דרך נפילה וכו' הרי זה לא יגע בו וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות וכו' ע"כ, מבואר הדבר דדוחק גדול הוא זה, ויותר היה נראה לומר דכיוון לה מדברי ר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, מדאמר סתמא ולישנא דכל משמע דבא לרבות בין יש בו סימן בין אין בו, וכדברי הכסף משנה ז"ל, ובדרישה ופרישה ז"ל חו"מ ערבו לו יותר דברי הרב המגיד ז"ל, ותורה היא.

ואם היה דבר שאין בו סימן וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דיעמוד בידו עד שיבא אליהו, וכן דעת הראשונים ז"ל, והרב המגיד ז"ל לא מצא מקום להליץ בעד רבינו, ולענ"ד ההלצה קלה ממה שכתב רבינו לעיל פרק י"ד דין ו', הרואה חבירו שנפל ממנו דינר ולא ידע הדבר ונטלו קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין וכו', והיינו מפני שנתכוון לגוזלו כמו שאיתא בגמרא שם להדיא, הא אם לא נתכוון לגוזלו אינו עובר, מעתה זה שמצא דבר שאין בו סימן בספק שמא הניחוהו בעליו מדעת ובכוונה, אינו מתכוון לזכות בו, אך כששהתה בידו ולא נודעו בעלים מחמת שאין בה סימן, והבעלים ג"כ כשהרגישו שנאבדה ודאי שמתייאשים מעתה מפני שאין בה סימן, מעתה חזר הדין למה שכתב רבינו פרק י"ד דין י"א דזכה המוצא בדבר שאין בו סימן, והתם ג"כ בשעה שמצאה אפשר שעדיין לא נתייאשו הבעלים ואפ"ה זכה, וכן כתב בדין י"ב שם, והכי מסתברא דכיון שאין בו סימן ודאי שהבעלים מתייאשים וזכה המוצא, ומעין זה מצאתי בדרישה ופרישה ז"ל בסוף דבריו עיי"ש.

בפנות היום ובנשף וכו'. פשט הלשון משמע דהכל דבר אחד, דפנות היום הוא עלית השמש, [א"ה. מלשון "עד מעל שמשא" שהוא תרגום של "עד בוא השמש" (שמות כב, כה)] כדכתיב בירמיה ו' אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, ופירש רש"י לעת פנות היום, כי פנה היום, כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבית המקדש, וכן פירש התרגום והרד"ק ז"ל, אמנם בגמרא דף ל' [ע"ב] אמרו בקדמהא ובחשכתא, ופירש רש"י בקדמהא לפני עלות השחר, וחשכתא שחשכה ערבית ע"כ, ובסמ"ע חו"מ סי' רס"א על השו"ע שהעתיק דברי רבינו כתב, וזה לשונו: בפנות היום כן הכי לשון הרמב"ם פרק ט"ו, וזה לשונו, כשיפנה הלילה לקרות היום והיינו בהשכמה וכו' ע"כ, מדכתב וזה לשונו, משמע שהוא לשון רבינו, ודבר זה לא מצינו לא בחידושיו, ולא בפירוש המשנה, ואולי דט"ס הוא וצריך לומר ופירש כשיפנה הלילה, אך עדיין קשה מלשון הפסוק כנ"ל, ואולי דשאני לשון כי פנה דהוי לשעבר, ודו"ק, ומדכתב רבינו ובנשף ב"ויו" אין להוכיח, שכן הוא לשון הגמרא בלא "או", ובבאר הגולה כתב שפירושו או בנשף עיי"ש.

אם ראה אותן ג' ימים וכו'. פשט הלשון משמע דעד בכלל קאמר דביום הג' תיכף הויא אבדה, והכי קתני לה בברייתא התם, אמנם בגמרא לא משמע הכי, דקאמר תלתא יומי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבדה היא, משמע דאין נקראת אבדה אלא אחר עבור ג' ימים דווקא, וצריך לומר דלא אמר כן אלא כלפי קושיתו ולעולם שכן היה סבור רב יהודה אמר רב מתחילה, אבל כשהביאו הברייתא ודאי דכן הלכה.

מצא פרה ברה"ר וכו'. גירסא זו אינה מכוונת לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא שאמרו שם דף ל"ב [ע"א], דאם פסק כלישנא קמא הוי ליה לחלק במצאה ברפת בין תוך התחום לחוץ לתחום, ואי כלישנא בתרא אין הדין כן ברשות הרבים, ומצאתי בדפוס מגדל עוז כתוב שם אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר וכו', ולפ"ז פסק כלישנא בתרא דברשות הרבים הוא דמחלקינן בהכי אבל ברפת אין לחלק, וכן נראה שהיא גירסת הרב המגיד ז"ל.

מצא גוזלות מקושרין וכו'. מדלא כתב או מדדין משמע שהכל דין אחד, אך אין זה אמת חדא דכשהן מקושרין בכנפיהן אינן יכולין לנדוד, ועוד דבגמרא לא משמע הכי, אלא הכוונה או מדדין לרבותא וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, ומה שכתב לקמיה ואם היו קשורים קשר שיש בו סימן אכולהו קאי, דעכ"פ חייב להכריז.

מצא פירות מפוזרין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל מפורש במשנה ובגמרא בראש הפרק ע"כ, ולכאורה קשה טובא דהתם אוקמוה למתניתין במכנשתא דבי דרי וקב בארבע אמות דווקא ולא שני לן בין דרך נפילה לדרך הינוח, ואיך כתב הרב המגיד שהוא מפורש בגמרא, אך באמת הדין עמו, שהרי הקשו שם עליה דרב יצחק דקאמר דקב בד' אמות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי, לא צריכא במכנשתא דבי דרי וכו', נמצא שהדין אמת לפי השתנות המציאות דבעת אסיפת הגורן שיעורן בקב, ולא שני לן בין דרך נפילה לדרך הינוח, אבל בלא עת האסיף, חזרנו לדין דאין לחלק אלא בין דרך נפילה לדרך הינוח כמבואר בגמרא, ודין מכנשתא דבי דרי הביאו רבינו לקמן דין י"ב, וכן נראה מדברי הנמוקי יוסף ז"ל שכתב במכנשתא וכו', כלומר אין הכי נמי דדרך נפילה נמי אפילו טובא וכדאמרינן, אלא דרב יצחק אתא לאשמועינן דבגורן וכו', נפיש טרחייא לקבצן, בציר מהני, ואם פזורין פחות מכאן ע"כ, גם בהגהות אשרי כתב וזה לשונו: ושלא בשעת אסיפת גרנות אפילו יותר מקב בד' אמות שלא הונחו אלא נפלו הרי אלו שלו, ואם הם דרך הינוח אפילו פחות מקב בד' אמות לא יגע בהם, ומדברי הרב ר' ברוך מארץ יון ור"י אלפס והר"מ משמע דאפילו בשעת אסיפת גרנות אם מצא שלא במקום הגורן אפילו יותר מקב בד' אמות והם דרך נפילה הרי אלו שלו ע"כ, הרי שהביא גם הוא דברי הרי"ף ורבינו כנ"ל:

ובזהתתורץ על נכון קושית הטור ז"ל שהזכיר הכסף משנה שהקשה דלא נהירא, דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' ע"כ, נראה שהבין ז"ל דדין זה שהזכיר רבינו הוא דין המשנה, ואין נראה כן דדין המשנה הזכירו רבינו לקמן דין י"ב, באוקימתא דרב יצחק כדמותו, ודין זה הוציאו רבינו מדברי הגמרא, דאמרו אי דרך נפילה וכו', והכסף משנה נדחק מפני קושיא זו, דהך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי, אבל בתר דידעינן מתניתין בכל אופן מתוקמא וכו', וכן כתב בית יוסף חו"מ סי' רס"ב בשם הרב המרשים ז"ל עיי"ש, והוא דוחק שהרי אוקימתא דיקירי לא נאמר בגמרא אלא גבי עיגולי דבילה, ואם איתא לפחות הוי ליה למימר השתא דאתית להכי גם גבי פירות מפוזרים היינו טעמא משום דיקירי, וכמו שכתב הדרישה ופרישה ז"ל שם אם איתא שנפלה אוקימתא דמכנשתא דבי דרי, ומכל שכן שרבינו הזכירה לקמן, ודו"ק היטב.

המקום סימן וכו'. ידוע דהרב המגיד ז"ל כתב, דבקצת ספרי רבינו כתוב שהמקום אינו סימן [מובהק], ודחה גירסא זו ממה שכתב רבינו פרק י"ג דין ה' דמקום האבדה הוי סימן מובהק וכו', והכסף משנה נטה לקיים אותה גירסא, משום דהכא איכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רשות היחיד וגלגלוהו ממקומו, אבל היכא דידוע שלא נתגלגל, כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן [מובהק] ע"כ, הא דצד הגדר שכתב נראה דהיינו בצד רשות הרבים כמו שנראה מדברי רבינו לעיל דין ה' ו' גבי מצא טלית וכו', מצא גוזלות וכו', ומדברי הכסף משנה משמע דהחידוש ברשות היחיד עצמו, ועוד נראה דאם איתא הוי ליה לרבינו לבאר זה, ועוד דכל השקלא וטריא דגמרא במקום אי הוי סימן או לא, לא לשתמיט לתרץ הא והא ברשות היחיד, הא דגלגלוהו והא דלא גלגלוהו, לכן נראה כדברי הרב ז"ל וכנוסחאות שלפנינו.

מצא עיגול ובתוכו חרש וכו'. עיין מה שכתב הכסף משנה דהרא"ש ז"ל לא היה גורס דברי רבי מאיר וכו' ע"כ וכן כתבו כל המפרשים עיין עליהם.

מצא פירות מפוזרין וכו'. זהו הדין היוצא מדברי רב יצחק אמתניתין וכבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל דין ח', לקושית הטור ז"ל דדברי רבינו נכונים ומבוארים.

מצא כלי ולפניו פירות וכו'. הרב המגיד נתקשו לו דברי רבינו, והגיה דצריך לומר הרי אלו הפירות והכלי נוטל ומכריז, דאם כדברי הספרים אינו מבין כוונת רבינו וכו' ע"כ, ואף אם נסבול הטעות בדברי רבינו ונמחוק מלשונו תיבת "שלו", אכתי קשה שהרי סיים והרי אין בו סימן, וטעם זה אינו מכוון לנוטל ומכריז, אלא להרי אלו שלו, ועוד דאח"ז כתב כיצד וכו', אחורי הכלי הרי אלו שלו, ולדברי הרב המגיד הרי לא הזכיר תחילה חלוקה דהרי אלו שלו, ולענ"ד אין צורך לשום הגהה, דודאי הכלי סתמו ודאי שיש בו סימן, וכמו שהקדים ז"ל דהמוצא כלי כמות שהוא חייב להכריז, משא"כ בפירות דסתמן אין בהם סימן ולכך בעינן צבורין דווקא או בתוך כלי, והשתא (הקושיא) [ה"ק] דאם מצא כלי ולפניו פירות דהיינו שאינן בתוכו אלא לפניו הרי הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז והכי קאמר הרי אלו שלו הפירות, אמנם הכלי אינו כן אלא נוטל ומכריז, שוב ראיתי בדפוס "מגדל עוז" שכתוב שם הרי אלו שלו הפירות והכלי שאני אומר וכו', ונמחק שם נוטל ומכריז, ואף שגירסתו היתה לפני הרב המגיד, ועליה כתב מה שכתב, ועם כל זה עדיין הוא מגומגם, וגם דברי הרב המגיד שם אינם מכוונים לגירסת הרב המגיד עצמו, ואיך שיהיה דברי רבינו מבוארים ונכונים בטעמם כאמור.

היו פני הכלי וכו'. הקשה הלחם משנה ז"ל דלמה השמיט רבינו תירוץ רב זביד הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי והטור חו"מ סי' רס"ב הזכירו עיי"ש, ולענ"ד נראה דהטור נמשך אחר אביו הרא"ש, שכתב להדיא דרב פפא לא פליג ארב זביד, אמנם מדברי רבינו דלא הזכיר אוקימתא דרב זביד, נראה דסבירא ליה דאפליג עלה, ועוד דהדבר מבואר דרבינו פסק כאיבעית אימא בתרא וזהו דעתו ז"ל.

שהתאנה וכיוצא בזה וכו'. הקשה הלח"מ ז"ל, דטעם זה דעם נפילתה נמאסת לא נאמרה אלא לדעת רבא דסבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואנן קיימא לן כאביי, גם הקשה על רש"י דפירש טעם [דידיע] דנתרא (בידו) ברבא דטעם זה דאביי הוא, ולא תירץ כלום עיי"ש, ולענ"ד נראה דרבינו מפרש דגם אביי מודה דתאנה עם נפילתה נמאסת דאילו טעם דידע דנתרן לחוד לא סגי דאכתי דכיון דחזו אינשי דהיא מכוונת לאילן יאמרו אין זו מעוברי דרכים, אלא של בעל האילן וחזותו נמי מוכיח עליו, וכן נראה מדברי התוס' דף כ"ב [ע"ב] ד"ה מאחר, וכן נראה מדברי הטור חו"מ סי' רס"ב עיי"ש, ולזה נראה שנתכוון רש"י ז"ל שהכניס טעם דנתרן עם נפילתה נמאסת, שוב מצאתי להכסף משנה בפרק ג' דמעשר [הל' כ"ד] שהקשה קושיא זו על רבינו שם בשם מהר"י קורקוס ז"ל, ותירץ דדברי רב אבהו ורב פפא קושטא נינהו בפשטא דמתניתין עיי"ש.

תמרים וכו' שהבעלים מחלום וכו'. בגמרא דף כ"ב [ע"ב], אמרו יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן מחזק ע"כ, וזו נראית כוונת רבינו שהוסיף וזה חזקתן, כלומר כל עוד שלא ידענו בודאי שהם של יתומים.

חתול רע וכו'. בבבא קמא דף פ' [ע"ב], [איתא] אתא שונרא קטע לידיה דינוקא, ורבינו העתיק שהורג את הקטנים אפשר שכך היתה גירסתו, וכן העתיק הטור חו"מ סי' רס"ו, אמנם בשו"ע העתיק הרי שמזיק את הקטנים, ויותר נראה לומר שכיון שהקטנים הם חלושי המזג קרוב לודאי שמת אותו התינוק כי גדל הכאב עליו.

במה דברים אמורים כשהיו יוני וכו'. הנה ראיתי להבית יוסף חו"מ סי' ר"ס שכתב, דלא ידע למה השמיט רבינו ההיא דשביל של כרמים שאמרו בגמרא, שמדדה טפי מן נ' האמה עיי"ש, ולענ"ד נראה דרבינו סבירא ליה דלא קאי לפי האמת, חדא כמו שכתב רש"י שם דף כ"ג, דכי פריך וליזיל בתר רובא דעלמא דקא סלקא דעתך דנמצא בין שתי שובכות אחוץ לנ' אמה נמי קאי וכו', ולפי שיטתו השיבו, הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים, אבל לפי האמת מתניתין לא איירי בשביל של כרמים כלל, ודומיא דרישא וכמו שכתבו התוס' שם, ועוד כתבו דהוי מצי למימר דבתוך נ' אמה קאמר ובמדדה ע"כ, הרי שהדברים מוכיחים דלפי שיטתו השיבו, ועוד לפירוש ר"ת שהזכירו התוס' בההיא דאפקוה לרב ירמיה מבי מדרשא מפני שכל מדת חכמים כן היא, הלא אשכחן בשביל של כרמים דמדדה טפי, ומכח אלו ההכרחיות השמיט רבינו הא דשביל של כרמים.