אין מוציאין וכו'. משנה דף ל"ג אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפין ולא מן המים ורבינו נראה שמפרש מן הרעפין היינו מתכות וכו' ומן המים היינו הנפט החד וכו' ומן העפר היינו הכלי זך שהזכיר שהרי חמשה חלוקות תנן וחמשה הזכיר רבינו אמנם רש"י ז"ל פירש בענין אחר עיין עליו ולענין דינא כולם שוים לאיסור. ומ"ש בספרי רבינו

כגון שחוככין נוסח אחר כת"י שחופפין. ומ"ש

או מכין זו בזובנוסח אחר כת"י נמחקו אלו התיבות. ומ"ש

שהוא במים נוסח אחר כת"י שהוא כמים בכ"ף. ומ"ש

שמנידין נוסח אחר כת"י שמניחין. ומ"ש

או זכוכית נוסח אחר כת"י או כלי זכוכית. ומ"ש

נגהה לפשתן נוסח אחר כת"י נגהה כנגד הפשתן והיא נוסחא יותר מדוייקת.

אבל להמציא אש וכו'. הנה בגמרא איתא אין מוציאין את האור וכו' מאי טעמא משום דקמוליד ביום טוב ע"כ. אם כן על כרחך כשכתב רבינו אבל להמציא וכו' היינו הנולד שאמרו בגמרא אלא שכיון שעל כל פנים הוא צורך אכילה והוה לן למשריי הוצרך להוסיף נופך משלו משום שהיה אפשר להוציא אותה מבערב וכו' ולפי זה אזדא לה השגת הראב"ד ז"ל וכעין זו כתב הרב המגיד ז"ל ועיין עוד להרב לח"מ והרב מגן דוד [ט"ז] סי' תק"ב.

שהכיבוי מלאכה וכו'. בביצה דף כ"ב איתא בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות הנר מפני דבר אחר וכו' אמר ליה אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר אמר ליה ההיא רבי יהודה היא וכו' ופירש רש"י ר' יהודה דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יעשה לכם לכל צרככם וכו' ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא לבדו ע"כ. ורבינו פוסק לקמן הלכה ו' דאין מכבים את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית והיינו על פי מאי דאמרינן התם דהלכה כר"י ואין מורין כן כמ"ש התוס' שם וכתבו עוד דכדי שלא תתעשן הקדרה לא מקרי אוכל נפש ע"כ. מסכים הולך עם מ"ש רבינו כאן דאין בכיבוי צורך אכילה כלל דמשמע דאין שום מציאות שהכיבוי יהיה בו צורך אכילה וקשה קצת דתינח אם יש לו אש אחר שיוכל לסלק הקדרה משם ולבשלה במקום אחר אמנם אם אין לו אש אחר איך נאמר שיניח להתעשן הקדרה וימנע משמחת יום טוב וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שם שכתב והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדרה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלה על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל קדרתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ע"כ. והכי איתא נמי בקיצור פסקיו ז"ל וצריך לומר דרבינו ס"ל דדוקא המלאכות שדרך להעשות לצורך אוכל נפש ממש כגון שחיטה אפיה ובישול דהיינו על ידי הבערה שרי רחמנא דדייק קרא טפי הוא לבדו דוקא ועיין להרב המגיד לקמן ובמ"ש ז"ל פ"א דשאר מלאכות שאין דרכם לעשותם לצורך אכילה אף אם יתכן במציאות שעשאם לצורך אכילה לוקה עיי"ש.

אין מסלקין וכו'. נתבאר שם דף כ"ב מעובדא דעולא דקם שמעיה זקף לה לשרגא איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתאי ופי' רש"י זקיף לשרגא שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה ע"כ. ומ"ש רבינו ואין מסירין את השמן ממנו היינו מ"ש שם והמסתפק ממנו חייב משום מכבה וכתבו התוס' דהיינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא מצי לאנהורי כולי האי וכו' ע"כ. וכבר כתבתי בזה בהלכות שבת פ"ה דין י"ב עיי"ש.

ואינו חותך וכו'. משנה שם דף ל"ב ומבואר מדברי רבינו דבכלי דוקא אסור אבל ביד שרי והראב"ד ז"ל השיג על רבינו עיין להרב המגיד ז"ל ורש"ל כתב דהעולם נזהרין שלא למחוט כל עיקר ואין להקל ועיין להרב מג"א סימן תקי"ד וע"י ניפוץ ביד נראה דאין כאן חשש וכ"כ ז"ל.

אגודה של עצים וכו'. שם דף כ"ב. ויש נוסח אחר בדברי רבינו מדורה של אש כל עץ וכו' ונוסחתינו נראית עיקר וכן העתיק הרב ב"י סימן תק"ב.

אין מכבין וכו'. בעיא דאביי מרבא שם ופשט ליה לאיסור ודין הדליקה בשבת נתבאר בדברי רבינו בפ' י"ב דין ג' וכבר כתבו ז"ל דבזמן הזה שאנו שרויין ביניהם יש לחוש לסכנת נפשות ושרי כמ"ש הרמ"א סי' של"ד ועמ"ש שם.

ואין מכבין את הנר וכו'. שם כדברי רבינו והרב מגן דוד [ט"ז] סי' תקי"ד האריך בזה וכתב דמן הדין הוא מותר אלא שאין מורין כן עיין עליו שאין דבריו מוכרחים אחרי המחילה מסתמיות הפוסקים ז"ל.

מותר לטלטל הנר וכו'. בשבת דף מ"ה נתבארו דברי רבינו. ומ"ש בספר רבינו

ואין גוזרין בנוסח אחר כת"י ואין חוששין ואיסור הנחת הנר ע"ג דקל נתבאר ג"כ שם וכו' ועכשיו מצאתי נוסח אחר כת"י ואסור להניח הנר ע"ג דקל מערב יו"ט והנאני הרבה גירסא זו שבזה מתורץ כל מה שהקשתי בפ"ה דהלכות שבת דין י"ז עיי"ש ודייקי נמי דברי רבינו שסיים שמא יבא להשתמש במחובר ביו"ט דהך ביו"ט תניין הוא מיותר דבהא קעסיק ואתי אלא דבערב יו"ט היא הנוסחא הנכונה ואמיתית ע"פ הדין ושלי"ת.

אין מעשנין וכו'. משנה וגמרא בביצה דף כ"ב וכחכמים וכן פירש רבינו שם ויש נוסח אחר כת"י שכתוב שם ואפילו להריח בה ואין מכבין את האש ואין צ"ל את הבית או את הכלים ונראה שהיא נוסחא מוטעית והרב ב"י סי' תקי"ד הביא מחלוקת התוס' וס' האגודה אם מותר לכסות האש באפר ביו"ט כדי שימצאו אש למחר. ולענ"ד נראה שנלמד בק"ו מדין זה דהכא אין כוונתו לכבות אדרבא רצונו שיבעיר האש כדי לעשן ותעלה תמרתו ואפ"ה כיון דהוי פסיק רישיה שהוא מכבה אסור בכיסוי האש באפר שאינו רוצה שיבעיר דאז הוא כלה והולך אלא כוונתו שישמר חומו ומצד הפעולה הוא כבה קצת בהכרח לא כ"ש שיאסר. גם ראיתי להרב עטרת זהב שם שכתב שהעולם נהגו איסור ואין לשנות.

ומותר לעשן הפירות וכו'. מסקנא דרב אשי דף כ"ג מידי דהוה אבשרא אגומריה ודין מיתוק החרדל וכו' שבת דף קל"ד ועיין מ"ש בפרק הקודם דין י"ז.

כדי שלא תתעשן הקדירה. שם ויש חולקין בזה שאם אין לו מאכל אחר הרי ימנע משמחת יו"ט [והו"ל מידי דהוה אבשרא אגומריה] ומשמע דרבינו ס"ל דמכשירי אוכל נפש אע"ג דא"א לעשותן מבערב אסירי וכמ"ש הרה"מ. וקשה קצת דא"כ אמאי התיר רבינו בפ"ג דין י"ב לדוך התבלין כדרכם וכו' הא התבלין אינן אלא להכשיר האוכל אם לא שנאמר דשאני תבלין דהם עצמן נאכלין והוו להו כאוכל גופיה וכ"כ הרב לח"מ. ועיין מ"ש בדין ב' ובפרק א' דהלכות ערובין דין י"א.

אין נופחין וכו'. שם דף ל"ד וכתבו התוס' ז"ל דמשמע דאפי' מפוח של בעל הבית קאמר ויש ליזהר שלא לנפח בו כלל מיהו העולם נהגו בו היתר ע"י להפכו מלמעלה למטה וכו' ע"כ. וממ"ש רבינו שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין משמע קצת דבשל אומן קאמר אך אינו מוכרח כלל דקרוב לודאי שלא כתב כן אלא כלפי האיסור לא כלפי המפוח עצמו ומכ"ש שלא התיר כי אם בשפופרת ופשוט.

אין עושין פחמין וכו'. משנה ומימרא דבר קפרא דף ל"ב ורש"י ז"ל פירש אין עושין פחמין דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ע"כ. ומ"ש בספרי רבינו ולא מהבהבין אותו בנוסח אחר ולא מהבהבין אותו באור ובנוסח אחר נמחק כל החלוקא הזאת.

אין שוברין וכו'. משנה שם ופי' רש"י כשצולין דגים על האסכלה חותכין קנה או קש שבולין או שוברין חרסין או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הנייר ע"ג האסכלה מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. ומ"ש רבינו לצלות בו מליח פי' רש"י דג וגם בחלוקה דנייר הוזכר מליח במתניתין ורבינו השמיטו אפשר דס"ל דדברו בהווה ולאו דוקא.

שפוד שנרצף. בגמ' איתא תחילה שנרצם ופירש רש"י שנשבר ראשו ותו איתא התם אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב פשיטא וכו' ופירש רש"י נרצף נתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ע"כ. ורבינו השמיט חלוקה דנרצם ועם מ"ש הרב המגיד הוא מתורץ שכתב דדעת רבינו אפילו במציאות שאינו ראוי לצלות בו אסור ואם כן כל שכן נרצם שאמרו שם ועיין למרן ז"ל בפסקת אין משחיזין וכו'.

שני כלים וכו'. היינו מתניתין דאין פוחתין את הנר דאיתא התם וגם בפירוש המשנה כתב וז"ל נר ידוע והנרות שלהם היו עושין אותן זוגות וחותכין אותן אחר עשייתן ע"כ.

אין משחיזין וכו'. שם דף כ"ח ודקדק ז"ל לכתוב במשחזת שלה משום דבמשחזת של עץ או חרש או אבן מותר מן הדין ולא נאסר אלא במשחזת המיוחדת לזה דוקא והכי איתא התם ומתבאר עוד שם דלהעביר השמנונית המודבק בסכין מותר גמור הוא ומורין כן לרבים וצ"ל דכיון שכתב שאין מורין לחדד דהיינו להשחיז משום גזרה מינה דלהעביר השמנונית שאין כאן שום חידוד לצורך חיתוך הסכין מורין וכ"כ מרן ז"ל ושם האריך בדעת רבינו והרי"ף ז"ל אם דעתם לפסוק כרבנן או כר' יהודה במכשירין שא"א לעשותו מערב יו"ט עיין עליו ובגמ' אמרו עוד דע"ג חברתה שרי ומשמע דמורין ורבינו השמיטו נראה דס"ל דנכלל במ"ש דלחדדה ע"ג חרש או אבן שרי ואין מורין ודו"ק. ומ"ש בספרי רבינו

אין מורין דבר זה לרבים נוסח אחר כת"י ואין מורין דבר זה ברבים.

מפני זה אסרו להראות סכין לחכם. נוסח אחר כת"י לראות סכין לעם הארץ ובנוסח אחר לראות סכין ביו"ט ועיקר הדין שם דף כ"ח ועיין להרב המגיד ז"ל.

אין מבקעים עצים וכו'. משנה וגמ' דף ל"א ומ"ש הרב המגיד ז"ל ובגמ' גבי קופיץ לישנא בתרא וכו' ע"כ. פירוש דבלישנא בתרא הקופיץ הוא שיש לו זכרות ונקבות דאילו ללישנא קמא הקרדום הוא והקופיץ אין לו אלא זכרות והכל לפי המקומות כמ"ש ז"ל ונראה פשוט ויש מי שכתב דלישני פליגי אהדדיה ולא ידעתי איך שייך זה דלענין דינא הכל שוה.

ולמה אסרו בקורדום. כתב הרב המגיד ז"ל אלא שנראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים וכו' ע"כ. וקשה קצת דמאין משמע כן אי משום שכתב ולמה לא נאסר הביקוע וכו' מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל וכו' אדרבא מלשון זה משמע דשרו הכל אטו שיפגע בעץ עב וכו' אם לא שנאמר דמדחזינן שלא התירו אלא בדוחק שמא ימנע וכו' אם כן בעצים דקים דאין בהם שום חשש והם ניסקים בטוב ממילא יאסר. ומ"ש בספרי רבינו

ולמה לא נאסר הבקוע כללבנוסח אחר כת"י הבקוע לגמרי. ומ"ש

לפיכך התירו לבקע נוסח אחר כת"י לבקע העצים.

לא תכנס אשה וכו'. שם דף ל"ג. וכתב הרב המגיד ז"ל שהוא עץ לח ורטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו וכו' ע"כ. וקצת קשה דכבר כתב רבינו לעיל פ"ב הלכה י"ג דקוץ רטוב אסור לעשותו שפוד וכן ראיתי שהקשה הרב לח"מ ז"ל ולכאורה הוה משמע מלשון רבינו שם שכתב לעשות כמו שפוד וכו' דיצטרך איזה תיקון אמנם אם עושיהו שפוד כמו שהוא שפיר דמי והיינו אוד שכתב כאן. אמנם אין הלשון מוכרח ובגמרא נמי לא משמע כן אמנם מוכח שם שאינו כל כך לח וגם לא יבש. והכי איתא התם דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים משמע שהוא ראוי קצת להסקה כאמור. ואם כן מתרצא קושית הרב דהכא איירי באינו יבש כל כך אלא ראוי להסקה על ידי הדחק ולכך העתיק רבינו אוד סתם דמדקאסר ליה משמע דאינו יבש גמור ומדלא פירש נמי שהוא לח משמע שאינו רטוב גמור אמנם עם כל זה אין נראה כן מדברי הרה"מ ז"ל ולא ידעתי מי הכריחו לפרש דברי רבינו כן. ודין סמיכות הקדרה וכו' נתבאר ג"כ שם.

מסלקין תריסי חנויות וכו'. משנה דף י"א ופירש רבינו שם תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות וכו' והרב המגיד ז"ל הביא פירושים אחרים מרש"י והרשב"א ז"ל ועיין להרב ב"י סי' תקי"ט.

כלים שהם מפוצלין וכו'. משנה דף כ"א ואוקמוה בגמרא במנורה של חוליות ועיין להרב ב"י שם ולרבינו פכ"ו דהל' שבת דין י"א. ומ"ש בספרי רבינו

מעמידין אותה ביו"טבנוסח אחר כת"י מעמידין אותן ונראה שהיא נוסחא יותר מדוייקת.

אבנים של בית הכסא וכו'. שם דף ל"ב. ומ"ש בספרי רבינו

בנין עראי הוא נוסח אחר כת"י כגון בנין עראי הוא. ומ"ש רבינו

ומשום כבודו לא גזרומשמע דר"ל כבוד הבריות וכן פירש רש"י אמנם הרא"ש ז"ל פירש כבודו של יו"ט.

העושה מדורה וכו'. מימרא דרב יהודה דף ל"ב וכתב מרן וז"ל על מ"ש הרב המגיד שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכים לאויר שתחתיו קשה שהרי בצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ"ע עכ"ל ונראה לעניות דעתי לומר עמ"ש התוספות שם ד"ה מלמטה למעלה וכו' שהקשו כעין קושיא זו ותירצו וז"ל וכן פירש ר"ח גבי ביעתא כגון שיש בצים מכאן ובצים מכאן ואחת על גביהם והאור תחת אויר וכו' ע"כ. הרי דלפירוש זה צריך הוא לאויר הבצים וקפיד עליה כדי שיהיה האור שולט ביניהם לצלותם היטב. ומ"ש בספרי רבינו

אלא או שופך בנוסח אחר כת"י או שופת ונוסחתינו עיקר.

ומכניס האבנים. נוסח אחר כת"י ומניח האבנים.

מסירין זבובים וכו'. שם דף כ"ג מקרדין את הבהמה וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' שמסירין הזבובים בכלים קטנים וחדים שלפעמים עושין חבורה ע"כ. והוא פירוש רש"י והר"ן ז"ל אמנם רבינו בפירוש המשנה לא כתב כן. וכבר נתעורר על זה מרן ז"ל והוא דבר תימה על הרב המגיד ז"ל.

ואין מילדין וכו'. משנה בשבת דף קכ"ח ומימרות בגמרא ופי' רש"י נופח לו בחוטמו שנחיריו סתומין לו ברירין.

מותר לזלף משלייתה. בגמ' אמרו מי שלייתה ופי' רש"י מי שליא שורין את השליא במים ורבינו נראה דגריס משלייתה תיבה אחת. ובול מלח פי' רש"י מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמת את הולד אם רחקתו.

לפי שאינה צריכה. היינו מ"ש בגמרא דטמאה לא מרחקא ואי מרחקא תו לא מקרבא ודו"ק.

כלי שנטמא וכו'. ביצה דף י"ז אמתניתין איפליגו אמוראי בטעמא דמלתא טובא ורב ביבי אמר טעמא שמא ישהא ופסק כוותיה משום דתניא כוותיה התם ובפכ"ג דהלכות שבת דין ח' נתן טעם רבינו מפני שהוא כמתקן כלי והוא טעם רבא כדאיתא התם וכבר נתעורר בזה מהר"ם בן חביב סי' נ"ג עיין עליו ועיין מה שכתבתי אני הצעיר בפכ"ג דהלכות שבת שם.

להטביל מים שבו. נוסח אחר כת"י להטבילו במים שבו.

כלי שהיה טהור וכו'. שם ומטבילין מחבורה לחבורה ופירש שם רבינו מחבורת תרומה לחבורת שלמים והם דברי רבינו חננאל שהזכיר הרב המגיד ז"ל. ובדף י"ט אמרו כיצד מחבורה לחבורה היה אוכל בחבורה זו ורוצה לאכול בחבורה אחרת הרשות בידו ורש"י ז"ל פירשה לענין פסח עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו

מטבילות מעלות שאר הטמאות. בנוסח אחר כת"י מטבילות שאר המעלות ונוסח אחר מעלות שאר הטומאות.

כלי שנטמא וכו'. שם דף ס"ו. ומ"ש ומדלין בדלי וכו' שם ועיין להרב המגיד שהליץ בעד רבינו למה שהקשו עליו.

נדה שאין לה בגדים וכו'. שם וכן פסק רבינו פרק א' דהלכות מקואות דין ז' ומבואר הדבר דדוקא כשהבגדים הם רפוין שאם הם מהודקין הויא חציצה וכמ"ש הרב ש"ך יו"ד ס"ס קצ"ח ומינה לדין יו"ט שאם הם מהודקין אין כאן אגב דמדלא סלקא לה טבילה נראה שטובלת הבגדים להדיא וק"ל.

דברים רבים וכו'. משנה דף כ"ז ובגמרא כדברי רבינו וכן פירש רבינו שם ורש"י ז"ל כתב שם דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא ע"כ. ודבר זה הוא בנחמיה סי' י"ג שהיו מביאים ממכר בשבת והוא הוכיחם על זה. ומ"ש בספרי רבינו

לא יאמר זה אני בנוסח אחר כת"י לא יאמר זה לזה אני והיא נוסחא נכונה.

לא ישקלו במאזנים וכו'. משנה דף כ"ח ושם נתבאר דין טבח אומן ובנוסח אחר כת"י כתוב בדברי רבינו וטבח אומן אסור לשקול בשר בידו וכו'.

ואין מטילין חלשין וכו'. שבת דף קמ"ח ובנוסח אחר כת"י ואין מטילין חלשין על המנות ביו"ט אבל מטילין וכו'. וכבר ביאר הרב המגיד ז"ל כוונת רבינו שמפרש מה שאמרו בגמרא מאי אבל לא על המנות של חול ביו"ט דרוצה לומר מנות של חולין וכו' ע"כ. וקשה לפירוש זה טובא חדא דאם כן היכי פריך עלה פשיטא בשלמא לפירוש רש"י כיון שהמנות הם של אתמול והוה אפשר קודם יו"ט מהיכא תיתי לן להתיר ולהכי פריך פשיטא אבל לפירוש רבינו שהם חולין לא שייך להקשות פשיטא דאפשר דלא היה יכול לעשותו מאתמול והרב לחם משנה הקשה עוד דלמאי איצטריך למתני אבל לא על המנות כיון דכבר השמיענו ברישא מפיס אדם עם בניו דמשמע דוקא בניו ולא אחר גם בדברי הגמרא יש לתמוה למה דקדקו מרישא וכו' הרי מפורש הוא במשנה אבל לא על המנות ולמה לי לאהדורי בתר דיוקא ע"כ. ונראה לענ"ד לדעת רבינו דהיא גופא פריך הש"ס דמעיקרא כדלא הוה ידע מה רוצה לומר אבל לא על המנות דייק ממפיס אדם עם בניו וכו' ובתר הכי בעי מאי אבל לא על המנות ומתרץ של חולין והשתא פריך ליה בעצם פשיטא דכבר אשמועינן כן מדיוקא דרישא מפיס עם בניו דוקא דהא עם אחר לא ואם כן למאי איצטריך למתני להדיא ואהא מתרץ דאפי' הכי הוה סלקא דעתין דשרי אף עם אחר מכח הסלקא דעתין שהמשיל ישראל למריבי כהן דאתו לאינצוי ומאי דקתני מפיס עם בניו דבר בהווה ורגיל והוא הדין עם אחרים קמ"ל ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון. וראיתי להתוס' יו"ט שם שהבין מדברי הר"ן ז"ל שפירש כוונת רבינו כפירוש רש"י ז"ל דאבל לא על המנות של חול ר"ל של קדשים של אתמול וכו' ותמהתי הרבה איך עלה על דעתו דעת עליון להבין כוונת הר"ן כן דאי אפשר בשום פנים לפרש כן בדברי רבינו כמבואר למעיין בקל. אלא שגגת המדפיס גרמא ליה להא מלתא שכשכתב הר"ן ז"ל אבל לא על המנות של חול קאי אדברי הרי"ף ז"ל שהעתיק דברי הש"ס והם שני לשונות הראשון הוא על דברי רבינו לסיום מ"ש למעלה והשני על דברי הרי"ף וקל להבין הרבה.

לא יאמר אדם לטבח וכו'. שם וקשה קצת דכבר מבואר זה במ"ש למעלה כיצד אין פוסקים דמים לכתחילה על הבהמה וכו' וכן הקשה התוס' יו"ט אמתניתין עיי"ש אם לא שנאמר דהייתי מחלק בין כשעושה כן בבהמה שלימה דנראה כדרך מקח וממכר לחלקים קטנים דאין נראה כ"כ.

וכן לא יקח מבעל החנות וכו'. דף כ"ט ומרן ז"ל כתב דהטור ורבינו ירוחם כתבו דרבינו אוסר במיוחד למידה וכתב ז"ל דנוסחא משובשת נזדמנה להם ע"כ. ונוסחא זו מצאתיה לרבינו בפירוש המשנה עיי"ש אמנם כאן כתוב כדברי מרן בכל הנוסחאות שלפנינו.

הנחתום מודד וכו'. שם ופשוט דלאו דוקא נחתום דה"ה כל אדם וכ"כ הרב המגיד ז"ל והרב ב"י סי' תק"ד העתיק מותר כל אדם וכו'. ודין הקמח וכו' פסקו ג"כ הרב ב"י סי' תק"ו וכתב הרב מג"א שם משום דהוה אפשר מערב יו"ט.

ומותר ליקח וכו'. משנה שם דף צ"ט ועיין להרב המגיד ז"ל.

הולך אדם וכו'. ברייתא שם ופירש רש"י הרגיל אצלו שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פיסוק דמים. פטם המפטם עופות ע"כ. ובנוסח אחר כת"י נמחק בדברי רבינו חנוני ואין שם אלא רועה ופטם ומבואר דדין זה נאמר בין ברועה או פטם גוי בין ישראל ובלבד שלא יהיה דבר שיש במינו במחובר או חשש שניצוד היום או שנולד דאז אין לסמוך על הגוי וכ"כ הרב המגיד והביא עוד דהרשב"א התיר ליקח בצים מגוי בלילי יו"ט של גליות או בליל ראשון של ר"ה משום דיולדת בלילה מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן וכו' ע"כ. והרב ב"י סימן תקי"ז לא חילק בזה.

הלואת יו"ט וכו'. פלוגתא דאמוראי בשבת דף קמ"ח ושקלא וטרייא התם ובתר הכי אייתו דרב איויא שקיל משכונא ורבא בר עולא מערים אערומי ופי' רש"י שקיל משכונא בשעת הלואה מהלואת יו"ט מערים אערומי לאחר יו"ט ליקח ממנו שום חפץ ומעכבו ע"כ. ומזה משמע דס"ל דלא ניתנה ליתבע מטעם דאתו למכתב כדאיתא התם אכן התוספות פסקו שם כמאן דאמר ניתנה וזו היא דעת רבינו וכן פסק הרב ב"י סי' תקכ"ה.

אע"פ שאין מגביהין וכו'. שם דף י"ב ועיין בפ"ג דין ח' ובפכ"ג דהלכות שבת דין ט' וי"ד.

ואין צ"ל וכו'. כתב הרב המגיד פי' אצ"ל המתנות שהרי אפילו להפרישן לכתחילה מותר לפי שאינן אסורות לזרים ואינן טובלות קודם הפרשה וכו' ע"כ. משמע מדבריו דלא קאי אלא אזרוע לחיים וקיבה שנקראים מתנות דאילו חלה אינה נקראת בשם זה וכדתנן התם חלה ומתנות וכו' ופי' רש"י מתנות הזרוע והלחיים והקיבה ע"כ. והוא מוכרח שהרי כתב עוד שאינן אסורות לזרים ואילו חלה תנן בסוף פ"ק דחלה החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים וכו'. ובפ"ט דהלכות ביכורים דין כ' וכו' פסק רבינו דמותר הכהן להאכיל הזרוע לחיים וקיבה לזרים וא"כ קשה דמה טעם נתן הרה"מ לחלה אם לא שנאמר דלא הוה גריס הרה"מ חלה כאן דבאמת כבר ביארו רבינו בפ"ג דין ח' עיי"ש. או שנאמר דהרה"מ לא הוצרך לפרש אואין צריך לומר שכתב רבינו לענין החלה דכבר הוא מבואר כנ"ל בפ"ג. והוצרך לפרש להמתנות שעדין לא הוזכרו בדברי רבינו כלל ודו"ק.

גבאי צדקה וכו'. בירושלמי וברייתא במסכת דמאי פ"ג עיי"ש.