אין המוציא וכו'. פ"ק דשבת דף ד' אמתניתין דפשט העני ידו וכו' פריך תלמודא והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' ופי' רש"י דהוי מקום חשוב למהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וכו' ע"כ. ובדף ק' איפליגו רבי מאיר ורבנן אם זרק ונח בחור כל שהוא דלכו"ע בעינן מקום ד' על ד' ומבואר בכמה מקומות ומאי דאיכא לאיסתפוקי אי הנך ד' טפחים בעינן שיהיו בכיוון ד' על ד' עם האלכסון או דילמא דגם אם יחסרו הקרנות או אם יהיה עגול ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים אף שאין בו האלכסון מקרי מקום חשוב גם כן דהן אמת דלענין הטלטול בארבע אמות בעינן שיהיו עם האלכסון דוקא דהיינו חמש אמות ושלשה חומשי אמה כמ"ש בעירובין ופסקו רבינו בפ' הקודם דין י"ח ובבציר מהכי לא מחייב איכא למימר דהתם הכי קים להו לחז"ל ולהכי פירשוהו להדיא אבל הכא שתלו הדבר בחשיבות מקום אפשר דגם אם יהיה עגול וכיוצא מקום חשוב מקרי גם הסמ"ג עשין ס"ה כתב דכל שיעורי ארבע אמות הם עם האלכסון משמע דבשיעורי ארבעה טפחים אינו כן.

וראיתילהתוספות שם שכתבו בשם ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דדרשינן בעירובין [דף י"ז] דאל יצא אל יוציא אע"ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ארבע אמות מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מארבעה ע"כ. ואף שהדבר מבואר שאין זה אלא דרך רמז בעלמא דהתם אמות והכא טפחים וגם עיקר שיעור הד' טפחים לא מצי יליף מהתם כלל גם הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו שם דאין לנו שום ילפותא לזה אלא דגמ' גמירי לה הכי מ"מ קצת נראה שיהיה דינו כדין הארבע אמות לענין דין האלכסון מכ"ש במ"ש הרה"מ ומרן ז"ל בכמה מקומות שאין לחייב אלא בראיה ברורה ומכ"ש וקל וחומר אם צורת זה המקום יהיה ארוך הרבה וקצר דאף שכשנצרף כל האורך יבא לנו השיעור של ארבעה טפחים אין זה מקום חשוב כלל וכבר ידוע דכל שיעורי חז"ל הם בצמצום גמור [זולת מה שנתבאר להדיא] דבארבעים סאה טובל ואם חסר אפי' קורטוב לא עלתה לו טבילה ואין לך אלא מ"ש חז"ל דוקא שוב מצאתי הדבר מבואר ברש"י ז"ל פ"ק דף ח' ד"ה גבוה י' ובהגהות אשר"י שם והביאו מור"ם בהגה סי' שמ"ה ועיין להתוספות בעירובין דף נ"א ד"ה כזה יהיו וכו' ועיין עוד לרבינו פי"ד דין ז' ובהרה"מ ז"ל שם. ועיין עוד להר"ן ז"ל בענין גובה המקום חשוב ומה דינו.

ידו של אדם וכו'. שם אמתניתין דפשט העני וכו' פריך אמאי חייב והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא ושקיל וטרי תלמודא טובא ומסיק אלא אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה וכן כי אתא רבין א"ר יוסף וכו' וקשיא לי דאמאי איצטריך לטעמא דידו של אדם חשובה וכו' תיפוק ליה משום דמחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן התם דף ק"ב גבי היה אוכל וכו' ופריך והא אין דרך הוצאה בכך ומתרץ כיון דקמכוין מחשבתו משויא ליה מקום ופסקו רבינו בדין שאחר זה וי"ל דשאני אוכל דאין שום מציאות להחשיב פיו כארבעה על ארבעה ולכך תלו הדבר במחשבתו משא"כ היד דיכולה לקבל ולסבול דבר שהוא רחב ארבעה ולכך אמרו ידו של אדם חשובה דבאמת בלא מחשבה היד מצד עצמה היא ראויה ומצאתי עוד להר"ן והרשב"א שם שהקשו קושיא זו מההיא דהשתין ורק דאע"ג דאין שם מקום ארבעה מחייב מטעם דמחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבא זרק בפי כלב או בפי כבשן חייב אמאי אלא משום דמחשבתו משויא ליה מקום הכא נמי וכו' כדאיתא בפרקא בתרא דעירובין [דף צ"ז] ותירצו בשם ר"ת דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה כגון משתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב או בפי כבשן שרוצה שיאכלנו הכלב או שישרף העץ בכבשן אבל הכא שאינו חושש אם יקבלנו בידו או בכנף בגדו ליכא למימר מחשבתו משויא ליה מקום ע"כ.

היה אוכל וכו'. שם דף ק"ב ופי' רש"י מחשבתו שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו שבפיו ע"כ. והתוספות כתבו שם שבליעתו הויא הנחה וכו' ועיין מ"ש בפרק הקודם דין י"ג.

וכן מי שהיה וכו'. משנה בעירובין דף צ"ז ובגמרא א"ר יוסף השתין ורק חייב חטאת והא בעינן מקום ד' על ד' וליכא ומתרץ מחשבתו משויא ליה מקום וכו' ועיין להתוס' שם וכבר נתבאר. ובמשנה שם קתני רבי יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק ורבינו כתב שם דאין הלכה כר"י והטור סי' ש"נ פסק כר"י וכתב הרב ב"י ז"ל דמשמע ליה דת"ק לא פליג אר"י ועיין להרב ב"ח שם.

היה עומד וכו'. בעיא שם וסלקא בתיקו ומבואר דאין לחייב כל עוד שאין לנו ראיה גמורה וכמ"ש בהל' א' ואם הוציא פיו לרשות שניה ורק שם דעת הרא"ש והתוספות ז"ל להשוותן לפי האמה ועיין להרב ב"י והרב ב"ח שם ודברי רבינו שקולין כי אין דרכו להעתיק אלא דברי הגמ'.

היה עומד באחת וכו'. מסקנא דמלתא בשבת דף ה' ומ"ש אבל וכו' גם זה שם ומ"ש ואצ"ל וכו' שם אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן וכתבו התוס' ז"ל דאף דלענין קנין אין הדין כן הכא ממשכן גמרינן וכו' ע"כ. ועיין עוד בפ"ק דף כ"ו.

וכן אם היה שמן צף וכו'. פירוש משום דלא מקרי הנחה במים על גבי מים אלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והיא סברת רבנן דפליגי ארבי יוחנן בן נורי וכוותייהו פסק ג"כ פ"ח דטומאת אוכלין עיי"ש. ויש נוסח אחר כתב יד ולקט מן השמן.

לפיכך אם היה וכו'. מבואר במשנה ראשונה שם והטעם ג"כ ביארוהו בגמ' שם ובדף צ"ב מדכתיב בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין ועיין לרבינו בפירושו להמשנה שם באורך.

במד"א וכו'. שם דף צ"ב מסקנא דמלתא התם למעלה מג' הכא למטה מג' ומפרש לה רבינו כפשטא דאפיך להו לכולהו והרמ"ך והראב"ד ז"ל יש להם שיטה אחרת בזה ועיין למרן ז"ל ויתבאר עוד בדין י"ד.

זה העומד לא עשה כלום. עיקר הדין מבואר במשנה ראשונה ודקדק רבינו לכתוב לא עשה כלום דמשמעותו לומר שהוא פטור ומותר והרב המגיד ז"ל הביא משם הרשב"א דיש מי שהורה דאסור לעשות כן משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"כ. ונראה דאם זה יודע שחבירו כוונתו להוציא גם רבינו יודה דאיסורא קעביד ולכך לא כתב לשון מותר גמור ודו"ק.

היה עומד וכו'. שם דף ג' בעא מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומחייב או דילמא לא א"ל חייב וכו' ומדקאמר לשון טעינה משמע דלאו דוקא בידו אלא אפילו על גביו כדרך טעינה קאמר ולכך כתב רבינו בידו או על גביו ולפי זה צ"ל דכי אמרינן ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' לאו דוקא וה"ה כל דדמי ליה כגון דא וק"ל ועיין מ"ש לעיל דין ב'.

לפיכך אם יצא וכו'. קשה טובא דמהש"ס מוכח דלא היתה שם אפילו עקירה של איסור שהרי חשב לטלטל מזוית לזוית ושוב נמלך והוציא ולא מחייב אלא אם כן הניח ואחר כך עקר והיינו דאמרינן מאי קמ"ל וכו' ועיין להרב לח"מ ז"ל ומ"מ דברי הרב המגיד ז"ל צ"ע ודו"ק.

וכן מי שהיתה חבילתו וכו'. שם דף קנ"ג היתה חבילתו וכו' דוקא רץ אבל קלי קלי לא מאי טעמא כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה וכו' ופירש רש"י מונחת לו על כתפיו מבעוד יום וקדש עליו היום קלי קלי מעט מעט כלומר בנחת למעבד עקירה והנחה כלומר דזמנין דקאי ולאו אדעתיה אבל רץ איכא היכרא כלאחר יד שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחוריו ע"כ. וקשה על רבינו אמאי נייד מפירוש רש"י ז"ל דפי' קלי קלי משום דזמנין דקאי ולאו אדעתיה ורבינו ז"ל כתב דהרי זה כעוקר ומניח דמשמע דבהליכתו מעט מעט גרידא הוא האיסור מצד עצמו. ונראה דלישנא דגמרא קשיתיה דקאמר אתי למעבד עקירה והנחה דמשמע בהחלט דאל"כ הוה ליה לומר זמנין דקאי וכו'. אף שעדין הוא דחוק קצת ומרן ז"ל הביא דברי הרמ"ך.

ואסור. נוסח אחר וחייב. ומרן ז"ל גריס ואסור דוקא וכן נראה.

וזורקה שם וכו'. שם פריך סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י ומתרץ דזריק ליה כלאחר יד והקשה התוספות תימה כדשרינן להוליכה פחות פחות מד"א תיקשי ליה נמי הכי ע"כ. ועיין למוהרש"א שם בזה.

עקר החפץ וכו'. מבואר שם דף ה'. והנה היכא דעמד לנוח ואגב תיקן גם כן משאו נראה פשוט דאין כאן בית מיחוש לחייבו כיון שמחשבתו הראשונה הייתה לנוח שהוא צד ההיתר וכן נמי בהיפך אם עמד לתקן משאו ואגבו נח מיגיעו קצת דין הוא לחייבו כיון שעיקר מחשבתו היתה לדבר המחייבו והרי עלתה בידו. אכן מאי דאיכא לאסתפוקי אם נתכוון לשתיהם בשוה כגון שהיה יגע וגם המשאוי היה נופל ונח מיגיעו ותיקן משאו מאי מי נימא כיון דעמד לנוח בהיתירא ניחא ליה וליפטר או דילמא כיון דעבד איסורא כמו שחשב על כרחו נתחייב וכו' ולזה הדעת נוטה ויש ללמדו ג"כ ממ"ש רבינו פ"א דין ח' דאם נתכוון לדבר היתר ועלה בידו דבר האסור אינו חייב כלום ואם איתא לישמועינן רבותא אפי' שנתכוון לדבר המותר ודבר האסור דהוא פטור וק"ל.

היה קנה או רומח וכו'. בגמ' דף ח' אמר רב יהודה האי זרזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא לא מחייב עד דעקר ליה ופירש רש"י זירזא דקני חבילה של קנים ארוכים וכו' והתוספות ז"ל הקשו תימה ומאי קמ"ל פשיטא דלא מחייב כיון דלא עקר וכו' וי"ל דקמ"ל דאע"ג דדרך להוליכה בענין זה שאינם קלים לנושאה והוי כמו עומד לכתף דאמרינן לעיל דחייב אפילו הכי פטור וכו' ע"כ. והשתא רבינו דשינה הלשון וכתב היה קנה או רומח וכיוצא דכל עצמו לא בא אלא להודיענו דבכי הא ליכא עקירה כלל תקשה עליה קושיית התוספות ז"ל ודוחק לומר דנקט לה אגב דבעי לאשמועינן דאם משך החפץ וגררו דחייב חדא דכיון דיליף לה מגונב כיס כמ"ש הרב המגיד ז"ל כל כי האי כבר ביארו בפ"ג דהלכות גניבה עיי"ש ותו דאם כן איך יפרש סתם מימרא דרב יהודה דלא תני בה הך סיפא דהיה מגרר. גם אין לומר דאשמועינן כיון דאין כאן עקירה כלל הוה אמינא דשרי אפילו לכתחילה ורבינו כתב לשון פטור דמשמע דיש איסור בדבר הא נמי ליתא דלישנא דרב יהודה הוא לא מחייב עד דעקר וכו' דמשמע דהחידוש הוא לצד החיוב וכדברי התוספות ז"ל ואפשר דכוונת רבינו דאף שבשעה שמשליך הקצה האחד מסתמא הקצה השני המונח בארץ הוא מתנדנד ומגביה עצמו קצת והוה אמינא דהוי כעקירה ודייקי דברי רבינו שכתב והשליכו לפניו וכו' וסיים לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ כלומר אף שנעקר קצתו אין כאן כל הגוף והיינו חידושא וכן נראין דברי רש"י ז"ל עיין עליו אמנם מדברי התוס' שם משמע דבשעה שמשליך הקצה האחד הקצה האחר אינו מתנדנד כלל שהרי כתבו לשון מניח עיין עליו וק"ל ועוד נראה לומר דחידושא היינו משום דבדרך זה הוא מוליכו כמה מילין ואפ"ה אינו חייב כעין ההיא דפחות פחות מד"א כדאיתא בדף קנ"ג.

ואם משך החפץ וכו'. שם דף צ"א והרב המגיד ז"ל כתב שכן דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל והביא עוד ראיה מההיא דפסחים דף פ"ה ועיין לרבינו פ"ג מהלכות גנבה.

**שהמגלגל.**נ"א כ"י שהמגרר.

עקר החפץ וכו'. מבואר שם דף ה' ועיין להתוספות ד"ה בשלמא וכו'.

וכן העוקר וכו'. שם דף קנ"ג נתבאר דכל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור וכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה ולכך כתב רבינו כאן לשון פטור ויתבאר עוד בפ' כ' הל' ו' שבחמורו מותר לכתחילה.

הזורק חפץ וכו'. שם דף ק"ב אמר רבא זרק ונחה בפי כלב או בפי הכבשן חייב והאנן תנן קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור התם דלא מכוין הכא דקמכוין ומסיק משום דמחשבתו משויא ליה מקום והתוספות שם מחקו תיבת ונחה דמשמע מעצמה וכו' דהכא במכוין קאמר ע"כ. ועיין מ"ש בדין ב'.

והיה קשור בחבל וכו'. שם אמתניתין דהזורק ונזכר וכו' מבואר שם בגמ' דכל עוד דאגדו בידו לא מחייב משום זורק דאין כאן הנחה וכ"פ רש"י ז"ל ופשוט אכן מאי דאיכא למידק דמאי שנא ממושיט בידו חפץ או פירות שכתב רבינו לעיל דין ו' שאם הוציא מרשות לרשות והיתה ידו למטה מג' סמוך לארץ הרי זה כמו שהניח בארץ וחייב והתם נמי אין לך אגדו בידו גדול מזה ומדברי רבינו נראה להדיא דאפילו נח בארץ ממש הוא פטור והוא מוכרח [ועיין להרמ"ך ז"ל שם]. ולדעת רבינו י"ל דשאני ידו דהוי כגופו וכשהיא בתוך ג' הוה ליה כאילו כל גופו נח מה שאין כן החבל דאף שהיא בידו סוף כל סוף אינו כגופו ממש להחשיבו הנחה גמורה כי ההיך ולפיכך אפילו נח החפץ בארץ הוא פטור. ודקדק רבינו לכתוב שהרי אין כאן הנחה גמורה כלומר ע"פ האמור.

הזורק ונחה וכו'. מבואר שם בגמ' דאפי' לא נתכוון שתנוח ביד חבירו כיון דעל ידי זריקתו סופה לנוח ביד חבירו העומד שם חייב מטעם דידו של אדם חשובה כד' על ד' משא"כ כשנעקר חבירו וקבלה שהיה סופה לנוח בארץ וע"י עקירתו נחה בידו הרי זו הנחה אחרת שנתחדשה אחר הזריקה ולכך הוא פטור ודייקי דברי רבינו זלה"ה.

ודיןנעקר הוא ממקומו הוי בעיא התם וסלקא בתיקו ופסק לקולא כדרכו הטוב. ויש חילופי נוסחאות באותה סוגיא עיין להתוס' והרשב"א ז"ל ועוד הביא שם דאפליגו בירושלמי אם זרק בימין וקבל בשמאל אי חייב אף לרבי יוחנן או לא עיי"ש.

הזורק מרה"י וכו'. משנה שם דף צ"ו מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ופסקו מבואר כחכמים וכ"כ בפירוש המשנה שם ובגמ' לקמיה נתבארו דברי רבינו מדברי רבי חלקיה ודברי רבא ועיין להתוספות והרשב"א ז"ל באורך. ודין הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שם פלוגתא דרבי וחכמים.

המעביר וכו'. שם דף צ"ז ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ארבע אמות חייב פחות מד' אמות פטור מאי קמ"ל הא קמ"ל רשויות מצטרפות ודלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה ופי' רש"י ד"א חייב אם עבר ברה"ר ד"א אפילו ע"י צירוף חייב פחות מד"א פטור דמשום הוצאה לא מחייב דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה וכו' ע"כ. ורבינו העתיק הדין במעביר וה"ה בזורק דחד טעמא הוא וגם לא ביאר דבאמצע הרשויות יש רה"י משום דדבר פשוט הוא וגם דעל כרחין ה"ה אם היה כרמלית באמצע כיון דטעם החיוב משום דרשויות מצטרפות. ואין להקשות דלמה כתב רבינו דשני רה"ר מצטרפין כיון דלשון הגמרא רשויות מצטרפות דמשמע אף רשויות אחרים די"ל דאדרבא משום היא גופא הוצרך לפרש דאף דבגמרא אמרו סתם צ"ל דאינו אלא ברה"ר דוקא כי מציאות כזה אינו אלא ברה"ר דבעינן לצרף הארבע אמות דברה"י אין לנו שיעור ד' אמות כלל ופשוט.

המושיט וכו'. שם באותה משנה שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהם בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים וכו' ועיין לרבינו בפירושו להמשנה שם וכאן העתיק מושיט שכן הוא הדין ודוקא קאמר.

בד"א וכו'. אף דמסברא היה לנו לומר דשוים הם דמה לי אם הוא לאורך רה"ר או ברוחב וכדאמרינן בריש הזורק סברא היא מה לי עיולי מה לי אפוקי מכל מקום התם נמי במשכן הואי דהם העלו קרשים לעגלה וכמ"ש התוס' שם עיין עליו.

שכח ופשט וכו'. שם דף ג' ומסיק כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וכו' ונתבארו דברי רבינו. והרמ"ך השיג על רבינו עיין למרן ז"ל. ובהרב המגיד כתוב ופי' בשהוציאה וצ"ל כשהוציאה.

ואם הוציא ידו במזיד וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ובמ"ש רבינו ואם הוציא במזיד הרי זה אסור כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא כשהוציאה מבעוד יום וכו' ע"כ. משמע דהם ז"ל פירשו גם כן כוונת רבינו כן ובאמת שכן הוא משמעות לשון הרשב"א זלה"ה אמנם קשה טובא מסתמיות לשון רבינו ואדרבא משמע דבשבת קאמר דבהא קעסיק ומהיכי תיתי לן בדבריו לפרש דדוקא מבעוד יום קאמר. שוב ראיתי להר"ן ז"ל שפירש דברי רבינו (במושל') [במשחשכה] כאמור דלא כהרמב"ן והרשב"א ז"ל עיי"ש.

המתכוין לזרוק וכו'. שם דף צ"ז פשיטא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה הרי כתב שם משמעון וכו' ורש"י והתוס' ז"ל הביאו גירסאות אחרות באותה סוגיא והרשב"א ז"ל הביא גירסת רבינו עיין עליו שדבריו מגומגמים ובנוסחא שכתב תחילה שם אתי שפיר עיין עליו ומ"מ דינו של רבינו מבואר וכ"כ הרב המגיד ז"ל.

אבל אם נתכוון וכו'. גם זה מבואר מתוך הסוגיא שם ובב"ק דף כ"ו אמרו להדיא דאם אמר בכל מקום שתרצה תנוח חייב ורבינו העתיק לפיכך אם חישב וכו' משום דבאמת בתר המחשבה אזלינן דמלאכת מחשבת אסרה תורה ועיין להרשב"א ז"ל בב"ק שם.

ומ"שבספרי רבינו לפי שנח במקום וכו' בנוסח אחר כתב יד כתוב לפי ששנה המקום וכו'. ועיין בסוגיא שם ובהרב המגיד ז"ל.

זרק לתוך ד"א וכו'. מתניתין שם דף ק' כלשון רבינו.

זרק חוץ וכו'. אם נח וכו' שם ומייתי ברייתא התם דקתני דאם הרוח עכבתו באויר משהו חוץ לד"א אף שאח"כ הכניסתו לתוך ארבע אמות מקרי גם כן הנחה לחייבו עיי"ש ודברי רבינו שקולין.