שמונה דברים וכו'. קשה דאמאי לא מנה כל הנהו דתני לעיל גיהוק ופיהוק ועיטוש וכסוי הלב דהנך נמי לא הוו לעיכובא ותירץ הרב לח"מ דגיהוק ופיהוק משום בדיקת הגוף הוא ובדיקת הגוף עיקרו לעיכובא כגון אם היה צריך לנקביו דתפילתו תועבה לכך מנה גיהוק ופיהוק גבי הני דשאר בדיקת הגוף אף על גב דאינו לעיכובא ע"כ ובזה מתורץ גם כן חלוקא דכסוי הלב וכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו. ונראה דאפשר לומר עוד דהכא לא איירי אלא בדברים שהם דרך כבוד ויקר כלפי מעלה וגם הם בקום עשה משא"כ הנהו דלעיל שהם כמו בזוי ח"ו ובדרך שלילה ולהכי לא הזכירם כאן ובהכי מתורץ דינים אחרים שכתב לעיל כגון כוונת הלב ושהייה ואין עומדים להתפלל לא מתוך שחוק וכו' דכל זה מורה ביזוי והעדר כבוד כלפי מעלה ודו"ק.

עמידה כיצד וכו'. כן יש ללמוד ממ"ש בסוטה דף ל"ח דאין שירות אלא מעומד ובפ' תפילת השחר דף ל' מר סבר תפילה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף ועד כאן לא איפליגו אלא התם דלא אפשר אבל כו"ע מודו דתפילה מעומד דוקא.

היה יושב בספינה וכו'. שם השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן קרית שמע קורא רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קרית שמע ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה וכו' ופסק כרשב"א ואמרינן נמי פ"ק דף י' והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפילה.

היה רוכב על הבהמה וכו'. פרק תפילת השחר דף ל' ת"ר היה רוכב על החמור וכו' רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי ופי' ז"ל שאין דעתו מיושבת עליו שקשה עליו עכוב הדרך ע"כ. והתוס' ז"ל נראה דס"ל נמי הכי שכתבו ד"ה הלכה כרבי שלא ירד למטה ואפי' שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל אבל הרבינו יונה ז"ל כתב דאיירי שעומד על הבהמה עד שיתפלל דקי"ל רכוב כמהלך דמי וכי היכי דבמהלך קי"ל דצריך לעמוד ה"נ רכוב יעו"ש וא"כ רבינו שהעתיק דברי הגמרא צ"ע כמאן ס"ל ומסתמיות דבריו נראה שהוא מפרש כהר"י שצריך לישב ולעמוד ועיין לרבינו פ"ו דת"ת הל' ד' והרב ב"י או"ח סימן צ"ד ביאר הדין דאפילו במהלך שפיר דמי עיי"ש.

נוכח המקדש כיצד וכו'. הנה בנוסחת הגמרא שלפנינו איתא יכוין לבו וכו' ורבינו העתיק יחזיר פניו ומלבד מ"ש מרן ז"ל נראה דרבינו קשיתיה מ"ש בסוף פרק לולב הגזול המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ויכוין לבו למעלה וכו' דאיך אפשר לכוין לבו ודעתו בשני מקומות ולזה כתב שכאן הכוונה היא על חזרת הפנים.

היה עומד במקדש וכו'. קשה קצת דאמאי השמיט רבינו שתי חלוקות אחרות שאמרו שם היה עומד בבית קדש הקדשים יכוין לבו כנגד בית הכפורת היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת וכו' ואפשר שרבינו לא היה גורס כן וגם בתוספתא שם ליתנהו להני וכן צ"ל להרי"ף והרא"ש ז"ל שהעתיקו אחת מהם לבד.

סומא וכו'. ברייתא שם ודין המהלך בספינה שכתב רבינו לא הוזכר שם ואפשר שהוציאו מאיזה ברייתא אחרת וראויים הדברים למי שאמרן.

צריך לכוין רגליו. פ"ק דף י' ויליף לה מדכתיב ורגליהם רגל ישרה ובכנסת הגדולה או"ח סימן צ"ה הביא מהמדרש ומנורת המאור וספר החסידים שחייב אדם לנענע עצמו בשעת תפילה שנאמר כל עצמותי תאמרנה אמנם הרמ"ע מפאנו אסר והליץ ז"ל עליו דאפשר שהוא יפרש דברי המדרש לשאר תפילות לא לי"ח ובשיירי שם כתב עוד דמטה משה בשם ר"י ומהרי"ל וספר צרור המור כתבו כדברי המנורת המאור ע"כ ומ"מ מנהג העולם שלא לנענע. והפרי חדש שם כתב עוד דבירושלמי איתא דתפילת י"ח נתקנה כנגד י"ח חוליות שבשדרה שבשעה שאדם עומד להתפלל צריך לשוח בכולן מה טעם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.

ונותן עיניו למטה. פרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ה) רבי חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים וחד אמר עיניו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אדהכי אתא רבי ישמעאל בר יוסי לגבייהו א"ל במאי עסקיתו א"ל בתפלה אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו ע"כ ומשמע דאין צריך שיעצום עיניו והיינו מ"ש רבינו כאילו הוא מביט לארץ לאפוקי שלא יביט אנה ואנה. ובכנסת הגדולה סימן צ"ה כתב ששמע בשם הזוהר הקדוש שכל שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו ומן אז והלאה נהג ז"ל גם הוא לעצום עיניו ע"כ והמגן דוד סימן צ"א הביא דברי הזוהר פרשת ואתחנן וז"ל מאן דקאים בצלותיה בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא ומאן דפקח עינוי בעידן צלותיה מקדים עליה מלאך המות ע"כ ומ"מ כתב ז"ל דאם מתפלל מתוך הספר דינו כעוצם עיניו ובאמת שדבר נכון הוא להתפלל מתוך הספר שהוא קודם לכוונה יותר דוק ותשכח.

ומניח ידיו על לבו כפותים וכו'. פ"ק דשבת דף י' פכר ידיה ומצלי ורש"י ז"ל פירש שם שחובק ידיו באצבעותיו ואפשר דהיינו הך ועיין למרן ז"ל.

תיקון המלבושים וכו'. שבת דף י' רבא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ופי' רש"י נותן אנפלאות חשובים ברגליו ותו איתא התם רב כהנא כי הוה שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת וכו' ורבינו הזכיר פסוק השתחוו לה' בהדרת קדש לרמוז דבמקום גילה שם תהא רעדה כמ"ש בגמרא.

ולא ברגלים מגולות. והתוספות ז"ל כתבו דמההיא דרבא רמי פיזמקי יש ללמוד שאין להתפלל יחף אלא בט' באב וביוה"כ.

אם דרך אנשי המקום וכו'. ברכות דף ס"ב.

ובכל מקום לא יאחוז תפילין וכו'. פרק מי שמתו ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהם ובסוף לולב הגזול אבא מצלי ולולב בידו משום דמצוה היא ולא טריד וכתב מרן ז"ל בשם רש"י והר"ן ז"ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד שמא יפול ויפסד ע"כ ורבינו השמיט ככר ואפשר דס"ל כמ"ש הרבינו יונה דלאו דוקא הני אלא כל דבר אסור. וראיתי להכנסת הגדולה סימן צ"ו שכתב בשם הרב ב"ח דג' חילוקים בדבר כל הני דאיכא טירדא דביזוי כתבי הקדש אי נמי היזק בגופו או הפסד ממון אסור לתופסן בידו ואם תפסן צריך לחזור ולהתפלל ולולב דמצוה הוא ולא טריד לא יאחזנו בידו ובדיעבד יצא וא"צ לחזור ולהתפלל והכי נקטינן ע"כ ותמיהא לי מילתא חדא במ"ש שצריך לחזור ולהתפלל דמנא ליה הא וכבר ראיתי להרב מגן אברהם שהשיג ע"ז. ותו קשה לי דאיך כתב דלולב לכתחילה אין לו לאוחזו בידו ודיעבד דוקא יצא והא התם אמרינן אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קמצלי ביה ע"כ ולדבריו מי חשיד אבא למעבד איסורא והתם ודאי דלכתחילה קאמר והכי מסתברא כיון דמשום חיבוב מצוה נגעו בה וחביבה מצוה בשעתא. שוב ראיתי להרב ב"ח גופיה שכתב דלולב אפי' לכתחילה שפיר דמי וא"כ בהכנה"ג נפל ט"ס וכך צ"ל ולולב דמצוה הוא ולא טריד מותר לכתחילה ושאר דברים דליכא מצוה ולא טריד לכתחילה לא יאחזנו בידו וכו' וק"ל.

דרך כל החכמים וכו'. כתב מרן ז"ל הכי משמע פ"ק דשבת ע"כ ושם ליכא למשמע אלא מדרב כהנא דכי הוה שלמא בעלמא מתעטף ומצלי כנ"ל ורבינו כתב דרך כל החכמים ואפשר דנפקא ליה מדאיתא לענין דיינים מאימתי התחלת דין משיתעטפו הדיינים והיינו ודאי משום אימת שכינה וה"ה לתפילה ודו"ק.

ויחזיר פניו לכותל. שם דף י' מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ועיין להטור או"ח סימן צ"א ומ"ש הפרי חדש שם.

וצריך לפתוח חלונות. ריש פרק אין עומדין א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין פתיחן ליה וכו' ומשמע דדוקא ליחיד הוא דבעינן חלונות כעין דניאל וכ"כ מרן בשם רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדין לתפלת צבור אין להצריך בהם (חלוקות) [חלונות] ע"כ אמנם בהבית יוסף או"ח סימן צ' כתב שע"פ הסוד צריך שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות יעו"ש.

וקובע מקום לתפילתו תמיד. כתב מרן משם הרא"ש ז"ל דהכוונה שצריך לייחד לו מקום בבית הכנסת ושכן משמע בירושלמי וכו' ע"כ והכי איתא התם פרק תפילת השחר רבי אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן אומר צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה ומה טעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך אשר תזכיר את שמי אין כתיב כאן אלא אשר אזכיר ואמר רבי תנחום בר חנינא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל ומה טעם ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחווה שם לאלהים אין כתיב כאן אלא אשר ישתחוה ע"כ והכי איתא נמי פרק אין עומדים ופשטן של דברים לדעת רבי אבא וכו' היינו שלא יתפלל בביתו אלא בבית הכנסת דוקא שהוא מקום מיוחד לתפילה ולא קפיד אבית הכנסת קבוע דהיינו שצריך ביהכנ"ס אחד ורבי תנחום הוסיף שבאותו ביהכנ"ס שהולך צריך לייחד בו מקום וכן נראה דעת רבינו שכתב וקובע מקום לתפילתו הרי דלא קפיד אלא אמקום ולא אבית הכנסת. אמנם מדברי הרא"ש מוכיח דס"ל דבעי גם כן יחוד ביהכנ"ס והכי מוכח להדיא מהמשך דבריו וכן פסק הרב ב"י או"ח סי' צ' אבל פשט דברי הירושלמי נראה דלא מוכח הכי שהרי לא הזכיר יחוד בביהכנ"ס כלל ואדרבא מדרשת בכל המקום לא אתא אלא לאפוקי ביתו ויחוד הנאמר שם בדברי רבי אבא קאי אמקום לא על האדם שצריך ליחד לו ביהכנ"ס כמבואר. ומ"ש הרבינו יונה ז"ל לא מצאתיו מבואר בירושלמי יעו"ש.

ואין מתפלל בחרבה. כתב מרן ז"ל נראה שלמדו מההיא דריש ברכות דא"ל אליהו לרבי יוסי שנכנס לחרבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דשמע מינה דאין נכנסין לחורבה ואע"ג דמשמע התם דאין נכנסים לחורבה אפילו שלא בשעת תפילה מ"מ כיון דלגבי תפילה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפילה ע"כ. ועוד נראה לענ"ד דהוצרך לזה משום דהוה ס"ד דכיון שהוא מקום שאין דרך בני אדם להכנס שם הוה אמינא דאדרבא מקום הגון הוא ששם הוא מתבודד ומכוין בטוב תדע דמסתמא לזה נתכוון ר"י שהרי השיב לאליהו מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים.

ולא אחורי ביהכנ"ס. מימרא דרב הונא וכדמפרש לה אביי שם דף ו' ונחלקו רש"י והתוספות בפירוש אחורי ביהכנ"ס מהו ועיין להרבינו יונה ומרן ז"ל ועיין בב"י או"ח סימן צ' ומ"ש הפרי חדש שם.

ואסור לישב וכו'. שם דף ל"א אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה ופי' רש"י הנצבת עמכה משמע אף הוא עמה בעמידה ע"כ והתוספות כתבו שם דבין מלפניו בין מלאחוריו בין מן הצדדין ופירשו תשובות הגאונים דוקא ביושב ובטל אבל אם היה עוסק בקרית שמע וברכותיה וכיוצא בהם אפילו יושב שפיר דמי עמך משמע בתוך ד' אמות משום דכתיב עמכה מלא בה"א כלומר שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי אם בחמישית ע"כ ואיכא בינייהו דלרש"י ז"ל עלי היה בתוך ארבע אמות והיה עומד ושפיר דמי ולפירוש התוספות היה יושב והיה חוץ לד' אמות ודברי רבינו מבוארים שכתב ואסור לישב דהיינו ישיבה ממש אבל עמידה משמע דשרי מדלא כתב ואסור לעמוד ועיין להרב ב"י א"ח סי' ק"ב.

או לעבור וכו'. שם דף כ"ז מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאריב"ל אסור לעבור כנגד המתפללין איני והא רבי אמי ורבי אסי חלפי ומתרץ חוץ לארבע אמות הוא דחלפי ע"כ ורבינו העתיק לפניו משמע דבעי למימר דמן הצדדין לא נאסר וכן דעת הרבינו יונה וכ"כ מרן ז"ל ומ"מ הזוהר הקדוש פרשת חיי שרה כתב דלכל צד אסור לעבור והביאו המג"א שם.

לא יעמוד במקום גבוה וכו'. עד שהרי חלק רשות לעצמו. וכתב הראב"ד ז"ל ובכל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל ע"כ. פ"ק דברכות תניא נמי הכי לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג מקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל לפי שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וכתיב תפילה לעני כי יעטוף ופי' רש"י לעני דרך עניות ע"כ ואיכא למידק בהך ברייתא דאמאי כפל הדברים אלא במקום נמוך וכו' דמכלל לאו אתה שומע אין ואפשר דאתא לאשמועינן דגם במציאות דשרי במקום גבוה כגון אם היה גבוה יותר מג' ורחב ד' אמות אי נמי מוקף מחיצות מ"מ היינו דוקא כשאינו יכול לירד למטה אבל אם יכול לירד יותר טוב שירד דמקום נמוך בעינן טפי וזה לסברת הראב"ד ז"ל דאלו לדברי רבינו ומרן ז"ל קשה ואין לומר דאצטריך לומר אלא במקום נמוך משום דהוה אמינא דבמקום שהוא שוה שאינו גבוה ולא נמוך שפיר דמי ולזה אתא לאשמועינן דליתא דדוקא מקום נמוך בעינן דא"כ אמאי לא כתב רבינו דין זה דלתפילה בעי לכתחילה מקום נמוך והוא ז"ל לא הזכיר אלא איסור מקום גבוה והנראה בזה דרבינו לא היה גורס אלא במקום נמוך וכו' וכן נראה שהיתה גם כן גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי לא הביאו אלא תחילת הברייתא יעויין עליהם ומדברי רבינו נראה דס"ל דחילוק גובה ג' טפחים שייך בין לבנין בין למטה כסא וספסל שאם היה פחות מג' טפחים שרי ודוקא ג' טפחים ומג' ולמעלה אסור וכן הוא המשך דבריו לא יעמוד במקום גבוה וכו' ושוב פירש ואמר היכי דמי מקום גבוה לא ע"ג מטה וכו' ודלא כמוהר"י אבוהב ז"ל שהביא הרב ב"י או"ח סימן צ' דס"ל דמטה כסא וספסל אף בפחות מג' טפחים אסור יעו"ש. אלא דאכתי קשיא לי דמהכא משמע דבעי מקום נמוך לתפילה ואלו בפ"ק דתענית דף כ"ג גבי עובדא דאבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל דא"ל לדביתהו ניסק לאיגרא ונבעי רחמים אפשר דמרצה קוב"ה ואתי מטרא משמע דיותר טוב הוא מקום גבוה ואפשר דלא אמרו דבעי מקום נמוך אלא בשהקרקע אינו שוה וכיוצא אז אין להתפלל במקום גבוה שבו אלא במקום נמוך שבו. אבל כשהוא רשות בפני עצמו ושוה לא קפדינן בהכי כלל ודו"ק. וראיתי להפר"ח שם שהקשה מפ"ק דשבת דאמרינן התם כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה ואין לומר דקאי אגגות דוקא ולא אקרקע דהא בתוספתא קתני אין בונים ביהכנ"ס אלא בגובהה של עיר אלמא דמקום גבוה עדיף טפי וי"ל דהתם כיון שכל הצבור במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם וכו' ע"כ תורף דבריו. ואחר המחילה ההיא דפ"ק דתענית שכתבתי הויא תיובתיה דהתם יחיד הוה ולכך נראה כמ"ש ודו"ק.

היה בנין גבוה וכו'. כל מ"ש רבינו מכאן ואילך מסברא דנפשיה הוא וראויים הדברים למי שאמרן דכיון דהוי רשות בפני עצמו אין זה בכלל מקום גבוה וכו' וגם הראב"ד הודה לדבריו עיין למרן ז"ל אף דמדברי המגדל עוז נראה שלא הבין כן בדברי הראב"ד עיין עליו.

האומנים וכו'. רבינו הזכיר כאן כותל ונדבך ובגמרא פרק היה קורא ליתא אלא נדבך ובפ"א דקרית שמע הזכיר כותל ולא הזכיר נדבך וממ"ש בפירוש המשנה נראה דראש הנדבך היינו הכותל עצמו יעו"ש ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין בעל הבית שאמרו שם ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל והרב ב"י או"ח סימן צ' הביאו יעו"ש וליכא למימר דסמך אמ"ש לעיל לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל וכו' שהרי הרא"ש והתוספות ז"ל כתבו שם דאילן של זית ותאנה הוו כמו עליה דשרי לאומנים דוקא אבל לבעל הבית לא הקילו וצריך הוא לירד וי"ל דכיון שנתן טעם מפני שטרחן מרובה ור"ל וא"כ יתבטלו ממלאכתם מינה דבבעל הבית דליכא הך טעמא חייב לירד ועיין מה שכתבתי לעיל פ"ב דקרית שמע הל' ד'.

ומה הן מתפללין. שם דף ט"ז ברייתא כדברי רבינו ופירש רש"י אבל אין יורדין לפני התיבה אין רשאין לבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח ציבור שיש שם ביטול מלאכה יותר מדאי ע"כ ודין ברכת המזון האמור שם כבר ביארו רבינו פ"ב דברכות וכבר כתב הרב ב"י סימן ק"י דהאידנא אין דרך בעל הבית להקפיד בכך וכ"כ הגהות מיימוני פ"א ונושאין כפיהם גם כן אפי' עושין בשכרן ועיין להפר"ח שם.

השויית הקול וכו'. שם דף ל"א אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו' רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו. ומרן ז"ל הביא עוד מההוא דסוטה דף ל"ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפילה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ופי' רש"י שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם ע"כ עוד הביא הפר"ח ז"ל מהתוספתא דקתני יכול יהא משמיע לאזניו כבר פירשו בחנה וקולה לא ישמע ע"כ והביא עוד דברי הזוהר הקדוש שהזכירם הבית יוסף סימן קמ"א שמחמיר מאד בדבר שלא להשמיע קולו בתפילה כלל ושראוי לחוש לו יעו"ש והמגן אברהם שם הניח בצ"ע אם הרהר התפילה בלבו אם יצא או לא יצא עיי"ש ומסתברא דלא יצא ע"פ הנ"ל וק"ל.

אלא אם כן היה חולה וכו'. ברכות דף כ"ד המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר והני מילי ביחיד אבל בצבור אתי למטרד צבורא ע"כ. ונראה שמכאן למד רבינו דה"ה לחולה ופשוט הוא. והרב כנסת הגדולה שם כתב למה שנוהגים המאחרים לבא לבית הכנסת שעומד אחד מהם ואומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם והשאר בלחש דהיינו טעמא שלא להשמיע קולו בתפילתו וג' ראשונות ואחרונות מוכרח לומר בקול רם בשביל הקדושה וכדי שישחו הצבור במודים ואין זה בכלל קטני אמנה ולא נביא השקר כי אם מעבדי ה' החרדים אל דברו דומיא דמי שאינו יכול לכוין בלחש ושכן מצא להרלנ"ח והכלבו והרדב"ז סימן ק' כתב הטעם באמצעיות שאומרים בלחש מפני שצריך לשאול צרכיו בהם וכתב עוד דמנהג טעות הוא זה אלא יש להם להתפלל הכל בלחש ועיי"ש עוד מנהגים אחרים בזה.

כריעה כיצד וכו'. שם דף ל"ד ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחילה וסוף בהודאה תחילה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה וכתבו התוספות כדי שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים וחיישינן ליוהרא ע"כ וכן פסקו הפוסקים ז"ל ורבינו השמיטו ולא ידעתי למה ואולי לא פסק כן מדתניא התם דף ל"א אמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות ע"כ משמע דס"ל לר"ע דאין איסור בדבר כלל והתוס' והרא"ש שם נרגשו מזה והוצרכו לומר דההיא דאם בא לשחות וכו' בסוף כל ברכה קאמר דאסור אבל באמצע שרי והא דר"ע באמצע דוקא הוא דהוה עביד הכי אמנם רבינו דחיקא ליה מלתא לומר כן משום דסתמא קאמר כדר"ע מכל שכן דבאידך ברייתא לא קתני דאסור אלא מלמדין וכו' ומשום גזרה כמ"ש התוספות זה נראה לענ"ד בדעת רבינו ודו"ק.

וכשגומר התפילה וכו'. כתב מרן ז"ל נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו דף ל"ד אמר רבי חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפילה ע"כ וכן פסקו הפוסקים ז"ל עיין עליהם.

וכשהוא כורע וכו'. מימרא דשמואל שם דף י"ב.

במה דברים אמורים בהדיוט אבל כהן גדול וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל"ד) ונראה שכתב כן דלא לאפושי פלוגתא ומה גם דהוי רבי יהושע בן לוי גופיה ועיין למרן ז"ל.

ולמה נותן שלום וכו'. יומא דף ל"ד כלשון רבינו ולמה שקשה מזה לדין רוקק באמצע תפילתו שאם אינו יכול לזרקו לאחריו זורקו לשמאלו אבל לא לימינו עיין להרב ב"י או"ח סי' צ"ז והביאו מור"ם בהגה שם.

כל הכריעות האלו וכו'. מימרא דרבי יהושע בן לוי ורבי חנינא ורבא בברכות דף כ"ח ורבינו השמיט מ"ש שם דף י"ב כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא ופי' רש"י ז"ל כחיזרא כמטה הכל בבת אחת וכי זקיף שמגביה פניו יזקוף כנחש שמגביה הראש תחילה ואחר כך שאר הגוף וכן השמיט מ"ש שם פ' הוציאו לו אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם אבעי ליה למיקם וכל זה פסקו הרב ב"י או"ח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו אם לא שנאמר בדוחק דלא חש להזכירם כיון שהשכל מחייבם ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכעין ההיא דכתב רבינו בפרקין דף ה' עיי"ש. שוב ראיתי להרב מעיל שמואל שנרגש להדיא דכרע כחיזרא וכתב די"ל דרב ששת הוא דעביד הכי ממידת חסידות אבל לא מן הדין.

השתחויה כיצד וכו'. מגילה דף כ"ב ונראה דהיינו נפילת אפים שכתב רבינו אחר זה ודין הכריעה וכו' מבואר בברכות ג"כ דף ל"ד.

בהלכות עכו"ם. פרק ו' הל' ו' ז'.

ואין אדם חשוב וכו'. כתב מרן ז"ל דרבינו ס"ל דמאי דאמרו במגילה דף כ"ב דאביי ורבא הוו מצלו אצלויי קאי אתרווייהו בין אאסור רצפה בין אאדם חשוב דאינו רשאי ליפול על פניו ומצלו אצלויי שפיר דמי והכי הוו עבדי אביי ורבא וכו' אי נמי אע"ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושים כן מ"מ משמע דכל כי האי גונא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ע"כ מ"ש בדרך ראשון אתי שפיר לפי הש"ס שאחר מימרת רבי אלעזר וברייתא דרצפה מייתי הך עובדא דאביי ורבא וניצול ממה שהקשה הרא"ש על הרי"ף ז"ל שפירש דהיינו לענין אדם חשוב דוקא יעו"ש. אמנם לאי נמי שכתב קשיא לי דכיון דס"ל דקאי אברייתא דרצפה מעתה מנ"ל דגם כשהיה מתפלל על הצבור גם כן הוה שרי ליה למצלי אצלויי והיכי כתב דמינה איכא למשמע דבאדם חשוב נמי אי מצלי אצלויי שפיר דמי והרי הרא"ש ז"ל דס"ל דקאי ארצפה דוקא נראה דס"ל דבאדם חשוב אפי' בהטיה אסור וכן הטור בנו ז"ל גבי רצפה כתב היתר ההטייה וגבי אדם חשוב לא כתב שם היתר כלל נראה דאין ללמוד דין זה מההיך לכך נראה כדרך הראשון שכתב ז"ל. ועיין להפר"ח שם שחלק על הרא"ש והמחבר ואחר המחילה הדין עמהם לענ"ד נראה יעו"ש.

ומותר לאדם וכו'. כתב הרב לח"מ ז"ל דהוציאו ממ"ש שם דרצפה קמיה דרב הוה והקשו וליזיל לגבי צבורא וכו' וליפול על אפיה משמע דיכול אדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר שהרי התפלל רב במקום שבה הרצפה והיה יכול ללכת במקום אחר וליפול על פניו.

וביום הכפורים בלבד וכו'. ואין כן מנהגינו שאין אנו נופלים על פנינו בשום תפילה זולתי בחזרת מוסף כשאומר החזן והכהנים והעם וכו'.