חיה טהורה או עוף. הוא לשון המשנה פרק כסוי הדם וכתבו התוספות דבא למעוטי בהמה דלא נימא בהמה בכלל חיה ע"כ. ולכאורה קשה דא"כ ליתני הכי בפי' כסוי הדם נוהג בעוף ובחיה אבל לא בבהמה כדתני גבי גיד הנשה ונוהג בבהמה ובחיה וכו' ואינו נוהג בעוף וראיתי להכנה"ג סימן כ"ח שהקשה על התוס' וכו' ולדידי אני הצעיר אין כאן קושיא דבגיד הנשה לא תני ואינו בעוף משום שהייתי טועה בו דמאחר דתני דנוהג בבהמה ובחיה משמע דבא לאפוקי עוף אלא תני עוף לאשמועינן טעמא מפני שאין לו כף ופירש"י הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול ואגב ארחין קמ"ל שאם ימצא עוף שיש לו כף עגול אסור וכן בבהמה אם תמצא שאין הכף שלה עגול אין לוקין עליהם כמ"ש רבינו פ"ו דמאכלות אסורות עיין עליו.

לא נאמר אשר יצוד וכו'. הוא מהתוספתא דתורת כהנים הביאה הרב כנה"ג שם ופלפל הרב בדברי הרב לח"מ בזה עיי"ש אך האמת נראה שדרכו של רבינו להביא הדרשה היותר מכוונת אצלו כשאין נפקותא לענין דינא וק"ל.

שחט חיה וכו'. תוספתא פ"ו השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי לההקדש ע"כ ורבינו נקט הקדישן דמשמע דקאי אגוף אחיה או העוף משום דאין דרך להקדיש הדם דמה יעשה בו לכך נקט סתמא ומינה נלמוד ג"כ דה"ה לדם אם יתכן.

כלאים וכו'. כבר הארכתי בזה בס"ד פ"א דמאכלות אסורות דין י"ג. ומ"ש

חייב לכסות לאחר שבת פי' אם רשומו ניכר כמ"ש בדין ט'.

דם שנתערב וכו'. במשנה קתני דם חיה ופירש"י דם הקזה של חיה ורבינו בפי' המשנה כתב חיה טמאה ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן דהא יש כמה מיני דם חיה טהורה שאינו חייב בכסוי כמ"ש בדין י' וגם לא ידעתי למה השמיטו כאן ואולי משום דלא שכיח ופשיטא דה"ה לדם בהמה וכיוצא ומדלא חילק רבינו בדם שנתערב וכו' בין נפל דם תחילה לנפל בסוף הורה לנו דאין חילוק לענין כסוי הדם והם דברי רב פפא בגמרא וחילוק רב לענין פסולי המוקדשין וכבר פסקו בפ"ב דפסולי המוקדשין עיין שם ועיין עוד מ"ש בס"ד בדין י"ד.

דם הניתז וכו'. להשגת הראב"ד ז"ל עיין להתוס' שם שדברי רבינו נכונים ומשמע דצריך לגרור הדם מעל הסכין וליתנו על גבי עפר לכסותו דהא קי"ל כההיא דרב נחמן עיי"ש.

וממ"שבדין י'

אין חייב בכסוי וכו' הנה רבינו השמיט איזה חלוקות שנשנו שם דהיינו שוחט לע"ז וזו אפשר משום דמק"ו אתיא ונוחר ומעקר משום דהיינו שוחט ונמצא טריפה וקדשים בחוץ השמיטו ג"כ וכתב מרן ז"ל דהשמיטו משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונין כסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל ע"כ. ואחרי המחילה הראויה דברים תמוהים הם דאיך הוה משמע דקדשים בפנים טעונים כסוי הלא לעיל דין ב' כתב רבינו שנוהג בחולין ולא במוקדשין וסתם מוקדשין הם בפנים דהא לא התנה בשיש בהם שום פיסול ומהיכא תיתי לן לפרש דקדשים שכתב לעיל היינו בשחטן בחוץ ותו דאיך הייתי טועה ומפרש דבחוץ מיירי הרי כתבו כאן להדיא ומה לו לרבינו לכפול הדברים ועוד דאם איתא השתא נמי תקשה הכי אמתניתין דקתני שנוהג בחולין אבל לא במוקדשין וקתני נמי קדשים בחוץ וא"כ בואו ונאמר דקדשים בפנים טעונים כיסוי וכבר כתב בס' אסיפת זקנים פ"ב דמציעא שאין לדייק בדברי רבינו יותר מדברי המשנה.

לכךנראה פשוט שרבינו לא חש לשנטעה כנ"ל אלא שרצה לקצר בדבריו כמ"ש בשוחט לע"ז ונוחר ומעקר כנזכר גם קדשים בפנים מכיון שכתב למעלה דכסוי הדם אינו נוהג במוקדשין א"כ בין בחוץ בין בפנים קאמר מכ"ש שהקדים כאן דאינו חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראוי לאכילה וא"כ קדשים בחוץ פשיטא ודאי שאין ראוי לאכילה כיון שהם קדש ושחטן חוץ למקומן ודו"ק.

וכן חש"ו ששחטו וכו'. השמיט ג"כ רבינו חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותם שחייבים בכסוי והוא שנוי ג"כ והיינו מן הטעם האמור דכיון שהקדים שהדבר תלוי בראוי לאכילה מכ"ש דמכלל הן אתה שומע לאו.

במה מכסין וכו'. דע שרבינו בפי' המשנה כתב דבין דבר שמגדל צמחים בין שעתה אינו מגדל אבל מתחילה היה מגדל ובין שאינו מגדל כלל הכי קים להו לרבנן אמנם כאן בחיבורו נראה שחזר בו עיי"ש וכנה"ג סי' כ"ח. ומ"ש

ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה נראה ברור דהך שכתשה אכולהו קאי שהרי סיים שכל אלו מין עפר הן וכו'.

לפיכך וכו' שנאמר וכו' ואומר וכו'. קצת קשה דלמה הוצרך להביא שני פסוקים ובגמ' לא הביא אלא פסוק דעפרות זהב לו ונראה דרבינו קשיתיה דבגמ' אמרו היה מהלך במדבר ואין לו במה לכסות שוחק דינר זהב ומכסה ומוכח לה מקרא דועפרות זהב לו ונתקשה אצלו דאי מהך קרא אימא דסתם זהב איקרי עפר אף אם הוא עכשיו גולם דאזלינן בתר תחילתו ולמה חייבוהו לשחוק הדינר לזה הוצרך להביא עוד פסוק עד אשר דק לעפר דהתם מוכרח דאחר ששחקו דוקא קרי ליה עפר.

ומותר לכסות וכו'. שם דף פ"ט ופסק כרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אמנם מדברי הרב לח"מ נראה דפסק כזעירי דבעפר עפרה קאמר מדכתיב ואת כל שללה תקבוץ וכו' מי שאינו מחוסר וכו' ותמיהא לי מילתא טובא מי דחקו לפרש כן ותו דאם איתא רבינו היה לו לפרש דדוקא בעפר עפרה קאמר ומדסתם משמע דבכל מין עפר איירי לכן נראה כדכתיבנא ופשוט הוא.

השוחט צריך וכו'. דברי רבינו צריכים ביאור למה לא כתב דאם לא נתן עפר למטה אלא כסהו בעפר סגי בדיעבד כמ"ש בגמרא מההיא דר' זירא שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ותו קשה למה השמיט ברייתא דר' יונתן בן יוסף דאם שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות ומאי דנראה לענ"ד בזה דרבינו ס"ל דכיון דעפר למטה מדאורייתא הוא דנפק"ל מקרא דוכסהו בעפר וכסהו עפר לא כתיב אלא בעפר מלמד שצריך עפר למטה ועפר למעלה ולא מצינו שום חולק על דרשה זו מעתה בהכרח הוא לעיכובא דבדבר שהוא דאורייתא אין שייך לחלק בו בין לכתחילה לדיעבד ומסקנא דהתם נמי כמר בר רב אשי דהלכתא כוותיה בכוליה תלמודא ומסיק אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש וכו' דלפ"ז נפל כל הבנין שלמעלה וכו' אי נמי לפי מסקנא זו לא קי"ל כהנך תנאי ואמוראי דלעיל ותדע שהתוס' נרגשו מזה שם ד"ה שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה לגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין ע"כ ותמיהתם ז"ל קיימא אר"י בן יוסף דקאמר הכי אמנם למסקנא דמר בר רב אשי אין כאן תמיהא דהן הכי נמי כן נראה דמפרש לה רבינו וההיא דר"ז דכל הראוי לבילה וכו' לא מכרעא מידי דהוא לא אמרה אלא לענין מנחות וכמ"ש התוס' ז"ל שם במנחות ולפ"ז כשכתב בדין ח' דם הניתז וכו' נראה פשוט דבעי דנגרריה ונכסייה וההיא דדם בהמה ודם חיה כללו רבינו בדין דם שנתערב בדם כמ"ש בדין ו' דהיא היא אך לא אכחד האמת שעם כל זה לבי מהסס בכוונת דעת רבינו דאכתי היה לו לפרש כדם הניתז וכו' גם דין דם בהמה ע"ג דם חיה הו"ל להזכירו להדיא כפי דעתו הרחבה ואפילו בדם שנתערב וכו' שבדין ו' הו"ל לפרש דביש עפר למטה קיימינן ואפשר שרבינו נסתפק בדבר ולא פסיקא ליה מילתא ולא רצה להעתיק אלא המשניות שהם סתמיות בלי חולק דהיינו ההיא דדם שנתערב ודו"ק. (עד כאן מצאנו כתוב מחלק שני).