היבמה שנתן לה היבם גט כריתות וכו'. לא ידעתי איך נכתב גט זה דהרי אינה אשתו עדיין ולא ארוסתו ואיך יכתוב דהוות אנתתי או ארוסתי ואם יכתוב זקוקתי דבאמת היא זקוקה לו אין שייך בזקוקה גט כלל והו"ל כמגרש אשה דעלמא אלא די"ל דכיון שדבר זה אינו אלא בדיעבד ורבנן הוא דגזור שמא יאמרו כי היכי דגט לא מהני גם חליצה לא מהניא מעתה כיון דאיכא שם גט אין לנו לחלק בלשונות שאין הדבר אלא משום גזרה:

הואיל והגט מגרש א"א וכו'. טעם זה לא עמד בגמרא אך רבינו כתב כן דלפי האמת כן הוא ועיין בס' ידי אליהו ז"ל שהאריך בזה:

המאמר וכו' צריכה ממנו גט. עיין בתשו' מהרשד"ם א"ה סימן צ"ג שהאריך איך יכתוב בגט זה אם אנתתי או ארוסתי ודעתו ז"ל לכתוב ארוסתי ולא אנתתי כלל אך בש"ות מהריק"א סי' ו' בדיני יבום וחליצה הכריח שגם אם כתב אנתתי דהוי לישנא מעליא ע"ע ולעד"ן אף שאיני כדאי שיכתוב זקוקתי וארוסתי שכן הוא האמת דהא מדאורייתא היא זקוקתו והמאמר אינו אלא מדבריהם והם ז"ל חייבו לתת גט לבעלת המאמר א"כ האמת כן הוא ודו"ק:

נתן מאמר וכו' יראה לי וכו'. דעת רבינו ז"ל מבוארת כדעת הרמב"ן והרשב"א שהזכיר ה"ה ז"ל אך מ"ש מפירש"י דהותרה לאחים אבל לא לדידיה לא מצאתי כן בפירש"י שלפנינו ואפשר דנ"ל ממ"ש הותרה לשלישי אחר מיתת השני ע"כ ואם איתא דהותרה אף לשני מילתא דפשיטא היא אלא ודאי שכוונתו דלשני נאסרה עכ"פ ולא הותרה אלא לשלישי דוקא ומ"מ היה לו לה"ה ז"ל להזכיר מ"ש רבינו בפ"ו דין כ"ט שכתב דין זה וביארו להדייא שמת זה שנתן הגט דאלו בדברי רבא לא הוזכר זה אלא ודאי שדעתו ז"ל שלעצמו נאסרה עכ"פ ועיין מ"ש שם בס"ד שוב מצאתיו בדף נ"ב ד"ה או דילמא האי לחודיה וכו' ודו"ק:

המאמר שניתן וכו'. פר"ג דף נ"ב במתני' דעשה מאמר ובעל ה"ז כמצותה (ופי' רש"י מפרש בגמ' אף זו כמצותה) ובגמרא לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא מצות יבמין מקדש ואח"ך בועל אימא אף זו כמצותה פשיטא סד"א כיון דאמר מר העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין ונישואין אימא לאו מצוה קעביד קמ"ל ע"כ. ולכאורה ק' דמאי קאמר לימא מסייע ליה דאימא הה"נ ותו דאמאי דחיק אנפשיה לומר דמתני' אף זו קתני לכ"נ דכוונתו דאם איתא מאי קמ"ל רב הונא הרי מתני' מבוארת היא ולזה אמר תחילה לימא מסייע ליה שאם יתרץ לו הה"נ יק' לו וכי ר"ה מתני' אתא לאשמועינן ומש"ה הוצרך לאוקומי מתני' דאף זו קתני כלומר דעיקר מצות התורה היא הביאה לחודה ומ"מ אם הקדים לה המאמר אף זו כמצותה דהו"א כיון דאמר מר דאם עשה מאמר פרחה הימנו זיקת יבמין וכו' ונמצא שלא קיים המצוה כתיקונה קמ"ל דאף בזה קיים המצוה ולפ"ז ההיא דר"ה מידחייא לה דודאי לא נניח סתם מתני' ונתפוס דברי האמורא מכ"ש שהתלמוד גופיה מוכח אנפשיה דלא ניחא ליה בדברי רב הונא שהרי דחיק לאוקומי מתני' באופן שלא תסייע אותו אכן מה נעשה שרבינו כתב כאן שהוא מאמר כשר דמשמע אפי' לכתחילה וכ"כ לקמן חוץ מן הנותן מאמר ובעל וכו' שזו היא כהלכתה וגם ברפ"ב כתב דחז"ל תיקנו המאמר קודם הביאה דמשמע שכך היא עיקר המצוה וכתב ה"ה שם שהוציאו מדברי ר"ה דקאמר מצות יבמין וכו' והרא"ש גם הרי"ף ז"ל לא הביאו כי אם דברי ר"ה משמע דהכי קי"ל וכ"פ הטור והרב"י סי' קס"ו לכ"נ דס"ל ז"ל דודאי כוונת התלמוד לפסוק כר"ה שהרי בתר הכי מייתי הא דר"ה דקאמר דאם בעל בלא מאמר תחלה קנה ופריך עלה דהתניא לוקה ומתרץ מ"מ מדרבנן דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה וכו' משמע להדייא דחז"ל הם שתיקנו שיקדש תחילה ואפי' ביבמה ולפ"ז מ"ש לעיל אימא אף זו כמצותה הכוונה דמהא לא תסייעיה די"ל דכוונת המשנה היא דאף זו קאמר ור"ה הוא דאתא לאשמועינן עיקרא דמילתא דקאמר להדייא מצות יבמין וכו' ולפ"ז מאי דפריך פשי' הכוונה לפי הס"ד הזה ודו"ק:

הבעילה שבועל וכו' נקראת בעילה כשרה. איכא למידק דלשון כשרה משמע דאפילו לכתחילה ש"ד וכמ"ש לעיל דין ו' דהמאמר שלא נעשה אחריו ד"א אלא בעילה נקרא מאמר כשר והוי לכתחילה כמ"ש שם וא"כ ק' דבפ"ק דקידושין דף י"ב אמרינן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובפ' ר"ג (יבמות דף נ"ב) אמרו כן גם גבי יבמה למאן דבעיל בלא מאמר ופסקו רבינו פ"ב דין ב' וכיון דאיסור גמור קעביד וראוי לענשו אף שאינו אלא מדרבנן לא שייך ביה לשון כשרות והול"ל שהיא בעילה גמורה א"נ בעילה פחותה כמ"ש בספ"ג דה"א ע"ש וי"ל דהכא לא נחית לזה שעיקר הדין כבר הזכירו בה"א ואגב דבעי למימר בסיפא דאם קדם מאמר וכו' דהויא בעילה פסולה נקט ברישא בעילה כשרה:

יבמות רבות וכו'. ה"ה ז"ל הטריח עצמו להגיה בדברי רבינו במקום מ"ש וצריכה חליצה אחת מהן שצ"ל כל אחת מהם וזה מכח מ"ש אח"ז עד שתחזור על כל האחים או עד שתחלוץ כל אחד מהן ומכח זה תמה על רבינו איך פסק דלא כשמואל וכו' ועוד תמיהות אחרות ע"ע וכבר ידוע מ"ש מרן ז"ל כאן דא"צ להטעות בדברי רבינו דהאמת הוא דכשמואל פסק ומ"ש עד שתחזור על כל האחים וכו' היינו דוקא למפטר צרה אבל למפטר נפשה א"צ ע"כ. וכ"כ הרב"ח ז"ל וקרוב לדבריו כתב הרל"מ ז"ל ואין להאריך:

כל יבמה וכו'. שהרי נעשית א"א בבעילה. כלומר בין שבעל בפני עדים בין שבעל בינו לבינה כיון שהם מודים הרי הוחזקה א"א וצריכה גט עכ"פ ולא איצטריך זה אלא אגב דין המאמר דלקמיה דפליגי ביה ר"ג ורבנן:

שני יבמין וכו'. רצה האחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. מרן ז"ל תמה על זה דמ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה וא"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"כ ואף שאיני כדאי נלע"ד דרבינו נרגש מזה שכתב לפיכך ראובן שהיה בירושלם ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור וכו' להורות לנו כוונתו שהם רחוקים מבעליהן באופן שאין לחוש לעיבור כלל ומטעם זה אם בא לחלוץ אין מונעין אותו דאין כאן כי אם חששא שמא אחיו קדם ואין בזה קפידא וזה רמז אותו רבינו גם בפ"ג דין י"ז שכתב בדין זה שהצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין צ' יום ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע"כ הרי שכשהאשה רחקה נדוד מבעלה אין לחוש לעיבור כלל ועפ"ז יתורץ מה שקשה עוד על רבינו ששם כתב שאפי' אחר ט' חדשים לא תחלוץ שמא תצא חליצה שלא היתה צריכה ותנשא לכהן ויאמרו שהחלוצה מותרת לכהן ואילו הכא לא חייש לזה אכן נראה דסמיך עמ"ש שם שאם כבר היתה פסולה לכהן אין לחוש והכא לא נחית אלא לאשמועינן עיקר הדין והרל"מ ז"ל תריץ באופן אחר ע"ע. שוב ראיתי להמש"ל ז"ל לעיקר קושית מרן שכתב דיש לחלק דהתם אית לה תקנה לידע אם צרתה מעוברת אבל הכא אין לה תקנה דאפילו יודע שלא חלץ ולא יבם אחיו שבעכו שמא למחר יחלוץ או ייבם ונמצאת כל ימיה עגונה ע"כ ועם כי חילוק נכון הוא עדיין יש לגמגם בו דע"י כתבים מהב"ד או שלוחים יכריחו לו לחלוץ או לייבם דהא קי"ל מצוה בגדול וכו':

יבם קטן וכו'. פשטן של דברים שקניית הקטן בביאה אינו אלא מדרבנן שהרי כתב שביאתו כמאמר בגדול וכו' וכן משמע ממ"ש פ"א דין י"ו שכתב שם דיבם בן ט"ש ויום אחד שבא על יבמתו יקיים אבל אינו חולץ עד שיגדיל ויבדק שהרי איש כתוב בפרשה לעניין חליצה וכו' ע"כ וידוע דחליצה ויבום הם שוין דכל שזוקק ליבום זוקק לחליצה וה"ה ז"ל כתב כאן בד"ה יבם קטן וכו' דהרמב"ן ז"ל כתב דמדאורייתא קנה אותה לכל דבר וכו' ע"כ וכן דעת רש"י בפ"ק דקידושין דף י"ט אמנם התוספות שם חלקו עליו וכתבו שאינו קונה אותה אלא מדרבנן כדאמרינן בעלמא עשו ביאת קטן כמאמר בגדול עכ"ל ונ"מ מזה למ"ש רבינו דמאמר בן ט"ש ויום א' אם נתנו בתחילה מועיל והרי הוא פוסל בו על הגדול והוא גמרא ובריתא שם דף צ"ו אך צריכים אנו לטעם הדבר דהא עיקרו של מאמר דמהני אמרו שם דף ן' מ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי מאמר לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר ביאה ע"כ. ומבואר הדבר שגזרה זו שייכא בגדול שקונה בביאה אבל בקטן אם נאמר כדעת הרמב"ן ורש"י ז"ל שהוא קונה מ"הת ניחא אבל לדעת התוס' ופשטן של דברי רבינו שאין קנינו מ"הת מאיזה טענה פוסל מאמר הקטן לאחיו וכ"כ הריב"ש ז"ל ע"כ ולעד"ן דאף לדעת התוס' לא חלקו חז"ל בזה וכיון שהחזיקו בגזרת המאמר לא חלקו בו בין קטן לגדול והוא פשוט:

וגיטו וחליצתו אינם כלום וכו'. בפירוש המשנה דף צ"ו פי' רבינו דיש לו גט ויש לו מאמר ובדף ק"ד כתב אבל לדעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת והלכה כחכמים ע"כ וק' דכל עצמו של גט אינו אלא מכח חליצה דבמקום חליצה הוא מדחז"ל וכיון דחליצה לית ליה כ"ש גט. והתי"ט כתב שם שרבינו חזר בו בחיבורו וכו' ע"כ תיקן ז"ל בהחזרה ולא חש לתרץ הקו' על רבינו בפי' המשנה ולעד"ן דבפי' המשנה היה סבור דחליצה ודאי אינה מועלת לו כיון שהוא קטן ואינה באה אלא להתירה לזר ואין במעשה קטן כלום אבל גט שאינו אלא תקנת חז"ל לאוסרה עליו ועל שאר האחים כשם שתיקנו לו מאמר כך תיקנו לו גט כיון דשניהם מתקנת חז"ל בענין זה:

וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט וכו'. במשנה ובברייתא תני ג"כ מאמר ורבינו השמיטו. גם ראיתי להטור סימן ק"ע שלא הזכירו והרב"י תמה עליהם ולא תירץ כלום ע"ע ואין ספק שהדבר ק' מאוד דמה יש חילוק בין מאמר לגט בענין זה ודוחק לומר דה"ה לאינך שמנה ז"ל א"ו דט"ס הוא:

לפיכך אם היו כל היבמות וכו'. פב"ש דף ק"י מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות וכו' ופירש"י או חליצתה משתגדיל ע"כ נראה שנרגש מדתנן פ' מ"ח דף ק"ד דתנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה הרי שחליצת קטנה אינה חליצה ולכ"פ דכוונת המשנה משתגדיל אך ק' דא"כ היינו גדולה וקטנה דקתני בתר הכי ואפשר משום דהתם לא קתני אלא ביאה והתוס' שם ד"ה וחרשת וכו' כתבו דאיכא לאוקומי תו הך מתני' דמשמע דמהני חליצה בקטנה כר"י דדריש אשה בין גדולה בין קטנה ועוד כתבו דבירושלמי גריס במתני' דלעיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה דמשמע מינה דחליצת הקטנה בדיעבד מהניא וכי קתני הכא דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה היינו בדיעבד ורבינו בפירוש המשנה לא הזכיר אלא ביאה ונ"ט שהחליצה א"א לפי שחרשת לא תחלוץ ע"כ ומדנ"ט לחרשת לבד משמע דקטנה איכא מ"ד דתחלוץ והיינו ר"י כמ"ש התוס' ומעתה דברי ה"ה ז"ל בכאן מגומגמים הרבה שכתב וז"ל וקטנה סבור רבינו דאתיא כסתם מתני' דפמ"ח דתנן דקטנה בת חליצה אבל לדידן וכו' ע"כ. וק' דאדרבה סתם מתני' דפמ"ח מוכחא דקטנה לאו בת חליצה היא כאמור והרל"מ ז"ל תירץ דה"ה ורבינו גרסי בפמ"ח ואם לא חלצה חליצתה כשרה כגי' הרב אלפסי ז"ל והיא גי' הירושלמי שכתבו התוס' וכו' ע"ע. וגירסת הרי"ף שלפנינו כתוב כגרסתינו חליצתה פסולה גם נדחק הרל"מ ז"ל לתקן לשון הגמרא לדעת זה ע"ע. ולעד"ן שט"ס נפל בדברי ה"ה וצ"ל וקטנה סבור רבינו דאתייא כר"י דפמ"ח דתני דקטנה בת חליצה היא ע"כ. ובהכי ניחא הכל וכנז"ל אלא שתמהתי על הרב"י ונאמני ביתו שלא נרגשו מזה כלל ע"ע:

היתה א' חרשת וכו'. רבינו והרי"ף גורסין בכל החלוקות של המשנה דר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכמ"ש הרב"י סי' קע"א אמנם הראב"ד ז"ל לא היה גורס הא דר"א אלא באחרונה וכגירסתינו ולכך השיג עליהן ואף דה"ה ז"ל כתב דהדבר צריך לו הכרע כבר הרב"י שם הביא משם הרמב"ן ז"ל הכרע גמור לדברי רבינו והרי"ף ז"ל וסיים דאין לפקפק בדבר ע"ש אלא דק"ק על הרב"ח שם שנראה מדבריו דדעת רבינו והרי"ף דמלתא דר"א אכולהו קאי והראב"ד ז"ל ס"ל דלא קאי אלא אסיפא דמשמע דכולהו גרסי כגירסתינו והוא דבר תמוה לומר דר"א קאי אכולהו דכיון שהם חלוקות משונות ויש הפסק ביניהם אם איתא הו"ל לאפלוגי אכל חדא וחדא ודו"ק:

אבל מלמדין את השנייה וכו'. לשטתיה אזיל דגריס בכולהו רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן:

וכן הדין וכו'. דברי רבינו מגומגמים הרבה מדברי הגמרא וכבר הושג מהראב"ד ז"ל וה"ה הליץ עליו קצת ומר"ן ז"ל הביא עוד דברי הרשב"א ז"ל ולא תירץ כלום גם הרל"מ ז"ל עמד עליו מצד אחר ונדחק הרבה ומה נענה אנן גם התוס' ז"ל הק' שם ד"ה קסבר רב והוי גם כן קשה יותר לדעת רבינו ומ"מ הרואה יראה שהכל יתישב בדרך דחוק:

בא היבם תחילה וכו'. עיין להרל"מ ז"ל שהאריך בישוב דברי הראב"ד ז"ל:

בא על הקטנה וכו' יקיים הגדולה וכו'. וא"ת ומ"ש מחרשת ופקחת שכתב לעיל דין כ"ט שאם בא על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת החרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה וה"נ נימא דתצא הגדולה בגט וחליצה כמו הפקחת דגדולה ופקחת שניהם שוין וי"ל דהכא כיון שמיאנה הקטנה הו"ל כמאן דליתא מעיקרא ולא קמה אלא הגדולה ולכך יקיים משא"כ בחרשת דקי"ל שמקצתה קנויה וכו' נמצא שביאתה פסלה להפקחת להדיא אלא שעדיין ק' דממ"ש כאן שמלמדין את הקטנה שתמאן משמע שע"י מיאונה תתקיים האחרת וא"כ מ"ש מקטנה וחרשת שכתב בדין כ"ח שמלמדין את הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט וי"ל דידוע שהחרשת אין קנינה אלא מדרבנן וכיון שכן בין היא בין הקטנה אין להם קנין גמור מ"הת לכך כל אחת פוסלת חברתה לגמרי משא"כ הכא בגדולה וקטנה שהגדולה קניינה מ"הת להדיא וכדי לתקן הספק של הקטנה מלמדין אותה שתמאן וכ"כ הרל"מ ז"ל לקו' הרשב"א ופשוט: