שביתה בשביעי וכו'. נכתב בצידו ובכללה שביתת העבדים והבהמות וכמ"ש בספר המצות עשין קנ"ד עיי"ש.

ומה הוא חייב על עשיית מלאכה וכו'. נראה שפת יתר דבהא קעסיק ואתי והוה די באמרו ומה הוא חייב. אם עשה ברצונו וכו' ואפשר דהכוונה כלפי מ"ש אחר זה שיש דברים שאינם מלאכות גמורות אלא הרחקה מן המלאכה וכו' אי נמי אפשר דהוצרך לכתוב כן משום דבהך קרא דאייתי לא תעשה כל מלאכה וכו' אית ביה נמי אזהרה לבנים ובנות ועבדים ובהמות דהכי מסיים קרא והוה סלקא דעתין דגם בהני מחייב הוא עונש זה שהזכיר כאן כיון דבחדא מחתא מחתינהו קרא לכך כתב ז"ל על עשיית מלאכה כלומר דוקא עשיה לאפוקי גרמא או דיבור וכיוצא דכל עוד שאינו עושה הוא בעצמו המלאכה לא מחייב זה העונש ועיין בדבריו ז"ל פרק כ' ומ"ש הרב המגיד ז"ל שם.

וכל מקום שנאמר שהעושה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זה מבואר סוף פרק האורג מימרא דשמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת ואיתא פ"ק ובהנהו יכתוב רבינו מותר לכתחילה ע"כ. ועיין שלשתן בפ"י ומ"ש הרה"מ עצמו גבי מפיס שחין שם דין י"ז.

וכל מקום שנאמר מותר וכו'. כתב מרן ז"ל שבשאומר בין וכו'. נ"ב צ"ל שכשאומר אין וכ"ה בדפוס אמשטרדם חדש וא"כ קאי אאין מכין ונראה יותר לגרוס שכשאומר כן וקאי אאינו חייב כלום או פטור מכלום וכן נראה עיקר ודו"ק.

דברים המותרים וכו'. בספר משנה למלך ז"ל הביא מחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אי פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן אפי' ר"י מודה או דאפי' באיסור דרבנן פליגי נמי אמנם היכא דאיכא מצוה והוא איסור דרבנן לכולי עלמא שרי עיי"ש.

כיצד גורר אדם וכו'. כתב הרמ"ך ז"ל נראה שהוא גורס אבל בגדולים דברי הכל מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דאם כן מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כרבי שמעון דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפילו בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל אסור דדמי לפסיק רישיה וצ"ע עכ"ל כוונתו מבוארת דרוצה לומר כדפריך תלמודא דף כ"ט מהא דר"ש אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל דקתני גדולים כגון מיטה וקתני קטנים כגון כסא למאן דאמר אבל בגדולים דברי הכל מותר הוה ליה לדחויי ההיא ר"ש היא ורבי יהודה אין הכי נמי דמודה ליה בגדולים ובקטנים דוקא הוא דפליג ומכח זה ומשום דהוי פסיק רישיה הכריח כגירסת הספרים דגרסי אבל בגדולים דברי הכל אסור. אכן דבריו אלה ז"ל צריכים לי עיון טובא דאיך אפשר לנו לומר שנעלם מעיני הרב ז"ל דברי רש"י והתוספות שם דרש"י ז"ל הכריח דמדהזכיר ר"ש גדולים וקטנים על כרחך משום דר"י פליג אתרווייהו דאם לא כן לישמועינן קטנים וכל שכן גדולים וכתב ז"ל דסברת ר"י איתא במסכת ביצה דף כ"ג ר"י אומר כל הכלים אין נגררין וכו' ע"כ. ומבואר שם דמתניתין ר"י דוקא דאי ר"ש דאמר גורר אדם וכו' משמע להדיא דבכולהו פליג ומתניתין נמי כל הכלים קאמר ותו דסברת היתר הגדולים טפי לא נדחה בש"ס משום דלא אפשר אף דהוי פסיק רישיה דמאי דמותיב רבה לרבי ירמיה רבה אינו אלא בקטנים אבל בגדולים דלא אפשר לא מותיב כלל אף דהוי פסיק רישיה והתוספות גם כן דחו גירסת דברי הכל אסור מדמשמע בפרק כל שעה דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר ע"כ. ותו דאף בגדולים לא הוי פסיק רישיה ודאי כמו שמבואר מדברי רבינו דאפשר שיעשה חריץ ואפשר שלא יעשה ואף אם ודאי יעשה הוי כפרצה דחוקה דשרי משום שאין כוונתו לאותה מלאכה כלל ולא ניחא ליה ונעשית המלאכה מאיליה והוי כלאחר יד דדרך חריץ היינו במרא וקרדום וכיוצא כמ"ש רש"י פרק כירה (שבת דף מ"ו) מה שאין כן בחתיכת ראש העוף כמבואר בדברי רבינו ודו"ק.

