מצווה על פו"ר ע"כ ולא זכיתי להבין זה חדא דמה לי אם היא מצווה או לא הלא המצוה תלויה בו ולא בה דהיא בע"כ משועבדת לו ועוד דמשמע דאם היא היתה מצווה על פו"ר היה ראוי לברך וזה אינו שהרי לא מצינו שתקנו חז"ל שום ברכה על קיום מצות פו"ר גם בשו"ת תומת ישרים הביאו הרב כנה"ג א"ה סי' קנ"ו כתב דהטעם שאין מברכין ע"מ יבום וכו' הוא מפני שתלוי בדעת אחרים ע"כ וגם זה לא זכיתי להבינו שאיך נאמר שתלוי בדעת אחרים כיון שבע"כ היא משועבדת לו דאשה הקנו לו מן השמים לכ"נ יותר כדברי תשו' הרמב"ן ז"ל. ומ"ש וכתובתה ע"נ בעלה שמת עיין פכ"ב דהלכות אישות דין י"א וכו':
או שלא רצתה היא. אין הכוונה שהדבר תלוי בידה שהרי בע"כ היא כפופה תחתיו אלא כגון שהוא מוכה שחין וכיוצא בו שיכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל וכו' וכמ"ש לקמן פ"ב דין י"ד וט"ז (א"ה עיין בדין זה לה"ה ז"ל וק"ל):
ומצות יבום קודמת למצות חליצה. פרק החולץ דף ט"ל אפליגו חכמים ואבא שאול ופסק כחכמים אך ק' דבפ"י דגירושין דין י"ו פסק דלעולם יתרחק אדם מן המיאון ויתקרב לחליצה וזה אתי כאבא שאול דס"ל דמצות חליצה קודמת למצות יבום (א"ה עיין להרל"מ פ"י דגירושין דין י"ו שהקשה קושיא זו והניחה בצריך עיון עיין עליו) ומאי דנלע"ד כעת עם מה שמצאתי בשו"ת בנימין זאב סימן מ"ח שכתב וז"ל ואפי' לדברי האומרים דמצות יבום קודם האידנא דאינן מתכוונין למצוה כ"א לשם ממון או לשם נוי הו"ל כאילו פוגע בערוה וכו' ע"כ ולכאורה קשה עליו ק' זו של רבינו כדמותה כצלמה דהא בהא גופיה הוא דאפליגו אבא שאול ורבנן והיכי מזכה שטרא לבי תרי אשר על כן נראה שפלוגתא דאבא שאול וחכמים היא על הסתם דאבא שאול ס"ל דאם מתכוין לשם נוי או ד"א הו"ל פוגע בערוה ולכך גזר על הסתם דמצות חליצה קודמת וחכמים ס"ל דאין לנו לגזור על הסתם משום דיבמה יבא עליה מ"מ אך הה"נ דמודו ואזלי דאם ודאי מכווין לשם אחד מכל אלו אף דמה"ת ש"ד מ"מ אין הדבר הגון ומתקבל והה"נ דמצות חליצה עדיפא דאז ודאי לשם מצוה מתכוין וכמ"ש התו' שם ואנו קי"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ומפני שבימי רבינו היו רובם ככולם מכונין לשם ד"א אף שאעיקרא דדינא מצות יבום קודמת מ"מ רצה להזכיר שם דברי אבא שאול דשייכי לפי זמנו כמבואר זה נלע"ד כעת:
אפילו היה לו זרע ממזר וכו'. שם דף כ"ב אמתניתין דמי שיש לו בן מ"מ לאתויי ממזר וראיתי להרב כנה"ג א"ה סי' קנ"ו בהגהת הטור אות ט' שכתב וז"ל האי ממזר מיירי בפילגש וכו' הרמ"ע מפאנו סי' קי"ו ע"כ ושם נאמר וז"ל מתניתין לא מתוקמא אלא במיוחדת לאישות כגון פילגש כשיטת הרמב"ם ואפילו היא ערוה עליו אחד שוגג ואחד מזיד אע"פי שאין קידושין תופסין לו בה הולד זוקק ופוטר אבל בא עליה לשם זנות בעלמא חשו לה חז"ל ואמרו כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר וכו' ע"כ. ולכאורה קשה במ"ש כגון פלגש כשיטת הרמב"ם וכו' דמשמע דאף לשיטת רבינו כן הוא וזה לא יתכן בעולם שהרי רבינו כתב ממזר סתם ובפ' ט"ו דא"ב פסק כשמעון התימני דאין ממזר אלא מן העריות וכיון שכן פסק סתם כלשון התלמוד משמע ודאי דממזר גמור קאמר ומדסיים הרב ואפי' היא ערוה וכו' משמע דלא מפליג אם אינה ערוה וא"כ קשה דהיאך יקרא ממזר לשיטת רבינו לכן נראה מבואר דכוונת הרב לא נחית לשם ממזר אלא לאשמועינן דע"כ במיוחדת לו דרך אישות בעינן כדי שיקרא בנו ודאי ולא נחית השתא לשם ממזר דזה כבר ידוע דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אלא דע"כ לא מיתוקמא הך מתני' דקתני מ"מ ואמרינן דאפי' ממזר אלא במיוחדת לו דאל"כ יש לנו לומר כשם שזינתה עם זה וכו' וניחא נמי גם לדעת רבינו כמבואר:
או עובד עכ"ום. זה לא נמצא מבואר בגמ' ונראה דרבינו יליף לה מק"ו דממזר שהורתו ולידתו בעבירה ואינו ראוי לבא בקהל לעולם א"כ כ"ש עובד עכ"ום דאע"פ שחטא ישראל הוא והורתו ולידתו בהיתר גמור ולא נפסל מלבא בקהל לעולם ואף שלענינים אחרים דינו כגוי גמור ה"מ לענין איסור כלפי הקב"ה ותורתו הקדושה וגם קי"ל דמורידין ולא מעלין אבל לענין שיקרא בן פלוני לעולם הוא בנו גמור וזוקק ועיין מ"ש בדין וי"ו:
אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית וכו'. בכמה מקומות בגמרא הוזכר דין זה ומהם בפ"ב דיבמות דף כ"ב אמתניתין דחוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית וכו' ורבנן למעוטי שפחה ונכרית מנא להו נפקא להו מאשה וילדיה תהיה לאדוניה וכו' נכרית מנלן אמר ר' יוחנן משום רשב"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך וכו' ופריך האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מנא להו מאן תנא דפליג עליה דר"י ב"י ר"ש היא ופירש"י כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר ש"מ ה"ק בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קא מהדר וכו' ע"כ ורבינו שכתב שמסיר אותו מליחשב בקהל נראה שאינו מפרש כפירש"י אלא דאדסמיך ליה קא מהדר דהיינו בתו לא תקח לבנך וה"ק שאם ישא בנך את הנכרית יסיר את הבן שתלד לו בת הנכרי מאחרי וראיתי להתי"ט ז"ל שהקשה דמדהוצרך רבינו לכתוב דרשה דר"ש משום דס"ל כוותיה וקשה דבפ"ג דמ"ול פסק דלא כר"ש בחובל בגד אלמנה דבין עניה בין עשירה ולר"ש דדריש טעמא דקרא הוי עניה דוקא כדאיתא בברייתא התם וכן בפ"ג דה"מ פסק דלא כר"ש בלא ירבה לו נשים וכו' והניחה בצ"ע ע"ע ולעד"ן אין להכריח מכאן שפסק כר"ש משום דדרשה דכי יסיר מודו בה גם רבנן דמינה ילפינן דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה והא ראיה שרבינו לא הזכיר הדרשא דכי יסיר לרבות כל המסירין אלא דעמ"ש רבינו פי"ד דא"ב נראה דמכי יסיר יליף גם לשאר אומות שהרי בראש הפרק כתב דקרא דלא תתחתן בם איירי בכל האומות ובדין ז' כתב דהבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי וכו' הרי להדיא דיליף לכל האומות מכי יסיר דזה מורה שפסק כר"ש ולכן י"ל עמ"ש בפ' האומר בקידושין דף ס"ח דכי פריך ההוא בז' אומות כתיב ומתרץ ה"ק כי יסיר וכו' הניחא לר"ש וכו' אלא לרבנן מאי טעמא וכו' ה"ק כי תהיינה לאיש וילדה לו כל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינא ביה וילדו לו וכו' אי הכי שפחה נמי אין ה"נ אלא האשה וילדיה תהיה לאדוניה למה לי לכדתניא האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה דברי ר"י הגלילי וחכ"א דבריו קיימין משום שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה מאי תלמודא אמר רבא אדר"י הגלילי ופי' רש"י האי קרא אדר"י קאי וכו' ע"כ נמצא דרבנן דר"ש מודו ואזלי דקרא בכל האומות מיירי אלא דילפי לה מכי תהיינה ורבינו נקט קרא דכי יסיר שהוא מבואר טפי ולעולם דפסק כרבנן דר"ש דהוו רבים לגביה ובהכי ניחא דבפ"ג דמ"ול פסק כרבנן דאלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה דלא דרשי טעמא דקרא וכ"כ בפ"ג דהל' מלכים דפסק כת"ק ע"ע אלא שראיתי למרן ז"ל בר"פ י"ב דא"ב שהביא דברי הטור שהשיג על רבינו במ"ש שאיסור לא תתחתן הוא בכל האומות דליתא דאינו אלא בז' עממין דלא קי"ל כר"ש וכו' והוא הליץ עליו שרבינו פסק בהא כר"ש מכח ההיא דקדושין דמדחזינן דסתמא דגמרא כר"ש אלמא הלכתא כוותיה וכו' ויש מי שרצה לומר דלא כתב כן מרן ז"ל אלא כלפי דברי הטור שסבר דקרא דלא תתחתן בז' אומות דוקא אבל לדידן דאפילו רבנן מודו דבכל האומות איירי א"צ לזה והה"נ דפסק כרבנן וכדמוכח מההיא דאלמנה וכו' והוא דוחק. ואפשר עוד לדעת מרן ז"ל דבהא דוקא הוא דפסק כר"ש מכח דסתם תלמודא קמסייעא ליה וכו' ודייק בלשונו שכתב וי"ל שרבינו פסק בהא כר"ש וכו' ומדכתב תיבת בהא משמע דדוקא קאמר מהטעם האמור דאל"כ הרי הוא עצמו הביא דברי רבינו בח"מ סי' צ"ז ופסק כמותו בשלחנו הטהור שם והלא ודאי דלא כר"ש היא אלא נראה דה"ק בהא הוא דפסק כר"ש אבל בההיא דאלמנה וכו' פסק כסתמא דמתני' ובההיא דהל"מ פסק כת"ק דמדסתם רבינו הקדוש כן ש"מ שדעתו לפסוק כת"ק דכרבים חשיבי אלא דבההיא דאלמנה ראיתי לרבינו בפי' המשנה דברים מגומגמים שכתב הטעם משום קלקול וחשד וזה לא נאמר בגמרא אלא לר"ש אבל לרבנן אין לנו טעם. ויש להסביר הטעם משום דסתם אלמנה לבה נשבר ונדכה וכמ"ש הרב החינו"ך פ' כי תצא ואולי י"ל דרבינו סבור דאם איתא הרי זה בכלל כל אלמנה ויתום לא תענון אלא ודאי דמטעם אחר קאמר קרא דלא יחבול וכו' ודו"ק. שוב ראיתי להרב עצמות יוסף שם בפ' האומר שעמד בכל הנז' והביא דברי הרי"ף והרא"ש ושלי"ת שנתכוונתי למקצת דבריו אך הוא ז"ל לא נחה דעתו מכח איזה דקדוקים שלעד"ן בקל יתורצו:
מי שמת וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכן מתבאר כאן ובמקומות אחרים שכל שכלו לו חדשיו וכו' ע"כ. הלשון מגומגם דבבן ח' קעסיק והוא מסיים שכן מתבאר כאן וכו' שכל שכלו לו חדשיו וכו' וכלפי לייא הוא ואף שהדין אמת דבכלו חדשיו אע"פי שלא נגמרו סימניו הוי וולד קיימא מ"מ הו"ל לסיים בסגנון שהתחיל עד שראיתי בדפוס מג"ע שדלגו לשון זה ונלע"ד נכון. עוד כתב ה"ה וז"ל וכיוצא בזה כתב פ"א מהל' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהא שלשים יום או שכלו חדשיו לפי שהקלו באבלות כמ"ש הלכה כדברי המקל באבל ע"כ. והק' הרל"מ וז"ל תימא דבהל' אבל כתב רבינו דבן ח' שמת אחר שלשים יום אין מתאבלים עליו והא לפי דברי ה"ה היכא דאיכא שיהוי ל"י סגי לכל ענין ולמה כתב שם אין מתאבלין וצ"ע עכ"ל והיא קו' עצמית ויותר יש לתמוה דמרן ז"ל כתב שם ע"ד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל כתב דה"ה פ"א דהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו ע"כ וק' דהלא מדברי ה"ה כאן משמע בהיפך דהיכא דשהא ל"י לכל ענין יצא מתורת נפל לכ"נ דכשנדקדק בדברי ה"ה ז"ל נראה דלא אמרה הרב ז"ל אלא בגמרו סימניו אז כששהא ל"י אף אם הוא בן שמנה יצא מתורת נפל אבל אם לא נגמרו סימניו אז לא מהני השהיה לא גבי רוצח ולא גבי אבל דהרי כתב אבל בבן ח' שלא שהא אע"פי שכשנגמרו סימניו אינו נהרג הרי דבעינן הנך תרתי גמר סימנין עם חדשים א"נ גמר סימנין ושהא וזה הוא מוכרח דהא קי"ל ספק נפשות להקל וכיון שלא נגמרו סימניו זה מורה שהוא בן שמנה
ודאי וכיון שכן איך יהרג אפילו שהא וכן מוכח מדברי רבינו פ"א דהל' מילה שכתב אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמין בברייתן הרי הוא בן שמנה ודאי וכו' ע"כ מעתה מ"ש רבינו בהל' אבל ובן שמנה שמת וכו' היינו שהוא בן שמנה ודאי ומנא ידעינן ליה מדחזינן שלא נגמרו סימניו כמ"ש בהל' מילה והכי מוכח נמי דסמך לה מי שיצא מחותך או מסורס וכו' והוא מהברייתא דפ"ק דמסכת שמחות דבלא זה נמי כיון דבהך ברייתא תני לה יש לנו לפסוק כן דהלכה כדברי המקל באבל וק"ל. ובהכי ניחא נמי קצת דבה"מ משמע דבשהא אפי' לא נגמרו סימניו אינו כאבן ומותר לטלטלו וכו' אף שהוא קצת דוחק דשם כתב דהרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר וי"ל:
או עובד ע"ז. ידוע מ"ש ה"ה משם העיטור לר' שרירא ומר רב יהודאי ודברי הרשב"א וה"ה ז"ל הכריח דדעת רבינו כדברי הרשב"א ז"ל דבכל גווני משומד הרי הוא כישראל לענין זה ולעד"ן להכריח כן ממה שסיים רבינו באח הבא מן השפחה והנכרית ואע"פי שהיתה לידתו בקדושה הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו דמשמע דשגם הורתו בקדושה הרי הוא אחיו גמור לענין זה והרד"ך ז"ל בית ט' דקדק מדכתב רבינו עע"ז ולא כתב משומד שהוא עובר על כל התורה כולה משמע שלא נשתמד לכל התורה כולה אלא שהוא עע"ז והכריח דרבינו ס"ל כרב יהודאי גאון ז"ל וכבר תמה עליו הכנ"הג א"ה סימן קכ"ז בהגהת הב"י אות ה' דאיך לא ראה דברי ה"ה בשם הרשב"א ז"ל שכתב שהרמב"ם ז"ל סובר כרב שרירא גאון ז"ל ע"כ ואין כ"כ תימה דאפשר דלא חש לה וע"פי דקדוקו כתב מ"ש אך בעיקר החילוק שרצה לחלק בין עע"ז לעובר על כל התורה כולה יש לגמגם בו הרבה וכבר עמד בזה הרא"ם ז"ל ח"ז סי' מ"ז וע"ע למהר"י מינץ סימן י"ב דנראה פשוט דאין לחלק בדבר והרל"מ ז"ל נסתפק באם יש לו בן מאשה אחרת מומר אם פוטר את אשתו וכו' והניחו בצ"ע וזה נראה שהוא לסברת רב יהודאי אמנם לרב שרירא והיא נראית דעת רבינו אין כאן ספק דפשיטא שפוטר וזוקק:
משיצא ראשו ורובו וכו'. לא נמצא דבר זה בגמרא דבעינן ראשו ורובו וראיתי להרב"ח א"ה סימן קנ"ז שכתב דטעם רבינו מדקאמרינן בסתמא שהיתה להם ישיבה אחת בעולם אלמא דאין לו שיעור אפי' שעה אחת בלחוד וכל שיצא ראשו ורובו חשיב וולד בפ' המפלת והו"ל נמי ישיבה יחד שעה אחת בעולם עכ"ל וק' לי בגויה דמאי מייתי מההיא דהמפלת אדרבה התם דף כ"ח אמרינן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו וכו' ע"כ הרי שבראשו או רוב ראשו דהיינו פדחתו סגי ורבינו הצריך ראשו ורובו והאמת הוא דפדחתו כראשו לכל הדברים כמ"ש רבינו פ"י דא"ב ופ"ה דמא"א ופ"ב דהל' נחלות ופסק כן הרב"י בח"מ סימן רמ"ז ובי"ד סימן קצ"ד וסימן י"ד הן אמת דכוונת הרב"ח אינה אלא לאוכוחי דמאיזה טעם משיצא מקצתו חשבינן ליה כילוד לשזוקק ליבום ולזה תירץ דכיון דסתמא אתמר שהיתה להם ישיבה אחת בעולם מעתה גם בזה הזמן מועט חשיב ישיבה וכו' ומייתי מפ' המפלת דביציאת מקצתו חשיב נולד ולא נחית הרב ליציאת ראשו ורובו שכתב רבינו ובס' ל"י נר"ו ראיתי שכתב דמילי מילי קאמר רבינו או ראשו או רובו וגם זה דוחק דהטור והרב"י בש"ע העתיקו לשון רבינו כדמותו גם המפרשים ז"ל סתמו דבריהם משמע שהודו לפשטן של דברים ואם נאמר דרבינו חשש בזו להחמיר דכיון דבעינן שתהא להם ישיבה א' בעולם אף דבעלמא ביציאת הראש סגי הכא בעינן ג"כ רובו אכתי קשה דמנ"ל הא דכיון דבעלמא קי"ל דביציאת פדחתו הו"ל כילוד ה"נ נימא הכי ואם יצא פדחתו לבד והחזירה וקודם שיולד מת אחיו נמצאת מתיר יבמה לשוק ולעד"ן דודאי מאיזה מקום הוציאו רבינו ואנחנו לא נדע:
גרים וכו'. משנה ביבמות דף צ"ז הגיורת שנתגיירו בניה עמה וכו' ורבינו העתיק עיקר הדין וגם המשנה עצמה לא נקטה גיורת אלא משום דבעי לאשמועינן אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה והשני בקדושה דע"כ בנתגיירה האם ג"כ היא וכ"כ התי"ט שם אלא שנתקשיתי בדבריו שם דאחלוקא דאפי' הורתו וכו' ולידתו בקדושה הביא דברי הגמרא בפירושא דמתני' דאסורים הם לחלוץ וליבם וקיימי עליה באשת אח ע"כ כאילו פי' זה מוסכם בפשטא דמתני' ולהלכה וזה אינו דזה לא נאמר אלא למאן דאסר בגמ' אבל למאן דשרי מתני' כפשטה דכיון דאין חולצין ולא מייבמין פשיטא דאין כאן שום אחוה וכדברי רבינו שפסק כאן דהרי הם כזרים וכ"כ בפי"ד דא"ב וכ"פ הרב"י סי' קנ"ז ע"ע והיותר קשה דהוא ז"ל שם סמוך ונראה הזכיר דברי רבינו והטור שהעתיקו גרים וכו' ואיך כתב אח"כ זה הפירוש בסתם כאילו הוא מוסכם ובס' קול הרמ"ז ז"ל ראיתי שנרגש מזה ולא זכיתי להבין דבריו או שיש בו ט"ס ע"ע ובס' בית דוד נר"ו כתב דאגב ריהטיה דהתי"ט ארכבינהו למלתיה אתרי רכשי ע"כ והוא קרוב לשמוע דודאי נראה דלא נתכוון הרב לפסק הלכה ודו"ק:
ואפילו תאומים ונולדו בקדושה אין ביניהם אחוה וכו'. הנה ראיתי בס' לחם יהודה נר"ו שכתב וז"ל לשון זה נראה דאשתמיטיתיה למרן כ"מ פי"ג מהל' עדות דנסתפק בעדות תאומים שנתגיירה אמם כשהיא מעוברת דהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אם פסולין לעדות דהרי הכא גבי יבום וחליצה אפי' בנתגיירה אמם דלידתן היתה בקדושה לא מקרו אחים ועדות וחליצה שוין הם וצ"ע. ובא אחרי כן לידי ס' השפתי כהן וראיתי