כשם ששבועת שוא וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפק"ל לרבינו והוא מבואר בכמה מקומות ומהם בריש תמורה דמשמע מינה דמצוה לישבע בשמו באמת ובספר המצוות עשין ז' כתב רבינו דמ"ע לישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו וכו' ע"כ. וכאן ביאר לנו שכוונתו לשבועה בבי"ד דוקא שהוא הצורך ההכרחי ואמתי ושאר דברי רבינו כאן ביארם ג"כ שם עם ראיותיו וכ"ד הסמ"ג. והרמב"ן ז"ל חלק עליו גם הרא"ם ז"ל פרשת ואתחנן ופרשת עקב עיין עליו והרב מגילת אסתר הרבה להליץ בעד רבינו עיין עליו:

ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו וכו'. ביאר רבינו בסה"מ ז"ל שם וז"ל ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצרף וכמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש וכו' וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מהנבראים להאמינו שיש לאותו דבר אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר ושיתף וכו' ע"כ:

ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'. שם בתמורה ועיין מ"ש מרן ז"ל פ"ה הל' י"א ומ"ש שם בס"ד ובספר כ"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל מלשון הרב ז"ל שמענו שאין זה מצוה אלא מותר ויש מי שכתב שזה מצוה ובכלל ובשמו תשבע או בכלל ובו תדבק ודברי הרב ז"ל נראין לנו ס' הבתים:

שלשה מיני שבועות הן וכו'. נכתב בצידו, וסימן להם - שמ"ע: שומרים, מודה במקצת, עד אחד. ומ"ש רבינו נשבע מספק הכוונה כלפי בעל הפקדון וכאילו אמר על טענת ספק וכמ"ש בהל' ח' דאל"כ שבועת ספק לא יתכן וכמ"ש ז"ל:

הנשבע אוחז ס"ת בזרועו וכו'. הכי איתא בריש פ' שבועת הדיינין ואיכא למידק מאי אריא שבועת הדיינין דבעי ס"ת ולמה לא אמרינן הכי בשבועות אחרות כגון שבועת בטוי ושבועת שוא ושבועת העדות והנה התוס' ז"ל אמאי דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן דאמרי בכנוי מ"מ צריך לאתפוסי חפצא בידיה כתבו ז"ל תימא דשבועת העדות ובטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים לבעי בהו אנקוטי חפצא ע"כ וצ"ל דלא נאמר זה אלא כשהבי"ד משביעין דומיא דמאי דילפינן מאברהם אבינו משא"כ מושבע מפי אחרים דאין כאן בי"ד דאין לנו אלא היוצא מן הפסוק ומלבד זה אינו דרך כבוד להס"ת שכל אחד יקחהו בידו להשביע את חבירו אף שעדיין יש לגמגם:

ואם אחז תפלין בידו וכו'. שם ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר וכו' ולית הלכתא כוותיה דהא נקיט חפצא בידיה וכתבו התוס' האי דיינא וכו' ואע"ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמוד חכם לכתחילה בתפלין א"נ כיון דעדין לא נצטוו יותר הויא כס"ת לגבייהו ע"כ. נראה דהוצרכו לא"נ מפני דלתירוץ ראשון קשה טובא דאי דיינינן לאליעזר כדין ת"ח בזה מעתה היכי ילפינן מניה דבעי אנקוטי חפצא דהיינו ס"ת ותו דאי משום הא מאי אירייא תפלין אפילו שאר חפצי מצוה ג"כ דומיא דמילה לכך כתבו הא"נ וכו' והשתא אתי שפיר ובדיוק עצמי מ"ש רבינו שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן כלומר כי היכי דאשכחן בא"א ע"ה שאחז לו לאליעזר המצוה היותר חביבה שהיתה בזמנו כמו כן אנחנו כיון שהתפלין הם ג"כ ספר וחביב הרבה לגבי ת"ח שיודע ערכן לכך שפיר דמי ודו"ק:

