אם היה זכר וכו'. מדנקט י"ב חדש והוא לשון הגמ' ג"כ משמע דאף אם היתה השנה מעוברת בי"ב חדש סגי אמנם הש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ג כתב דהרב תורת חטאת וספר אפי רברבי כתבו דבשנה מעוברת צריך י"ג חדש ע"כ ואף שלא זכינו לראייתם ז"ל אפשר דנ"ל מההיא דר' שמעון בן אלעזר דימות החמה היה וכיון שעברו ימות הצנה מיד מת נראה דבעינן ימות החמה וימות הצנה שלמים ואף דמנקיט לחומרא עדיף מ"מ בעיקר הדין יש להקשות דאם איתא למה הזכירו י"ב חדש היה לו לומר שנה ואז יכלול עיבורה וההיא דימות הצנה יש לדחוק דאין הכוונה שישלימו ימות הצנה דוקא אלא מקצתן ככולן קאמר וכן דעת הפר"ח שם והביאו ראיות לדבר עיי"ש.

ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף וכו'. מפשטן של דברי רבינו נראה דיש שנוי בין בהמה לעוף דבהמה כיון שילדה אף שהיתה מעוברת בשעה שנטרפה מ"מ הלידה לחודה מצילה מהטרפות משא"כ העוף דבעינן שתלד כל הביצים ואח"כ תטעון מחדש ותלד ובאמת פשט דברי הש"ס כן שהרי אמר רב הונא סימן לטריפה י"ב חדש וכו' סימן לטריפה כל שאינה יולדת וגבי עוף אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן אמנם כל הפוסקים ז"ל שראינו ושמענו לא חילקו בין עוף לבהמה דלעולם בשניהם בעינן עיבור חדש אחר שנולד בה הספק וא"כ בהכרח צ"ל דמה שהוצרך רבינו לפרט העוף אינו אלא לאשמועינן דאינה כמו הבהמה שדי לה בלידה אחת אלא צריכה להטיל כל הביצים שיש בה ושוב תטעון פעם אחרת גם י"ל דלישנא דגמרא נקט ודע שהפר"ח יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ו כתב שהעיבור לבדו הוי ראיה להוציאה מידי טריפה כגון אם שחטוה ונמצאת מעוברת ומ"ש טריפה אינה יולדת היינו שאינה מתעברת שאם מתעברת הוי יולדת שבכלל העיבור הלידה ונסתייע מההיא דאי הדרא וטענה שריין אלמא דבטעונה לחוד סגי וכו' וכתב שכן מצא בהר"ן ז"ל עיין עליו.

וכמדומהשהפר"ח לא ראה דברי רש"ל סי' פ' במקומו שכתב וז"ל והא דקאמר ותלד נראה בעיני דדוקא תלוי בלידה וכן בגמ' לא הזכירו אלא לידה וכ"כ הרי"ף לקמן בנקבה אם ילדה תוך י"ב חדש וכו' משמע דבעיבור לא תלי מידי ומה שהזכירו הרב הלכות גדולות עיבור בא להשמיענו שצריכה להתעבר אחר שנטרפה וכו' וכ"כ הרמב"ם להדיא בנקבה עד שתלד והיינו טעמא שאפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה וכו' ע"כ הרי שהוכיח כן מדברי הרי"ף ורבינו ז"ל ולישנא דגמרא מסייעתן ותיקן דברי ה"ג ז"ל שלא הזכיר אלא עיבור מעתה ההיא דאי הדרא וטענה שריין הכוונה מבוארת שהוא ע"י הלידה דמהיכן נדע שטענה אלא ע"י הלידה ונקט הך לישנא משום דאף שעדין לא הטילה כל הביצים אלא אחד לבדו שרייא והיינו טענה דקאמר ודוחק גמור הוא לומר דאיירי בשחטה ומצאה מעוברת דבשופטני עסקינן ששחטוה ותאסר לגמרי. גם דברי הר"ן שהביא הרב ז"ל נמשכין ע"פ דרך זה שכתב שם בהא דאי הדרה וטענה וכו' שאין הטריפה מתעברת ולא טוענת ביצים ע"כ והיינו ע"פ האמור וכן כתב הש"ך שם והכנה"ג בשם הדמשק אליעזר דף קנ"ג ע"ד הרי כל הנביאים מתנבאין בסיגנון אחד דעד שתלד קאמר וכדברי רבינו להדיא וק"ל.

ואסור למכור וכו'. יש להסתפק אם מותר לשלחה על פני השדה או כיוצא. והנה ראיתי להרשב"א ז"ל בתורת הבית דף ע"א שכתב וז"ל ולענין ספק דרוסה וכו' וכן אסור להניחה לנפש חיה שמא יצודנו ישראל והוא לא ידע וכדאמרינן גבי צפור מצורע המשולחת דשרי דאי לאו לא היתה התורה מצוה לשלחה דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ע"כ וראיה זו איני מכיר דמשולחת דמצורע אילו היתה אסורה היה איסור בריא וודאי ואז אין כאן אלא ספק אחד שמא יצודנה הישראל משא"כ בספק דהוי ספק ספיקא ספק שמא יצודנה ישראל ואת"ל שיצודנה ישראל שמא תהיה כשרה דהרי אינה אלא ספק שקול והוי נמי מתהפך. מיהו הראיה האחרת שהביא ז"ל מההיא שרקפא דספק דרוסה דאתא לקמיה דרב וכו' דקאמר לישדינהו וכו' ומשני מפרחן וסלקן ע"כ הוי ראיה גמורה אף דיש לצדד דספק דרוסה שאני משאר ספיקות. אך ראיתי להכנה"ג יו"ד סי' נ"ז אות נ"ד בהגהות הרב ב"י שצדד דאפי' בספק דרוסה איכא למימר הספק ספיקא הנ"ל עיין שם ומ"מ נראה דאין לסור מדברי הרשב"א ז"ל כי רב גובריה.

לפיכך ריאה וכו'. עיין הרמ"ך ועיין מ"ש בפי"ז דין ה'.

יש מקומות וכו'. עיין למרן ז"ל ושם הביא דברי מהר"י בן חביב שכתב דבנסרכה לבד היא כשרה בתנאי שתהיה הסרכה כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם ע"כ והוא היפך מ"ש מרן לעיל דמשמע דמהאי טעמא אפילו שהיתה הסרכה בעצם כשרה והיה צודק שיאמר לשון אבל כיון שמהר"י בן חביב חולק אלא י"ל דלא כתב לשון אבל מפני שדברי רבינו שקולין ולכך הוא מצדד בדבריו ולא הביא דברי מהר"י בן חביב אלא לטעם ההיתר בנקב כשהיא אדוקה בבשר וידוע דרבינו אינו מחלק בין נקב גמור לסרכה כדלעיל פ"ז עיי"ש.

ומעולם לא שמענו וכו'. והרב כנה"ג יו"ד סי' [ל"ט] הביא פוסקים שסוברים דאם נמצאת ריאת העוף סרוכה שהיא כסרכות הבהמה עיין עליו.

וקודם שיבדוק וכו'. כאן כתב רבינו בא כלב או גוי ובפ"ו דין י"ד כתב בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בו והרי הם נקובין אחר שהניחן תולין בו ומותרת ע"כ ולא הזכיר גוי ולכאורה י"ל דכאן שנאבדו תלינן לקולא דרוב בהמות כשרות ואפי' בדיקת הריאה אינה אלא מדרבנן משא"כ שם שנמצאו הבני מעים נקובין כיון דיש ריעותא לפנינו אין לתלות בגוי שאין דרכו לנקוב משא"כ זאב או כלב שדרכם לשוך בשיניהם יש לתלות בהם וכשרה. עוד נראה לחלק בדעת רבינו דשם לא התיר בהחזירן נקובין אלא בבני מעים דהיינו הדקין דכיון שאין דרכן לינקב תלינן בזאב או כלב משא"כ הריאה שהיא עלולה לסרכות ונקבים יש לחוש אפילו שהיתה בפי הזאב או הכלב וכן נראה דרבינו שם לא איירי אלא בבני מעים ולא בריאה כלל וכאן התיר אפילו בריאה משום שאין לנו שום ריעותא ודאית וקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אף שמדברי הרשב"א בתשובה סי' י"ג נראה דההיא דבא זאב ונטל אף בריאה קאמר שגם היא בכלל הבני מעים ואפ"ה לא חיישינן משום דעיקר בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן עיי"ש ורבינו ירוחם ז"ל נתיב ט"ו ח"ג שכתב יש מפרשים כי דוקא בבני מעים וכיוצא בהם אבל הריאה דשכיחי בה טרפיות לא תלינן לקולא אם נטלה כלב או גוי ולא החזירה או החזירה נקובה קודם בדיקה ורוב הפוסקים הסכימו כי ה"ה בריאה דבחזקת כשרות מוקמינן לה וכן עיקר וכו' ע"כ ולא ידעתי מי הם רוב הפוסקים שהקילו אפי' בריאה ואפילו החזירה נקובה ואפילו גוי שהרי רבינו מבואר יוצא מדבריו שלא הזכיר גוי אלא בלא החזירה ובהחזירה לא התיר אלא בזאב או כלב כנ"ל וכבר ראיתי להרב ב"ח יו"ד סי' ל"ו שחלק עליו במה שהתיר אפילו גוי עיי"ש והרב ש"ך שם נדחק ליישב דברי רי"ו עיי"ש.

יש מקומות וכו'. עיין הרמ"ך ורבינו סמך על המעיין ולא הוצרך לבאר.