כיצד משערין הבושת וכו'. הנה ראיתי להרב לח"מ ז"ל, שהביא דברי הרא"ש ז"ל שהקשה להרי"ף ז"ל, דלמה לא פסק כרבי שמעון דאוקימו למתניתין כוותיה, וסבירא ליה דרואין אותן כאילו הם בני חורין וכו', ותירץ דסמך אמתניתין דלקמן דקאמר הכל כלפי כבודו וכו', ומסיק דלקולא קאמר, ורבי עקיבא קאמר עלה אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הן בני חורין, אלמא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהן וכו', זה לא שייך לדעת רבינו שהרי לא הזכיר המשנה דלקמן וכו', וצ"ע ע"כ. והעיני בשר לו ראה יראה שאחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו של הרא"ש ז"ל, מה שכתב שם אלא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהן, מדקאמר הכל לפי כבודו, דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והיינו כר' שמעון וכו' ע"כ, אילו היה זה הכרח עצום היינו מודים לו שזאת היתה כוונת הרי"ף ז"ל, אך אינו כן, דאמאי לא נפרש הדברים כפשטן דהכל לפי כבודו לדעת תנא קמא, היינו בין לעני בין לעשיר שוה להכל לפי המבייש והמתבייש שאמרו באידך מתניתין כלשון רבי יהודה, ממה שאיתא בברייתא שאמר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ומאי דדחו דברי רבי יהודה אינו אלא מכח דין הסומא, ומשו"ה אמרו מחוורתא מתניתין כר"ש, כלומר אף שיש פנים מאירים לרבי יהודה שלשונו כלשון המשנה, לרווחא דמלתא מחוורתא כר"ש וכלפי דברי ר"ע עיי"ש, ומדחזינן באידך מתניתין דקתני הכל לפי כבודו שהוא לשון מכוון לאידך מתניתין ודברי רבי יהודה, לכך ראו הרי"ף ורבינו זלה"ה לפסוק כסתם מתניתין ולא ביארו, וכבר זכיתי ומצאתי כדברי, במהרש"ל בספר ים של שלמה [פרק ח'] סי' ט"ז עיי"ש שהאריך, והאמת יורה דרכו.

המבייש את הערום וכו'. כבר ידוע מה שכתב הרב המגיד, דרבינו אינו מחלק בביוש הערום דכיון שאינו מתבייש מבני אדם הרואים אותו ערום לאו בר בושת הוא וכפירוש רש"י ז"ל דלא כהתוס' והרשב"א ז"ל שחילקו בדבר ע"כ, והרב בית יוסף ז"ל חו"מ סי' ת"כ כתב עליו דאינו מוכרח, וסיים, וכיון דאפיק ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל ע"כ, והקשה עליו הרב לח"מ ז"ל [על מ"ש] דאין מוכרח, הרי מדכתב רבינו המבייש את הערום מוכרח שהיה ערום והוא ביישו דאי דרך הפשט קאמר הא אין שייך הפשט בערום, ומאי פטור שייך ביה כיון דעניינו לא שייך, ועוד הקשה במה שסיים הרב בית יוסף, וכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל, עיי"ש דנהפוך הוא דר"י והרשב"א ז"ל מחייבי, ומכח זה הגיה נקטינן כרש"י והרמב"ם ז"ל, ע"כ. הנה לקושיא ראשונה שהקשה על הרב בית יוסף, אי מהא לא איריא, דגם לישנא דמתניתין דקתני המבייש את הערום לדעת רש"י ז"ל היינו דרך הפשטת בגדים כדברי הברייתא ממש, והכוונה שביישו דרך ערימותו אלא ההכרח הנכון נראה, מדקבעם רבינו לשני חלוקות שכתב, המבייש את הערום וכו' פטור, ושוב [כתב] חלוקה אחרת לחיוב נשבה הרוח והפכה שוליו וכו', מוכרח דמילי מילי קתני וכדברי רש"י ז"ל, אף אפשר דכוונת הרב בית יוסף במה שכתב דאינו מוכרח, היינו ממה שכתב רבינו נשבה הרוח והפכה שוליו וכו', דמשמע דאם עצמו התחיל בדבר פטור, והיינו מה שכתב ברישא דהמבייש את הערום וכו', אך אם איתא הוי ליה לפרש, עוד אני תמיה על הרב בית יוסף ז"ל דלמה כתב דאינו מוכרח, הרי לפי פסקו שהוא האמת דאפוקי ממונא, כלומר וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא, וגם אם היו דברי רבינו שקולין יפה, לנו לפרשם ע"פ מה שהדעת מכריח, ומה שהגיה הרב לחם משנה ז"ל הוא קצת רחוק, ויותר היה נראה להגיה לא נקטינן כר"י והרשב"א וכן כתב הפרישה ז"ל עיין עליו.