ת"ח לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפלין בידו. פשטן של דברים דבין מיושב ובין בתפלין שניהם לכתחילה וקשה קצת דבגמרא לא משמע הכי דאיתא התם ריש פרק שבועת הדיינין שבועה מעומד ת"ח מיושב שבועה בס"ת ת"ח לכתחילה בתפלין ע"כ. ומדכתב תיבת לכתחילה בתפלין דמשמע דמיושב לאו לכתחילה הוא אלא בדיעבד ורבינו כתב תיבת לכתחילה בין תפלין בין מיושב ואם נאמר דמדקתני שבועה מעומד ע"כ לכתחילה היא וכיון שכן כי קתני ת"ח מיושב הכוונה ג"כ לכתחילה מעתה כי קתני תו שבועה בס"ת מוכרח ג"כ דלכתחילה קאמר וכיון שכן למאי אצרוך לומר ת"ח לכתחילה בתפלין לימא ת"ח בתפלין כדקתני באידך ומינה משמע דאף לכתחילה קאמר (וזו נראית סיוע לסברת הי"א שהביא הרב ב"י סימן פ"ז דאף ת"ח בפעם הראשונה דוקא ומכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם דנראה דמפרשים תיבת לכתחילה כאלו אמר בתחלה) ואיך שיהיה מכיון שראיתי לרבינו שפסק דאף בשאר העם התפלין מיושב דינן שוה דבדיעבד מהני כמ"ש לעיל מעתה מוכרח שהוא ז"ל נקיט מילתא דתלמודא דקאמר לית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה ור"פ סתם קאמר דמשמע אף בשאר בני אדם. מעתה כיון דקרא לה חפצא כשם שקורא לס"ת משמע דשוין הם וכיון שכן בהכרח דהת"ח דעדיף משאר בני אדם ואפילו לכתחילה קאמר ותיבת לכתחילה בהכרח צ"ל דאשניהם קאי בין אמעומד בין אתפלין והזכירו גבי תפלין כי היכי דלא נטעי דכי היכי דאברהם אבינו ע"ה אף שהיו לו מצות אחרות כמ"ש ז"ל אפ"ה לא השביע את אליעזר אף שהיה ת"ח כמ"ש ז"ל מפסוק בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר לא בחר אלא במצוה היותר חביבה עליו ומכח זה היה אפשר לומר דאף הת"ח לכתחילה צריך הוא המצוה היותר חביבה שהוא הס"ת קמ"ל. א"נ י"ל דתיבת לכתחילה דנקט היינו כלפי דברי ר"פ ודו"ק:

הדיינים שהשביעו וכו'. עיין להרב לח"מ ז"ל וע"ד מרן ז"ל. ומ"ש רבינו

ששבועת הדיינים היא שבועת הפקדוןהיינו מ"ש בהל' ה' ובסוף פרקין ומאלו הדברים למד התוס' יו"ט ז"ל בר"פ שבועת הדיינין לתרץ תמיהת התוס' שתמהו אמאי לא תני שבועת הדיינין נוהגת באנשים ובנשים וכו' ע"כ ובין לדברי התוס' ובין לדברי התוס' יו"ט קשה מלישנא דמתניתין דקתני נוהגת ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין ודו"ק:

וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק וכו' אינו צריך איום. ודע דמרן ז"ל תמה דמנ"ל דעל טענת ספק והיסת א"צ איום ע"כ. ולענ"ד נראה דרבינו כתב בהל' י"ט דאע"פ שהם מאיימין צריכים הדיינים לפצור בבעלי הדין וכו' והוי כעין איום וק"ל:

דבר ברור וכו'. מרן ז"ל תמה על רבינו במ"ש ומביא קרבן אשם דלמה סתם הדברים דהא בר"פ שבועת הפקדון איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו למלקות מהו ולא אפשיטא ואיך חייב רבינו קרבן אשם הא מספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור והו"ל חולין בעזרה וכו' ע"כ ודברים אלו קשים לשמוע שהרי רבינו סתם הדברים כאן מפני שכבר ביארם להדיא בפ"ז הל' ח' אם נשבע שבועת הפקדון במזיד אע"פ שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשמו בלבד וכו' ושם היה לו למרן ז"ל להקשות קושיא זו דלמה חייב קרבן כיון דלא אפשיטא והו"ל חולין בעזרה.

ולעיקרהקושיא נראה דרבינו ס"ל דאפשיטא מדמייתי תלמודא ת"ש לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' מלקא הוא דלא לקי אבל קרבן מייתי תיובתא דרבא תיובתא ע"כ משמע דמסקנא דמילתא הכי הוי דמילקא לא לקי אבל קרבן מייתי והכי מסתברא ודאי כי היכי דלא להוי חמיר זדון בלא עדים מזדון ע"י עדים והתראה נמצא פסקן של רבינו ישרים ונכוחים: