כל כלי המלחמה וכו'. משנה בשבת דף ס' לא יצא האיש לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים ואם יצא אינו חייב חטאת ותו תנן התם דף ס"ג לא יצא האיש לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת ופירש רבינו שם שריון ידוע שריון קשקשין קסדא כובע של ברזל מגפים מלבוש של ברזל יתכסה בו האדם בשעת המלחמה כדי שלא יכו אותו ויפול ע"כ. ומדכתב כדי שלא יכו אותו ויפול משמע שהוא דבר המעמיד הרגלים והוא קרוב למ"ש כאן עוד פירש שם תריס הוא המגן ואלה גנה מעץ ואין בין המגן והאלה אלא שהמגן תבניתו כמו משולש ואלה תבניתו עגולה ושניהם מעץ ע"כ. אמנם רש"י ז"ל פירש דאלה שאמרו בגמרא שהוא קופלא דהיינו מצוק"א ע"כ. והוא כלי מלחמה גמור ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ח דהלכות תשובה.

אין יוצאים וכו'. משנה שם ובגמרא הביאו מעשה דעל ידי המסמרין שהיו בסנדליהן נהרגו כמה נפשות מישראל ולכך החמירו בו ואסרוהו אפי' ביו"ט ועיין להתוספות שם ודקדק רבינו לכתוב שסמרו לחזקו לאפוקי אם המסמרין עשויין לנוי דשרי כדמשמע בגמ'.

ומותר לצאת וכו'. היינו קמרא דרב ששת ללישנא בתרא שם דף נ"ט ודקדק רבינו לכתוב וכל שהוא תכשיט מותר לאורויי לן דבאיש אין לגזור שמא יראה לחביריו כדרך שגזרו באשה שהאיש אינו מתפאר בתכשיטיו כמו האשה שדעתה קלה וכך מפורש בירושלמי וכן פירש ר"ת הביאו הרב המגיד ז"ל וכן יש ללמוד מדין טבעת שכתב רבינו לקמן. ומ"ש והוא שלא יהיה רפוי וכו' מהסוגיא שם דף נ"ח ומלתא דסברא היא דיש לחוש שמא ישכח ויביאנו.

טבעת שיש עליה חותם וכו'. שם דף נ"ז והרב המגיד ז"ל פירש הסוגיא לדעת רבינו אלא דבמ"ש דמימרא דעולא דוחליפיהן באיש קאי נמי אפטור ולפ"ז בטבעת שיש עליה חותם האיש פטור ואם כן למה כתב רבינו דהאיש מותר ואף שסיים הרה"מ לא עוד אלא שבטבעת שיש עליה חותם האיש מותר אפי' לכתחילה קשה דכיון שפירש מלתיה דעולא אפטור נמי על כרחך משום איש איצטריך דאלו באשה תנן לה בהדיא במתניתין דלעיל דבטבעת שאין עליה חותם ומחט שאינה נקובה פטורה ואף דבאמת איצטריך לפרש כן משום פטור דמחט נקובה באיש מ"מ מנא לן לאפלוגי בטבעת אם לא שנאמר דמסתברא להתיר הטבעת לאיש שהוא תכשיט לו וליכא למיחש שמא יראהו כמ"ש הרה"מ לעיל בשם ר"ת ז"ל וכן סיים ז"ל כאן מה שאין כן במחט וק"ל ועיין להר"ן ז"ל בדברי עולא הנ"ל. ובעיקר הדין עיין להרב ב"י סימן ש"ג והמפרשים ז"ל.

לא תצא אשה וכו'. כבר נתבאר ולמ"ש

ונהגו כל העם וכו'. כתב עליו הרב המגיד ז"ל דמנהג חסידים הוא באותם הארצות ואילו היה אפשר להחזיר כל המקומות לאותו מנהג היה טוב מאד ע"כ. ועיין להרב ב"י ז"ל.

והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה. בגמ' דף ס' בעי למאי חזיא ומתרגם רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה בשבת למאי חזיא אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד בית פדחתה ופי' רש"י ובשבת למאי חזיא הרי בשבת אינה חולקת שערה והתוס' הקשו עליו דמנא ליה דאסור לחלוק השער בשבת וכו' עד כאן. ואפשר דאין כוונת רש"י ז"ל לאיסור אלא לומר דאין רגילות ואיך שיהיה קשה קצת לרבינו למה השמיט טעמא דמניחתה כנגד פדחתה וכן הקשה התוס' יו"ט וסיים עוד דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה וכו' אפ"ה מטעם חולקת לא הוה שרי דאכתי לאו תכשיט הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו ע"כ. ואפשר דכיון דסוף כל סוף דין תכשיט יש לו ואינו אסור אלא משום חשש שמא תראה לחברותיה וכבר הזכירו רבינו לא חש לפרש כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא.

שהוא מתכשיטיו. נוסח אחר שהוא כדבר וכו'.

לפיכך אצעדה וכו'. היינו בירית דקתני מתניתין ומשמעות הגמרא שם דשל זרוע אסורה וכמו שכתב רש"י ז"ל וכן משמע מדברי רבינו בפירוש המשנה וכאן ביאר דעתו להתיר שניהם וצ"ל דשאני טומאה משבת בזה וכ"כ הרב המגיד ז"ל וכן דעת הרב ב"י ז"ל בשו"ע שהביא דעת רבינו בסתם ודעת רש"י בשם יש אומרים לפי הכלל המסור בידנו דסתם ואח"כ יש אומרים דעתו לפסוק כסתם כמ"ש הרב כנסת הגדולה ז"ל בכמה מקומות.

לא תצא אשה וכו'. שם דף נ"ז משנה וגמ'.

ולא בציץ וכו'. היינו טוטפת וסרביטין המוזכרין במשנה והובאו ג"כ בבריתא שם והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין להרב המגיד ז"ל ובפירוש המשנה לרבינו ובמ"ש בפרקין דין י'.

ולא בעטרה וכו'. היינו עיר של זהב ופי' שם רבינו כליל של זהב של צורת ירושלים והיתה אצלם תכשיט ע"כ. והרב המגיד ז"ל הכריח שזה נקרא עטרה בגמ' עיי"ש. ודין הכבלים וטעמם מבואר במשנה ובגמרא שם.

לא תצא אשה בקטליא. נוסח אחר בקטבלא ונראה שהיא גירסא מוטעית. וכל אלו החלוקות נתבארו במשנה ובגמרא דף נ"ז וס"ב ונ"ט וס"ד ודין השן יתבאר בסמוך בע"ה.

הקבועהנ"א הקשורה והיא היא.

כל שאסרו חכמים וכו'. מימרא דרב דף ס"ד ועיין להרב המגיד ז"ל ובמה שאכתוב לקמן בע"ה.

והיוצאת בצלוחית וכו'. משנה וגמרא שם דף ס"ב.

יוצאה אשה וכו'. משנה שם דף ס"ב, ועיין לרבינו בפירושו להמשנה.

ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו' אבל ילדה יוצאה בחוטי זקנה. בגמ' דף ס"ד תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ופריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואתי לאחוויי אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה ופי' רש"י ובלבד שלא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה ולבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למשלף ע"כ. ומשמע דאתא לפרושי מאי ניהו זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. ולכאורה קשה דבגמרא פריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה משמע דטעמא דגנאי דהיינו מאיס מורה היתר ושבח מורה איסור הפך דברי רש"י מן הקצה אל הקצה כמבואר וגם טעמא דאתי לאחוויי לא נאמר אלא במידי דשבח אבל אם הוא לגנאי שרי. ואפשר במאי דאיכא לדיוקי בדבריו תו דמשמע דלבנות על שחורות מלתא באנפי נפשה היא מדכתב ולבנות וכו' דאם לא כן הוה ליה לכתוב דהיינו וכיוצא בהאי לישנא ותו דמי שאל לו אות על זה כיון דסתם תלמודא מצדד אצדודי עלה דמלתא אלא משמע דהכי קאמר בלבנות על שחורות לא קמבעיא לן דפשיטא דאסיר משום דאתיא למשלף דלמא מחכו עלה כי קמבעיא לן בשוים דהיינו שחורות על שחורות דאין בהם כל כך גנאי והשתא אתי שפיר דהגמ' פריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואיכא למיחש דאתיא לאחוויי דקרוב לטעות בדבר אלא ילדה בשל זקנה אמאי אסיר הא גנאי הוא לה אם תראה דבר זה לחברותיה ולמחכו עלה ליכא למיחש דכיון שהם שוים אין קפידא בדבר וגם לא חזו לה ומשני איידי וכו' שוב ראיתי לרש"ל ז"ל שהגיה בשמעתין ואתיא לאחוויי ובהכי מצינן לפרושי דכי קתני שבח הוא רוצה לומר דהוה אמינא הכי וקמ"ל דגנאי הוא לה ואסיר אלא ילדה בשל זקנה מאי קמ"ל פשיטא דהא גנאי הוא לה ודאי ואיכא למיחש לדילמא מחכו עלה ומשני איידי ונמצא לפי זה דכולהו משום גנאי נינהו וכפשטן של דברי רש"י ז"ל וכן פירשו התוס' ז"ל.

אמנםרבינו גריס ואתי לאחוויי ומפרש כפירוש קמא שכתבנו לדעת רש"י אלא דלא נחית ללבנות ושחורות וכי משני איידי רוצה לומר דאינו לפי האמת וכו' והרב המגיד ז"ל כתב דגריס כדי נסבא דלעולם ילדה בשל זקנה משרא שרי ע"כ. והקושי מבואר דהיכי נימא דקתני שקרא משום אגב ובמקום היתר ליתני איסור וכמ"ש מרן ז"ל הגם דמ"ש הוא ז"ל שגירסא אחרת היתה לו הוא דוחק. והנה גירסת כדי נסבא איתא להרי"ף ז"ל וכתב עלה הר"ן וז"ל שבח הוא לה וכיון דדרכה בכך איצטריך לאשמועינן דאסור משום דזמנין דמחכו עלה אבל ילדה בשל זקנה גנאי היא לה וכיון דלאו אורח ארעא לא איצטריך לתנא לאשמועינן דהאי עבדא נמי הכי פשיטא דאיכא למיחש דלמא מחכו עלה ומשני כדי נסבא בחנם ואגב גררא נקטיה עכ"ד. ומכאן קשה נמי להרה"מ ז"ל דמה תיקן באמרו כדי נסבה דמשמע דהכי גריס רבינו ולא גריס איידי וכו' הא אף לגירסת הרי"ף דגריס לה מפרשה הר"ן לאיסור כפשטא דשמעתא. אלא דתמהני מדברי הרב שלטי הגבורים שם שכתב דרבינו מתיר ילדה בשל זקנה ושהר"ן מסכים לפירושו וסיים ומדגריס רב אלפס בגירסתו כדי נסבא אם כן משמע דכדברי המיימוני סבירא ליה ע"כ. והא ליתא לא בהר"ן וגם לא בהרי"ף דהר"ן כתב להדיא לאיסור וגם על הרי"ף דגריס כדי נסבא פירש ז"ל לאיסור ובאמת תמיהא מלתא טובא וצל"ע. שוב ראיתי להכנה"ג שעמד בזה ולא תירץ כלום עיי"ש.

ואחרהחיפוש בספרי בעלי הכללים ז"ל הוה נראה לענ"ד לסיועי הך סברא דהרב המגיד ז"ל דלפעמים תני אפכא משום איידי ולא חייש. מההיא דפ"ק דכתובות דף ב' למאי דבעי תלמודא חלה הוא מהו וכו' ואת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מהו וכו' פשיט רב אחאי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לא נשאו לא קתני אלא [לא] נישאו היכי דמי אי דקמעכבן אינהי אמאי אוכלות וכו' אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה א"ר אשי לעולם אימא לך כל אנסא לא אכלה ודקא מעכבי אינהו ובדין הוא דאבעי ליה למתני לא נשאו ואיידי דתנא רישא בדדהי תנא נמי סיפא בדדהי. הרי דאף דהקפידה אינה אלא בדקמעכבי אינהו אכלה אם מעכבי אינהי לא אכלה תני בדידה משום איידי ודלא כהתוס' דהתם דמכח זה רצו להכריח דאינהו נמי קאמר ולא דדוקא קאמר והכריחו זה דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא עד כאן ורבינו לא סבירא ליה הכי. תו איכא לסיועי מההיא דפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ג) בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי סלקא דעתך יש אבילות בשבת השתא אבילות נהגא אפסוקי מבעיא ואלא הא קתני עולה איידי דקבעי למתני סיפא אינן עולין תני רישא עולה וכו' הרי מהכא נמי מוכח דתני איפכא משום איידי כההיא דפ"ק דכתובות וגם התוספות שם דחו הפשט מכח דאין שיטת התלמוד כן עיי"ש. תו אשכחן כי האי גוונא בפ"ק דביצה דף י"ב אושפיזכניה דרבא בר רב חנא הו"ל אסורייתא דחרדלא א"ל מהו לפרוכי ומיכל מנייהו ביו"ט לא הוה בידיה אתא לקמיה דרבא א"ל מוללין ומפרכין ביו"ט אתיביה אביי המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח וכו' המולל מלילות מערב יו"ט למחר מנפח וכו' מערב יו"ט אין ביו"ט לא אפי' תימא ביו"ט איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא נמי מערב יו"ט ע"כ. הרי דתני היפך משום איידי דהרי לא שרי אלא מערב יו"ט. כל זה ראיתי להליץ בעד הרה"מ ז"ל על פי דברי רבינו דאפילו באיידי אשכחן לה הכי מכל שכן בכדי נסבא.

האמנםאחוך שמע לי הא דאיתא בפ"ק דקידושין דף ה' ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך וכו' אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קדושין רישא דוקא סיפא כדי נסבה ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא אלא וכו' הרי לך דאף דמתרץ כדי נסבה לא תוכל שאת דמשום איידי תני אפכא או שקרא כי הכא ולכך האמת נראה דרבינו הוכרח לפרש הך תוספתא דשבת הכי מדפריך תלמודא אמאי וכו' דלשון זה מורה היתר כלומר אמאי אסיר ומדיוקא דתוספתא דלא קתני לא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה על פי גירסת התוס' ז"ל אלא וילדה בשל זקנה ומדלא תני ולא ש"מ דרוצה לומר וילדה בשל זקנה שרי וכה"ג אשכחן ולא הוי סתירה ולא טעות אלא סתם תלמודא הוה ס"ד הכי מעיקרא אבל לפי האמת לא ודו"ק.

מעתהאבא אעי'ר במה שיש לעמוד בדברי רבינו ומטינא לה מהרב לחם משנה ז"ל דכיון דבגמרא אמרינן דילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ופסק רבינו דשריא שמע מינא דס"ל דכל מידי דמגניא לא אתיא לאחוויי ולעיל גבי שן של זהב פסק כחכמים דס"ל דאתיא לאחוויי אף דמגניא כמבואר מהש"ס ודברי רש"י בשם רבותיו. עוד הקשה ז"ל לדעת רבינו דבגמרא אמרו איפכא וצריכא דאי אשמועינן דידה משום דלא מאיס ולא מחכו עלה וכו' משמע דכל היכא דמגניא טפי אתי למשלפא ואם כן מאי פריך הגמ' גנאי הוא לה מאחר שבתחילה אמרו השיטה איפכא וצ"ע ע"כ תוכן דבריו. והנה מבואר הדבר דממ"ש רבינו בשן של כסף דמותר מפני שאינו ניכר מכלל דטעם האיסור בשל זהב מפני שהוא ניכר ואית לן למיחש דילמא מחכו עלה ובפירושו להמשנה כתב וז"ל וחכמים אומרים שתעקור ותראה ברה"ר ולפיכך אסור לצאת בו ע"כ. ואם כן צריך לומר לדעתו ז"ל דשני חששות יש אף דאינה אלא אחת דדילמא מחכו עלה ותראה לחברותיה ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר הנה כי כן החששא היא קרובה שבקל תוציאו וכו' מה שאין כן בחוטי השער שהם קלועים וקשורים בשערה כמו שהקדים רבינו וגם לא מינכר כל כך כמו שן שבעל כרחה פותחת פיה ותכף הוא נראה אף דמגניא בהו לא חשו חז"ל שתתיר הקשרים והקליעה בשביל זה כי לא תחוש כל כך מכל שכן שכבר היא ניכרת שהיא ילדה והמוחש לא יוכחש. ודרך זה צריכים אנו לאמרו גם לדברי חכמים דמתניתין בהכרח לפי גירסת רבינו בש"ס שהרי התירו ילדה בשל זקנה ואסרו השן של זהב כמבואר ולקושיא שניה שהקשה ז"ל יש לומר דכי עביד תלמודא צריכותא גבי שער הוא דעביד ליה דאיצטריך של חברתה ובהמה דהוה אסרינן משום דמגניא וכו' וקאמר דאפ"ה שרי וכיון דגלי תלמודא דבכי הא במידי דמגניא ליכא למיחש פריך ליה בכח דאמאי אסר דלפי המושכל הראשון דעליה קיימא הא משום גנאי הוה לן למשרי דאם לא כן אמאי התרנו בשל חברתה ושל בהמה כיון דסוף כל סוף הוי גנאי לה ומתיישב הלשון הרבה לפי זה דפריך אמאי דר"ל מאיזה טעם אסרינן כיון דגנאי הוא לה כן יש לפרש לדעת רבינו וקל להבין.