המבייש את הישן וכו'. הנה [ראיתי] להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ת"כ בהגהת הטור אות ל"ב, שהקשה על רבינו והטור ז"ל, שהשמיטו דין סומא שבייש האמור במשנה בלי חולק, ותירץ תחילה, דרבינו סובר דכיון שכתב רבינו דישן שבייש פטור, מינה נשמע דסומא שבייש (פטור) [חייב], כדדייקינן בגמרא ודלא כר' יהודה וכו', עוד תירץ בהיפך דאע"ג דמתניתין דלא כר' יהודה, מכל מקום הלכה כר' יהודה מדשקלו וטרו אמוראי אליביה וכו', ואפשר שזו דעת הטור וכו' עיי"ש שהאריך, ולענ"ד הדבר פשוט הרבה, שהרי לא מצינו לרבינו שפטר הסומא אלא גבי ראייה בפרק ב' דחגיגה, וגבי גלות פרק ו' דרוצח, משום דמוכח להו מקראי, וכחכמים דפרק אלו הן הגולין וסתם מתניתין דפרק קמא דחגיגה משמע דסבירא להו דסומא הרי הוא כשאר בני אדם בכל מילי, גם בסוף פרק ח' דתפילה פסק כסתם מתניתין דסומא פורס על שמע וכו', ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת הטור ז"ל וכדעת אביו ז"ל, ולא נצטרך לדחוק דהטור סתם מפני כבוד אביו ז"ל, אלא הדבר פשוט דמשום דסבירא ליה דבין בבייש בין נתבייש איכא חיובא, להכי לא חש לבאר, ומתניתין גופה לא איצטריכא אלא אגב דנקט ישן וערום נקט נמי סומא.

המבייש את השוטה וכו' המבייש את הקטן וכו'. אף דבישן ומת כתב רבינו לעיל דאין גובין בושת זה מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידם, משום דסבירא ליה דלא איפשיטא בעיא דרב אבא בר ממל, ואף שבאו לתרצה מהא דקטן, והדין היה נותן דכי היכי דבישן לא איפשיטא גם בקטן גמור דמיכלמו ליה ולא מכלם לא פשיט לן, והוי ליה לרבינו לכתוב גם כאן דאם תפשו היורשין וכו', מ"מ הדבר מבואר לפי האמת דלא דמי קטן גמור לאדם גדול אף שהוא ישן, דבקטן גמור אין שייך לא זילותא ולא בושת משפחה, והרב לחם משנה ז"ל האריך בזה והוא פשוט הרבה, שוב ראיתי להרש"ך חלק א' סי' ל"ג הביאו הרב כנסת הגדולה ז"ל שם שכן כתב עיין עליו.

המבייש את חבירו בדברים וכו'. עיין להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ת"כ, שהביא כמה פרטים במבייש את חבירו בדברים, ודין התלמיד חכם שם בסוף הסימן.

ואמרו חכמים הראשונים וכו'. פרק ג' דאבות המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ומפרשה רבינו דחבירו בתורה ובמצוות קאמר.

ואותו הממון הקצוב וכו'. הטור ז"ל חו"מ סי' ת"כ הביא בשם הרי"ף והרא"ש ז"ל דפליגי על זה וסבירא להו דאלו הדמים הקצובים אינם אלא בשביל הבושת והצער וכו', והב"י הביא שם לשון הרי"ף שהסכים כדברי רבינו, אמנם הנימוקי יוסף הביאו הרב ב"ח ז"ל כתב כדברי הטור ז"ל נראה שהדבר תלוי בגירסאות, ומכל מקום כבר הסכים הרב ב"י שם כדעת רבינו, וכל שכן דאפוקי ממונא הוא, וכתב עוד דהני מילי בשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול, אבל אם הכהו בחוזק וכו', משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת, וכן נראה לשונו דלא איירי בהכהו בחוזק ביותר עכ"ל, ותמיהא לי מילתא, למה לא פסק כן בשלחנו הטהור, דמאחר דרבינו מודה בהא גם הרי"ף יודה לו אף לפי גירסתו ומכל שכן לגירסת הטור ז"ל דהוו ליה שלשה עמודי עולם אשר הב"י סומך עליהם בכל מקום הוי ליה להביאו בשו"ע לפסק הלכה, וגם בהג"ה לא הזכירו לא ידעתי למה, אם לא שנאמר דכיון דאפוקי ממונא הוא וגם הדבר אינו מבואר לא רצה להביאו לפסק הלכה.

או שרקק והגיעו וכו'. יש במשמע לשון זה אפילו בבגדיו, אמנם הטור ז"ל סוף סי' ת"כ העתיק לשון רבינו וכתוב בו והגיע הרוק בבשרו, אף הדבר פשוט שהרי לעיל דין ה' כתב רבינו רקק על בגדיו פטור, אך קשה קצת ממה שכתב לעיל פרק ב' דין ז' במבעית את חבירו וחלה מן הפחד וכו', דאפילו צעק באזנו וחרשו פטור, הרי דאף שנעשה מעשה על ידו שנחלה או נחרש פטור, וכאן ברקיקה לבד יהיה חייב, אם לא שנאמר שכך שיערו חז"ל דהעושה מעשה חייב, שאינו עושה מעשה פטור, א"כ יש לומר דהתם שאני שדינו מסור לשמים דהוי חמור מרקיקה, ודע דבמשנה קתני העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק, ורבינו לא הזכירם, אך בגירסת הטור ז"ל שם בהעתיקו לשון רבינו הביאם, אמנם הבית יוסף ז"ל בשו"ע העתיק לשון רבינו כמות שהוא לפנינו, וקשה קצת דמאחר שבגירסת הטור איתיה והיא משנה ערוכה הוי ליה להזכירו.

במה דברים אמורים במכובד אבל וכו'. מכאן קשה על הרב לח"מ ז"ל שכתב לעיל דין ב' שרבינו לא הזכיר ההיא דהכל לפי כבודו עיי"ש, דהרי הזכירו כאן וכמו שכתב הרב המגיד מפורש במשנה בהחובל כתנא קמא דרבי עקיבא ע"כ, והיא היא דהכל לפי כבודו הנאמר שם.