והנהמהך סוגיא וממתניתין דביצה שהזכרנו מוכח דרבי יהודה פליג ארבי שמעון במטה כסא וספסל ובגדולים דלא אפשר לכולי עלמא שרי ומתבאר עוד מהך סוגיא דלרבי יהודה אף במידי דרבנן אסור אף אם אינו מכוין ותדע מעובדא דלעיל דאבין ציפוראה דגרר ספסלא בעיליתא דשישא ורבי יצחק מיחה בו דגזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא ועל כרחך כר' יהודה הוא ולא אשכחן מאן דפליג עליה ותדע עוד דהתוספות ז"ל כתבו דההיא דאמימר דשרא זילחא ולא גזר אטו שאינה מרוצפת יש לחלק דאין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזר עליה זו אטו עליה אחרת הרי דרבי יצחק דסבירא ליה כרבי יהודה פירש דר"י גופיה כשאסר אסר לעולם דאם לא כן לא הוו מקשו מידי דאימא דאמימר לא סבירא ליה הא דרבי יצחק ותו דהוה קשה טובא לרבי יצחק גופיה מנא לן לגזור כן ולהחמיר בדברי רבי יהודה כיון דאיכא רבי שמעון דסבירא ליה דמותר להדיא אף באיסורא דאורייתא כדמוכח מההיא דמוכרי כסות וממתניתין דנזיר חופף ומפספס דף פ"א ובמכילתין דף נ' ואילו הך דגורר אדם מטה כסא וספסל אינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא להדיא במכילתין דף מ"ו וכמ"ש רש"י ז"ל עיי"ש ומעתה איכא לאתמויי טובא על מה שכתב רש"י ז"ל בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל"ד) גבי ההיא דאמר אביי אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ופריך דאביי סבירא ליה דקרא דבהרת אתא לרבי יהודה ומתרץ הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ע"כ. ופירש רש"י ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין משמע דסבירא ליה דבדרבנן לא גזר ר"י כלל והוא הפך ההיא דפרק כירה והך דהכא וכבר התוספות ז"ל נתעוררו בזה עיין עליהם הגם דלענ"ד נראה דרש"י ז"ל לא נתכוון לזה כלל ומה שפירש כן הוא לדעת אביי דהוא פסק כר"י בדאורייתא דקמסייע ליה קרא אבל בדרבנן סבירא ליה כרבי שמעון וכן הוא המשך הסוגיא דלא פריך אלא לאביי דפסק הכא הכי והתם משמע דפסק כר' יהודה ולדידיה הוא דפריק תלמודא הני מילי וכו' לא בדעת ר"י ובאמת שלא ידעתי למה לא פירשו כן התוס' ז"ל דנראה דניתן ליאמר בשופי ומכל שכן כי היכי דלא תקשה לרש"י ז"ל מסוגיין ומדידיה אדידיה ועיין להרב משנה למלך ז"ל בענין זה וקל להבין.

ורוחץ ידיו וכו'. קשה דבגמרא דף כ' מוכח דגם ראשו שרי אף בנתר וחול ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין להרב לח"מ ז"ל שתירץ על נכון ותהילה להי"ת שכיוונתי לדבריו לכן לא אאריך יעו"ש.

אע"פ שלא נתכוון לה חייב. נראה דרבינו אינו מחלק בפסיק רישיה בין כשיש לו הנאה מאותה מלאכה לאין לו הנאה והרב המגיד ז"ל הביא דעת הערוך שאם לא נהנה הוא מותר ויש מי שכתב פטור אבל אסור ע"כ. ועיין בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) ופרק לולב וערבה.

כל העושה מלאכה וכו'. עיין להרב בתי כהונה דף ע"ט שהאריך בחילוקי דין מלאכה שאינה צריכה לגופה.

או המכבה וכו'. וחילוקי דין זה עיין בדברי רבינו ריש פ' י"ב.

ועקר אילן וכו'. מדנקט עקירת אילן דהוי מלאכה אחרת לגמרי משמע דאם נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דעל כל פנים הרי הרג ואף שלא נתכוון לזה כלל אפילו הכי הרי נעשית מקצת מחשבתו וכן כתב רבינו לקמן הלכה י'. האמנם מאי דקמבעיא לי באם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם או איפכא מה דינו מי נימא שם הריגה אחת היא והרי הרג וחייב או דילמא הריגה דשויא במינים בעינן ופטור. ובאמת דפשט הלשון שכתב רבינו לקמן מורה דמין השוה בעינן דומיא דשתי נרות ושתי תאנות שכתב שם ז"ל וגם לשון זה שכתב הכי מוכח ואם נאמר כן יקשה דאדנקט הכא נתכוון להרוג ועקר אילן דהויא סוג מלאכה אחרת לגמרי דפטור לישמועינן רבותא אפי' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם או איפכא דפטור אף דעל כל פנים הרג ונתקיימה מקצת מחשבתו וכל שכן עקירת האילן וכן נמי איכא לספוקי בנתכוון להרוג איש והרג אשה אי נמי טומטום או אנדרוגינוס אלא דבהני שהם מין אנושי הדעת נוטה קצת לחייבו אמנם באדם ובהמה הוא דקשה כאמור.

הרי זה ק"ו וכו'. למ"ש הרב המגיד ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל אמנם מה שהבין במ"ש בסוף דבריו ומכל מקום עיקר כוונתו וכו' שכתב שכוונתו דרה"י [כצ"ל] באמצע וכרמלית ורשות הרבים מכאן ומכאן עיי"ש הדבר קשה מלשון ועברה שכתב רבינו וכמ"ש הרב וגם מדכתב ונעשה איסור חמור משמע דנעשה מעצמו ואם איתא הרי עשאו בידים בלא מתכוין ואין שייך לשון נעשה לכן נראה לענ"ד דבא הרב לקיים פירושו הראשון שכתב שהכרמלית קרובה אליו ורה"ר רחוקה ממנו ומ"ש לפניו היינו נמי בכי האי גוונא ודו"ק.

נתכוון לעשות דבר המותר וכו'. שם דף ע"ב איתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמכוין לחתיכה בעלמא אמר רבא מנא אמינא לה וכו' ופי' רש"י ז"ל נתכוון להגביה את התלוש כגון סכין בערוגת הירק ונתכוון להגביהו וחתך את המחובר פטור דכתיב אשר חטא בה וכו' פרט למתעסק בדבר אחר וכו' ע"כ. ונראה דהוכרח לפרש דנתכוון להגביה סכין ובהגבהתו חתך את המחובר ולא פירש שנתכוון להגביה ירק תלוש וכו' משום דאם איתא לא הו"ל למימר וחתך את המחובר אלא הול"ל ותלש את המחובר אלא ודאי לשון חתך מורה דאיכא סכין אמטו להכי בנתכוון להגביה פירש דהיה רוצה להגביה הסכין שהיה בערוגה.

**והתוס'**ז"ל הקשו עליו מצד הדין דאם (כן) ההיא דנתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר [היינו לחתוך תלוש] (משמע) וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכו"ע וקשה לר"ת דבסוף פ' ספק אכל אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה מוכח התם דאפי' בנתכוון ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק פטר רבא נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכ"ש נתכוון לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר"ת דהכא מיירי בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהוא מחובר ופליגי בקרא דאשר חטא בה וכו' עכ"ד ודברים אלו לכאורה תמוהים מכמה טעמי חדא דכיון דרבא יהיב טעמא למילתיה משום דלא איכוון לחתיכה דאיסורא מוכרח דכל היכא דאכוון לחתיכה דאיסורא מודה לאביי דאז יהא חייב על כל פנים ותו דהתוס' ז"ל ייחסו לרבא מה שאינו בגירסאות שלפנינו דהתם בפ' הזורק (שבת דף צ"ז) קאמר סתם תלמודא פשיטא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה מהו ומתרץ ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח וכו' עיי"ש ולא מצאתי בקיאות אחר באותו פרק כי אם זה ולא הוזכר רבא בכל אותה סוגיא כי אם רבה בה"א ורב יוסף בר פלוגתיה וגם זה אינו ענין לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' שכתבו התוס' כמבואר שם דאינהו לא איירו אלא בדרבי יהודה אם לא שנאמר דכיון דפשיטא ליה לסתם תלמודא הוא דכתבו כן. ויותר נראה לענ"ד דהם ז"ל היו גורסים רבא באל"ף שם וע"פ האמור. ולקושיא ראשונה צ"ל לדידהו דמאי דאמר רבא הרי לא נתכוון לחתיכה דאיסורא ר"ל בנדון זה דחתך מה שהיה רוצה דנעשית מחשבתו עם כל זה מפטר משום דלא נתכוון לחתיכה דאיסורא אמנם בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר אף דנתכוון לחתיכה דאיסורא הרי לא נעשית מחשבתו שהוא עיקר טעמא לחייבו. ונראה דמחמת דוחק זה הוכרח רבינו לפסוק דבנתכוון להיתר דוקא הוא דפטרינן ליה אבל אם נתכוון לאיסור יש מקום לחייבו בתנאי שתעשה מחשבתו וכמו שמבואר בדבריו לקמן בדין שתי נרות וכו'.

אלאדאכתי קשה טובא מה שהקשה הרב לחם משנה ז"ל דלפי דברי רבא ואביי הוה ליה לפסוק פטור כדאמר הש"ס ומה גם מהצריכותא דעביד התם דף ע"ג. ומה שנראה לענ"ד דרבינו לא פטרו לגמרי שהרי לא כתב דמותר הוא אלא אינו חייב כלום ולשון זה רוצה לומר שיש בו צד איסור אלא שאינו חייב מכת מרדות וכמ"ש מרן ז"ל להדיא בריש פרקין והכלל שאמר שמואל בפ"ק דף ג' ובפרק האורג דף קי"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת וכו' מפרש רבינו דר"ל שיש איסור בהם אמנם אין חומר איסורן שוה דבנתכוון להיתר גמור ועלה בידו איסור אין לחייבו על זה מכת מרדות דהיינו לשון פטור כמ"ש בריש הפרק ובנתכוון לאיסור אלא שלא נעשית מחשבתו אז יש לנו לחייבו מכת מרדות וכמ"ש לקמן בדין נתכוון ללקט תאנים שחורות וכו' וטעמו ונימוקו עמו דאין להשוות מחשבת היתר למחשבת איסור ואמטו להכי עביד צריכותא התם בדין נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכסבור רשות היחיד ונמצא רשות הרבים והך דהכא משום דכלהו להיתר נתכוון וזאת היתה לו לרבינו שהשמיט הנך תרתי הכא ובפרק י"ג משום שכבר סיים וכן כל כיוצא בזה כלומר שנתכוון להיתר ועלה בידו איסור וזה הוא ההכרח עצמי שהכריחו לפטור ממכת מרדות בנתכוון להיתר לתת חילוק בינו לנתכוון לאיסור ובזה אפשר שיתיישב כל מה שהקשה הלח"מ עיי"ש.

וליקט לבנות. הכי איתא בברייתא סוף פ' אכל ומציאות תאנים לבנות איתיה נמי בזמנינו ומ"מ הדין לא ישתנה לפי הענין ודו"ק.

היו לפניו שתי נרות וכו'. כריתות דף י"ט והקושי הגדול הוא מבואר כדברי הראב"ד ז"ל וראיתי להרב לחם משנה שיישב דברי רבינו בטוב טעם ודעת וכוונתי לקצת דבריו תהלה לאל לכן לא אאריך לבד ראיה זו אומר הכרח עצמי לדעת רבינו דרבא פליג אדשמואל בסוף פרק אכל חלב דף י"ט דפריך רבא גופיה לשמואל מההיא דתינוקות וכו' דמשמע מינה דמתעסק חייב לכו"ע דקשה דלדידיה מי ניחא הא איהו נמי פטר מתעסק כדאיתא נמי התם בריש הסוגיא בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אלא מוכרח לומר דמשום דאיהו לא פטר מתעסק אלא בנתכוון להיתר גמור לא קשה לדידיה דחבורה מתכוין לאיסור מקרי ולהכי פריך למאן דפטר מתעסק בכל ענין ותו במאי דפריך רב יהודה לשמואל ממתניתין דנתכוון ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ולא פריך לאביי ורבא משום דאינהו לא פטרי אלא במתעסק בהיתר וכמ"ש רש"י והתוס' ז"ל שם ועם כי התוספות עצמם ס"ל דרבא בשיטתיה דשמואל קאי ופטר גם במתכוין לאיסור וכדמוכח מההיא דפ' כלל גדול ובפ' ארבע מיתות דף ס"ד וגם בריש הסוגיא התם בד"ה איתמר וכו' צריך לומר בהכרח דמ"ש כן היינו למסקנא דמלתא דמייתי ברייתא לסיועי לרבא בהיו לפניו שתי נרות וכו' דמוכח מינה דרבא פטר אפי' בנתכוון לאיסור ומ"ש הכא היינו לרב יהודה דלא מצי פריך לרבא משום דאיהו לא איירי בההיא דנתכוון לחתוך תלוש דמייתינן לעיל אלא בנתכוון להיתר וזה מדוייק בדבריהם שלא כתבו דאינהו לא פטרי בהכי וכו' אלא דאינהו לא מיירו בהכי ופשוט הוא אמנם רש"י ז"ל דס"ל דפליגי ובמתכוין לאיסור לא פטר אפילו רבא נקט בדבריו לשון פטור עיי"ש. אלא דכפי זה קשה לרש"י ז"ל דבההיך ברייתא דהיו לפניו שתי נרות גריס ז"ל פטור כגירסת התוספות ועל כרחך צ"ל דלשמואל קאמר הכי וליה לא ס"ל ואיהו גופיה סמיך אמתניתין דתינוקות דאייתי לעיל ואתי שפיר גם לדעת רבינו ומה גם דלאביי נמי צריך לומר כן דמחייב גם בנתכוון להיתר משום דאיכוון לשום חתיכה והך ברייתא פטרה אפילו נתכוון לאיסור גמור ודו"ק.

כבה זו והדליק זו וכו'. נראה דחייב תרתי קאמר משום מכבה ומשום מבעיר כשנתכוון לשתיהם אע"פ שהשתי מלאכות הפכיות נעשו בנשימה אחת. ונראה לענ"ד פשוט שאם הדליק על ידי העשן של הנר עצמו כי טבעו להדליק מנר אחר דלוק וכגון שכבה נר אחד על ידי הרוח וכיוצא וקדם הוא תכף והדליקה מנר אחרת על ידי העשן של הנר הכבה פשיטא שיתחייב משום מבעיר דמי שנתן טבע לפתילה להדליק מנר אחר הוא נתן טבע לעשן זה שידליק ומה לי זה או זה וכן נמי אם נתכוון לכבות ולהדליק כגון שהיו שתי נרות דולקות זו למעלה מזו בכיוון וקרובים שכשיכבה התחתונה קרוב הדבר מאד שתדליק פעם אחרת מאותה שלמעלה על ידי העשן שטבעו לעלות אף שלא עשה כי אם מלאכה אחת בפועל והאחרת היא בכח כיון שנתכוון לשתיהם ושתיהם מלאכות האסורות מחייב תרתי ודו"ק. והרי מצינו בחותה גחלים בשבת דהיינו שמהפך העליונים למטה והתחתונים למעלה שחייב שתים משום מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות כדאיתא בסוף פרק אכל ופסקו רבינו ספ"ז דשגגות עיי"ש.

הרי שנתכוון וכו'. רבינו השמיט חלוקא דנתכוון להוציא לאחריו והוציא לאחריו דחייב משום דמלתא דפשיטא היא דהא איתעבידא מחשבתו והכי קאמר רב אשי שם דף צ"ב ומסקנא נמי התם דלכו"ע חייב ומעתה בהרב לח"מ ז"ל נפל ט"ס בודאי שכתב וז"ל אבל אם נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור וכו' הוא הדין דלאחריו ובא לו לאחריו פטור כדקאמר רב אשי בפרק המצניע ורבינו לא חייש להביא דכבר אמר שם רב אשי דלא מבעיא קאמר והוא פשוט יותר ע"כ. ואין ספק דאשגרת לשון הוא דבכולה סוגיא התם ורב אשי גופיה חייב הוא דקאמר עיי"ש. וגם בפסקי הרא"ש שם נפל ט"ס אחר וחסר תיבת פטור עיי"ש. ועוד נראה שרבינו זלה"ה השמיענו דין לאחריו ובא לו לאחריו במה שהקדים כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב ועל כרחך היינו דרך חידוש דלא מבעיא כשנעשית כוונתו דזה פשיטא ודאי שחייב אלא אפילו ביותר נמי חייב דהיינו שמירה מעולה שכתב אח"ז ובשלמא בגמ' מצאו מקום להקשות אמתניתין מדיוקא אדיוקא משום דקתני סתמא והוה ס"ד דכיון שהיא שמירה פחותה ליפטר אמנם רבינו שביאר הדברים על נכון אין כאן שום גמגום כלל ועיין בש"ס ודו"ק.

היה חגור בסינר וכו'. שם דף צ"ג באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת וכו'. ורבינו לא הזכיר אשה משמע דסבירא ליה דלאו דוקא ואפשר דנפקא ליה מדאמרינן התם תנא שכן לבלרי מלכות עושים כן ע"כ. וכיון דילפינן חיובא מלבלרי מלכות אם כן מה לי אשה מה לי איש ועל כרחין לפרש דדרכו בכך דאם לא כן תיפוק לי שלא הוציא כדרך המוציאים וכמ"ש רבינו פי"ב ועיין לרבינו פ' י"ט דין ג'.

בין בשרו וחלוקו וכו'. פירוש דזה הסינר הוי כעין מכנסים וכן פירש רש"י שם ובפרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) וצריך לומר שהיו קושרין ומהדקין אותו גם למטה ברגליהם או בירכותיהם שאז הוא משליך החפץ בין הבשר והחלוק שהוא סמוך לבשר ומכיון שהסינר הוא רחב לצד מטה החפץ חוזר אילך ואילך בעת הלוכו ואינו נופל לארץ והוא כעין אותם שבזמנינו. ודע שיש עוד מין סינר אחר לנשים שאינו לצניעות כזה עיין להסמ"ג עשין ס"ה בדיני המוציא וכו'.

לכתוב איגרת וכו'. הכי איתא בהבונה דף ק"ג ועיין בדברי רבינו פי"א.

וכן אם נתכוון לארוג וכו'. שם ועיין בדברי רבינו פ"ט.

כל מלאכה שהיחיד וכו'. בהמצניע דף צ"ב.

כגון שעקר החפץ. משנה בפ"ק.

שניהם חייבים. והקשה הרב לחם משנה ז"ל דרבינו פסק כאן כרבי יהודה דדריש תלתא מיעוטי נפש תחטא אחת תחטא ברשות תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין וקשה דרבינו פסק בפי"ג דשגגות דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב ואם כן איך פסק כאן כר"י דהא אי לר"י הוה ס"ל חייב לא מיתוקם סברתיה כלל דאיהו מוקי חד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בי"ד ולתרץ זה הקשה עוד דלמאי איצטריך הש"ס לייחס לר"י מלתא מיעוטי לימא דלר"י לא הוו אלא תרי וכדקאמר לרבי מאיר ונימא דלר"י יחיד בהוראת בי"ד חייב ותירץ דאיצטריך משום דבריש הוריות אית ליה לר"י דפטור דאמרו שם אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים חייב וכו' ולהכי איצטריך בגמרא לומר דלר"י ג' מיעוטי הוו וכו' ורבינו ראה לפסוק כאן כר"י משום דר"מ מסייע ליה אבל בהא דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פסק כחכמים וכו' עיי"ש. ולענ"ד נראה אחרי המחילה רבתי תיובתא קחזינא פירוקא מספקא לא קחזינא חדא דעיקר קושייתו היא דהיכי מוקמינן לקרא דאי ס"ל כר"י על כרחך לא מצי לפסוק כחכמים מכח קרא דתלתא מיעוטי ואי פסק כחכמים הא לא דרשי מיעוטא דבעשותה להכי ואם כן לפסוק בכולהו כר"ש ומה יושיענו לומר דכאן פסק כר"י משום דר"מ קמסייע ליה ותו דר"מ לא מסייע אלא בחדא דהיינו בזה אינו יכול וזה אינו יכול אבל בזה יכול וזה יכול פליג עליה דאיהו מחייב ור"י פוטר ואף אנו נאמר דפסק כר"י משום דר"ש קמסייע ליה בזה יכול וזה יכול אלא דזו אינה הכרעה.

ואםבאנו לתת טעם אמאי פסק רבינו כן הדבר מבואר דפסק כסתם מתניתין דהיינו תנא קמא דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול דמקרו רבים לגבי ר"ש מכח הסתמיות וכדאמרינן בכמה דוכתיה ותו דר"י הוא כמו מכריע בין ר"מ לר"ש דחד פטר בכולהו וחד מחייב בכולהו ור"י מחלק ובחדא ס"ל כר"מ וחדא כר"ש וגם סתם ברייתא התם מסייעת לר"י וגם התוס' שם ד"ה אמר מר הקשו על סתם תלמודא לפי גירסתם דהוה ליה למיבעי אליבא דר"י דקיימא מתניתין כוותיה וכו' עיי"ש משמע דהלכתא נמי כוותיה מכח מתניתין והיא גופא דעת רבינו דפסק כת"ק דמתניתין ומאי דקשיא דאיך פסק כחכמים דהתם מודינא ודאי דקשיא היא ומה גם אעיקרא דדינא קשיא דסתם מתניתין דהתם פטר ור"מ ור"י פטרי הכא וגם ר"ש לדעת התוס' פטר אף דבזה הדעת נוטה לפירוש רש"י מדאוקימו ההיא מתניתין כר"י וכר"מ בריש הוריות ולא אשכחן מאן דאוקים לה התם כר"ש ולזה צ"ל דאפ"ה חכמים הוו רבים וגם מדשקיל וטרי תלמודא התם בדעת חכמים לכך פסק כוותייהו א"נ מלשון אבל דקאמר התם וכמ"ש הלח"מ ז"ל וכאן לא חש לדר"י אלא סמך אסתם מתניתין וסתם ברייתא. ומעתה על כרחך צ"ל דחכמים דהתם דרשי מיעוטא דנפש תחטא אחת תחטא כר"י ובעשותה דרשי ליה או למיעוטא אחריתי או דיחיד שעשאה חייב כדאיתא התם ומשום דהוה אמינא דדוקא יחיד אבל ג' או ד' אימא דפטירי להכי אתא קרא דמעם הארץ לחיובינהו כדאיתא התם והיא ברייתא בתורת כהנים וכמ"ש רש"י שם ד"ה ועדיין אני אומר וכו' ועם כל זה אכתי לבי מהסס.

ומהשדרשו ריבוי אחר ריבוי הפך הכלל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ראיתי להרב בעל קרבן אהרן שם פרשה ז' שכתב דלא אמרינן הכי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים כולהו דרשינן עיי"ש. ואישתמיטתיה ז"ל דברי הירושלמי והביאם רש"י ז"ל בהוריות דף ג' ד"ה ובי"ד משלים וכו' ואי קשיא הא אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו שלשה מיעוטין וכו' בירושלמי מתרץ ה"מ היכא דליכא אלא שני מיעוטין אבל היכא דאיכא שלשה מיעוטין בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט וכן בל"ב מידות וכו' עכ"ל וירושלמי זה הוא בריש הוריות עיי"ש.

הרי שחבל בחבירו וכו'. שם דף ק"ו וביאור הדברים עיין לרבינו פ"ח ופ"י ופי"ב.

חפר גומא וכו'. מימרא דרבי אבא פ' כלל גדול (שבת דף ע"ג) ואפילו לר"י וכו' ועל מה שהקשה הרמ"ך ז"ל לדברי רבינו דהוה ליה לחלק בין בית לשדה כבר יש ללמדו שפיר מתוך דברי רבינו וכמ"ש הרב המגיד ומרן ז"ל עיין עליהם.

הרי שסתר וכו'. ומבואר עוד בדברי רבינו בפ' עשירי עיי"ש.

מקצתה בשוגג וכו'. שבת דף ק"ב ורבינו נראה דפסק כרבא דאוקי מתניתין דמילי מילי קתני דאלו לרב אשי מתניתין איירי בשחזר ושכח דהיינו לומר שתחילת הזריקה היתה בשוגג ואחר כך הזיד ושוב שגג קודם שישלים שיעור הזריקה ומדכתב רבינו עד שיעשה שיעור המלאכה כולה בזדון או בשגגה משמע דאם הזיד בנתיים פטור. וקצת קשה דאמאי לא פסק כרב אשי דלדידיה אין צריך לידחק ולומר דמילי מילי קתני ואף דרב אשי חסורי מחסרא קאמר הרי מבואר דלאו דוקא היא דבמשנה גופא יש לפרש כן וכמ"ש התוס' ד"ה רב אשי וכו' ותדע דרבינו גופיה בפירוש המשנה פירשה כרב אשי עיי"ש אף דהתם נמי קשה דנראה דפתיך דברי רבא עם דברי רב אשי שכתב וז"ל כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא וכו' ושיעורה בגמרא כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר וכו' פטור הא נחה חייב במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות וכו' ע"כ. פתח בדרבא וסיים בדרב אשי. אם לא שנאמר בדוחק דכיון דרב אשי לא פליג ארבא לענין דינא אמטו להכי נקט דבריו לפרש המשנה ביתר שאת. ולענין פסקו של רבינו כאן נראה לענ"ד פשוט דלא קשה מידי וזה ממ"ש פ"ו מהלכות שגגות וז"ל אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר בהעלם שני פטור שהרי נודע לו בנתים ויש ידיעה לחצי שיעור וכו' וכן אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג אם בזריקה חייב לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבנתים ואם בהעברה פטור שיש ידיעה לחצי שיעור ע"כ. והדברים ק"ו אם כשהשלים השיעור דהיינו הד' אמות שהיה במזיד דהוה לן לאפטורי כיון דתחילתו בשוגג וסוף גמר חיובו במזיד אפי' הכי חייב משום דגמר פעולתו בשוגג. [בשוגג] נמי ואין בידו להחזירה בשתי אמות שוגג ונודע לו בנתים וחזר ושכח קודם סיום הארבע דנמצא תחילה וסוף חיובו ופעולתו בשוגג ואין בידו להחזירה לא כל שכן דחייב דהיינו כרב אשי ותדע עוד דתחילה כתב דין כזית ודין שתי אותיות דלא הוי יותר משיעור חיובו ואח"ז מייתי כך דהוציא במציאות שעושה יותר משיעורו וקשה דהוה ליה לכתוב דין זרק ארבעה ושכח וחזר ושכח אי הוי דומיא דאכילה וכתיבה ושוב הו"ל למימר אבל אם זרק שש אמות וכו' אלא ודאי לא הוצרך להביאו מפני שנלמד במכ"ש מדין זה וכתב דין זה לאשמועינן חידושא דבזורק לעולם חייב כיון דאין בידו להחזירה בתנאי שסוף הפעולה תהיה בשוגג דאם היתה במזיד אזי לא אמרינן אין בידו להחזירה לחיובי אלא פטור הוא כמסקנא דסוגיין. אלא דאכתי קצת קשה ממה שכתב רבינו פ"ב מהלכות שגגות וז"ל אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף וכו' כיצד כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת עקר בזדון והניח בשגגה או איפכא פטור וקשה דלישמועינן רבותא אפי' בזורק דאין בידו להחזירה דפטור ומכ"ש מעביר כמבואר בסוגיין וכבר ראיתי להרב לח"מ שנתעורר בזה ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה אפשר דנקט מעביר שהוא יותר מצוי והווה מזורק בהך עניינא שיהא שוגג תחילה וקודם השלמת השיעור יהיה מזיד או איפכא וחדא מנייהו נקט וסמך עצמו אמ"ש בפ"ו דאם איתא דזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד חייב משום דאין בידו להחזיר לישמועינן הא ומכ"ש וק"ו בשש אמות דכולהו איתנהו ביה סוף הפעולה בשוגג ואין יכול להחזירה. ומעתה יפה כתב רבינו כאן עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בשוגג או במזיד דהיינו לאפוקי היכא שהתחיל במזיד וסיים בשוגג אי נמי התחיל בשוגג וסיים במזיד דבענין זה כל המלאכות שוים אמנם היכא דהוה ליה ידיעה בנתים סמך אמ"ש בהלכות שגגות דשם ביאר דיש ידיעה לחצי שיעור לפוטרו משום דבעינן כל השיעור בשוה וכמו שרמז כאן לבד מזורק משום דאין בידו להחזירה ודו"ק.