אע"פ שהדבר מפי הקבלה וכו'. בפ"ק דשבועות מייתי לה מג"ש ורבינו הביאו מחיוב הכרת כמשמעות הברייתא שם וכבר ידוע דרכו של רבינו שמביא הדרשא שנראית לו יותר ועיין להרב לח"מ ז"ל:

כל קרבנות שהאשה חייבת וכו'. פי"ד דנגעים וכתב התוס' יו"ט דרבינו דחה הך מתני' מכח ההיא דפ"ד דערכין עיי"ש ולא הזכיר מ"ש רבינו כאן וק"ל:

המלך וכהן משיח וכו'. מרן ז"ל נתאמץ לתת טעם לפסקו של רבינו דפסק דלא כר' עקיבא ואף דר"ע טעמא קאמר דהמלך לא דן ולא דנין אותו י"ל דהא לא מכרעא דהא אמרינן בפ' כהן גדול לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד כתיב בהו דינו לבקר משפט ע"כ משמע דדין זה שפסק רבינו במלכי בית דוד קאמר והוא דוחק דרבינו כתב סתמא ולא חילק והתוס' יו"ט ז"ל הקשה עוד דאי אפשר דתסגי לן בהא דא"כ תקשה אדר"ע דלאו ראייה היא כלל דהא קרא כתיב דינו לבקר משפט ע"כ והיא קושייא מבוארת אכן הקושייא החזקה היא דבפ"י דהלכות שבועות פסק רבינו דאם היה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד פטור משבועת העדות והיא משנה ערוכה פ"ד דשבועות וכמ"ש בגמרא וכן הקשה התוס' יו"ט שם והוסיף עוד הרב ברכת הזבח והרב באר שבע ז"ל ממ"ש בסוף כריתות מה לנשיא שאינו בשמיעת קול ומדקאמר סתם תלמודא הכי ש"מ דהילכתא היא והניחוה כולם בצ"ע אמנם מהר"מ בן חביב ז"ל בריש תוספות יום הכיפורים כתב דלצורך מלך אחר שרי ועוד תירץ דאם השביעוהו בעודו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך בהא פליגי ר"ע ות"ק עוד תירץ דאינו מוכרח לפרש בדברי רבינו דכל אלו החלוקות קיימי למלך אלא החלוקות דשייכי דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו אבל שבועת העדות מעיקרא לא שייכא במלך דאינו ראוי להעיד ע"כ.

ולפיחומר הנושא אענה גם אני הצעיר חלקי וזה על פי מ"ש רבינו פ"ג דהל' מלכים הל' ז' וז"ל כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין ודנין אותם ומעידים עליהם אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידים עליו מפני שלבו גס בהן ויבוא תקלה והפסד על הדת ע"כ וכ"כ פי"א דהלכות עדות עיי"ש מוכח דס"ל דמדין תורה אין המלך חלוק משאר העם אלא דחז"ל גזרו בדבר ומפני שמצאו בכתוב לבית דוד וגם המעשה של שמעון בן שטח לא היה במלכי בית דוד לכך לא רצו לגזור בהם כלל ומדחזינן דאפליגו תנאים במתני' דהוריות דקתני הנשיא והמשיח חייבים דברי ר' שמעון וכו' מכלל דאיכא תנא דס"ל שהנשיא פטור נראה דאיכא דס"ל דאינו מעיד מן התורה ואיכא דס"ל דאינו אלא מדברי סופרים מעתה כי פריך בשלהי כריתות מה לנשיא שאינו בשמיעת קול אינו אלא אליבא דתנא דפטר ליה מכל שכן דמשמע התם דרבי זעירא הוא דקאמר הכי ולא סתם תלמודא ודריש שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך לאפוקי עדות שאינו מעיד מדין תורה ואידך תנא ס"ל דזו אסמכתא בעלמא היא ולעולם הנשיא שוה לשאר בני אדם מדין תורה וזו היא דעת רבינו שפסק כאן שהמלך חייב בשמיעת קול מן התורה אמנם מאחר שחז"ל גזרו מפני מעשה שהיה אמטו להכי פסק בהל' שבועות שהמלך פטור מכח תקנתם הו"ל אינו ראוי וסמך על מ"ש בהל' מלכים זה נראה לענ"ד להדיא דברי רבינו וכן נראה קצת שהבין הקרית ספר ז"ל ולענין השגת הראב"ד ז"ל ומה שהקשה עליו מרן ז"ל כבר תירץ התוס' יו"ט ז"ל דחיליה הוא מסתם מתני' דפרקא בתרא דפרה משנה ד':

אפילו היה מורישו גוסס וכו' עד שימות מורישו ויירשנו. משמע להדיא דאחר שמת וירשו יביא קרבן עשיר וכמשמעות הגמרא אמנם בפירוש המשנה כתב וז"ל דיביא קרבן עני אפי' אחר שיגיעו לרשותו הנכסים ע"כ הוי היפך מ"ש כאן וכן הביא מהר"י אדרבי סי' ע"ח הביאו הכנה"ג ז"ל ועוד אני תמיה דסוגיית הגמרא נראית היפך זה דקאמר אביו מת והניח לו ריבוא עשיר הוא א"ר אבהו אימא אם הניח לו ריבוא פריך פשיטא ומתרץ כשהיה אביו גוסס מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל ע"כ משמע דהחידוש דר' אבהו היינו באביו גוסס אבל אחר שמת פשיטא דהו"ל עשיר. לכן נראה לידחק ולומר דמ"ש אפי' אחר שהגיעו הכוונה כלפי מ"ש תחילה שהוא גוסס באופן שא"א לו לחיות וכיון שכן הו"ל הגיעו הנכסים לידו: