הירושהלדעת רבינו לאיש עם אשתו אינה אלא מדבריהם כמ"ש פ"ו דהל' נחלות דין ח' ועיקר דינו של רבינו הבעל קודם וכו' משנה וגמרא בכתובות דף מ"ח ובברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין אעפ"י שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין אעפ"י שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה וכו' הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון א"ר אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לנישואין ופי' רש"י דבלא פירשו כלום איירי הברייתא אלא הכל תלוי בחצרות של מי הם ובסתם אלא דאכתי איכא למידק דבחצר דידה סתמא ללון הא חצר של שניהם סתמא לנישואין ואילו בחצר דידיה סתמא לנישואין ומשמע הא של שניהם סתמא ללון וא"כ אכתי קשיא דיוקא אדיוקא ולכאורה נראה דחצר של שניהם לנישואין והדיוק של הרישא נעשה כדין הסיפא גם בחצר של אחרים איכא למידק כי הא אך לבא לכוונת הענין צריכים אנו לידע טעמן של דברים והנה ראיתי להר"ן ז"ל שפירש הטעם בחצר דידה דסתמא ללון מפני דזילה ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר הוא של שניהם אדרב' דעת שניהם מתיישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנישואין ע"כ. מעתה פשיטא לן דכ"ש וק"ו בחצר של אחרים דאין לומר בו סתמא לנישואין ונמצא דלפי טעמו של הר"ן ז"ל מתבארת הסוגיא על נכון אכן הה"מ נראה דלא כן ידמה שהרי כתב דחצר של שניהם כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדינה כחצר שלה ע"כ ומשמע דר"ל שכן היא דעת רבינו ג"כ ולפי דבריו ז"ל אכתי תקשה דקשיא דיוקא אדיוקא כנז"ל ובשלמא בחצר של אחרים מצינן למימר דס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל טעמו של הר"ן דבחצר דידה זילא ביה מלתא אשר לפ"ז שפיר מצינן לומר דכ"ש של אחרים וכמ"ש הה"מ גופיה לעיל מינה אך בחצר של שניהם ק' ולא ידעתי איך הבינו ז"ל דבר זה דהדבר מבואר דאם בחצר של שניהם סתמו ללון לישמועינן הא וכ"ש חצר דידה ואף דכח הדוחה יכול לדחות דבעי למנקט השני חלוקות מרוחקות להשני קצוות דהיינו חצר דידיה וחצר דידה מ"מ הקו' במקומה עומדת כאמור דמהיכא תיפוק לן דבחצר של שניהם סתמו ללון כיון דדיוקא דרישא משמע בהיפך ואין לומר בו נעשה גם ראיתי להשיטה מקובצת מהרב בצלאל אשכנזי ז"ל שכתוב שם דכי קאמרה הברייתא בחצר דידיה לאו דוקא דה"ה לחצר של שניהם וטעמא דמלתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים וכו' ע"כ וזה מכוון לדברי הר"ן ז"ל גם ראיתי שם בסוף הפיסקא שהביא דברי הרשב"א ז"ל שפי' ג"כ דגנאי הוא לו לישא אותה בחצרה וכ"ש בחצר של אחרים וכו' ע"כ וזה נוטה לדברי הר"ן ז"ל דבחצר של שניהם סתמו לשם נישואין דאין שם גנאי כמבואר ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דט"ס הוא בדברי הה"מ וצר"ל שדינה כחצר שלו בוא"ו ותלי"ת שזכיתי ומצאתי כדברי דבב"י סי' נ"ז הביא דברי הר"ן הנז"ל וכתב עליו שכ"כ הה"מ משם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הרב"ח ע"ש. מעתה נבוא אעי"ר לדברי רבינו זלה"ה שלכאורה מתחילת הלשון שכתב ועד סופו כולו מקשה חדא דלמה לא הביא כלשון הברייתא דבחצר דידה סתמו ללון וחצר דידיה סתמו לנישואין ולמה לא ביאר ג"כ מה דין חצר של שניהם ושל אחרים ותו דמתחילה כתב סתם ונכנס עמה בעלה בדרך וכו' ואח"כ כתב להוליכה לבית בעלה כנרא' דעד השתא לא איירי בהוליכה לבית בעלה ותו דבהא יהיב טעמא הואיל והאב או שלוחיו עמה וכו' דמשמע דכל עוד שהאב או שלוחיו עמה אין כאן לשם נישואין כלל ולעיל כתב בהיפך מלבד דכפי דברי הברייתא בחצר דידיה אף דהאב או שלוחיו עמה ואפי' בסתם הוי לשם נישואין א"כ כלפי לייא והנה ראיתי לרבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ז שכתב בשם רבינו בדין זה וז"ל וכתב הר"מ במז"ל דכל חצר שלו אפי' לא נתייחד הרי היא ברשותו וכל חצר שאינה שלו צריך כניסה לשם נישואין ויחוד ע"כ ודבר זה לא מצאתיו מבואר זולתי ממ"ש רבינו בדין א' שכתב ואע"פ שעדין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה ע"כ גם בפ"א דהל' נחלות כתב וז"ל כבר ביארנו בהל' אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו ע"כ כלומר דמשנכנסה לרשותו סגי אף בלא יחוד וכו' אך הלשון עצמו שכתב רי"ו ז"ל בשם רבינו כעת לא מצאתיו ואיך שיהיה נקוט מיהא דלא הוצרך רבינו לבאר דין חצר שלו כלל דודאי סתמו לשם נישואין ומאחר דלא הוצרך לבאר דין חצר שלו שכבר הוא נלמד ממ"ש בתחי' הפרק כ' כאן דין חצר סתם דכל שאינו שלו בין שלה בין של אחרים בעינן שיהא היחוד לשם נישואין דוקא ובחצר של שניהם מלתא דפשיטא הוא דהא חצר שלו מקרי והן הן דברי רי"ו ז"ל ולענין מה שדקדק לכתוב להוליכ' לבית בעל' בסיפא הדבר מבואר דברישא בכל גווני כיון שנתייחד לשם נישואין סגי ולהוליכה לבית בעלה אין כאן חידוש משא"כ בסיפא דאיירי בסתמא אשמועינן שפיר דאפי' כשמוליכים אותה לבית בעלה ובעלה עמה אם נתייחד סתם אינו יורשה כלל מטעם דעדין לא נעשית ברשותו הואיל ואביה עמה דאם אביה אינו עמה אין צריך לשום יחוד דכבר נעשית ברשותו ודו"ק דנראה דבהכי ניחא הכל אלא דאכתי איכא למידק ממ"ש רבינו בפי' דין ב' דאם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה וכתב שם הה"מ דדעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכו' ע"כ גם שם דין י"ט פסק רבינו דאם פירסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא וכו' א"נ פשיטא שאינו יורשה ג"כ וכיון שכן איך כתב רבינו בפרקין דין א' ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב וכו' ואם נאמר דסמך למה שכתב לעיל וא"הנ דמסירה דאב לא מהניא אלא בראויה לביאה הוא דוחק ועיין למהרש"ך חלק ג' סי' כ"ד וענין האשה שכנסה נדה שכ' ה"המ פ"י דין י"ב דסותר למ"ש כאן מסרה האב וכו' עיין פ' י' דין י"ט:

בדרך. בכ"י נמחק: שם

בדרך. בכ"י נמחק: שם

בפונדק. בכ"י מוסיף אחד:

הואיל ויש לו בה קדושין וכו'. הם האיסורי לאוין והשניות שהזכיר רבינו פרק א' לאפוקי חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם כלל אלא דאיכא למידק מ"ש בנדה שכבר ביארנו לעיל בדין הקודם דס"ל לרבינו דאף שקדושין תופסין בה אינו יורשה מאחר שאינה ראויה לביאה ה"נ איסורי לאוין ושניות פשיטא דאסור הוא לבא עליהם ואפשר לחלק דבנדה אין דעתו לבא עליה כיון שאח"ז תהיה מותרת לו להדיא משא"כ בהנהו דכיון שנשאם דעתו ודאי לבא עליהם אף באיסור וכזה ראיתי להרב"ש סי' צ' בשם הדרישה ז"ל אך איננו שוה לי כל כך דירושתה אינו תלוי בדעתו של איש אלא בדעתה של אשה שהיא מפקרת נכסיה לו אחר מותה וכמ"ש ג"כ רבינו בדין חרש שנשא פקחת לכך נראה יותר דשאני נדה שאיסורה שוה לכל העולם ויש בה נמי לאו דחייבי כריתות דאין בהם דין ירושה כלל ואמטו להכי אינו יורשה משא"כ חייבי לאוין ושניות שיש להם היתר לאחרי' ואין בהם כרת תקנו בהם שהבעל יורשם ודו"ק:

וכן הנושא את הקטנה וכו'. בקטנה בת מיאון איירי (או שאביה קיים שקידושיה קידושין) אבל אם אינה בת מיאון עפ"י מ"ש רבינו בפי"א דהל' גירושין דין ז' אינו יורשה כלל כמ"ש רבינו פ"א דהל' נחלות דין י' וכמ"ש מרן ז"ל:

אבל הפקח שנשא חרשת. מסתברא דאם נתפקחה תחתיו שירשנה כיון שאז הוי כאשתו לכל דבר ועוד דלא גרעה מנדה דפשיטא שתטהר ויבא עליה שיירשנה וק"ל:

קטנה וכו'. קדושין דמ"ה ונאמרו ג' דינים בענין זה ורבינו כלל שלשתם בעומק דבריו שכתב בין בפניו בין שלא בפניו וכו' גם בספ"ח דהלכות תרומות העתיק קרוב ללשון זה באופן שקיצר במובן וכ"כ מרן הקדוש שם ע"ע:

אם מתה. בכ"י נמחק:

כל נכסים וכו'. פרק האשה שנפלו כרב ושמואל ופרק נערה מתקנת אושא וממ"ש רבינו ואם הדמים שלקחה מיד הלקוחות קיימין בעצמן משמע דאם החליפתן לא מהני דאל"כ תיבת בעצמן מיותרת ועיין להה"מ וס' דינא דחיי דף ק"ה ע"ב ומ"ש ואין לומר שמא מציאה הם משמע שאם היה טוען שהוא נתנם לה דרך פקדון או מתנה מהני אלא דיש לומר דהלוקח יכול להחרים חרם סתם על מי שמערים עליו או שטוען שלא כדין ע"פ מ"ש הה"מ משם הרשב"א ז"ל: כל נרותיה בכתיבת יד נמחק:

במד"א וכו' במדינה אחרת ולא ידע. משמע קצת דתרתי בעי שיהיו במדינה אחרת וגם שהוא לא ידע וכן נר' מתוך לשון הגמ' דהמתניתין דקתני ר"ש מחלק בין נכסים הידועים לשאינן ידועים קאמר רבי יוחנן אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים משמע דתרתי בעינן אך האמת היה נראה דהכל תלוי בידיעתו דתכף שידע זכה בהם אף שמדברי רבינו בפי' המשנה לא משמע הכי ע"ע והדין עמו דהכי משמע נמי מפירוש רש"י בגמ' דכשהם במדינה אחרת לא סמכה דעתו עליהם ועיין בס' ד"ד ז"ל:

וכן ארוסה וכו'. עיין מ"ש על רבינו בס' דינא דחיי דף ק"ה ע"א ואילו היה הרב רואה מ"ש רבינו בפירוש המשנה לא היה מאריך כ"כ בדבר זה ע"ע שהוא פשוט:

ולא ידע בהם. בכ"י ולא ידעה אותם. שם מכרה קיים. השני וכו' עד בין קרוב וכו' בכ"י נמ' כ"ז:

**שאין לבעל וכו'.**אע"ג דמדין תורה כיון שנתקדשה הרי היא כאשתו לכל דבר דהא אוכלת היא בתרומה אם הוא כהן אלא משום גזרה שמא תאכיל לקרוביה אסרו כמ"ש רבינו פ"ז דהלכות תרומות מ"מ לענין ירושה שאינה אלא מדבריהם לדעת רבינו במ"ש בדין א' ובפרק נערה אמרו דתקינו קבורתה תחת כתובתה וכיון דאינו יורש אין כאן כתובה והם אמרו והם אמרו:

האשה שכתבה וכו'. מבואר בגמרא ובדברי רבינו פ' ו' דזכיה ומתנה וטעמא דמלתא דאמדינן דעתה שלא עשתה כן אלא להבריח נכסיה מבעלה ולא אהנו מעשיה:

בחייו. בכ"י נמחק: שם

אפי'. בכ"י נמחק:

בנ"מ שלה. בכ"י נמחק שלה:

כל. בכתיבת יד נמחק:

שומרת יבם וכו'. כתובות דף פ"ב דאפילו כתובתה מנה והניח מאה מנה אינו יכול למכור ורבינו סתם הדברי' וכתב על כל נכסי בעלה דמשמעותו אפי' כתובתה מנה והניח מאה מנה ומבואר מדברי רבינו דדוקא קרקעות קאמר וטעמא דמילתא כתבו התו' שם דף פ"א דחיישינן שמא ישתתפו מקצתן ותצטרך לחזר אחר הלקוחות וע"ע ביבמות דף ט"ל ד"ה אשה הקנו וכו':

כנס את יבמתו וכו'. הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו ע"ש וכבר עיניו פקח הה"מ ז"ל על זה ויישב דברי רבינו ע"ע:

הניח פירות וכו'. זהו דעת רבינו והסכימו עמו בעל העיטור משם גאון ע"ע אך הרי"ף והרא"ש כתבו דאחר תקנת הגאונים יכולה לעכב וכ"פ הרב"י א"ה סי' קס"ח ועיין בס' הזכות להרמב"ן ז"ל הובאו דבריו בספר שבעה עינים דף ל' ע"ג והרמ"ך ג"כ בכ"י כתב ע"ש:

מן הקרקע. בכ"י מוסיף הן לי בן ואח"כ כתוב הניח מעות וכו':

או שמחלה כתובתה. מלתא דמסתבר הוא דסוף סוף הרי אין לה כתובה ודו"ק:

האשה שמכרה וכו'. רבינו כפל דינים אלו בהל' מכירה פ"ל ויש בהם איזה שינוי אך סמך למה שכתב שם ודו"ק:

מכר מטלטלין וכו'. למ"ש הראב"ד עיין להרל"מ ופשוט הוא ודע שהרמ"ך בכ"י השיג על רבינו ע"ש וכבר ה"ה הליץ בעד רבינו ע"ע:

וכן האשה שמכרה. עיין להרש"ך ח"ב סי' רל"ד והה"מ ז"ל כתב דיש חילוק לדעת רבינו בין מוכרת למוחלת אמנם מרן הקדוש כתב שלא יש הכרע ופירשם באופן אחר ע"ע ועיין להרל"מ ז"ל בפירוש שדה שייחד לה בכתובתה וכו':

שהכניסה לה שום משלו. בכ"י או לה משלו:

ביתה. בכ"י נמ':

ראיה. בכ"י מוסיף כלל:

נכסי צאן ברזל שאבדו וכו'. דין זה הביא רבי' מסברא דנפשיה וראויים הדברים למי שאמרן והפר"ח בנימוקיו על רבינו כתב ע"ש ולא ידעתי למה הניח הדבר בצ"ע שהרי רבינו ביאר כוונתו בפי"ז דין י"ט דמוחלת כתובתה אין צריך קנין ולא עדים כשאר כל המוחלין שא"צ לא עדים ולא קנין אלא שכאן הצריכה משום שמפקיע השעבוד לגמרי מנכסי צאן ברזל באבדו דוקא אכן מ"ש רבינו אבל אם נתנה לו מתנה וכו' כבר ביארו לעיל סמוך ונראה ולא נתברר למה כפל אותו:

וכשתחזירה. נ"א וכשהחזירה:

ראיה. נ"א מוסיף זו:

בעל שמכר וכו'. בכתובות דף פ' איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו וכו' ומסיק והלכתא לא עשה ולא כלום מ"ט אביי אמר שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא ואיכא בינייהו ארעא דמקרב למתא א"נ בעל אריס הוא א"נ זוזי וקעביד בהו עיסקא ע"כ ופי' רש"י שמא תכסיף השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפקת מינאי והנה נראה שגם אם מכר אלו הפירות לאשה עצמה כגון שניתנו לה מעות לאחר שנשאת ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ומחשש שלא תכלה המעות רצתה לקנות פירות קרקע לאכלם וליהנות מהם מידי שנה בשנה (וכעין ההיא שהביא שו"ת הראד"ב סי' כ"ז ע"ש) הוא הדין והוא הטעם דאם המעות לוקחם הבעל להתעסק בהם שפיר דמי וגם לפי פשט הסוגיא אתי שפיר דלשמא תכסיף ליכא דהא הקרקע הוא שלה ורווח ביתא איכא שהרי הוא יוציא המעות בזמן אחד ולהכי סתם רבינו וכתב בעל שמכר וכו' אמנם רש"י והר"ן ז"ל פירשו שם שמכר לאחרים וכו' ומדקדוק הלשון נראה שבאו לשלול אם מכר לאשה עצמה שאין הדין כן וקשה טובא דאמאי ודע שהרא"ש ז"ל הביא משם רבינו האיי בשער רביעי בשער מקח וממכר שאם רחוק ממנו ומכרו לפירות מכור דכיון שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להביא הפירות לביתו גם מעיקרא ליכא ריוח ביתא ואעפ"י שהיה מוכר פירות של כל שנה ושנה והיה לו ריוח בדמיהן כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא הוצאות ולטרוח בכל שנה טוב יותר למכור לפירות עכ"ל וסברא זו פסקה הרב"י בש"ע סי' פ"ה בשם יש אומרים אכן קשיא לי טובא דאם איתא אמאי לא חילקו בזה כשאמרו בגמרא מאי בינייהו וכו' נימא הא למ"ד שמא תכסיף איכא ולמ"ד משום רווח ביתא ליכא וליכא למדחי דלאו כי רוכלא הוא וכו' דהא חידושא טפי אשמועינן לענין הלכתא דבהא נמי ליכא למיחש לרווח ביתא ושפיר דמי וצ"ע ודע שהמבי"ט סימן שי"ט כתב בתשובה דה"ה בפירות נכסי צאן ברזל דאם מכרם הבעל לא עשה ולא כלום וכו' ע"כ ונראה דהיה לו לפרש דאף באופן המועיל בנכסי מלוג בנכסי צאן ברזל לא יועיל ודין זה בנכסי מלוג דוקא נאמר וכמ"ש הה"מ ז"ל:

היו לאשה וכו'. בגמ' דף ע"ט הביאו הרבה פרטים לבאר שצריך לקנות הדבר היותר בטוח ואפילו בקרקע עצמו חילקו בין בתים לקרקעות ורבינו כאן סתם הדברים מפני שכבר ביארו בדין ג"ל:

נפלו לה זתים וכו'. משנה שם והוה אפשר לפרשה באחד מג' אופנים או בשאין עושין כדי טיפולן ואפ"ה אמר רשב"ג לא תמכור משום שבח בית אביה או כשעושין ואפ"ה אמרו רבנן ימכרו מטעם שהם זקנים א"נ דבתרווייהו פליגי אך רבינו חילק מכח הירושלמי שאמרו להדיא מתניתין כשאין עושין כדי טיפולן אבל אם עושין לא תמכור שעדיין כבוד אביה קיים אך עדיין חסר לרבינו מ"ש בגמרא מחלוקת בשנפלו לה בשדה שאינו שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור וכו' ואולי טעות סופרי' הוא שהרי בגירסת הטור והש"ג העתיקו דברי רבינו בהוספה זאת ע"ע ועיין להתוספת יום טוב ז"ל שהאריך בביאור המשנה ויש לגמגם בדבריו ע"ע:

עבדי נכסי מלוג וכו'. ריש פרק אלמנה לכ"ג תנן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה וכו' ואלו הן עבדי נכסי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה אעפ"י שהוא חייב במזונותן הרי אלו לא יאכלו בתרומה וכו' ע"כ ובגמרא מבואר דין בהמת נכסי מלוג וכו' אכן איכא למידק אם זה שאמרו אעפ"י שהוא חייב במזונותן הוא בהחלט או דילמא דוקא כשהוא מרוצה שיעבדוהו כדרך כל הארץ אז נתחייב במזונותן בהכרח אבל אם יאמר איני רוצה שיעבדוני ואיני רוצה לפרנסם אפשר דרשאי לומר כן וגדולה מזו קי"ל דרשאי האדון לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אכן בנכסי מלוג אין רשאי לומר כן שהרי הוא מזיק נכסי אשתו שעל ידי כן אפשר שיברח או שיגנוב ויוכרח האדון לשלם או ימות וכן פסק רבינו פ"ט דהלכות עבדים והראב"ד ז"ל השיג עליו שם וז"ל לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני עובד ואיני זן יכול הוא לומר ע"כ ולכאורה דבריו מגומגמים דכיון דרבינו הוציא דינו מהמשנה יקשה קושייתו להמשנה אך יש לומר דבמשנה יכול לפרש דחייב במזונותן דקאמר ר"ל כשהוא כדרך כל הארץ שקבלם עליו והם משרתים אותו אמנם רבינו שדקדק לכתוב חייב במזונותם שעל מנת כן הכניס אותם שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן ע"כ משמע קצת מדבריו שעל כל פנים חייב לזונן ולזה השיג ז"ל והנה מרן הקדוש הליץ שם בעד רבינו וכתב דאפשר דרבינו יודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך כמו שכתב בתחילת הבבא עכ"ל הנה שכתב בלשון אפשר משום דיש להסתפק בדברי רבינו ואין ספק שגם הראב"ד ומרן ז"ל ראו המשנה דפרק אלמנה לכ"ג כנז"ל מעתה תמיהא לי מלתא מהרב"ח יורה דעה סי' קס"ז שכדי להליץ בעד רבינו כתב דמלתא דפשיטא היא דס"ל דאם יאמר הבעל איני נעבד ואיני זן יכול הוא ליפטר מהמזונות וכתב עוד דיש לו ראיה גמורה ממשנה ערוכה הנז"ל וכו' ע"כ. וקשה טובא חדא דאיך לא ראה דברי מרן ז"ל הנ"ל והנה הוא כתב בלשון אפשר כאשר הוא האמת דאין לנו בירור גמור והרב"ח כתבו בלשון פשיטות ומנא ליה ועוד קשה דאיך לא ראה דברי הה"מ ז"ל בפרקין שציין דינו של רבינו מהמשנה הנ"ל ועכ"ז אין לנו בירור זה דאם אמר הבעל איני זן ואיני מפרנס דיפטר מלפרנס גם הפר"ח בנימוקיו ע"ד רבינו שם בהלכות עבדים כתב דמשנה ערוכה היא כדברי רבינו ואחרי אלף מחילות גם הוא לא כוין וק"ל:

ותטול. בכ"י ותתן:

הכניסה לו שתי כלים או שתי שפחות וכו'. מבואר ביבמות דף ס"ז אמר רבי יהודה הכניסה לו שני כלים וכו' ורבינו הוסיף שפחות משום שהקפידה היא בדבר מסוים וכמ"ש רש"י בריש הסוגיא שם והר"ב כנה"ג א"ה סי' פ"ח ייחס זה למישרים נתיב כ"ג ח"ז ולא זכר שכך הם דברי רבינו ע"ש. ונראה דה"ה אם הוזלו שמקבלת אותם בשוויים והשאר יוסיף לה הבעל מכיסו וכ"כ במישרים שם ופשוט הוא ודע דמסתברא שכל זה אינו אלא מעיקר הדין אם לא יש מנהג בהפך אבל אם המנהג אינו כן יעשו כמנהגם ומהרשד"ם א"ה סי' קס"ט כתב דיותר טוב להתפשר בפשרה הקרובה לדין ע"ש וכל זה כשנתאלמנה או נתגרשה אבל אם היא נשואה עמו ובא ב"ח ליקח המותר על כתובתה מסתברא שהיא יכולה לעכב דאפשר שבזמן שתתאלמן או תתגרש לא יהיה שוה כמו עכשיו וכ"כ בגידולי תרומה דף מ"א ע"ב:

הנותן מתנה לאשתו וכו'. בב"ב דנ"א ועמ"ש הה"מ בשם הרשב"א וכו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל ג"כ שם ואולי זהו הגאון שהזכיר הרשב"א ז"ל ודין הנותן לאשה ע"מ וכו' בפ"ג דזכיה ומתנה ביאר רבינו דדוקא בע"מ שתעשה בהם דבר זה הוא שאין הבעל אוכל פירות אבל אם אמר לה ע"מ שתעשה מה שתרצה אינו מועיל והבעל אוכל פירות וכאן סמך למ"ש במקומו בהל' זכיה וכו' ודין מוכרת בטובת הנאה בב"ק דף פ"ט ופי' טובת הנאה פי' רש"י ע"מ שאם תתאלמן או תתגרש אבל אם תמות היא תחילה אין כאן מכר שהרי הבעל יורשה:

המוכר קרקע לאשתו וכו'. ב"ב דף נ"א אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ופריך תרתי (פירש"י שני דברים של רבא סותרין זה את זה לא קנתה משמע לא גוף ולא פירות וכו' והבעל אוכל פירות משמע שקנתה גוף הקרקע וכו' ע"כ) ל"ק כאן במעות טמונים כאן במעות שאינם טמונים דאמר רב יהודה מעות טמונים לא קנתה מעות שאינם טמונים קנתה ע"כ. ורבינו הוסיף במעות טמונים שהבעל יאכל הפירות נראה דה"ט דכיון שהבעל אינו יכול לטעון בריא והיא אומרת במתנה נתנו לי היא נאמנת וכמ"ש רבינו בדין הסמוך לו ואף שרבינו פסק בסוף פרק ב' דמלוה ולוה בדין האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה שאין לה עליו כלום עד שתביא ראיה שהם מנדונייתה (שהכוונה לענין הפחת שאם יטעון שפחתו נכסי מלוג שלה יכולה לטעון עליו שאלו הם ולא אותם שהיו בידו ונמצא שצריך הוא לשלם ודו"ק). שמשמע בין שהיו אותם המעות ידועים לבעל בין שהיו טמונים וכמ"ש שם מרן ז"ל שאני התם שעתה בעת ההשבון היא טוענת כן ואז הם חוץ מרשותה דהבעל הוא מוחזק ואף שבדין המתנה ג"כ טוענת כן בזמן שהם חוץ מרשותה מ"מ היא נותנת לו הפירות משא"כ בהלואה שאין כאן כי אם הקרן דהא פירות אינה יכולה לטעון דהוי רבית גמור ודע שה"ה ומרן ז"ל האריכו בדין זה וגם הרל"מ ז"ל ומן האמור יתבאר הכל וע"ע להרב"ש סי' פ"ה ס"ק כ' בדברי הה"מ ז"ל ותלי"ת שכיוונתי לדעתו ז"ל קחנו משם ומ"ש רבינו בדין מעות טמונים וכו' נראה דה"ה אם קנתה חפצים מבעלה דלא קנתה אלא ילקח באותם המעות קרקע והוא יאכל הפירות וכ"כ הר"ב כנה"ג א"ה סי' פ"ה בהגהת הטור סעיף כ"ג בשם הרשב"א סי' תתק"ו ע"ע אף שמ"ש שם סעיף כ"ו בשם מהר"י מינץ סי' י"ז נראה בהפך שכתב דאם מכר לה מטלטלין ליכא למימר לגלויי הוא דעביד ע"כ ואין לחלק מחפצים למטלטלין שהרי הרשב"א שם הביא ראיה מדברי רבא הנזכרים לעיל ע"ע:

הרי שנמצאו וכו'. בירושלמי פרק מציאת האשה אמרו גבי מציאת האשה לבעלה כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים מבעלה ואומרת מציאה מצאתי והקשו גם במתנה נימא הכי ותירצו קול יוצאת למתנה ואין קול יוצאת למציאה ע"כ והרבה יש לעמוד על לשון זה של הירושלמי ועיין ביאורו בספר התרומות שער ו':

ואם אמרה ע"מ כן וכו'. הנה ראיתי להרב מהר"א די בוטון סי' רכ"א שהקשה דרבינו סותר דברי עצמו ממ"ש כאן למ"ש ספ"ב דמלוה ולוה ששם מבואר בדבריו שכל מה שנמצא ביד האשה הוא בחזקת הבעל עד שתביא ראיה וכו' דמשמע שמחזיק הכל לנכסי מלוג וכאן כתב שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה דמשמע שהגוף הוא לאשה וא"צ להביא ראיה אלא להפקיע הפירות והאריך ז"ל בדבריו וכתב די"ל דמ"ש בפרקין הוא כשהיא שותקת או שאומרת במתנה נתנו לי אבל אם אומרת במתנה נתנו לי ע"מ שאין לבעלי וכו' כיון דודאי משקרא וכו' לא מהימנינן לה והוי שלו לגמרי וכו' ע"כ. והרואה יראה כמה מגומגמים הם דברים אלו דעיקר קושיתו אינה אלא כמ"ש כאן רבינו שהבעל יאכל פירות והוא כתב שהכל לבעל אפילו הקרן ועוד שרבינו כתב להדיא שאומרת ע"מ שאין לבעלי רשות בהם וכו' והוא כתב שהיא שותקת וכו' ודבריו ז"ל שגבו ממני הרבה אך לעיקר קושייתו י"ל דהתם הביא הדין בסתם וכלומר שהיא טוענת שהם שלה סתם וכיוצא וכדמשמע מסתמיות דבריו אך אם טוענת שבמתנה ניתנו לה הרי ביארו במקומו כאן דמתנה שאני דקול יש לה ומה שאינה נאמנת כאן באומרת ע"מ שאין לבעלה רשות בהם הוא מפני שבעיקר המתנה אה"נ דיש לה קול אבל בענין התנאי אין שייך קול בה ולכך בזה הפרט הוא דאינה נאמנת ודו"ק ועיין להרב"ש סי' פ"ה שעמד הרבה בדברי רבינו והה"מ ז"ל:

אמרה לו וכו'. הה"מ ז"ל נ"ט משום דאינה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת וגדולה מזו נתבאר פ"ד שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה שאינה מעיזה וכו' ע"כ. ולעד"ן אדרבה דוקא התם שמפקעת עצמה ממנו לגמרי אלימא העזתה ולכך היא נאמנת ותדע דהפוסקים ז"ל כתבו דדוקא באומרת גרשתני היא נאמנת מהך טעמא גופה וה"ה ז"ל הול"ל דה"ה וכו' ודע דהרב בית שמואל בא"ה סי' פ"ה הקשה על ה"ה דהא קי"ל במקום הנאת ממון אמרינן דמעיז כמ"ש רי"ס י"ז ותירץ דס"ל להחזיק מה שבידה שאני וכו'. ואחרי המחילה הראויה הסברא מנגדתו דלהחזיק מה שבידה מעיזה ומעיזה שלא להוציא מידה משא"כ להוציא מזולתה דודאי אינה מעיזה ויותר נראה מ"ש שם דשאני גבי אשה עם בעלה וכו' אך אכתי ק"ק מהשבועה שהטמינה רבינו דלפי טענתה לא היתה צריכה שבועה ועוד דומיא דאומרת לבעלה גרשתני וכו' ויש לישב:

אין מקבלין פקדונות וכו'. בבא בתרא דף נ"א וטעם שאין מקבלין משום דחיישינן שמא גנבום מבעליהם אך אם כבר קבל אינו מן הראוי להחזירן לבעליהן להדיא דאף אם אנו חוששין שמא גנבום אין זה ודאי דאפשר שניתן להם במתנה ע"מ שאין לבעליהן רשות בהם ואף באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית הדין דיחזיר לאשה כמ"ש רבינו פ"ז בהלכות שאלה ופקדון ע"ש ועיין להריב"ש ומהר"א ששון סימן צ"ח:

האשה שהיו לה וכו'. שם בגמרא וכמה פרטים נאמרו שם ורבינו קיצר הדברים נראה שהוא סבור דהם לפי המקום ולפי הזמן וכמ"ש לעיל דין כ"א:

האשה שהכניסה וכו'. שם דף ע"ט אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שקבלה הקרן א"ר נחמן עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ביה ואזיל עד דכליא כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול ה"ז פירות פיד של גפרית מחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות ופי' רש"י עז לחלבה לאכול חלבה לגיזותיה הן עיקר שלה להכי נקט להו וה"ה דשקיל חלב וולדות אוכל והולך דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשיבש איכא עציו וכו' ע"כ. משמע להדיא מדבריו דעיקר העז וכו' היא של האשה להכי הוא אוכל הפירות דאם אין לה אלא החלב והגיזה וכו' צריך ליקח בהם קרקע והוא יאכל הפירות וזה נראה להדיא ממ"ש דגבי בהמה איכא עורה וכו' ונמשך אחריו הרא"ש והטור ז"ל א"ה סי' פ"ה והרב"י בש"ע פסק כדברי רבינו ותמיהני מהרמ"א ז"ל למה לא הזכיר סברת הרא"ש והטור בשם י"א והנה טעמו של רש"י ז"ל מבואר מדתנן התם פירות התלושים מן הקרקע ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות המחוברין וכו' ואם עז לחלבה הוי במציאות שאין העז שלה אלא החלב וכן אנך מאי שנא מפירות תלושין וכו' דבכלהו ילקח בהם קרקע וכו' ותו דאם איתא הכי כליא קרנא אלא ודאי דגם העז שלה ולרבינו צ"ל דשאני פירות תלושין ומחוברין דודאי כליא קרנא אז באותה העת משא"כ בעז לחלבה וכו' שבכל עת וזמן מתחדשין לו לא מקרי כליא קרנא ודו"ק:

הכניסה לו. בכ"י לו נמחק:

הורו הגאונים וכו'. הנה רבינו בפרק כ"ג דין י"ז כתב וז"ל מנהגות רבות יש בנדוניא יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות הנדוניא יתר על דמיה וכו' ויש מקומות שנהגו לכתוב פחות וכו' ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה בשוה וכו' והנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' ע"כ נמצא כפי זה שבכל מקום האשה מכנסת הנדוניא שהם נכסי צאן ברזל לבעלה ושייך שפיר לומר בהם דאם היו הבלאות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן וכו' שהוא מ"ש כאן שזה נוהג בכל מקום כלומר בין במקום שנהגו לכתוב בפחות או ביותר או בשוה דין ההשבון כשהנכסים בעין ועושין מעין מלאכתן שוה בכל מקום והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן הקדוש שכתב דמ"ש רבינו ומנהג פשוט הוא זה וכו' שזה היה בדורותיו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם וכו'. והביא מ"ש רבינו בפרק כ"ג כנז"ל וכו' ע"כ ולא ידעתי מהו דנראין דברי רבינו פשוטין וקיימין כדבר האמור אך לענין פחת הנכסים אם לא היה זה בזמנו זה אינו מעלה ולא מוריד אם אחר זמן רבינו נשתנה המנהג וחזרו לדין הגמ':

וכל הנושא. בכ"י שכל הנושא:

ויש לבעל וכו'. שם דף פ' איתתא דעיילא ליה לגברא תרתי אמהתא אזל גברא נסיב איתתא אחריתי עייל לה חדא מנייהו וכו' ומסיק משום רווח ביתא והא קא רווח ופי' רש"י תרתי אמהתא שפחות מלוג היו ולא שמאתם לו בכתובתה עייל לה חדא מנייהו לשרת לשניה והא קא רווח שאף עתה עושה היא צרכי הבית ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש דנכסי מלוג היו וכו' דהא ודאי אף בנכסי צ"ב הדין כן הוא וכמ"ש רבינו ואין לומר דמעשה שהיה כך היה דלשון עיילא ליה משמעותו בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב ואיך שיהיה מבואר הדבר דרבינו חולק עוד עם פירוש רש"י בפירוש עייל לה חדא מנייהו דלפירוש רש"י משמע דדוקא בבית אחד קאמר אבל אם ירצה להניחה בבית אחר עם האשה האחרת אסור דהא ליכא רווח ביתא ולדברי רבינו דוקא בעיר אחרת אסור אבל באותה העיר שרי בכל גווני עוד נראה שחולק רבינו עם פי' רש"י דרבינו דייק בדבריו שכתב שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת דמשמע דוקא אותו ולא אותה ורש"י ז"ל פירש לשרת לשנייה דמשמע אף שאינה משרתת אותו ויש שיטות אחרות בדין זה עיין להרא"ש והרב"י א"ה סימן פ"ה: