האשה שהרשית וכו'. לכאורה קשה ממ"ש רבינו פ"ו דין יו"ד דאם קדש אשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה בכסות ושאר תנאו קיים ובעונה תנאו בטל דהוי מתנה עמ"ש בתורה והכא היכי מהני ולעד"ן דהכא אין זה תנאי גמור אלא שהיא רוצה למחול לו דבר זה ולהכי כתב רבינו לשון שהרשית שר"ל בעל פה ודרך רשות בעלמא לא דרך תנאי באופן שאם הוא ירצה לקיים העונה באיזה זמן היא לא תעכב על ידו שהרי היא לא אסרה עצמה עליו ומינה נמי שאם היא תתבע ממנו העונה אח"ז הרשות בידה כיון שאין כאן תנאי גמור ולא נחית רבינו הכא אלא להציל אשה זו מדין מורדת שהזכיר בפרק הקודם ובנוסחא אחרת כ"י משנת הש"ץ כתוב הרי זו מותרת במקום ה"ז מותר והוא מדוקדק עפי"ז שאין לה דין מורדת ולפטור ג"כ את האיש ממה שחייבתו תורה לקיים עונתו וזה הוא מ"ש בפרק אעפ"י דף ס"א ברשות כמה דבעי וכו' ומש"ה דקדק רבינו לכתוב אחר הנישואין דאילו אחר אירוסין לא שייך דבר זה דהרי אסור הוא לבא עליה מד"ס כמ"ש רבינו בפ"י ואם הכוונה לאחר שתנשא אז באמת תוכל להרשותו על דרך זה גם בפי"ב דין ז' כתב רבינו דין התנאי שהוא מתנה עמה דבעונה בטל תנאו אך כאן שאין תנאי אלא ששניהם מתרצים בדבר אין זה מתנה עמ"ש בתורה מכ"ש שכבר קיים מצות פריה ורביה ועיין להרל"מ ז"ל וראיתי להמש"ל ז"ל שהאריך קצת בזה ואחרי אלף מחילות נראה דפשוט הוא ע"ע. גם הרב"ש א"ה סי' א' הקשה על רבינו דאיך התיר לאיש ליבטל מלהוליד ובפרט אם אשתו בת בנים הא קי"ל בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך ואם מ"ש בגמרא ברשות כמה דבעי היינו אפילו במציאות שיבטל לערב אל תנח ידיך אם כן אימא דאף במציאות שלא קיים מצות פריה ורביה קאמר ומנא ליה לחלק ע"ש ויפה הקשה ז"ל אך נלע"ד דאם לא קיים פו"ר אין סברא לפוטרו דאין לך מורדת גדול מזה דאדעתא דהכי נשאה אך אם כבר קיים פו"ר אשמועינן רבינו דאין לזו דין מורדת כנז"ל ולענין דינו של איש סמך עצמו למ"ש לקמן דין י"ו ע"ש ודין זה שכתב כאן דמשמע קצת דיכול הוא ליבטל לגמרי יתכן באיזה מציאות כגון שרוצה לצאת לעבודת המלך או למרחקים מפני הרשאתה אך היותר נראה דהכא לא נחית רבינו אלא למה שהוא מדין תורה וסמך למ"ש לקמן דאל"כ תקשי מניה וביה ודו"ק: ומ"שרבינו **חייב לבעול בכל עונה.**פירושו כפי העונה המוטלת עליו לפי אומנותו כמ"ש רבינו לעיל פי"ד ולאפוקי יותר מהעונה שאין לו שום חיוב מכ"ש שהיא מרשה אותה וזהו מ"ש הה"מ שהרי יש לה זמנים ידועים:

ואימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן י"ז. בשאר נוסחאות ומכללם כת"י משנת הש"ץ כתוב מבן י"ו או י"ז ולא ידעתי מהיכן הוציאו רבינו בפרט שהמשנה במס' אבות אמרו בן י"ח לחופה וכבר נרגשו מזה המפרשים ז"ל ע"ע ואם הגירסא אמת כמו שמורה מכל הנוסחאות אולי י"ל דהוציאו ממ"ש בפ"ק דקדושין ד"ל א"ל רבא לר"ן בר אמי אדידיך על צוארי דבריך משיתסר עד כ"ב ואמרי לה מי"ח עד כ"ד כתנאי חנוך לנער ע"פ דרכו ר"י ור"ן חד אמר מי"ו עד כ"ב וח"א מי"ח עד כ"ד ופירש"י בעוד ידך תקיפא על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחותיך השיאו אשה מי"ו שנים הגיע זמן לכנוס וכו' ע"כ. ופסק רבינו כהך תנא דסבר מבן י"ו וכ"ש דאיכא רב חסדא התם דעבד עובדא הכי ומתניתין דאבות סברת בן תימא היא ולא פסק כאידך תנא ומ"ש מבן י"ו או י"ז ר"ל כל חד לפום חיליה א"נ י"ו הנכנסת לי"ז כלומר י"ו שלימות והראשון נראה יותר. אך מאי דק"ל לשון רבינו שכתב ואימתי נתחייב וכו' דלענין החיוב. מכיון שנכנס לכלל מצות דהיינו בן י"ג ויום א' דין הוא שיתחייב גם בזו וכמ"ש הטור א"ה סי' א' והכי הול"ל ואימתי זמן האיש למצוה זו או כיוצא בלשון זה דודאי מ"ש בגמ' אדידיך על צוארי דבריך וכו' וכן במשנה בן י"ח לחופה ר"ל דרך עצה טובה דע"י שרחיים בצוארו א"א לו לסבול לכך האריכו הזמן אך לענין החיוב האמתי מאן פליג מצוה זו מכל שאר מצות ואולי כוונת רבינו ג"כ לדרך עצה טובה א"נ חיוב גמור וכפול קאמר ודו"ק:

וכיון שעברו כ' שנה וכו'. בקידושין דכ"ט אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיעו כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו ע"כ. ורבינו העתיק ה"ז עובר ומבטל מ"ע נראה שהוציאו ממ"ש שם רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה ס"ד אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה ע"כ. וקשה דמשנכנס לי"ג שנים והלאה שנתחייב בכל המצות נתחייב גם במצוה זו ולמה לא נייחס לו עון ההרהור עד זמן זה ומאי איריא מעשרים והלאה אלא ודאי דלענין מצוה זו לא נחשב ביטולה עד זמן שמענישים מב"ד של מעלה דהיינו בן עשרים דדרכיה דרכי נועם כתיב אף דלענין ההרהור עכ"פ חיישינן ליה אלא שעד עשרים אין שולטים בו כ"כ ודו"ק. ודע שהר"ן ז"ל סיים דאם לא רצה לישא אשה מכין אותו עד שתצא נפשו דומיא דשאר מצות עשה:

ואם היה עוסק בתורה וכו'. שם אמרו הא לן והא להו ופירש"י הא לן בני בבל היו הולכין ללמוד בא"י ומתוך שלומדין חוץ למקומן אין צרכי הבית מוטלין עליו. להו לבני א"י הלומדים במקומן אם נושא אשה יהיו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו עליו וכתבו בשם ר"ת בהיפך דבני בבל שהם עניים אם ישא תחילה יצטרך להטריח עצמו במזונותיה לכן יותר טוב שילך לא"י ללמוד ואח"כ ישא אשה אבל בני א"י שיכולים ללמוד במקומם וגם עשירים ישא אשה תחילה וילמוד תורה בטהרה וכו' ע"כ והריטב"א ז"ל כתב דבני בבל שהיו נשיהם עמלות וטורחות אחר מזונותיהם ישא אשה תחילה אבל בני א"י שנשיהם מעונגות ובעליהם צריכים לטרוח אחר מזונותיהם ילמוד תחילה ואח"כ ישא אשה והקשה ע"ז מההיא דר' אביתר וכו' וכתב דכר"ת נראה עיקר ע"כ אך הר"ן ז"ל הביא פי' זה ולא חלק עליו ע"ש. והנה בגמרא הביאו אח"ז מעשה דרב הונא דחזייה לרב המנונא דלא הוה פריס סודרא משום דלא הוה נסיב ואהדרינהו רב הונא לאפיה מניה וא"ל חזי דלא חזית להו לאפאי עד דנסבת וכו' וידוע דרב המנונא מבבל הוה דקי"ל כל רב ומר מבבל ובשלמא לפירש"י והריטב"א ז"ל והר"ן ז"ל דבני בבל יש להם לישא אשה תחילה ניחא שהוכיחו רב הונא ע"ז אבל לפי' התוס' קשה. דכדין עשה שלא נשא שלא להטריח עצמו במזונותיה ויתבטל מלמודו. ולכאורה היה נ"ל דכל זה לא נאמר אלא עד עשרים שנה אבל מעשרים ואילך חייב עכ"פ לישא אשה תדע דאח"ז אמרו שם רב הונא לטעמיה דאמר ר"ה בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה א"ר וכן תנא דבי ר"י עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיעו עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו. אך מדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל הא לן והא להו דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד תחילה ואח"ך ישא אשה וקצבה לאותו למוד לא ידענא ולא יתכן שיתבטל מפ"ו כל ימיו וכו' ע"כ הרי להדיא דלא שם קצבה ללימוד ואם איתא הול"ל עד עשרים שנה אלא ודאי דההיא דעד עשרים איירי בסתם בני אדם א"נ גם לת"ח בדאפשר ליה ומההיא דרב הונא י"ל לדברי התוס' או דרב המנונא הוה אפשר ליה או דהוא היה מחמיר בדבר מטעם ההרהור אבל לענין הלכתא אפי' אחר עשרים ושיטת רבינו מבוארת שאחר שכתב וכיון שעברו כ' שנה וכו' התיר למי שהיה עוסק בתורה להתאחר וכו' ולא שם קצבה בדבר כדברי הרא"ש ז"ל אך לא ביאר שאם א"א לו להיות בלא אשה ישא אשה תחילה ואולי דהוא נכלל במ"ש אח"ז והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו קאי נמי ארישא דמילתא וכ"כ הרב"י סימן א' ורמזו בכאן במ"ש מר"ן ודו"ק:

ה"ז מותר להתאחר. כבר כתבתי בשם הרא"ש ז"ל דאין קצבה לדבר ובלבד שיקיים מצות פו"ר ונראה שכן דעת רבינו שהרי לא פטר אלא למי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי דווקא:

מי שחשקה נפשו בתורה וכו'. ביבמות דס"ג והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להפטר ממצוה זו בהדמות עצמן לבן עזאי ויש מהם מחמת מיעוט הבטחון בהקב"ה באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם אוי להם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה כדאיתא ביומא דכ"ט ומבטלים מצוה זו בשאט בנפש וזו רעה חולה שמהם לומדים הע"ה ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלוים ומפורסמים והשי"ת יכפר בעדם וישים העקוב למישור:

כמה בנים וכו'. שם משנה וברייתא זו"ן לב"ה ותניא אידך או זכר או נקבה דאיכא לשבת ודחינן חדא מקמי תרתי ומ"ש בס"ר לא קיים מצוה זו בשתי נ"א כ"י משנת הש"ץ כתוב לא קיים מצות פו"ר:

היה הבן סריס וכו'. הרב"י סימן א' כתב בשם הירושלמי דגם בבן ממזר אעפ"י שחטא קיים מצות פו"ר ע"כ. ונראה פשוט דאף בת ובן ממזר קאמר וא"כ יתכן שקיים מצוה זו בעבירה אף שלא נשא. אך מה שיש להתבונן לפ"ז באשה שנתעברה באמבטי אם אותו האיש קיים מצוה זו וכדאיתא בחגיגה די"ד דשאלו לבן זומא בתולה שנתעברה מהו לכ"ג ומסיק דחיישינן שמא באמבטי נתעברה ומשמע דשריא לכ"ג כיון דבתולה היא וגם הרח"מ א"ה סי' א' ס"ק ח' נסתפק בזה והביא מ"ש בלקוטי מהרי"ל שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי וכו' ע"ש. ובב"ש שם הביא ראיה ממ"ש הרב"ח סי' קצ"ה בשם הסמ"ק וז"ל אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה ונזהרות מסדינין ששכב

עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדתה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו ע"כ. אך ראיתי להתוס' שם בחגיגה שכתבו דודאי תחלת ביאה רוב בקיאים בשעת מעשה אבל גמר כדי שתתעבר א"א כי אם לשמואל ע"כ והדבר תמוה הרבה דכיון דאפילו באמבטי אפשר שתתעבר מכ"ש וק"ו בשעת מעשה בתחילת ביאה גם בפ' ד' אחים אמרינן דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ותמר מיעכה באצבע וכן בנות לוט וכו' והרי אפילו באמבטי מזרעת מכ"ש ע"י ביאה גמורה וצ"ע. שו"ר להמש"ל שעמד בחקירה זאת בפרקין ובפי"ז מא"ב ובהסכמה עלה דליתא להך דאמבטי ושם הביא ההיא דאבוה דשמואל שבא ממ"ה ע"י שם ושמש והוליד שמואל כמ"ש התוס' בקדושין דע"ג והרא"ש ז"ל שם והוא מהירושלמי והמוחש לא יוכחש דאם באנו לחוש לאלו המקרים ישתנו כמה דינים מאיסור להתר ומטומאה לטהרה ואין לנו עסק אלא בדברים המצויים וההוויים ועליהם אנו דנין זולת היכא שנתברר הענין שיצא הדבר ההוא חוץ מן הטבע רצוני חוץ מהרגיל וההווה דאז דנין בו עפ"י האמת כעובדא דבן סירא כנז"ל:

נולדו לו ומתו. נראה פשוט דאם לא הולידו בעינן שלא ימותו בחייו אפילו שהם ראוים להוליד ואפילו אם הם גדולים או נשואים וכ"פ בשו"ת ת"ה סי' רס"ב:

במד"א וכו'. משמע מדברי רבינו דאם היו לו זכר ונקבה ומתה הנקבה והניחה בת קיים המצוה וה"ה הזכר והניח בן וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי אם מת אחד מהם והחי יש לו כיוצא בו מאי דמדכתב רבינו אבל אם היו לו בן ובת ומתו וכו' משמע דדוקא כשמתו שניהם דאז אינו מועיל אבל אם נשאר אחד מהם קיים מועיל זרע החי לפטור הזקן ממצוה זו כיון דבני בנים הרי הם כבנים א"ד דמתו לאו דוקא דאנן בעינן בן ובת מבן ובת דוקא כמ"ש מתחילה והנה בגמ' אמרו בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא דכ"ע מיהת תרי מחד לא ולא והא אמרו ליה רבנן לרב שישת נסיב אתתא ואוליד בני וא"ל בני ברתי בני נינהו התם דחויי קמדחי להו דרב שישת איעקר מפרקיה דרב הונא וכו' ופירש"י תרי מחד והשני מת בלא בנים לא קיים הזקן פו"ר ע"כ. ודבריו קשים מאד לכאורה דמשמע דר"ל שהיו לו בן ובת ומת אחד מהם והשני הוליד בן ובת ומנ"ל לפרש כן ולמה לא פירש כפשוטו דהיה לו בן או בת והוליד האחד בן ובת דהיינו ממש תרי מחד וכדמוכח מעובדא דרב שישת דמייתי דמשמע שלא היה לו אלא בנות והם הולידו בנים וכו' אך י"ל דמשמע ליה דאין שום ס"ד דבבן לחוד או בת לחוד יפטר אף אם יולדו מאותו שיש לו כמה בנים ובנות ולכך פי' דתרי מחד ר"ל שהיו לו מתחילה בן ובת ומת אחד מהם והחי הניח בן ובת וזה פשוט ועפ"ז איפשוט בעיין דפשיטא דכשמת אחד מהם לא מהני זרע החי לפטור הזקן אך מאי דאיכא למידק טובא במ"ש התוס' שם ד"ה וכ"ש ברא לברתא אע"ג דאמרינן לעיל דאין שני זכרים חשובים כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת ע"כ. וקשה טובא על רבינו למה לא הזכיר דין זה שהוא מוסכם בין לאביי בין לרבא ולעד"ן דרבינו לא ס"ל כהתוס' אלא מפרש הסוגיא כפשטה דברא לברא וברתא לברתא דקאמר אביי ר"ל דקפדינן דוקא שיהיה בן לבן ובת לבת וכ"ש בן לבת מפני שהבן יש לו עדיפות לעולם בעיקר בריאתו של עולם שהיה זכר דוקא משא"כ הבת לבן לא סגי ורבא פליג עליה ואמר דאף הבת לבן מהני כיון שבאת מכח מי שפטרו וכבר יש בן לבת להשלים המצוה וזהו פסקו של רבינו ממש דאילו לפי' התוס' קשה דאנן קי"ל כרבא לגבי אביי ורבא ס"ל דברתא לברא סגי ולפי' התוס' הו"ל שתי נקבות והוא דוחק גדול דאפי' בשני זכרים אמרינן לעיל דלא סגי ואהני לן בן הבת מיהא מכח שבא ממי שפטרתו אך בב' נקבות כולי האי לא אמרינן ועיין להרב"י והרב"ח ושו"ת ת"ה סי' רס"ב ושו"ת מהר"ם מלובלין סי' י"ו שעמדו בדברי רבינו ולעד"ן הוא פשוט כנז"ל וכ"נ דעת הה"מ שכתב שדברי רבינו מבוארים שם והכנה"ג בהגהת הב"י אות ב' כתב בשם רבו ז"ל דמי שיש לו שני בנים ולאחד בת קיים מצות פו"ר ונראה דה"ה למי שיש לו שתי בנות ולאחת בן ומהרא"ב ז"ל פליג ע"ז ע"ש. ובשו"ת מהרש"ך ח"א הביאו הרב שם כתב דמי שיש לו שני בנים או ב' בנות אף שלא קיים פו"ר חל עליו חרם דרגמ"ה ובח"ב סי' צ"ז הביא סברת הרא"ם דפליג על זה ע"ש:

היו לו בנים. בש"נ כת"י כתוב היו לו בנים. ובנות ודבר פשוט הוא שם ונתגייר הוא והם אף שבגמ' אמרו סתם ס"ל לרבינו דאם לא נתגיירו הבנים לא מהני והכי מוכח קצת בבכורות דמ"ז שאמרו הטעם דלשבת יצרה בעינן והא איכא ואם נשארו בגיותן מאי לשבת איכא וכי קפיד רחמנא אשבת דאו"ה ואף שדברי התוס' משמע קצת דס"ל דאף שלא נתגיירו קאמר נ"ל דיש לפרשם על נכון ודס"ל דבעינן שיתגיירו ג"כ עמו וע"ע. שו"ר להרח"מ והרב"ש שהביאו משם מהרי"ל סי' רכ"ג דנראה דס"ל דאף שלא נתגיירו קיים המצוה ואחרי המחילה הראויה הוא רחוק מהשכל דהא בשעת ההולדה לא היה מצוה ותסגי לן לומר כיון שנתגיירו בניו עמו הו"ל כאילו עתה הולידם מכח היחס וכו' וגם ראיתי בתשובה הנ"ל ויש לגמגם בה ממ"ש בענין החרש והשוטה וכו' ע"ש. ודע דרבינו בפ"ב דה' נחלות דין י"ב כתב וז"ל היו לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו בכור לנחלה ע"כ ולא ביאר שנתגיירו בניו עמו כי הכא ואילו בגמ' הושוו אלה השני דינים כאחד ואפשר דסמך אמ"ש כאן ויותר נראה לפרש כפשטן של דברים דהכא יש נפקותא דבעינן שיתגיירו ג"כ הבנים דוקא כדי שיקיים המצוה כנז"ל אך לענין נחלה לא צריכה להא דדי שנאמר כיון שכבר הוליד מ"מ הרי אין כאן ראשית אונו ומה לי אם נתגיירו הבנים או לא והוא פשוט. אך אכתי קשה דבפ' שני דהלכות אבל דין ג' פסק דאף שנתגיירו בניו עמו אין מתאבלין זה ע"ז לכך נראה דלענין פו"ר איכא שבת ולענין נחלה איכא נמי ראשית אונו עכ"פ משא"כ לענין אבילות דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכמ"ש הכ"מ שם:

לא ישא וכו'. שם לא יבטל אדם מפ"ור אלא א"כ יש לו בנים בש"א וכו' ודייק תלמודא הא יש לו בנים מפ"ור בטל מאשה לא בטל מסייע ליה לר"ן א"ש דאמר אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וכו' וודאי דהך דרשא אינה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן דמדאורייתא כיון שקיים פ"ור פטור גמור אפילו מאשה (אם אין לו הרהורים) וא"כ מתניתין דלא יבטל סתמא קתני ואפילו מדרבנן ובהכי ניחא מאי דקאמר התם מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא ר"י אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך וכו' ע"כ. וידוע דאין זה אלא מדרבנן ובהכי ניחא קושית הרל"מ שהקשה דאמאי לא דחי תלמודא דגם כר"י אתיא מתניתין ור"י איירי מדרבנן ומתניתין מדאורייתא דהא ליתא דע"כ מתניתין נמי מדרבנן קאמרה כדמוכח מההיא דר"ן א"ש כנז"ל והרא"ש ז"ל כתב דהרי"ף ז"ל לא הביא הא דמתניתין דלא כר"י ש"מ דס"ל דל"פ אמתניתין וכו' ע"ש. אך לדידי קשה דא"כ למה הביא הרי"ף שם ההיא דרב מתנה דהלכה כר"י ואי ליכא מאן דפליג עליה למה אצטריך ההלכה ודע דרבינו פ"י דה' ס"ת דין ב' פסק דאין מוכרין ס"ת אלא לישא אשה וכו' ולא התנה דה"ד בשלא קיים פ"ור נראה דפסק כלישנא קמא דר"ן א"ש ועיין להרא"ש ז"ל והרמ"ך בכ"י השיג על רבינו ז"ל וכבר הביאו הה"מ ז"ל ומכיון דרבינו בפרקין דין י"ו כתב להדיא דמד"ס אין לו לבטל מפ"ור לא ידעתי מה מקום מצא הרמ"ך ז"ל להשיג עליו וע"ע בס' דינא דחיי דף ס' ע"א ובס"ד ביאר דקדוק דברי רבינו על נכון שאפילו אינו ראוי להוליד לא ישב בלא אשה ע"ש:

או ישא אשה הראויה לילד וכו'. פי' דהבחירה בידו אם רוצה לקיימה עם האשה האחרת או לגרשה ואח"ך ישא וכלומר דהיא אין בידה להכריחו בזה ולא נחית רבינו כאן לענין החיוב אם לא קיים פ"ור דזה פשיטא שיש לו לישא אשה הראויה לילד כדי לקיים המצוה ובנ"א כ"י כתוב אם ישא במקום או ישא והכוונה לפי נוסחא זו משמע דדוקא אם דעתו לישא אחרת לאפוקי אם רוצה ליקח אחרת שאינה בת בנים דאז אינו יכול לגרשה ודו"ק ואם נשא אחרת עליה והיא תובעת גט וכתובה נראה דהדין עמה דאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה וכ"כ בש"ות תומת ישרים סי' פ"ד ע"ש. ולענין מ"ש רבינו יוציא ויתן כתובה נחלקו הפוסקים ז"ל אם עכ"פ צריך הוא לפרוע לה כתובה קודם שיגרשנה או אם תשאר עליו חוב גמור לפורעה אח"ך ודעת הכנה"ג סי' קנ"ד להקל כדי שלא יתבטל ממצות פ"ור וע"ש עוד שיש לחלק בין שיש לו לפורעה לכשאין לו ומ"ש רבינו ומכין אותו פשוט עיין להתוס' שם:

שהתה עשר שנים וכו'. פי' דלעיל איירי שלא בא אלא בטענה ששהתה כבר עשר שנים ולא ילדה בסתם והכא מיירי בטוען ששהתה וכו' והחולי אינו בא ממנו שהרי הוא יורה כחץ והיא שותקת ולקמן איירי במכחישין זה את זה וק"ל והרמ"ך בכ"י כתב ז"ל (והם דברי הראב"ד ז"ל) ומספקא לי אם ילדה בנים ומתו או בן או בת והם קיימין ושוב פסקה עשר שנים ולא ילדה מי מצי אמר לה כשנשאתיך דעתי היה לקיים מצות פ"ור ומצי מגרש לה א"ד שזה לא יאמר אלא כשלא ילדה כלל ונראה מדילפי' לה בגמ' משרה הרי אמרו ז"ל שאפי' עיקר מטרין לא היה לה וק"ל ועיין בה"ה דין י"ב והר"ן ז"ל הביא מחלוקת בדבר זה באם ילדה זכר לבדו או נקבה לבדה ודעת הרשב"א דכל שלא קיים פ"ור רשאי לגרשה אמנם בילדה הרבה זכרים או הרבה נקבות לכ"ע אינו יכול להוציאה אף שעדין לא קיים המצוה כדינה ע"ש:

האשה שבאה וכו'. שם וכדברי רבינו תתורץ קושית התוס' שם עיין להרל"מ והרב"ש סי' קכ"ד אך במ"ש דמוכרח דהוא קיים כבר מצות פ"ור דאל"כ ת"ל דכופין אותו בשביל זה. לע"ד נראה אינו מוכרח דאף שלא קיים אין כופין להוציא שהרי בידו הברירה לישא אחרת על זאת ובבאה מחמת טענה דחוטרא לידה ומרא לקבורה כופין בין קיים הוא פ"ור בין לא קיים. ודע שהנ"י כתב דאם יש להו בת תו לא מציא טענה הכי ע"ש:

הלך בסחורה וכו' או שהיתה היא חולה. בכ"י נמחק ואפשר לתת טעם משום דאף שהיא חולה יתכן שיבא עליה אך בגמ' איתא כלשון רבינו ומ"ש או שהיו חבושים וכו' ובגמ' אמרו או שהיו שניהם חבושים והכוונה על אחד מהם ופשוט הוא. שוב מצאתי להרא"ש שפי' דאפילו שמשמשין מטותיהם בימי חוליין או בבית האסורים אין עולין להם מן המנין שאנו תולין בעון שגרם החולי או להיותם בבית האסורים גרם להם גם לזה:

ושמא לא זכה וכו'. בגמ' אמרו דאין לתלות בזכותה דהיא אינה מצווה על פ"ור ורבינו מפרשה בכל דבר המונע מלקיים מצוה זו עיין בספר דינא דחיי דף ס"א ע"א ע"ד הה"מ בשם הרשב"א:

הוא אומר הפילה וכו'. כל זה לא מיירי אלא באין שם עדים כלל ע"ז אבל אם יש עדים שהפילה ואפילו הם נשים אינה נאמנת דבהרבה דברים אנו מקבלים עדותם היכא דאין דרך לדקדק אותם הדברים אלא הנשים עיין בשו"ת רשד"ם א"ה סק"ג והרב כנה"ג אות נ"ה ובדין השבועה שהזכיר רבינו עיין להה"מ ומרן ז"ל השיג עליו דס"ס קושית הראב"ד במקומה עומדת וכו' ע"כ. ולעד"ן דמדברי הה"מ מתורצת קצת דמחלוקת הכתובה תלוי בגירושין דהא קי"ל אין כתובה נגבית מחיים וזה הוא תכלית הבעל ודו"ק ודע שהר"ן כתב דאפילו הפילה תוך מ' יום מהני לענין המנין שמונה היו"ד שנים ע"ש:

נשאת לראשון וכו'. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל ונראה פשוט דרבינו איירי בסתם וכמ"ש בדין ז' ע"ש:

ואם נשאת לשלישי. ובגמ' אמרו דאין שני יכול לחזור ולתבוע הכתובה שנתן לה כיון דאגלאי מילתא שאינה ראויה להוליד דכיון שהיא מוחזקת מצייא אמרה ליה השתא הוא דכחשי והה"מ כת' על זה דרבינו סתם דבריו ומשמען שיש לה כתובה משני וכו' ע"כ. ואכתי הוא מגומגם חדא דאם לא גבתה עדין הכתובה משני וכבר נשאת לשלישי ואין לה בנים משמע ודאי דאינה יכולה לתבוע משני כתובה דהרי הוא מוחזק וכיון שהוא טוען כדין והיא משיבה השתא הוא דכחשי לא יהא אלא שמא ושמא המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שכן הי"ל לרבינו לבארו ותו קשה דשם בגמ' בעי נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו ותירצו דאמרינן השתא הוא דברייתא שלא להוציא לעז על הגט ורבינו השמיט גם זה והטור והרב"י הביאו כל זה ורבינו ס"ל דכיון דכל אלו הטענות אינן אלא בדרך שמא פשיטא שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכבר ביארו בה' טוען ונטען ע"ש. ודע שראיתי להרא"ש שם למ"ש דספק נפשות להקל שיש חיסור לשון בדבריו לעיל ועיין בדברי הר"ן ז"ל שהזכיר תחילה להדיא דין נשאת לשני ומת וכו' ע"ש:

האשה שבאה וכו'. שלהי נדרים כפי משנה אחרונה דשמים ביני לבינך שפירושו שאינו יורה כחץ כדמוכח בגמרא אך לשון רבינו קשה להולמו שנראה שהם שני חלוקות או שטוענת שאינו יורה כחץ או שאינו יכול לשמש וכו' דמשמע שפירושו שישען על ביתו ולא יעמוד ואם הדבר כן קשה טובא דבזה לא נאמר דמגלגלים עמה עד עשר שנים דכיון דטוענת דאינו מקיים עונתו ואינו נוהג עמה מנהג אישות הרי בטלו הנישואין ותנאי כתובה שמתנה עמה ומיעל לוותייכי כאורח כל ארעא וכבר ביאר דינו פי"ד דין י"ו ע"ש. ולכאורה הוה אפשר לומר מדכתב אינו יכול לשמש וכו' שמוש שמוליד דהכוונה שהוא משמש אלא שאינו ראוי להוליד ומדכתב שוב או שאינו יורה כחץ משמע דמ"ש שמוש שאינו מוליד היינו באבר מת מפני שאין לו גבורת אנשים א"כ כיון דאיכא ביאה במקצת תו לא מצייא טענה שאין כאן חיוב עונה ותנאי כתובה כיון שהוא עושה את שלו עד מקום שידו מגעת. אך אכתי קשה דמנין הוציא רבינו דין זה שהרי הדין השנוי במשנה אחרונה אינו אלא שמים ביני לבינך שפירושו שאינו יורה כחץ דוקא כמו שמבואר בגמרא וכ"כ רבינו עצמו בפי' המשנה שם ועוד קשה טובא דבשלמא בחלוקת אינו יורה כחץ שאינה נאמנת לפי משנה אחרונה משום דאיהו לא קים ליה בהאי מילתא ואין כאן העזה אך באין לו גבורת אנשים דהוא נמי ידע לה אמאי אינה נאמנת מטעמא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כמ"ש לקמן פי"ו דין כ"ו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפי בעלה וכ"כ פי"ב מהלכות גרושין דין ד' ולעיל פ"ד דין י"ג פסק באשה שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה שהיא מקודשת לשני אך שלא בפניו אין קדושין תופסין בה ע"ש. ומאי דנלע"ד דרבינו הוליד דין זה מדברי הירושלמי שהביא הה"מ לעיל פי"ד דין י"ו דהמתניתין דהשמים ביני לבינך מפרש בירושלמי באומרת כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן ההוא גברא רחיק מאתתיה וכתב שם הה"מ דאעפ"י שלפי גמרתינו פי' השמים ביני לבינך הוא שאינו יורה כחץ וכו' למד רבינו מהירושלמי דאף בטוענת שאינו (יורה כחץ עמה) אמר המגיה כ"מ כתוב בדברי המחבר אבל ראיתי בהה"מ שם שכתב (שאינו נוהג עמה כדרך כל הארץ) והוא מכחיש יעשו פשרה (וכן צ"ל בדברי הרב המחבר) הרי שדעתו ז"ל שרבינו ס"ל בפשיטות שאין דברי הירושלמי נגד גמרתינו לגמרי דהא והא איתא ונ"ל הטעם דמשום לישנא דמתניתין דהשמים ביני לבינך דזה מורה על כל ענייני תשמיש כמבואר אלא דלענין הדין ע"כ נחלק ביניהם דאם היא טוענת דאינו נוהג עמה שום מנהג אישות אף דאין מכריחין אותו מ"מ יש לב"ד להשתדל בדבר עד מקום שידם מגעת כמ"ש רבינו שם. אך בשהוא עושה את שלו ויש שם מקצת ביאה כנז"ל או שאינו יורה כחץ אז מגלגלין עמה עד העשר שנים וכל אלו הג' חלוקות נכללים ביעשו פשרה האמור במשנתינו ועפ"ז נתיישבו דברי רבינו והה"מ ז"ל. אך לשון הגמרא בשלהי נדרים קשה להולמו לפ"ז דאמרו שם השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה תהוי תיובתיה דרב המנונא וכו' ומתרץ קסבר רב המנונא ה"נ היא גופה אמרה נמי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש"ה משקרא ע"כ הרי דס"ל לתלמודא דפי' השמים ביני לבינך אינו אלא שאינו יורה כחץ דאם איתא דמצינן לפרושי לישנא דמתניתין שאינו נזקק עמה כלל או שאין לו גבורת אנשים אכתי תקשה לרב המנונא. אך אפשר לומר דלפי דברי רבא שאמר לעיל דפירושא דהך מתניתין היא ביורה כחץ דוקא הקשה ממנה לרב המנונא ורב המנונא תירץ על נכון והשתא אף דסתם תלמודא יסבור לפי האמת דמתניתין איירי בכל ענין כיון שכבר הקשו לרב המנונא במונח דמתניתין לא איירי אלא באינו יורה כחץ עפ"י דברי רבא תו לא מצי למבעי מאין לו גבורת אנשים דרב המנונא יתרץ כדברי רבא דמתניתין לא איירי אלא באינו יורה כחץ. א"נ י"ל דסתם תלמודא גופיה ס"ל דהשמים ביני לבינך כולל כל ענייני תשמיש תדע דרב משרשיא פריך תחילה לרבא דהא הכא לית לה כסופא דהכוונה שאינו משמש עמה כלל או שאין לו גבורת אנשים וכו' דאין כסופא בדבר ורבא מתרץ ליה דאיכא כסופא דמתניתין איירי באינו יורה כחץ דוקא ושוב הקשה סתם תלמודא לרב המנונא מהשמים וכו' דידעה היא ובעלה ידע בה דנראה דהכוונה דלא כדחיית רבא דאיירי ביורה כחץ דוקא אלא בכל ענין ומהנהו פריך לרב המנונא ורב המנונא לא הבין כוונת המקשה ותירץ לו דה"נ היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וכו' ודרך זה הוא נכון מאוד ולא נימא דהמקשה לא הוה ידע דביורה כחץ איהו נמי ידע ודאי פליגי במציאות שהוא דבר זר מאד מכ"ש דסתם תלמודא הוא דקאמר לה אלא ודאי נראה כמ"ש וזו נראית כוונת רש"י ג"כ בפ' ב"ש דקי"ב שפי' השמים ביני לבינך גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם וכו' והתוס' הקשו עליו מהך סוגיא ע"ש. אך לפי מ"ש ניחא טפי ומ"ש רש"י אמתניתין שאינו מזריע יש בכללו שאין לו גבורת אנשים והמוחש לא יוכחש דלשון השמים ביני לבינך מורה כל ענייני תשמיש כנז"ל ומסכים הירושלמי עם גמרתינו ודברי רבינו נכונים בטעמם עפ"י הירושלמי דלעולם היא אינה נאמנת לגמרי אך כפי טענותיה יש לב"ד לדון לפי הענין כמו שביאר רבינו כאן ולעיל פי"ד כנז"ל. ולההיא דפסק באשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' יש ליישב דדוקא בדבר זה שהיא מפקעת עצמה לגמרי ממנו וגם אומרת כן בפניו אמדינן דעתה דאלולי שהוא כדבריה חזקה שלא היתה מעיזה פניה בפניו עד התכלית אחרון משא"כ כשאומרת כן שלא בפניו א"נ שטוענת שאין לו גבורת אנשים אף דאיהו ידע לה אין לסמוך על דבריה לגמרי ובזה מתורצים על נכון כל דברי רבינו. ואם מ"ש רבינו בפי' המשנה אינו מסכים עמ"ש בחיבורו אין זה פלא דכמה וכמה פעמים מצאנו זה וידוע דפי' המשנה עשאו בילדותו זלה"ה. שוב חפשתי באמתחות הפוסקים זלה"ה ומצאתי לכמה וכמה גאוני עולם שעמדו על דברי רבינו במ"ש כנז"ל עיין להרמב"ן סימן קל"ט ולמהריב"ל והרב בן חביב והר"ם אלשקר וש"ות רש"ך ח"ב סי' ק"ס וח"ג סי' מ"ב ואחרון הכביד הרב כנה"ג בביאורו על הסמ"ג דף ס' שהאריך הרבה בפרט זה ושם כתב שמצא בכ"י תיבת או שכתב רבינו חסרה משם אשר עפ"ז אין כאן אלא חלוקה אחת דהיינו שאינו יורה כחץ גם אני הצעיר מצאתי בכ"י אחרות קדמונים הרבה משנת הש"ץ ואין שם תיבת או ובהכי ניחא קצת והמעיין יבחר אף שלענ"ד הדרך השני שכתבנו בדברי הש"ס בדעת רבינו נראה נכון וישר ומיישב כל דברי רבינו והה"מ ומסכים עם הירושלמי ודו"ק היטב:

אעפ"י שקיים אדם וכו'. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל (אמר המגיה חברי הרב המחבר השמיט השגת הרמ"ך ומובן מסוף דברי המחבר שהשגתו היא דאמאי לא נקט רבינו הטעם של רבי יהושע דכי אינך יודע איזה יכשר וכו' כנ"ל והרמ"ך אינו מצוי בידי) ויפה השיג עליו אך אפשר לומר דרבינו נתן טעם זה דאיתיה בגמ' (א"ה אולי שכוונתו היא על מה דאיתא ביבמות דס"ד) דגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנקראת קיום העולם משום דלטעם זה אין לגמגם בו והתועלת ג"כ הוא לכוללות העולם משא"כ הטעם דכי אינך יודע איזה יכשר וכו' אולי בהיות לאדם הרבה בנים ובנות יותר מדאי והם שלמים והגונים אולי יתרשל מזה לזה הביא טעם בנין עולם שלא יפול בו שום חשש וכיון דלענין דינא לא נ"ל מדי לא חשש רבינו לזה ומה שהוסיף רבינו וכן מצות חכמים וכו' נראה דר"ל אף שאין בו כח להוליד מ"מ לא ישב בלא אשה א"נ ע"ד מ"ש בגמרא מאן הויא ליומי וכו' דהכוונה כשיש לו אשה והיא בעיר אחרת דאף שהוא בדרך כבר ידוע דהרהורי עבירה קשים מעבירה וק"ל:

ולא תשב אשה וכו'. מבואר ממ"ש בגמ' יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וטב למיתב טן דו וכו' וכן אמרו ארמלתא לא תרבי כלבא וכו' אך יש להבין שרבינו בפכ"א דא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם ונראה הפך ממ"ש כאן והרב כנה"ג א"ה סי' א' תירץ דהתם במקום דליכא חשד כגון שכולם נשים או סריסים והוא קצת דוחק ויותר נראה לומר דהתם מעיקר הדין קאמר דהיינו במה שנוגע למצוה שבגופה דאפילו מדרבנן אינה חייבת וכאן איירי מפני החשד שאין כאן שום מצוה המוטלת עליה מצד עצמה אלא שמא תחשד בדבר עבירה ועוד אפשר לומר דלשון ישיבה שכתוב כאן הוא בפ"ע והכוונה שצריכה לישב עם אביה או אחיה או בניה שאין כאן חשדה ודו"ק:

ולא תמנע מבעלה כדי לצערו וכו'. פי' קודם שיבא לידי כך מורה לו שאינה רוצה דאילו באותה שעה שרי כדי להרבות תאותו ובזה מתורץ קושית הרל"מ ז"ל ע"ע: