ישראל שאינו יודע וכו'. פי' שאנו יודעים בו שאינו יודע ולכך שחיטתו ספק נבילה דאילו אין אנו יודעים בו הרי כתב לקמן בדין ז' דבדיעבד שחיטתו כשרה.

ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמשה פעמים וכו'. בגמרא לא אמרו אלא ב' וג' פעמים והכי מסתברא דבתרי או תלתא הויא חזקה למר כדאית ליה ולמר כדא"ל ורבינו העתיק ד' וה' אולי להפלגת הדבר כתב כן דאפי' ביותר משיעור חזקה גמורה אפ"ה אסור לאכול משחיטה זאת כל עוד שאינו יודע וק"ל.

ישראל שיודע וכו'. היודע הלכות שחיטה וכו'. מבואר מדברי רבינו דס"ל דמומחה היינו שיודע הלכות שחיטה וגם שחט בפני חכם וכו' ואין פירושו עולה כשיטת התלמוד לכאורה גם בפירוש המשנה כתב דמומחה היינו כגון ששחט פעמים רבות לפני חכמים וכו' ולא הצריך שידע ג"כ הדינים לשיקרא מומחה ובגמרא איכא תרי לישני דרבינא אפירושא דמתני' ללישנא קמא בעינן מומחה וללישנא בתרא בעינן מוחזק ורבינו כלל שניהם בחדא מחתא א"כ על כרחך לומר דרבינו פסק כתרי לישני וכו' אמנם הרב לח"מ נדחק בדברי רבינו וחילק בין מומחה למוחזק דמומחה היינו ששחט פעמים רבות לפני חכמים ומוחזק היינו שלא שחט אלא ב' וג' פעמים וכו' וזה דוחק גמור דלא מצינו כיוצא בה בכל התורה כולה דכיון ששחט ג' פעמים כאילו שחט מאה פעמים ועיין להכנה"ג יו"ד סי' א' שהזכיר דרך אחר ונכון.

חש"ו וכו'. פ"ק דחולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה אך בסו"פ לולב הגזול תניא קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ופירש"י היודע לשחוט לאמן ידיו לשחיטה ע"כ ודקדקו התוס' דמשמע דאם אינו יודע לאמן ידיו אע"פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו ע"כ והר"ן ז"ל חילק בין לכתחילה לדיעבד דאם יודע אפי' לכתחילה שרי אם גדול עומד על גביו ואם אינו יודע לכתחילה הוא דלא אבל דיעבד שפיר דמי כיון שאחרים עומדים ע"ג ע"כ ורבינו סתם הדברים ולא חילק כמו שחילקו התוס' דאם אינו יודע שחיטתו פסולה בכל גווני וכמ"ש מרן ז"ל ובאמת שבדברי הר"ן א"א לפרשו דמעולם לא התירם לכתחילה אלא דאכתי איכא למידק דכיון דרבינו כתב סתם לימא דבין ביודע בין באינו יודע קאמר ויש לנו פנים לפרש כן דברי רבינו דבפ"ב דין י"א וי"ב כתב דשחיטת חולין אין צריך כוונה לפיכך חש"ו או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה הרי זו כשרה ע"כ וכיון דתלי טעמא באין צריך כוונה לחולין מעתה מה לי יודע מה לי אינו יודע. ועדיף מהבא לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה דאף שלא נתכוון לשחוט כלל אפ"ה שחיטתו כשרה גם בפי"ב דין ד' פסק דחש"ו ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט את השני אחריהם לפי שאין שחיטתן שחיטה כלל ע"כ הרי שלא חשבה לנבילה אלא בשחטו בינן לבין עצמן הא אם אחרים עומדים ע"ג משמע ששחיטתן כשרה וכו' וכ"כ בפי"ד דין י' עיי"ש.

וסבראזאת נראה שהיא סברת הרב צדה לדרך שהביא הכנה"ג יו"ד סי' א' שכתב דקטן דאינו יודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה ואם היה אחר עומד עליהם כשרה ואין עושין כן לכתחילה ע"כ אלא דא"כ קשה לשון הברייתא דפ' לולב הגזול הנ"ל דאמאי נקט קטן היודע לשחוט כיון שסופנו לרבות אפילו קטן שאינו יודע והוה מצינן לדחוק נפשין ולתרצה אך האמת נראה שדעת הרב צדה לדרך כדעת הר"ן שהזכרנו שמחלק בין יודע לאינו יודע בדאינו יודע בדיעבד דוקא כשר וביודע כשר אפילו לכתחילה כיון שאחרים עומדים ע"ג אמנם אכתי פש גבן לבאר דברי רבינו דין חש"ו וכו' בפ"ב ובפרקין ותו ששם הזכיר מי שאחזתו רוח רעה וכאן השמיטו והנה כחוזר על הראשונים על מה שכתב מרן ז"ל דרבינו ס"ל דבאינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים עומדים ע"ג ואפילו בדיעבד שחיטתו פסולה יש לדקדק מדקבעי רבינו שצריך לידע הל' שחיטה א"כ היה לו להקדים מי שאינו ידוע אצלינו וכו' ואח"כ הו"ל למימר דין חש"ו וכו' אלא שנתכוון כנ"ל דכבר הקדים דישראל היודע הל' שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו וכו' ואם זה החש"ו וכו' אינן יודעים תיפוק לי דאפילו גדול לא ישחוט אלא ודאי דביודעים קמיירי ואפ"ה בינן לבין עצמן אם שחטו שחיטתן פסולה ומינה דבאינו יודע אפילו בדיעבד ואפי' אחרים עומדים ע"ג שחיטתו פסולה ולפי דלחידוש זה הוא שהוצרך לכפול זה הדין לא חש להזכיר ההיא דאחזתו רוח רעה דלאו כי רוכלא הוא וכבר ביארו לעיל בפ"ב ובהכי יתורצו דברי רבינו כולם נכוחים למבין.

מי שאינו ידוע וכו'. עיין הרמ"ך וכבר נתבאר לעיל דין ג' דעת רבינו ז"ל.

הרי שראינו וכו'. דין זה לא נמצא בגמרא וגם מרן ז"ל לא ציין מקומו אך הרי"ף ז"ל הביאו ולימדו מהברייתא דמצא תרנגולת שחוטה או שאמר לשלוחו והן הן דברי רבינו שסמך לו דין האומר לשלוחו ואבד לו גדי וכו' אך מאי דקשיא למרן ז"ל שציין ההיא דהאומר לשלוחו וכו' מבעיא דרב דימי והרי התם דף י"ב מייתי לה מברייתא וא"כ מאי אריא מרב דימי והנה שם אמר ר' נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לא ראהו מתחילה ועד סוף אסור לאכול משחיטתו היכי דמי וכו' ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ה"נ לימא וכו' לעולם דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר הך נמי שפיר קמ"ל האי אתרומי אתרום אידך שמא שהה שמא דרס בעא מניה רב דימי בר יוסף מר"נ האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר ליה חזקתו שחוט. האומר לשלוחו בא ותרום והלך ומצא תרום מהו א"ל אין חזקתו תרום מה נפשך אי חזקת שליח עושה שליחותו אפי' תרומה נמי ואי אין חזקת שליח עושה שליחותו אפי' שחיטה נמי לא וכו' לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו וכו' ע"כ.

והשתאקשיא מאי קמבעיא ליה לרב דימי הא ברייתא מפורשת מייתי לה מקמי הכי והתוס' ז"ל כתבו אברייתא דמעיקרא תנא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דאיכא למימר בעליה שחטוה והדר אמר דאפילו אמר לשלוחו ומצאה השליח שהיא שחוטה וכו' ע"כ ודוחק לומר דברייתא לא שמיעא ליה ואולי נוכל לומר דשפיר ידע הברייתא אך עיקר בעייתו לענין תרומה דמאי שנא גבי שחיטה דאמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ומאי שנא גבי תרומה דלא אמרינן הכי ומכיון דפשיטא ליה מלתא שמע מינה דהלכתא היא ולכך ציין מרן ז"ל מהא דרב דימי אף שהוא דוחק לפי מסקנא דגמרא דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו והכא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם.

ואיןלהקשות ממ"ש רבינו פט"ו דהל' אישות דהאומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת השליח הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קורבה וכו' וכן בהל' ערובין גבי צא וערב עלי פסק דחזקת שליח עושה שליחותו הא לא קשיא משום דבגיטין דף ס"ד אמרו כי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ה"מ לחומרא אבל לקולא לא ופסקה רבינו פ"ד דהל' תרומות דאין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ע"כ ודייקי דברי רש"י נמי במכילתין שכתב במסקנא דאין חזקת שליח עושה שליחותו דספק עושה ספק אינו עושה עיי"ש והיינו ע"פ האמור אלא דאכתי קשה למה השמיט רבינו בעיא דר' נחמן אמר רב דמסיק דבעי דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר וכו' ואין לומר דכיון דפסק לעיל דין ב' דאפילו שחט בפנינו ד' וה' פעמים שחיטה כשרה והרי זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה הגונה אפ"ה אסור לאכול ממנה א"כ מכ"ש בשלא שחט לפנינו אלא סימן אחד דהא ליתא דהתם שחט בינו לבין עצמו השחיטה כולה ולהכי היא פסולה אבל הכא מקצת השחיטה שחט לפנינו שחיטה הגונה ואי לאו טעמא דדילמא אתרומי וכו' הוה אמרינן אף דלא ידע ואולי דרבינו לא חש להזכירו מפני שהמציאות הוא זר מצד עצמו ודי לנו במה שהזכיר דינו בסתם דמשמע לן דאין להקל.

אבד לו גדי וכו' מצאו בשוק וכו'. פלוגתא דרבי יהודה ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי בחולין דף י"ב ופסק כרבי יהודה דאסר וכרבי דפירש פלוגתא באשפה שבבית ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דבפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ד) מייתי עובדא דרבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו ואמר ר' אמי שהתירוהו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר ומשום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי וכו' ומעשה רב ולמה לא פסק כן רבינו ומלבד מ"ש מרן ז"ל בזה עוד תירצו הרדב"ז והכנה"ג יו"ד סי' א' בהגהת הב"י והפר"ח ג"כ שם ובנימוקיו על רבינו והרואה יראה שכל הדרכים בחזקת סכנה.

ומאידנראה לענ"ד אני הצעיר דרבינו מכח הך סוגיא דחולין ס"ל דההיא דאלו מציאות רבי אמי הוא דקאמר הכי דהתירו לו גם משום שחיטה וסתמא דתלמודא ס"ל דההיתר לא היה אלא משום מציאה כהנך עובדי דמייתי התם וזה מכח שקבעו כסוגיא בדוכתה מסקנא דר' נחמן בר יצחק דמפרש דברי רבי דפלוגתייהו דרבי יהודה ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי באשפה שבבית דמשמע דבשוק וכ"ש אשפה אסור לכו"ע וק"ל אכן איכא לומר הא דכתב רבינו לעיל מינה באומר לשלוחו וכו' והלך ומצא שחוט שהוא מותר ותיבת והלך וכו' מורה דאפילו בשוק קאמר וקשה (כאן בלוי) וי"ל דהתם שאני דכיון שהוא אמר לשלוחו לשחוט הדברים מוכיחין שזו היא משא"כ במצא שחוט סתם יש להחמיר וק"ל.

הסומא לא ישחוט וכו'. במשנה תני בהדי השוחט בלילה וכבר ביארו רבינו בסוף פ"א ועיין מ"ש שם.

נכרי ששחט וכו'. המפרשים ז"ל נתחבטו בדעת רבינו דמרן ז"ל כתב דדעתו דבגוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו מדרבנן וכ"כ הרב ב"ח יו"ד סי' ב' והלחם חמודות ז"ל שם הכריח דדעת רבינו דדוקא כותי הוא מדרבנן אבל גוי אף שאינו עובד ע"ז הוא מדאורייתא ונסתייע מהש"ס ותוספתא וכבר מרן ז"ל (כאן בלוי) עיין פ"ב דשאר אבות הטומאות והפר"ח יו"ד שם הקשה על הש"ך ממ"ש בשאר אבות הטומאות ואין דבריו מוכרחים כלל (כאן בלוי) כתב אלא דמשמע הכי מדברי רבינו שם והאמת הוא דיש לו פנים לכאן ולכאן ומ"ש הפר"ח דרבינו חזר בו כבר כתבתי בזה לעיל ו[ולא]שמעתי כיוצא בו שרבינו יחזור בו בחיבורו עצמו ממקום למקום וכבר הראיתי פנים מאירות לדברי רבינו ע"פ דברי מרן הקדוש והדיוקים בדברי רבינו מבוארים כדברי מרן ז"ל שהרי הביא מפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו דאיירי בעובד ע"ז דוקא כדהך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן ועוד ממ"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר וכו' מוכח דה"ק לא די שגזרו בגוי שאינו עובד ע"ז שמתנהג כישראל אלא שחז"ל גזרו עליהם מפני שמצאו להם דמות יונה וכו' אפ"ה שחיטתו אסורה ועיין בס' צרור החיים נר"ו.

ישנה לשחיטה וכו'. שם דף כ"ט אמר ר' שמעון בן לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר רבא (כאן חסר) וגם רב יוסף קאמר ומחלוקתם בשחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים ופסקה רבינו פ"א דפסולי המוקדשין דין י"ח עיי"ש ולרב יוסף נמי ה"ה לשחט הגוי ונקט בפנים ובחוץ כלפי דברי רבא שאמר ג"כ דמחלוקת בסימן אחד בחוץ ואחד בפנים מעתה דברי רבינו מבוארים ולא הוצרך להביא דברי רבא דהכל מודים משום דמכ"ש דמיעוט אתיא או משום דפוסק כרב יוסף ורב יוסף לא הזכיר כי אם מיעוט אך בדברי מרן ז"ל יש לגמגם שהביא בדברי רבא על דברי רבינו כלומר דרבינו מפרש כרש"י ז"ל וזה אינו כנ"ל (דלר"ש) [דלרש"י] נראה דאף במיעוט הושט הכל מודים ורבינו משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ותו קשה לדברי מרן ז"ל שציין דברי רבא לחוד על דברי רבינו ופי' רש"י ע"ד רבא וכיון דלפי האמת רבינו מפרש כנ"ל וכ"כ הוא עצמו להדיא שם בפסולי המוקדשין למה כתב כן ואי משום דרב יוסף לא אמר הדין לשוחט נכרי אימעוט להדיא גם רבא לא אמרו ויותר יש להוציאו מדברי רב יוסף מדברי רבא ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל שכדומה שלא ראה דברי רבינו שבפסולי המוקדשין וגם ראיתי להכנה"ג יו"ד סי' ב' שהאריך הרבה בדברי רבינו והרבה להקשות עליו מפני שנעלם ממעלת כבודו פסקו של רבינו בהל' פסולי המוקדשין ולא עוד אלא שכתב דרבינו לא הזכיר דין זה פי"ח דמעשה הקרבנות ואתמהא טובא שהרי הזכירו בפסולי המוקדשין וזה גרם לו להתעצם כ"כ בדברי רבינו וצדקו בזה דברי הצרור החיים נר"ו עיין עליו.

ישראל מומר וכו'. מבואר הדבר דבמומר לתיאבון קאמר וכמ"ש מרן ז"ל משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו' ולהכי לא בעינן ישראל עומד ע"ג אלא סגי בבדיקת סכין וכו' ומומר להכעיס כבר ביאר רבינו דינו בפי"א דהל' גזילה דין ב' דהרי הוא כאפיקורוס וכו' וככותי עובד ע"ז וכ"כ פ"ד דהל' רוצח דין י' עיי"ש ושם כתב דאפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה אפיקורוס וכו' מצוה להרגם אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא הורג ע"כ מדקרי ליה אפיקורוס וכללו בעובד ע"ז וכופר בתורה וגם התיר דמו להדיא אפילו בפרהסיא א"כ הוי שחיטתו נבילה מדאורייתא ונכלל בעובדי ע"ז ומחלל שבת בפרהסיא שהזכיר כאן ששחיטתן נבילה מדאורייתא ועיין להכנה"ג יו"ד בהגהת הטור אות ט"ו שכתב דלדעת רבינו מומר להכעיס אינו אלא מדרבנן דאם איתא אדאשמועינן מומר לע"ז או מחלל שבת וכו' לישמועינן רבותא דאפילו מומר להכעיס וכ"ש אלו וכו' ע"כ ונמשך שם אחר דברי הרב דמשק אליעזר ז"ל ונראה שלא ראו ז"ל דברי רבינו הנ"ל מדלא הזכירוהו גם מצאתי כן להרמ"ך בכת"י הרי גם הוא הבין דלהכעיס דינו כאפיקורוס וק"ל.

מי שהוא פסול לעדות וכו'. כתב מרן ז"ל סברת רבינו היא דעד כאן לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפי' מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו וכו' ע"כ אם נפרש דבריו דבכל מקום שהוזכר בגמ' מומר היינו שהוא מועד לאותו דבר ורגיל בו יקשה עלינו מדברי רבינו פ"ג דמעשה הקרבנות דין ד' שחילק בין מומר סתם למומר שהורגל באותה עבירה וכבר עמד על זה המל"מ בפ"ג דהל' שגגות עיי"ש. ולענ"ד נראה דלא נתכוון מרן ז"ל אלא למומר זה שהזכיר רבא שם דף ד' דקאמר ישראל מומר אוכל נבילות וכו' מדקאמר אוכל נבילות שמע מינה שהוא מועד ורגיל בכך אבל בעלמא יתכן מועד ויתכן שאינו מועד ודו"ק.

כשהיו ישראל וכו'. שם דף י"ג וכר' עקיבא ושם בעי רבי ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו וכו' ולא מצאתי לרבינו שהזכיר בעיא זו לא כאן ולא בפ"ח מהל' מלכים כשהזכיר דין חלוצי צבא וכו' עיי"ש.