יוצאה אשה בחוטין וכו'. מבואר במשנה ובגמרא דף כ"ז ודף ס"ה גבי אבוה דשמואל וכו'.

יוצאה אשה בכליל וכו'. היינו עטרה שהזכיר לעיל דין ו' ועיין מ"ש שם ועיקר הדין שם דף נ"ט כלילא שרי וכו'.

ויוצאה אשה וכו'. משנה וגמרא שם דף ס"ד וס"ה וכרבא ובפירושו להמשנה שם הצריך שיהיה קשור קשר מהודק וכאן לא חש לבאר דזיל בתר טעמא.

ויוצאה בפלפל וכו'. משנה שם ובגמרא פלפל לריח הפה גרגיר מלח לדורשיני ופי' רש"י לדרשיני לחולי השינים ע"כ. משמע דאינו מפני ריח הפה אלא לרפואת השינים וכן פירש במשנה להדיא ולרבינו שכתב שניהם לריח הפה קשה דלמה חילקום בגמרא הוה להו לומר דשניהם לריח הפה וראיתי בפירושו להמשנה שכתב וז"ל ומה שתתן האשה פלפל או מלח והדומים להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע ע"כ. מזה משמע דמפרש דיש שני מיני ריח הפה אחד מחמת זוהמא וכיוצא ואחר דרך טבע כמו שמצינו בהרבה בני אדם ואותו שתועיל לו המלח היינו דרשיני שאמרו בגמ' אכן אכתי קשה דאם גם המלח מעביר ריח הפה כדברי רבינו אמאי לא חייבו חז"ל למוציא מלח כל שהוא כדרך שחייבו למוציא פלפל כל שהוא משום דחזי לריח הפה כדאיתא להדיא בדף צ' והזכירו רבינו בפי"ח דין ה' ובשלמא לפירוש רש"י ניחא דאינו לריח הפה כדאמרן אבל לרבינו קשה. ואולי יש לומר על פי מה שאמרו שם דף ע"ז כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא אפילו לקולא וא"כ זוהמת ריח הפה לא שכיחא כל כך וסתם מלח תשמישו לאכילה לתבל והוא נכלל במ"ש תבלין כדי לתבל ביצה קלה ועיקר תיבול הביצה הוא במלח דהיאכל תפל מבלי מלח כתיב.

ולא תתן לכתחילה בשבת. רבינו לא סיים ואם נפל לא תחזיר וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שסמך לדין הרטיה פכ"א וכו' ע"כ. וכמ"ש לקמיה ד"ה ויוצא בקליפת וכו' ועיין להתוספות בערובין דף ק"ב ע"ב דמדמי דין זה לדין הרטיה וכדברי הרב ז"ל.

יוצאות הנשים וכו'. משנה שם ופירש שם רבינו קסמין עצים קטנים עגולין היו מכניסין אותן בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב. פרופות. כמו כרוכות. רעולות. כמו פעמונים או זגין וכו' והוא מין ממיני החלי וכו' ע"כ.

יוצא אדם וכו'. תוספתא פ"ו ויש שם איזה שינוי מדברי רבינו ויש לישב ועיין להרב המגיד ז"ל ובדברי רבינו פכ"א. ויש נוסח אחר בדברי רבינו יוצא אדם בקיסם שבאזנו ונראה שהיא יותר נכונה.

ובלבד שלא יכרוך עליהם חוט או משיחה וכו'. קצת קשה דלעיל גבי מוך גופיה התיר בקשור והיינו בהכרח בחוט או משיחה ואמאי לא אמרינן דחשובין הם אצלו ואפשר דכאן איירי בכריכה אחרת מלבד הקשר שצריך בהכרח ליישב המוך על המכה שאם לא כן תפול לארץ ולהכי אסר רבינו שהרי דבר יתר הוא והוי משוי מה שאין כן לעיל דאין כאן כי אם הקשר ההכרחי כדי שלא יפול ודייקי נמי דברי רבינו שכתב כאן לשון כריכה ולעיל לשון קשירה ודו"ק.

ובסלע שעל הצינית וכו'. משנה שם דף ס"ה ואמרו בגמ' צינית בת ארעא ופי' רש"י מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה ע"כ. ורבינו בפירוש המשנה כתב שהוא חולי הנקרא בערבי סלע"א וחכמים קורין אותו בת ארעא לעובי חלטיה [והרה"מ גריס לעובי חמרה] וקושי עצמה וסלע כמו פשוט מפותח מכסף או נחשת וזולתו כי סגולת התועלת היא בפתוח ע"כ. והוא חולי מעין האסכרה בב מינן.

ובביצת החרגול וכו'. שם דף ס"ו ופירש שם רבינו חרגול מין חגב וזה יועיל לחולשת עצבי הירכים בסגולה ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו מקיצו ואם לוקח משועל מת יעשה להיפך וכמו כן יזמו בעלי סגולות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלה אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו וכו' כי העיקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ועל זה לא אמר הכתוב ולא תלכו בחוקות הגויים ע"כ. ומה שהוסיף כאן רבינו ובכל דבר וכו' והוא שיאמרו וכו' דבר פשוט הוא וראוים הדברים למי שאמרן.

יוצאה אשה וכו'. שם בברייתא דף ס"ו ומ"ש שנתכוון ושקלו לרפואה. נראה שאינו מפרש כפי' רש"י שפירש שמעצמו נקרה משקל זה ממש עיי"ש דשנתכוון ושקלו משמע שמעשה ידי אדם הוא אמנם מתיבת שנתכוון שכתב ז"ל משמע דר"ל כפירוש רש"י ז"ל ודו"ק ובהרב המגיד שכתוב והוא דאיבון ותקל. צ"ל דאיכוון ותקל והיינו נתכוון שכתב רבינו.

יוצאים בקמיע וכו'. משנה וגמ' שם וכרב פפא ודלא כפי' רש"י ז"ל עיי"ש ועוד ביארו שם דכל מין קמיע קאמר בין של כתב בין של עיקרין ואפי' חולה שאין בו סכנה ורבינו כתב סתם והכל במשמע וכ"כ הרב המגיד ז"ל ועיין להרב ב"י סי' ס"א והרב מגן דוד [ט"ז] שם באורך.

מי שיש ברגלו מכה וכו'. שם ובגמרא דף ס"א כחייא בר רב.

ולא יצא קטן וכו'. ברייתא דף קמ"א ורבינו מפרש מרופט שאמרו שם דר"ל רפוי ודלא כפי' רש"י שפירש קרוע וכו'.

ואין הקיטע וכו'. משנה דף ס"ה ובגמרא ושם פירש רבינו קב הקיטע גומא שיכניסו בה קצוות הבשר עד שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כוונו החתך וכו' אנקטמין כמו מנעל מעץ ע"כ. ועיין עודלהגהות מיימוני בפי' קב הקיטע קרוב לדברי רבינו.

יוצאין בפקריון וכו'. ברייתא שם דף נ' ופי' ז"ל שהוא פשתן סרוק ומ"ש בזמן שצבען בשמן. ופי' רש"י בזמן שצבען בשמן גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחו עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה כמלבוש דעלמא ע"כ. נראה פשוט דרוצה לומר בשמן ואף דלשון צביעה לא שייך בשמן מכל מקום כיון שטבע השמן לשנות מראית הדבר בהכרח אם כן כל שינוי מראה מקרי צביעה ומסתבר נמי מדברי רש"י דעביד ליה שלא ישרטו מלבושיו את מכתו דעל ידי רכוכו בשמן לא יזיק לו דאילו צביעה ממש הצבע מקשה ומכווץ הבגד כמבואר במוחש וכתבתי זה מפני שראיתי מי שרצה לפרש צבע ממש ותיבת בשמן פירש בשם אותה מכה ונסתייע מדברי רש"י אלה והשבתי לו דאדרבא איפכא מסתברא כאמור. ועוד דאם כן הוה ליה לומר לשמן בלמ"ד ולא בבי"ת. אי נמי לשמה דאז היה מורה על המכה. ותו כיון דלאו לרפואה היא מאי איריא הך צביעה וקל להבין. שוב מצאתי נוסחא אחרינא שמחקו תיבת בשמן.

יוצאין בשק עבה וכו'. ברייתא בנדרים דף נ"ה ופי' רש"י סגוס עבה מין שק הוא עבה טפי מיריעה וכו' ע"כ. ודין הכר והכסת שהזכיר רבינו הובא בשבת דף קמ"ו בי סדיא וכו' ומסקנא כדברי רבינו.

יוצאין בזוגין וכו'. משנה וגמרא שם דף ס"ז.

ויוצא העבד וכו'. שם דף נ"ח ורבינו קיצר במובן ועיין להרב המגיד ז"ל.

המתעטף בטליתו וכו'. שם דף קמ"ז ודעת רבינו מבוארת ועיין למרן ז"ל ובבית יוסף סימן ש"א והרב מגן דוד [ט"ז]שם.

היוצא בטלית וכו'. שם. ומה שכתב וכל סודר וכו' היינו דין האוליירין שהוזכר שם וסכנית פירש הרב המגידז"ל שהוא כלי צמר ארוך וצר שמתעטפין בו הראש ומעט מן הכתפים כשיוצאין מבית המרחץ ע"כ. ורש"י ז"ל פירש סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו ע"כ. ועיין למרן ז"ל. ודע שיש נוסח אחר במקום סכנית כתוב סבכית ועוד נ"א סבנית. וזו היא גירסת הערוך עיין עליו.

מותר להתעטף וכו'. שם דף קל"ט כדברי רבינו. ומ"ש בספרי רבינו אע"פ שהן חוטין. בנוסח אחר אע"פ שיש חוטין. ונוסחתינו נראית.

אבל טלית המצוייצת וכו'. מבואר במנחות דף ל"ז ול"ח ומסקנא ע"י מעשה דאיתא התם שאם נפסק הציצית בכרמלית ונפסל שרי להביאו לבית ואין צריך לפושטו דגדול כבוד הבריות וכו'.

לא יצא החייט וכו'. שבת דף י"ח ברייתא וכת"ק. והרב המגיד ז"ל הכריח דעת רבינו עיין עליו ודע שגירסת הברייתא שלפנינו שלחני בדינר שבאזנו וצבע בדוגמא שבצוארו ורבינו גריס שלחני בדינר שבצוארו וצבע בדוגמא שבאזנו. ויש נוסח אחר בדברי רבינו שלחני בדינר שבאזנו כדברי הברייתא.

הזב שיצא וכו' שם ומסקנא דאביי ורבא דבמלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי ורבינו כבר ביאר דעתו בפ"א.

המוצא תפילין וכו'. מבואר במשנה ובגמרא דעירובין דף צ"ה ודלא כרבן גמליאל ועיין להרב המגיד ז"ל ובפירוש המשנה כתב רבינו דת"ק ס"ל שבת זמן תפילין עיי"ש וכן משמעות הגמ' שם וצ"ל דפסקינן כוותיה בחדא דהא קי"ל שבת לאו זמן תפילין ופסקו רבינו פ"ד דהלכות תפילין דין י'. ודע שיש נוסח אחר בדברי רבינו מניח של ראש בראשו של יד בידו ובאמת כן פי' רש"י במשנה שם ואם באנו לחוש לזה ולדקדק בדבר צ"ל דהטעם כדי להורות דשבת לאו זמן תפילין הוא דהא קי"ל בזמן שבין עיניך יהיו שתים. אכן נוסחתינו נראית עיקר וכן סדר הדברים בפירוש המשנה לרבינו עיי"ש.

היה מתירא וכו'. כבר נתבארו עיי"ש בגמ'.

בד"א כשהיו בהם רצועותיהם והן מקושרין קשר של תפילין שבודאי תפילין הם. בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ז) נשאו ונתנו בדבר זה ורבא סבירא ליה דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין וסתם תלמודא מסיק דלא טרח איניש כלל אלא חדשות היינו טעמא משום שחסרין הקשר ואי אפשר לעשותו בשבת ותדע דפריך עלה ולענבינהו מענב ומשני דעניבה פסולה בתפילין וכתבו התוספות שם ד"ה וכי אדם טורח וכו' דהשתא ס"ד דתרווייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר וכו' ע"כ. נמצא דלרבא דחייש לקמיע חילוק דמקושרות אינו שייך כלל ולמאי דמסיק דהחילוק הוא בקשר אין לחוש לקמיע כלל ואם כן רבינו שחשש לקמיע וחילק נמי בקשר ארכבי אתרי רכשי כמבואר וכבר נתעורר על זה הראב"ד ז"ל והרב המגיד כתב שכבר שאלוהו על זה חכמי לוניל והשיב להם שטעה והגיה בענין אחר בפ"ב דציצית כלומר והוא הדין כאן. ואנן מה נענה להרא"ש ז"ל בריש פרק המוצא תפילין שכתב להדיא כדברי רבינו ויותר מבואר ולא עוד אלא דפריך ותני ההיא דאבוה דשמואל בר רב יצחק בהדי ההיא דרבא דחשש לקמיע וגם בהלכות ציצית שלו ז"ל בסוף ההלכות בקונטרס מיוחד הובא בספר מעדני מלך העתיק ז"ל ההיא דהמוצא תפילין דלא טרח איניש וכאן פסק דטרח וכן הרי"ף כתב כדברי הרא"ש ורבינו בריש המוצא תפילין אלא שבהלכות ציצית לא הביא ההיא דהמוצא תכלת והוו מילי דמרפסן איגרי וכבר ראיתי להרב ב"י או"ח סימן ש"א שכתב דהרא"ש והרי"ף פסקו כרבא אלא דלרבא בעי נמי מקושרות כאוקמתת אבוה דשמואל וכו' ע"כ. ומלבד שהוא דחוק תו קשיא מפסקו של הרא"ש ז"ל בהלכות ציצית. אף דבאמת הרב ב"י כתב דהרא"ש השמיטו וצ"ל שנוסחת הרי"ף נזדמנה לפניו שהשמיטו המדפיסין קונטרס זה א"נ אפשר שאינו מדברי הרא"ש ועיין בב"ח שם ובסי' כ' ובב"י שם. עוד לבי מהסס מההיא דאבוה דשמואל דמייתי הרא"ש ז"ל דמה בצע להזכירו כיון דפסק כרבא אף די"ל דאשמועינן דלא פליגא ארבא הפך משמעות סתם תלמודא.

המוצא ספר תורה וכו' ובסכנה מניחו והולך לו. תוספתא פ"ח וקצת קשה מאי שנא מתפילין דמכסן והולך לו ותו דקדושת ס"ת עדיפא מתפילין ולמה לא חייבוהו לכסותו מפני הכבוד. ודוחק לחלק בין סכנה לימי הגזרה אם לא שנאמר דסתם ספר תורה הוא כרוך במטפחת מרוב קדושתו וקי"ל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום וכו' מה שלא מצינו כן בתפילין ואמטו להכי לא חייבוהו לכסותו כיון דסתמו שהוא כבר מכוסה.

לא יצא החייט וכו' משנה בשבת דף י"א ואוקמוה בגמרא דנקיט לה בידיה ורבינו פוסק דלא כרבי יהודה כמ"ש לעיל.

וחייב אדם וכו'. שם דף י"ב ופי' רש"י שלא יהיה כרוך בשום דבר פן יוציאנו ע"כ. ומ"ש בספרי רבינו שמא יהיה שם דבר שכוח ויוצא נוסח אחר ויצא וגירסא נכונה היא.

מותר לצאת בתפילין וכו'. נתבאר ג"כ שם.

עד שיגיע לביתו וכו'. פ"ק דיו"ט דף ט"ו ורבינו לא נחית לשום חילוק ובגמרא חילקו והביאו הרא"ש בפרק המוצא תפילין והר"ן ז"ל שם על דברי הרי"ף עיין עליו ויש ליישב.