שכתב כמ"ש יע"ש עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא שכתב מה שכתב בלא השגחה ואין זה אלא פליטת הקולמוס אגב חורפיה ואבאר בע"ה. הנה הרב"י ז"ל בפי"ג דהלכות עדות ובח"מ סי' ל"ג עמ"ש רבינו והעתיק דבריו הטור ז"ל שם דהגרים אינן כדין הקרובים אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו מעידים זה לזה וכו' ודקדק מרן דממ"ש שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע"ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו וכו' ע"כ וכתב הסמ"ע והרב"ח ז"ל בשם הד"מ ז"ל דבפי' ר"ש סוף מס' שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדושה וכתב על זה הרב שפתי כהן ז"ל דבלא"ה ליכא ספיקא כלל מדאמרינן בגמ' ופסקה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פי"ד דא"ב דאם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין כרת משום אשת אח והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רס"ט א"כ פשיטא דפסולין מדאורייתא וכו' ע"כ. הנך רואה שראיית הש"ך ז"ל היא להכריח דהם פסולין מדאורייתא ובס' ל"י נר"ו הביא מהא דהל' יבום דאין נקראים אחים אשר לפ"ז נמשך דהם כשרים וייחש להש"ך מה שאינו ודבר בהפכו וקושייתו מהל' יבום אינה קו' דאף דלענין יבום אינן אחים לענין עדות אפשר שנחמיר מדרבנן מיהא תדע דהרי חייבים משום אשת אח אף דלענין יבום וחליצה אינן אחים ואין הדבר כדאי לתפוס במושלם על מרן הקדוש דאישתמיטיתיה דין זה שהוא גמרא ערוכה ומכ"ש שהביאו ג"כ בב"י ע"ד הטור ז"ל ואדרבה נראה דהוא ניהו דאישתמיטיתיה הא דא"ב משא"כ כשנאמר דנקראים אחים לענין שחייבים כרת אם נשא אשת אחיו זו היא ראיה עצמית ואמיתית דלענין עדות ג"כ יקראו אחים מ"הת ועכ"ז אין בידינו לומר דאשתמיטיתיה הא חלילה וגם הרב שפתי כהן ז"ל לא כתב בזה הלשון מפני שהרב"י תלה הספק בלשון רבינו והטור ז"ל שכתבו לשון שנתגיירו דאפשר דמשמעותו דוקא שנתגיירו דהורתן ולידתן שלא בקדושה דמשמע דאם לידתן בקדושה ישתנה הדין או דילמא אפי' שלידתן בקדושה מעידין זה לזה ואין לדמותו לעריות דלכל מסור משא"כ עדות דאין מסור אלא לב"ד כמ"ש בפי' בפ' כיצד והם יחקרו אחר האמת אלא שהשפתי כהן ז"ל כתב דההיא דעדות לכל מסורה אינה אלא בפיסולי עדות דרבנן ומכח ההיא דחייבין משום אשת אח בא ז"ל להוכיח דפסולין מדאורייתא. אכן לקוצר דעתי קשה טובא מלשון הטור י"ד סי' רס"ט שכתב הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אפי' הם תאומים אפילו היה לידתן בקדושה כיון שאין הורתן בקדושה אבל חייבין משום אשת אח וכו' ולענין עדות אפילו אחים מן האם מעידין זה לזה דגר שנתגייר וכו' ע"כ. הרי שטח דבריו מוכחי אנפשייהו דאף דחייבים משום אשת אח מ"מ לענין עדות הרי הן כזרים וחזר דינן כדין יבום וחליצה וזה נראה הפך דברי הש"ך ז"ל וגם נראה דאין מקום לספקו של הרב"י ז"ל בדברי הטור מיהא אכן מסידור לשון הרב"י בש"ע שם נראה דלא פסיקא ליה מלתא בהבנת לשון הטור ז"ל ע"ע ואעיקרא דמלתא לדעתי הקצרה אין להוכיח מההיא דאשת אח דעריות שאני דכיון דחייבה תורה הקרובים משום ערוה פשיטא דאין לך קרוב יותר מתאומים משא"כ גבי עדות דלא הקפידה תורה אלא בקורבה מצד האב דוקא ומצד האם אין פיסולן אלא מדרבנן כמ"ש שם רבינו להדיא וידוע דאין אבות לגוי דזרמת סוסים זרמתם כתיב וכיון שכן אלו התאומים מצד האב אין להם שום קורבה אלא מצד האם בלבד וכיון דאפי' בישראלים גמורים אין פסולין לעדות אלא מדרבנן איך יתכן שנאמר דבגרים יהיו פסולין מדאורייתא ומזה קשה על הש"ך ז"ל שרצה לתרץ ספקו של הב"י ז"ל דפשיטא דפסולין לעדות מדאורייתא ואחרי המחילה הראויה כמדומה ששגגה יצאה מלפני השליט גם במ"ש שם דההיא דפ"ד דיבמות עדות לב"ד מסורה היינו בפיסולי דרבנן וזה ברור ע"כ. מהמשך לשונו נראה שבא להשיג גם בזו להרב"י ז"ל שהביא שם הא דעדות לב"ד מסורה וכנראה שלא חילק בין פסולין דרבנן לפסולין דאורייתא ולזה כתב דההיא דעדות לב"ד מסורה היינו בפסולי דרבנן ושזה ברור כאילו הרב"י לא הבין כן וזה דבר ברור כשמש בצהרים שאין ספיקו של הרב"י אלא מדרבנן שהרי שם כתב להדיא דאילו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסולים מדרבנן ע"כ וכשבא לכתוב הצד האחר דאפי' מדרבנן אפשר שלא יפסלו הביא ההיא דאמימר דשאני עריות מעדות משום דעריות לכל מסורין משא"כ עדות דלב"ד מסור וכו' והביא גם כן דברי רש"י שכתב עדות לב"ד מסור וא"נ מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ. הרי מבואר כשמש דגם הרב"י הבין דההיא דעדות לב"ד מסורה אינה אלא בפסולים דרבנן דמטעם זה היה נראה להכשיר גם התאומים דאפי' בישראל כי הא אינן אלא מדרבנן. שוב ראיתי להש"ות מעשה חייא סי' א' הביאו הכנ"הג שם שנתקשה השואל לדברי הרב"י מההיא דחייבים משום אשת אח והוא ז"ל ביקש להליץ בעד הרב"י מצד אחר וסיים שהאמת אהוב יותר וכו' ותכלית דבריו לפסול התאומים כנ"ל ולעד"ן איני רואה הכרח עצום לדבר כמבואר למעיין:
מי שהיו לו וכו' ואינו מייבם לשתים וכו'. ק"ק דמאחר שכתב דביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה למאי אצט' לכתוב ואינו מייבם לשתים וכו' ואם נאמר דמדכתב ביאתה או חליצתה וכו' פוטרת משמע דהוי רשות ואם ירצה יכול לייבם שתיהם ולכך הוצרך לכתוב בלשון שלילה דלעיכובא קאמר דאינו יכול לייבם מדכתיב אשר לא יבנה וכו' א"כ קשה דמאי אריא דהביא מקרא דלא יבנה לענין יבום ולמה לא הביא ג"כ לענין חליצה דאם ירצה לחלוץ שתיהם שאינו רשאי כמ"ש בגמ' דף מ"ד מקרא דבית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים. וי"ל דס"ל לרבינו דכי פריך בגמ' ומייבם לתרווייהו וכו' וניחלוץ לתרווייהו וכו' דדרך חיובא קאמר ולכך כי מתרץ ליה מבית אחד הוא בונה וכו' הוי ודאי לעיכובא דקא פגע באשת אח אבל בחליצה אין לומר כן דמה קפידה שייך אם יחלוץ שתיהם אלא ודאי דכי מתרץ ליה מבית חלוץ הנעל הכוונה דאין כאן חיוב ולעיכובא שלא יחלוץ לשתים אלא דאין כאן שום חיוב לחלוץ לשתים דבית אחת הוא חולץ ולא שני בתים וא"כ א"א לחייבו (מכאן עד פרק שני דין ב' חסר וחבל על דאבדין ולא משתכחין):