שכיב מרע שצוה ואמר לא תגלו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה, וזהו שכתב המחבר ריש פרק ה', הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע צריך שתהיה גלויה וכו', ע"כ. ואיכא למידק מה ראה לרמוז מה שכתב רבינו שם דהתם בעי שתהיה גלויה וכאן במסותרת, אכן הדבר מבואר שנרגש בדבריו שכתב, הא אם צוה להסתירה בסתם דהיינו שלא ביאר שיגלו אותה לאחר מיתה, ועדיין לא שמענו באם צוה סתם שלא צוה לגלותה ולא להסתירה אלא סתמא מאי, לזה הוצרך להביא מההיא דריש פרק ה' וכו', דבעינן דוקא שיצוה לגלותה, אף שבאמת לא היה צריך להוכיח זה ממה שכתב ריש פרק ה', דכאן בפרקין הוא מבואר דממה שכתב לקמיה, מצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר גלו את המתנה, מינה משמע דשכיב מרע צריך לאמרו דוקא, וכבר נתן טעם נכון לדבר זה הרב כסף משנה ז"ל עיין עליו. וראיתי ברבינו ירוחם ז"ל נתיב ט"ו חלק ב' שכתב וז"ל: ומשמע מדברי הגאון שאם אמר לא תגלו עד יום פלוני לא הוי טמירתא ממש במתנת שכיב מרע ע"כ, הא דכתב ז"ל ואח"כ תגלו נראה דלאו דוקא דמכיון שאמר לא תגלו עד יום פלוני ממילא דבאותו יום צוה לגלותה, כמו שאנו מדייקין בדברי רבינו וכמו שכתב הרה"מ ז"ל, וכן נראה ממה שכתב במתנת שכיב מרע, דהיינו מה שכתב שם במישרים נתיב כ"ד ח"א. וחידוש גדול ראיתי להרב אלשיך ז"ל סי' צ"ט דבמטלטלין הניתנין מיד ליד לא קפדינן אמתנה טמירתא, ושכן כתב הנימוקי יוסף שהיה דן הרי"ף, אמנם הטור ז"ל חו"מ סי' רמ"ב הביא חולקין בזה עיי"ש.

מצוה מחמת מיתה א"צ לומר גלו את המתנה וכו'. מבואר בדברי רבינו ז"ל דמצוה מחמת מיתה עדיף משכיב מרע וכל שכן שאר הבריאים, וראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ב בהגהת הבית יוסף אות כ"ז, שכתב בשם מהר"ם מינץ ז"ל דעדיף שכיב מרע ממצוה מחמת מיתה עיי"ש, והדבר מגומגם אם מצד הסברא אם מצד דברי רבינו ופסק השו"ע שם.

שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני וכו'. נראה פשוט דלשון יקח היינו יטול, וכן כתב הרב אלשיך ז"ל סי' י"ב, והוא הדין לשון יהיה וכן כתב המבי"ט ח"א סי' קצ"ג, אך שם סי' רי"ב כתב דאין זה לשון מתנה אלא לשון פקדון, ואין כאן סתירה דהתם יהיה ביד פלוני אמר, משא"כ באומר יהיה לפלוני. ובשו"ת רשד"ם חו"מ סי' רע"ג נשאל על מתנה שעדיה קרובים ותפסו מקבלי המתנה מקצת הנכסים, והשיב שהמתנה בטילה ואין שום חיוב ליורשין להשלים עיין עליו. והדבר מגומגם לענ"ד, דכיון דגוף המתנה בטילה מאי איריא שאין היורשים חייבים להשלים אפילו מה שנטלו כבר חייבים להחזיר דבתורת גזילה אתא לידייהו, כיון שהמתנה בטלה מן הדין, ודע שדין זה לדעת רבינו אינו נוהג אלא בשכיב מרע וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל פ"ב דהלכות מכירה הל' ח', אבל בבריא אין לשונות אלו מועילים דמשמעותן להבא, ולפי זה יש להסתפק בלשון ירושה דהיינו יחסין ויירש במי שראוי ליורשו אי דוקא בשכיב מרע הוא דמיהב אבל בבריא לא, או דהוא הדין, דהא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, אך מדקדוק לשון להבא שכתב הרב המגיד ז"ל נראה דגם בזו יש לחלק, והרב בית יוסף חו"מ סי' רנ"ג הביא משם רבינו ירוחם נתיב ט"ו ח"א בשם הרמב"ם ז"ל, דיחסין ויירש אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ואם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה עכ"ל, וצ"ע עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין, דהא תנן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) [ע"א] האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואמר נמי התם בגמרא לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום, הרי דכולי עלמא מודו דאין לשון ירושה מועיל אלא לראוי לירש, וכמו שכתב הרב ב"י שם, גם שם דף קמ"ח [ע"ב] במתניתא תנא אף יחסין וירת בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא ע"כ. שוב זכיתי ומצאתי להרב כנסת הגדולה שם שהביא כמה פוסקים שעמדו בזה הלשון.

אמר יהנה פלוני בהן וכו'. רבינו השמיט חלוקא אחרת דאיתא התם יראה בהם, ולא ידעתי למה, והרב בית יוסף הזכירה בשו"ע חו"מ סי' רנ"ג, ואולי דהסופר הוא שהשמיטה בדברי רבינו וצריך להגיה.

שכ"מ וכו' אבל אם כתבוהו לא' מבניו וכו'. דוקא לאחד מבניו קאמר אפילו קטן המוטל בעריסה, אבל שאר יורשין הרי היא מתנה גמורה וכמו שכתב רבינו פרק ו' הל' ב' וג'.

מי שאמרו לו בשעת מיתתו וכו'. דין זה הוזכר בגמרא עם הדין הקודם, והרב בית יוסף בשו"ע חו"מ סי' רנ"ג כלל שניהם כאחד ורבינו הפרידם, ולא ידעתי למה.

גר שיש לו בן וכו' ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו. נראה שנתכוון רבינו בהוספה זאת לתרץ קושית הרא"ש ושאר גאונים ז"ל, דכיון דבנתן לשאר גרים קנו מעתה כיון דאין זה בנו למה יגרע משאר גרים נכרים, לזה תירץ דאין הכי נמי אלא דגזרו חז"ל שמא יאמרו דאף דהורתו שלא בקדושה אפילו הכי הוא יורשו, ועיין בשו"ת עדות ביעקב ז"ל דף ע"ר.

שכ"מ שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך וכו'. ואין צריך לומר אתם עדי כמו שכתב רבינו פרק ח' הל' ד'. ועל מה שכתב רבינו תנוהו לו, כתב הרב המגיד ז"ל, שאל"כ אין נותנין כמו שיתבאר פרק י' וכו', ע"כ. ונראה שדקדק רבינו בדבריו דבמקצת אלו החלוקות ביאר תנוהו לו ובמקצתן לא הזכירו, נתכוון למה שכתב פרק י' הל' ד', דאם אמר כן דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו.

שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו. המשנה למלך ז"ל הביא דברי הר"ן ז"ל בתשובה סי' מ"ו, על הא דתקנו חז"ל מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו בנכסים מועטים במקום שיש בנות לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון ע"כ, והקשה עליו משם הרב חיים קמחי מההיא דאמרינן בבבא בתרא דף קל"ז, האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם מכר מה שעשה עשוי כרשב"ג, ומודה רשב"ג דאם נתנו במתנת שכיב מרע לא קנה, מאי טעמא מתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה, ולפי דברי הר"ן תיפוק לי משום

דמתנת שכיב מרע אינה אלא מדרבנן ובכי האי גוונא דעביד איסורא לא תקון, וניחא ליה דלא אמרה הר"ן אלא דוקא גבי ההיא דפעוטות דאי לאו תקנת חז"ל לא היה בהם כח למכור, אבל במתנת שכיב מרע לא בא מכח תקנת חז"ל דהרי היה יכול ליתנן במתנת בריא לאחר מיתה עכ"ל, ואני שמעתי ולא אבין דמאי קשיא ליה על דברי הר"ן דתיפוק לי משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא מדרבנן וכו', כלומר ולמאי איצטריכו לטעמא דאינה אלא לאחר מיתה, וזו אינו דא"כ גם במוכר אמאי מה שעשה עשוי והרי עבד איסורא שעבר על דברי המת שצוה ואחריך לפלוני, אלא נראה פשוט דאין כאן קושיא, דמסתברא דכל היכא שיש בציוויו נדנוד עבירה דין הוא שאין ממש בצוואתו, שאילו היה יודע לא היה מצוה שאין אדם משטה בשעת מיתה וכל שכן וקל וחומר שיעשה עבירה באותה העת.

אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, שהקשו המפרשים כיון דקיימא לן המשחרר עבדו עובר בעשה היאך שומעים לו לעבור על דברי תורה, וכתב הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו על גמולו וכו', והרי הוא כמוכרו לו וכו', ע"כ. וכתב עליו הרב כסף משנה ז"ל, דנהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה, והוי ליה מתנת חנם שאסור משום לא תחנם, ומשום הכי כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצוות עכ"ל. ודבריו מגומגמים במה שכתב דנהי דלא עבר משום משחרר עבדו, כלומר מפני הטובה שעשה לו דהוי ליה כמוכרו לו דהיינו דברי הרה"מ בשם הרשב"א ז"ל, והיכי כתב אח"כ דסוף סוף כיון דעבדו הוא אינו לו שום גמול, בתחלה הודה לדבריו ושוב חלק עליו, פתח בכד וסיים בחבית, ותו דאף שהוא עבדו ומחוייב לעבדו מכל מקום יתכן שיעשה קורת רוח לאדונו בכמה דברים שזה אינו בכלל העבדות, וזו היא כוונת הרשב"א ז"ל, ותו דגם לפי דבריו מי ניחא שכתב, דמשום הכי כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות, דלפי טעם זה איך פסק רבינו פ"ט דהלכות עבדים ה"ו, דאסור לשחרר עבדו והמשחררו עובר בעשה זולתי לדבר מצוה עיי"ש, והא לפי הטעם שכתב כאן דאין כאן איסור מפני שישנו במקצת מצות איך יתכן שעובר בעשה כיון שישנו במקצת מצות, הרי אינו עובר ולא מידי כי הכא דכופין את היורשים לשחררו, ותו דאעיקרא דדינא איך הוה סלקא דעתך דאסור ליתן לעבד מתנת חנם וכי הוא גרוע מגר תושב שלא מל ולא טבל אלא שאינו עובד עבודה זרה ומקיים ז' מצות בני נח כמו שכתב רבינו פרק י"ד דהלכות איסורי ביאה הל' ז', ואפילו הכי מצוה עלינו להחיותו כמו שכתב רבינו לעיל פרק ג' הל' י"א, והגם שמצאתי להר"ן ז"ל הביאו הרב כסף משנה ז"ל פ"ט דהלכות עבדים, שכתב בשם יש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בכותים לא תחנם וכו', ע"כ. סברא זו נראה דלא סבירא ליה לרבינו, דמדכתב הואיל וישנן במקצת מצות שמע מינה שאין בהם משום מתנת חנם כאמור, ואפשר דכוונת רבינו שכוונת האדון שצוה שישחררו אותו היינו דרך היתר כגון לצורך מצוה אפילו של דבריהם כמו שכתב שם בהלכות עבדים, וכופין היורשין לשחרר בדרך היתר אף לכתחילה מפני שישנו במקצת מצות, וראוי הוא לכך כדי לקיים דברי המת דגם היא מצוה, והרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רנ"ו תירץ בזה דכוונת רבינו דאף דאיכא עבירה דעובר בעשה מכל מקום אינו דומה לגוי דאיכא עבירה וליכא שום מצוה, משא"כ בעבד דאף דאיכא עבירה איכא מצוה דישנו במקצת מצות עיי"ש.

אמר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח וכו'. דין זה כבר ביארו רבינו פ"ו דהלכות עבדים, והוסיף שם דהוא הדין אם אמר אל ישתעבדו בה עיי"ש, וכאן לא הזכיר דין זה אלא דרך אגב דבאמת אין לו ענין באלו הדינים.

שתק ואח"כ צוח קנה וכו'. הוצרך לטעם זה משום דאל"כ הוי ליה ספק אם זה ששתק רצה ושוב חזר בו או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו וכו', כמו שכתב לעיל פרק ד' הל' ג'.

שכ"מ וכו' ואפי' כתב וזכה לראשון וכו'. הטור ז"ל חו"מ סי' ר"נ כתב על זה, ולא נהירא דמתנת שכיב מרע במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו, ותירץ הרב בית יוסף ז"ל, דרבינו איירי בשפירש שנותן במתנת שכיב מרע שכתב בפרק ח' הל' י"ז דאם עמד חוזר ע"כ, ואחרי המחילה הראויה אם איתא איך סיים רבינו, אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו וכו', והרי במפרש שנותן במתנת שכיב מרע פסק רבינו שם, דאם היה בה קנין לא קנה וכו', וכאן כתב שאין אחר קנין כלום, גם תמיהת הטור ז"ל לכאורה לא זכיתי להבינה דמתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא היא ע"י קנין דוקא כמו שכתב שם, וכאן לא הזכיר רבינו שום קנין, ואדרבא מדכתב אחר זה, אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו וכו', מכלל דעד השתא בלא קנו מידו היא וכיון שלא קנו מידו אין כאן מתנת בריא, לכן נראה יותר כמו שכתב הרב ב"ח ז"ל, שהדברים יתפרשו כפשטן דבמקצת וקנו מידו מתנת בריא היא לכל דבר והוא שקנו מידו וכמו שכתב בפרק ח', ומה שכתב כאן דבעינן כתב וזכה וקנו מידו, דמשמע דאם לא קנו מידו לא זכה לא קאי אלא אכתב כל נכסיו דלא קנה אלא ע"י זכיה ג"כ, משא"כ בלא זיכוי דאפילו כתב וקנו מידו לא מהני אבל בנתן מקצת וקנו מידו פשיטא דאינו יכול לחזור בו אפילו לא זכה וכו', ובאמת שנראה פשוט ואמת, והדרישה ופרישה ז"ל שם כתב על דרך התוספות ז"ל שם, ומכל מקום נראה עיקר וק"ל.

וחזר ונתן מקצתן לאחר וכו'. הלשון מגומגם דבמקצת אינו קונה אלא ע"י קנין גמור כמו שכתב פ"ח הל' י"ד, ולמה כתב רבינו כדי ליפות את כחו, ואולי דלאו דוקא קאמר ואגב דנקט כדי ליפות את כחו בכולן ברישא דהיינו דרך אפילו כמו שכתב הרב המגיד ז"ל, נקט האי לישנא בסיפא ג"כ.

שכ"מ שהקדיש כל נכסיו וכו'. בעיות בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) [ע"ב] וסלקו בתיקו, וסיים הרב המגיד ז"ל, ואם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה ע"כ, ואף דרשב"ם ז"ל פירש אלו הבעיות בדרך אם תימצי לומר, רבינו אינו מפרש כן אלא דכל ספק בהקדש עניים פסקינן לקולא דממון הוא ולא איסור וכדעת הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תרנ"ו, והביא ראיה מדין זה, ומדברי רבינו עיי"ש. אך אי מהא לא איריא דכיון דסלקו בתיקו כל כך יש לפסוק לקולא כמו לחומרא, ותדע דהרא"ש ז"ל פסק בכולם לחומרא דכיון דמספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר ע"כ, אמנם ראיה עצומה מצאתי בפרק הזרוע בחולין דף קל"ד [ע"א] פריך אמתניתין דגר שנתגייר ונשחטה פרתו ספק קודם שנתגייר ספק אחר זה פטור, ממתניתין דספק לקט לקט וקאמר ר' שמעון בן לקיש טעמא מדכתיב [עני ורש הצדיקו] מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו, אלא (צדק) צדק משלך ותן לו, ומתרץ רבא פרה בחזקת פטור קיימא, קמה בחזקת חיוב קיימא, משמע הא לאו הכי הוי ליה ספק ממונא ולקולא, וכן מדפריך התם אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב, אמר ליה ספק איסורא ולחומרא ספק ממונא לקולא, אלמא ספק עניים ספק ממונא הוא ולא ספק איסורא, דאל"כ לא הוי ליה לרבא לשנויי מעיקרא טעמא דקמה בחזקת איסור קיימא תיפוק ליה משום דהוי ספק איסורא ולחומרא, וכן כתב בשו"ת הרמ"א הביאו הרב ש"ך ז"ל יו"ד סי' רנ"ט.

אכן איכא למידק בהאי סוגיא, דלפי הדרשה דעני ורש הצדיקו דדריש צדק משלך ותן לו, משמע אף שאינו מן הדין, וכיון שכן היכי קאמר רבא משום חזקה וכיון דאיכא חזקה תו ליכא צדק משלך ותן לו, דהרי מן הדין הוא לוקח דחזקתו מסייעתו דהא חזקה דאורייתא היא, דקיימא לן סוקלין על החזקות, ואפשר דר' שמעון בן לקיש סבירא ליה דבממון אין הולכים בו אחר החזקה דפלוגתא היא כמו שכתבו התוספות פ"ב דכתובות דף ט"ז [ע"א] ד"ה כיון דרוב נשים וכו', ובפרק קמא דחולין דף י"א [ע"א] ד"ה מנא הא מילתא וכו'. ואיך שיהיה בהכרח צריך לומר דרבא לא סבירא הך דרשה דצדק משלך ותן לו, אי נמי אף דסבירא ליה לאו להך מילתא היא דבזו אין אנו צריכין לה דהא איתא חזקה, ולפי זה אין להקשות על רבינו שפסק פרק ד' דמתנות עניים להא דספק לקט לקט לחומרא דהתם משום חזקה היא כדברי רבא, ואף שמרן ז"ל כתב שם דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וכן פסק הרמב"ן והרשב"א ז"ל, לא תיקשי לסברת הרשב"א ג"כ דסבירא ליה דספק הקדש עניים הוי ספיקא דממונא כנ"ל, דהכא אין הכונה אלא מכח החזקה כדברי רבא כאמור. ובספר צרור החיים ז"ל נתקשה בזה, ולענ"ד הוא פשוט כאמור, גם שם נתקשה לדברי הרדב"ז ז"ל בתשובותיו סי' קל"ד שכתב וז"ל: ואני רגיל לפסוק כמאן דסבירא ליה דחייב ליתן, וקרא כתיב כל נדיב לב עולות, ע"כ דדברי הרמב"ם פרק י"ד דמעשה הקרבנות ופרק ח' דמתנות עניים מוכח דדוקא לענין בל תאחר הוא דאיתקש צדקה לקרבנות לא לענין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, ותמה שם עוד דהרמב"ם היה מרא דאתרא בארעא דמצרים, ואיך הרדב"ז פסק באתריה דלא כוותיה וצ"ע, ע"כ. ואי מהא לא איריא חדא, דהרמב"ם ז"ל לא ביאר דבריו דדוקא לענין בל תאחר דאיתקש אלא סתמא קאמר, והרי סברת הגהות מרדכי ז"ל שהביא שם יוכיח שכתב כן להדיא, ותו דאם היה מיקל תינח, אבל מאחר שנטה להחמיר תבוא עליו ברכה.

מכר כל נכסיו וכו' אם עמד חוזר וכו'. שם זימנין אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו, ומפרש רבינו דבאיתנהו בעינייהו חוזר. אלא דקשה קצת מאי דקאמר הא דפרעינהו בחובו דמאי איריא דפרעינהו בחובו ולימא דהוציאם סתמא, אכן הדבר מבואר דכיון שהוא שכיב מרע אם הוא צריך לאיזה הוצאה למה ימכור כל נכסיו, אלא ודאי שאינו מוכרן אלא מחמת חובותיו שהוא רוצה לצאת ידי שמים קודם מותו, והרי זה דומה למי שמכר נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולא עלה דהמעות חוזרין מכח אומדן דעתיה, הכי נמי כיון שמכר כולן ועמד והרי הן קיימין אומדן דעתא הוא שלא מכר אלא לפרוע חובותיו, וכיון שעמד והרי הן בעין פשיטא שחוזר.

מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה וכו'. המשנה למלך ז"ל הקשה לדברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף נ"ח, שכתב על ההיא דמי שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ופסקה רבינו פרק ח' הל' כ', דכשקנו מידו היא דאי בלא קנו מידו אין במתנתו כלום, וכיון שקנו מידו הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת, דאי בכולן למה לי קנין, אלא מדלא אמר כל נכסיו ועוד שקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עכ"ל. והקשה עליו מדין זה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה ע"כ בשקנו מידו הוא, דאי לא היכי מצו קנו בבריא בלא קנין, א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא, הא כיון שקנו מידו על כרחך לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנין בדיבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא, וכי היכי דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני האי טעמא לאוקמי בחזקת שהיה בריא אף שהוא להוציא עכ"ל. ולענ"ד אין הנדון דומה, דהכא אין הכי נמי דקנו מידו דאל"כ אין שום טענה למקבלי המתנה, אך טענת השכיב מרע דאף שקנו מידו לא היה זה אלא ליפות כחו כמו שאיתא בגמרא מוסף על מתנתא דא, ופסקו רבינו פרק ח' הל' י"א, וכיון שכן הרי התנהג כדרך השכיב מרע דבמתנה בכל נכסיו אין צריך קנין מן הדין ואם ליפות כוחו שפיר דמי, משא"כ בההיא דהרשב"א דהיא מתנה במקצת כמו שכתב ז"ל דמן הדין בעיא קנין, אלא שיבא הרשב"א ז"ל להכריח הדין מצד המציאות, ובין אם נפרש דהכא בכל נכסיו איירי בין במקצתן טענת השכיב מרע היא שלא היה הקנין אלא כדי ליפות כוחו כמו שכתב רבינו שם.

לא מצא ראיה נשבע הנותן וכו'. סברתו היא זו וראויין הדברים למי שאמרן, אך יש להסתפק אם נוהגת שבועה זו בכל הספיקות כגון דסלקו בתיקו, או דילמא דוקא בכי האי דזה טוען וזה טוען, ועיין להרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' רנ"א בהגהת הטור אות י"ח שכתב בשם מהר"י קולון ז"ל שורש צ"ד ומהר"ם פאדוה סי' נ"ב, דהוא הדין בכל מקום דאיכא פלוגתא אי זכה המקבל עליו להביא ראיה עיי"ש.

מי שמת ונמצא מתנה קשורה על ירכו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, דבמתנת כל נכסיו איירי דבמקצתן ודאי לא (שלא) [אלא] זכה בהם כיון שיש בהם קנין וכו', ע"כ. ולענ"ד נראה דיתכן אף במקצתן וע"י קנין, כיון שאין הקנין אלא ליפות כוחו לא זכה כמו שכתב רבינו פרק ח' הל' י"א, ועוד דהכא לא נתכוון להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.