המנכש וכו'. בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) משמע דמנכש חייב משום חורש דקתני מתניתין החורש כל שהוא המנכש וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב דהיינו החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה וכו' ע"כ. ומשמע דמנכש דחייב משום חורש שייך בין באילנות בין בצמחים והיינו סיפא דמתניתין דקתני המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא דכולהו לייפות את הקרקע נינהו וחייב משום חורש כדאיתא התם ואם כן קשה דאמאי לא פירש כאן המנכש דשייך גם בצמחים דהא השמיט הך חלוקא דמתניתין. ותו קשה דמדכתב בפירוש המשנה והוא ממלאכות העבודה והיא החרישה שזה משמע דהויא אב והכא קרי לה תולדה. ואפשר דבפי' המשנה קאי לעושה כן לצורך החרישה אי נמי כעין החרישה כפי עניינו ותכלית כוונתו והכא לא קמכוין אלא ליפות הקרקע ומשום הכי קרי ליה תולדה כי הכל נגרר אחר הכוונה ותכלית הענין.

אלאדקשה דבפ"א דכלאים כתב וז"ל ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו' הרי זה לוקה הרי דקרי למנכש תחת סוג זורע מדכייל ליה בהדי זורע דהיינו מחפה דאם לא כן הוה ליה להזכירו בסוף ודבר זה למדו ז"ל מהתוספתא פ"ק דכלאים והובאה ג"כ בריש מועד קטן דאיפליגו רבא ורב יוסף במנכש ומשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע ורבה יהיב טעמא למילתיה משום דמרפי ארעא ורב יוסף משום דמצמח פירא ופריך ליה רב יוסף לרבה מברייתא דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים וכו' דחרישה בכלאים מי אסירא ומתרץ ליה רבה דהך חרישה אסירא בכלאים משום מקיים וכולה ר"ע ומאי טעם קאמר מאי טעם המנכש והמחפה לוקה שר"ע אומר אף המקיים ע"כ. נמצא דלרב יוסף היא כפשטא דאפליגו רבנן אר"ע ודוקא מנכש בכלאים לוקה משום זורע אבל מקיים לא ורבינו דפסק שם דמנכש היינו זורע וכרב יוסף היכי פסק גבי שבת כרבה דהתם דחייב משום חורש ואם נאמר דתרי גווני מנכש איכא וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל א"כ כי פריך לרבה מהך דר"ע מאי דוחקיה דרבה לשבושי ברייתא לימא ליה דלא דמי הך מנכש לההוא דאפליגו אינהו אם לא שנאמר דכיון דרב יוסף מחייב משום זורע ופי' רש"י דמנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי ליה צמחי הני טפי ואפ"ה רבה מחייב ליה משום חורש ולא אזיל בתר הכוונה אלא אחר המעשה ומרפי ארעי הוא וכמ"ש התוספות ז"ל מעתה לא מצי לתרוצי ליה דהתם משום זורע דהא בההוא גונא גופיה איפליגו ואפ"ה ס"ל דחייב משום חורש ועל כרחו הוצרך לשבש הברייתא ולאוקומא כולה כר"ע מה שאין כן לרב יוסף דאזיל בתר הכוונה וכדברי התוס' ז"ל כיון שכוונתו לצמח חייב משום זורע ובמתניתין נמי אם כוונתו ליפות את הקרקע וכדברי התוספתא דשבת חייב משום חורש ורבינו פוסק כרב יוסף שכתב בפרקין דהיינו כדי ליפות את הקרקע ובפ"א דכלאים העתיק התוספתא דפ"א דכלאים הזורע המנכש והמחפה ומשמעות הענין ודאי דכוונתו לזרוע ותו דאף בסתם גבי כלאים אסור דלא תלי במלאכת מחשבת כשבת ולפ"ז ברייתא דר"ע אתיא כפשטא דפליג את"ק במקיים וקי"ל כת"ק דאין מלקות במקיים וכמ"ש רבינו לקמן.

ולפיזה קשיא לי טובא בדברי מרן ז"ל שהקשה על רבינו שפסק כרב יוסף דס"ל ברייתא דרבי עקיבא כפשטא ופסק כת"ק דהיכי פסק בפ"ח דשבת כרבה דהכא ותירץ דאף לדברי רבה רבנן פליגי אר"ע וכו' ע"כ. ואין כאן קושיא כלל כדאמרן. וגם בתירוצו שתירץ ז"ל קשיא לי אחרי המחילה הראויה דכי אוקמינן כולה כר"ע א"כ אין כאן שום רבנן דפליגי עליה דמאין הרגלים לומר כן לרבה ותו לתירוץ שני דמספקא לן אי פליגי עליה רבנן ומי אמר זה. ותו דמזה הוליד ז"ל ספיקא לקולא ואין נראה דזה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. ויותר תמהתי על דברי רש"י פ"ב דמכות דף כ"א שכתב אמאי דמפרש רבי יוחנן מתניתין דיש חורש וכו' דהיינו משום מחפה וקאמר ליה ריש לקיש דאימא מתניתין כר"ע וכו' ופי' ז"ל כסברת רבה דכולה ר"ע היא ומאן דמחייב במקיים מחייב נמי במחפה ומאן דפטר במקיים פטר נמי במחפה ורבנן פליגי עליה דר"ע ופטרי נמי מחפה וקשה חדא דכיון דכולה ר"ע אין כאן רבנן כאמור ותו דמי הכריחו לשבש הברייתא לדעת ר"ל הוי מצי לפרושי דמתניתין דחורש לאו משום מחפה הוא [דאפשר שלא יחפה] אלא משום מקיים הוא דשביק דלא עקר להו וכמ"ש ז"ל אדברי רבי ינאי ד"ה מי משכחת וכו' ואם איתא סתם תלמודא הו"ל לפרושי הך ברייתא דכולה ר"ע או מכח קושיא כדרך התלמוד דקאמר והוינן בה וכו' וכדמתרץ לה רבה למאי דמותיב ליה רב יוסף מינה התם ואין לומר דמשום דמייתי רישא דברייתא זה הוא הוכחא דבעי למימר כולה ר"ע דקאמר מתניתין ר"ע דמלבד דאין זה הכרח מספיק הא קחזינן בפ"ה דע"ז דקאמר בהאי לישנא סברוה הא מני ר"ע דתניא המנכש וכו' והתם לא פירש כן ולא עוד אלא דפירש בדברי הת"ק כרב יוסף דהתם משמע להדיא דכי מייתינן לה בסתם אזלא כפשטא דודאי ר"ע פליג את"ק ואפשר דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן מדחזינן דרבי ינאי איירי במחפה ור"ל מייתי ברייתא דמחפה ומוקים לה כר"ע מוכרח דס"ל דכולה ר"ע וכיון שכן מינה מוכח דאף לאוקמתא דרבה רבנן פליגי אר"ע ודוחק. ועדיין קשה קצת על דברי מרן לתירוץ דמספקא לן כאמור.

אמנםאכתי איכא לאקשויי דאף דנימא דתרי גווני מנכש הוו ותתורץ נמי קושיא אחריתי דרבינו כתב לקמן דמשקה מים לזרעים הרי זה תולדת זורע ובמנכש פסק דהרי זה תולדת חורש אם כן אמאי לא הזכיר ענין המנכש דאפליגו רבה ורב יוסף דלרב יוסף חייב משום זורע והיא קושיית מרן ז"ל בפרקין. וצריך לומר דרבינו ראה ברוח בינתו שהוא נכלל במה שכתב דזומר כדי שיצמח חייב משום זורע והוא הדין והוא הטעם בהאיך דמנכש ואפשר עוד דסבירא ליה דהיינו מנכש ובזה עלו דברי רבינו על נכון ודו"ק.

וכן המשוה וכו'. שבת דף ע"ג מימרא דרב ששת וכו' ומפרש לה רבינו שהשפיל התל או רדדו.

מעין זורע. פי' שהוא אב כמו זורע עצמו וכמ"ש פ"ז דין ג' ועיין להרב המגיד שם.

אבל המשקה וכו'. כבר נתבאר ממ"ש לעיל.

וכן השורה חיטין וכו'. כתב הרב המגיד ומרן ז"ל מהסוגיא שבפרק דם חטאת ושם דף צ"ד הכי איתא אלא זרע פשתן מאי טעמא וכי תימא משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי התם קעביד לישה אי הכי שלחין נמי מיהא הנך אית להו רירא ופירש רש"י זרע פשתן במים חייב כדמפרש ואזיל דמקדח צומח במים והויא ליה זריעה ה"ג אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירא אי הכי שלחין נמי התם קעביד לישה הנך אית להו רירא זרע פשתן במיא נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדיה אי הכי שלחין נמי אי משום דמדבקו ברירייהו מחייבים להו בשלחין נמי (אי משום דמדבקי) עורות שאינם עבודין ונתנם במים רירא קנפקא מינייהו ומשני התם גבי זרע פשתן כי מדבקו ברירא דנפקי מינה הוי תולדה דלישה אבל שלחין לא שייכא בדיבוקא דידהו ענין לישה ע"כ. והעיני בשר לו יראה דמהך סוגיא משמע היפך דברי רבינו דמדפריך אי הכי חיטי ושערי נמי משמע דפשיטא ליה דלא מחייב ולהכי בעי דאי חיובא דזרע פשתן משום דמקדח א"כ בחיטי ושערי נמי ליחייב ומתרץ ליה דשאני זרע פשתן דקעביד לישה הגם דרש"י ז"ל גורס בהיפך דאחיטי ושערי מתרץ דאית להו רירא ואשלחין דעביד לישה ומכל מקום אינו מנגד למשמעות הש"ס דמסיק דחיטי ושערי לא מחייב. ותו קשיא לי דאין דרך התלמוד להקשות אלא זרע פשתן מאי טעמא (לא) בסתם דאהיכא קאי ומה הלשון אומרת הרי לעיל לא הוזכר מזרע פשתן כלל וגם לא אשכחן שום משנה דקתני לה ודבר זה נפלא בעיני הרבה עד שהגידו לי שהרב בעל ברכת הזבח הגיה ורבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרע פשתן מ"ט וכ"ת וכו'.

ולפיזה יש לפרש סוגיין לדעת רבינו דכי בעי אי הכי חיטי ושערי רוצה לומר מאי איריא דנקט רבא זרע פשתן אי משום דמקדח וסבירא ליה דיש צומח אף בתלוש וכמו שנראה מדברי רש"י אם כן אפילו חיטי ושערי וכדמתרץ ליה התם קעביד לישה ר"ל דאי משום דמקדח מלתא דפשיטא היא דחייב ועיקר חידושו של רבא היינו דחייב נמי משום לישה וכו' ולהכי נקיט רבא זרע פשתן דוקא מה שאין כן חיטי ושערי דלישה לא שייכא בהו ולפי זה שפיר חייב רבינו בחיטי ושערי ובסוף פירקין כתב גם כן דהשורה זרע פשתן במים חייב משום לש ומאי דלא חייבו גם כן משום זורע אפשר דסמך אמ"ש גבי חיטין וכיוצא בהן ומה גם דאפשר דזרע פשתן לא מקרו מקדח אלא לש ומאי דקאמר תלמודא היינו לפי הס"ד דבעי לאשכוחי מאיזה צד חייבו רבא והתרצן השיב לו דאין חיובו משום מקדח אלא משום לש דאפשר שלפי הפעולה יתהפך הדין אלא דכפי זה יחלש קצת דינו של רבינו בחיטי ושערי דאם נאמר כן אעיקרא דדינא מנא לן דיש צומח בתלוש כי האי כיון דמזרע פשתן לא ילפינן אלא לישה. ושוב ראיתי להרב בני חיי או"ח סימן זה שהזכיר קושיא זו ומ"ש על זה יעו"ש שבכלל דבריו דברי אף דמ"מ באמת לא נחה דעתי כל כך וכמו שהעיד גם כן ז"ל גם הרב מוהריט"ץ סימן ס"ט עמד בדברי רבינו אכן לא ראה ההגהה הנ"ל עיין עליו.

הקוצר וכו'. שם דף ק"ג.

לפיכך צרור. שם דף פ"א.

וכשות וכו'. שם דף ק"ז ויש נוסח אחר כתב יד שכתוב שעלתה בסנה.

אבל התולש וכו'. שם אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב הושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה והיינו דברי רבינו. ומכאן יש ללמוד לאותם הזורעים פרחים בתוך צלוחית של מים שמשימים הבצל של הזרע בפי הצלוחית ומתוך ליחות המים נמשך הבצל ויורד לתוך הצלוחית ושם היא משרשת ושולחת פוראותיה ויוצאים הפרחים דרך מעלה כאילו נזרעו בתוכה ממש שזה דומה לעציץ שאינו נקוב דלאו היינו רביתיה והתולש אותם הפרחים בשבת הוא פטור [ומינה נמי לענין הזריעה]. ולענין טלטול זאת הצלוחית כדי להריח באותם הפרחים נראה להביא ראיה מדאמרינן התם דף פ"א א"ר פפא ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי ופי' רש"י פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו ולא אמרינן תולש הוא ע"כ. ואם בעציץ נקוב שהתולש ממנו חייב כמ"ש הותר הטלטול כ"ש עציץ שאינו נקוב ואף דרב כהנא דחי ליה אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ע"כ. לצורך מיהא הותר וא"כ להריח באותם הפרחים לענג את השבת לצורך נמי מקרי ואין כאן חשש איסור מכ"ש דאין לגזור שמא יעקר הפרחים דאף שיעקור אין כאן חיוב.

בכדי שורש קטן. שם דף צ"ה.

כל זרע וכו'. שם דף ע"ג א"ר יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים וכו' ופי' רש"י אספסתא שחת וקוצרין אותה ג"פ בחדש וחוזר וצומח ע"כ. ומבואר דבנתכוון לשתיהם קאמר.

גבשושית וכו'. שם דף פ"א אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר אביי פרפיסא וכו' היה מונח על גבי קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ופי' רש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ונ"ל דהאי חייב לאו דוקא אלא איסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ע"כ. וכוונתו מבוארת דקאי לפרפיסא דאביי דקתני בה חייב דלאו דווקא קאמר דהא שרי ר"ל לעיל צרור שעלו בו עשבים לקנח בו ואם בהגבהתו מן הקרקע היה חייב חטאת איך התירו לצורך קינוח איסור כרת וסקילה אמנם הרב המגיד הבין דברי רש"י ז"ל דקאי אצרור דר"ל דהתולש ממנו חייב חטאת וכתב עליו דנראה שלא היה גורס חייב חטאת אלא חייב בלבד ומרן ז"ל כתב עליו דאפשר שהיה גורס חייב חטאת וכו' ע"כ. ואחרי המחילה שכתב כן בדרך אפשר דהרי נראה שהוא מוכרח מצד עצמו כאמור ומבואר שכתב חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע דזה ודאי לא קאי אלא להגבהה מן הקרקע דקאמר אביי ועל זה כתב ונ"ל וכו' ותו דאם איתא הרי בדף ק"ז אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מפומא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו ופי' רש"י פעמים שהוא גדל בשפת הדלי של מים ע"כ. הרי דאפי' שאין שם יניקה מן הקרקע מחייב ליה דהיינו רביתיה מכ"ש צרור שיונק מן הקרקע ואביי נמי לא פליג אר"ל מסתמא ואין לומר דגם שם יפרש רש"י דלאו דוקא חייב חטאת דהא מותיב עליה רב אושעיא מתולש מעציץ שאינו נקוב שהוא פטור ומשני וכו' א"כ על כרחך חייב חטאת קאמר אלא ודאי כוונת רש"י ז"ל מבוארת דבשלמא מתולש לא הוה קשיא ליה דלא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יתלוש בשעת הקינוח משא"כ ההגבהה וכו' וכן נראה שהבין הפר"ח ז"ל עיין עליו. ומ"מ אפשר ליישב קצת דברי הרה"מ ז"ל ע"פ דברי רש"י במימרת ר"ל לעיל עיין עליו האמנם האמת נראה כמ"ש.

ודעתרבינו נראה דעכ"פ פליג אפי' רש"י ז"ל שהרי חייב בההיא דצרור בדין ג' וחייב נמי בהך דאביי. ולמאי דהשמיט התר הקינוח בצרור שעלו בו עשבים כבר כתב הרב המגיד ז"ל דס"ל דריש לקיש במונח הצרור ע"ג יתידות איירי דאין בו משום תולש וסמך למ"ש בפכ"ו דין ה' היה לפניו צרור וכו' ע"כ. והפר"ח ז"ל כתב דאביי פליג אר"ל וס"ל דאסור לקנח בו והלכתא כוותיה דבתרא הוא ע"כ. ואין נראה לענ"ד כלל יעו"ש וגם מרן ז"ל לא חלק על הרה"מ בזה גם השלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף ז"ל משמע מדבריו דלדעת רבינו לא מיתוקמא הך דר"ל אלא במונח ע"ג יתידות וכדברי הרה"מ ז"ל.

תאנים שיבשו וכו'. מימרא דשמואל פרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ז.) ואילן שיבשו פירותיו איתיה נמי התם לפי המסקנא הא כדאיתא והא כדאיתא עיי"ש ואיכא למידק אמאי השמיט רבינו דין אילן שנפשח ובו פירות דהרי הן כתלושין ודוחק לומר דמשום דמלתא דפשיטא היא לא הזכירה דכיון שנתלש לגמרי מן האילן וכמ"ש רש"י ז"ל דאכתי איכא חדושא דאפילו אם הפירות לחים חשיב תלוש וכמ"ש רש"י אם לא שנאמר לדעת רבינו דלא איצטריך הך רישא אלא משום סיפא דיבשו הרי הם כמחוברים וגם זה דוחק שהרי בפ"ב דטומאת אוכלים הזכירו ותו קשיא דכאן כתב דין אילן שיבשו פירותיו וכתב דלענין טומאת אוכלים הרי הן כתלושין ואלו התם לא הזכיר אלא דין אילן שנפשח ויבש האילן ואלו אילן שיבשו פירותיו שהזכיר כאן שם השמיטו ואפשר לזה דכיון דעיקר דברי הברייתא לענין שבת איתאמרה דהא הרי הן כמחוברין קתני משום הכי לא הזכירה שם וסמך אדין תאנים שיבשו באיביהן שהזכיר שם ואמ"ש כאן דכשהזכיר דין תאנים כתב וכן אילן שיבשו פירותיו ולמאי דאיכא לדיוקי תו דאמאי השמיט כאן דין אילן שנתיבש שהזכיר שם יש לומר דכיון דלא בא בביאור בש"ס סמך אדין אילן שיבשו פירותיו שהזכיר ומה גם שכבר נלמד מדין אין עולים באילן בין לח בין יבש שמא יתלוש כמ"ש פ' כ"א.

וצריךלתת טעם אעיקרא דדינא מאי שנא דבשבת דיינינן ליה כמחובר ובטומאה חשבינן ליה כתלוש ואפשר דלעולם אזלינן לחומרא ודו"ק אי נמי דשבת כיון דאשכחן כמה תולדות דדמו לאבות ומחייבי חטאת אף דאינם מלאכות גמורות הכא נמי לא שנא וזה יותר נכון. ודע שדין זה שכתב רבינו בהלכות טומאת אוכלין דכשנתייבש האילן הרי הוא כתלוש בתוספתא פרק ד' דטבול יום תנינא לה סתמא איפכא דהרי הם כמחוברין ומרן ז"ל תמה על הראב"ד שם ואחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו ז"ל תמיה על תמיהתו עיי"ש. ולענין דברי רבינו עיין בהרב בני חיי או"ח סי' של"ו ובספר משנה למלך בהלכות טומאת אוכלין ולהפר"ח ז"ל. ועוד י"ל דנפקא ליה לרבינו מכמה פסקי דינים דקי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה ובכמה מקומות עיין בחשן משפט סי' צ"ה וקצ"ו והרב ש"ך שם.

התולש עולשים. ברייתא שם דף ק"ג ופי' רש"י זרדין מין קנים הם ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט ראוים למאכל בהמה יבשו עומדים להסקה.

וביצה האמורה וכו'. שם דף פ' והקשה הרב לח"מ דבכל מקום לא שמענו מהש"ס ע"כ. וי"ל כמ"ש הפר"ח דאיתא בירושלמי שם אמר רבי יוסי כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש בשבת כגרוגרת מכביצה ע"כ. מכלל דהבצים הם שוים ששניהם מתרנגולין וביומא דף פ' איתא דטומאת אוכלין דהוי כביצה דהיינו כביצת תרנגול.

כדי לבשל וכו'. ופירוש שכבר הוחם הכלי חימום בינוני וכ"כ רבינו בפירוש המשנה שם.

אחת מג' בביצה. הראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו עליו בזה וכבר ביארו הרה"מ בריש הלכות עירובין עיי"ש.

ואין עימור וכו'. שם דף ע"ג ובדברי הרמ"ך ז"ל ואע"ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגדולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה וכו' פירוש דאית לן לפרש דטעמא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה כדאיתא בדף ע"ה עיי"ש ועיין למרן ז"ל.

המקבץ דבילה וכו'. דין זה לא נמצא בגמ' בביאור וגם דין מעמר שהזכיר לעיל לא נמצא שיעורן והרב המגיד כתב דלמדו מדין מנכש וקוצר ורוצה לומר לענין השיעור קאמר דאלו עיקר הדין איתיה התם דף ע"ג אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר והזכירו לקמן. וקשה קצת דבפ"ק דביצה דף י"ג אמרו בפשיטות דהעמדת ערימה פטור בשבת וקשה בין לאביי בין לרבא דהתם ויש לומר דלא אמר זה אלא בדבר שדרכו לעשות הערימה בשדה כגון חיטין או קשואין או בצלים כדאיתא התם והוא עמרם בביתו פטור משום דאין כאן מלאכת אומנות דאסרה תורה וכמ"ש רש"י ז"ל שם מה שאין כן ההיא דכניף מלחא ממקום גידולו דהיינו ממשרפות המים דהיינו עימורו העיקרי וכן מדוקדק מדברי רש"י שם ומשום הכי חייב ולפי זה נמצינו למדין דהמקבץ דבילה וכיוצא שדרכם לעשותם או בבית או באוצר שלהם לפי שהם יבשים לא שני לן בהכי וגם דאין זה כשאר מעמר דהכא צריך שיכוין במלאכתו לעשותו עגול או לנקוב התאנים ולהכניסם בחבל דזה הוא דרך אומנותו אין סברא לחלק כיון שזה דרכו ובהכי אין צורך למ"ש הרמ"ך דדוקא שקיבצם ממקום שנפלו שם מן האילן וכו' אלא דרבינו איירי סתמא בכל ענין בהנהו שאני דכיון שדרך לעשותם דבילה וכיוצא כשהם יבשים דוקא תו לא קפדינן אם עשאם בבית או בשדה ועוד דבהנהו זו היא גמר מלאכתם כמבואר. ודין זה אפשר שלמדו רבינו מדברי הירושלמי פרק כלל גדול ההן דשטח צלין צמוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר ע"כ.

ומיהוצ"ע בדין זה כמה יהיה שיעורו דהן אמת דרבינו כתב לעיל דשיעור המעמר כגרוגרת אמנם בגרוגרת גופיה דהיינו דין הדבילה וכיוצא לא ידענו שיעורו ולשון מעמר נמי לא שייך בגרוגרת אחת וגם רבינו כתב ועשה ממנה עיגול או וכו' עד שנתקבצו גוף אחד הרי דבעי יותר מגרוגרת אחת וגם אין סברא שלא יתחייב עד שיעשה כל הדבילה אף אם היא גדולה הרבה. ומאי דנראה לענ"ד דבעשה דבילה שיעורו משיעשה העיגול שבדעתו לעשות אי נמי מה שדרך העולם לעשות ובנקב תאנים וכו' מדכתב עד שנתקבצו גוף אחד משמע ליה דילפינן לה מדין אגודה דקימא לן אין אגודה פחות מג' והיא היא.

ואין דישה וכו'. שם דף ע"ה. ומ"ש תולדת הדש. נוסח אחר כתב יד מסיים וחייב וכן כל כיוצא בזה.

החולב את הבהמה וכו'. נוסח אחר כתב יד חייב משום מפרק. והנה הראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין וכו' ע"כ. לכאורה משמע דכוונתו להשיג על רבינו דחייב החולב כגרוגרת דזה אינו דחלב כדי גמיעה תנן ומרן ז"ל תירץ דשאני דין הוצאה מדין זה והדבר קשה טובא דבברייתא דף צ"ה קתני להדיא דשיעור החולב הוי כגרוגרת וכן הוא בתוספתא. ונראה לענ"ד דכוונת הראב"ד להשיג דוקא החובל בחי שכתב שיעורו כגרוגרת דזה אינו דאי משום שלמדו מחולב אינה ראיה דגבי הוצאה אשכחן שיעורין חלוקין ואין למדין זה מזה ודוק בדבריו שתפס על החובל בחי וכן מצאתי להפר"ח ז"ל עיי"ש. ועיין מ"ש מרן דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חיבורם בחי וכו' ע"כ. דבריו תמוהים לכאורה דנראה דהא בהא תליא וכן הקשה הפר"ח שם. ונראה לענ"ד דאין לדמותו לדין ההוצאה משום דבענין הוצאה אזלינן אחר דרך העולם וכמו שאמרו בגמ' אין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ואפילו הכי אם חרש או זרע אפילו כמלא נימא אחת חייב דחזי לביזרא דקרא פירוש לגרעין של דלעת כדאיתא בדף ק"ג וכמ"ש רש"י שם מה שאין כן במידי דבר אכילה דכיון דהכל מסוג אחד הוא דהרי הוא מפרק המשקה ממקום חיבורו בחי אין סברא לחלק ביניהם ודו"ק.

בחי שיש לו עור. נוסח אחר בבהמה שיש לה עור. ומתוך דברי רבינו משמע דאדם לא נכנס בסוג זה דאין לו עור וכן משמע ממ"ש לקמיה במד"א וכו' אבל החובל בחבירו וכו' וכדתנן בפרק העור והרוטב אלו שעורותיהם כבשרן עור האדם וכו' וכיון שעורו כבשרו אין לו דין עור. איברא דממ"ש רבינו פרק י"א משמע דדין עור יש לו שכתב וז"ל הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור וכו' אם לא שנאמר דלא ראי זה כראי זה דלענין חבורה בעינן עור גמור תדע דלא מחייבינן אלא בבהמה חיה ועוף ושמונה שרצים וכמ"ש רבינו לקמן וטעמא רבא איכא במלתא כיון דחייבו משום מפרק דשייך בעור גמור מה שאין כן לענין כתיבה דכיון שהוא ראוי לכתוב אף לפי שעה סגי ולענין טומאה שאני דראוי לאכול בעינן ולעולם דחובל באדם חייב אלא דחיובו אינו משום מפרק אלא משום נטילת נשמה מאותו אבר וכמ"ש רש"י פרק שמונה שרצים וכ"פ רבינו לקמן פי"א בדין מי שלקה באצבעו דלהוציא דם אסור אף במקדש ואילו שבות ליתיה במקדש ועיין בתוס' יו"ט שם.

והוא שיהא צריך לדם. מדאמרינן שם דף ק"ו חובל בצריך לכלבו וכו' וכבר נתבאר.

וחיה ועוף. נוסח אחר כתב יד נמחק עוף ונוסח אחר כתב יד נמחק חיה ועוף.

שהרי נתקררה דעתו וכו'. שם דף ק"ה אדתנן הקורע בחמתו חייב הקשו דהאי מקלקל הוא ותירצו דהאי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו ופריך וכי האי גונא מי שרי והתניא דהרי הוא כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' לא צריכא דקעביד למירמא אימתא אאנשי ביתיה כי הא דרב יהודה שליף מצובייתא וכו' ע"כ. ומשמע דהיכא דקעביד נחת רוח ליצרו הוא פטור דאין לך מקלקל גדול מזה ואם כן היכי יהיב האי טעמא רבינו ז"ל לחיוביה וכבר נתעורר בזה הרב המגיד ז"ל והפר"ח כתב דס"ל לרבינו דהך תירוצא בדרך דחיה הוא כפי שיטתו של המקשן עיי"ש.

ולענ"דנראה דרבינו מפרש הסוגיא הכי דמדלא קאמר אלא משמע דלא הדר ביה משינויא קמא דתירץ משום דקעביד נחת רוח ליצרו ומ"ש דקעביד למירמא אימתא לדוגמא בעלמא נקטיה כלפי מה שהקשה לו אעיקרא דדינא דכי היכי דקעביד למירמא אימתא שרי אף לכתחילה ה"נ בנדון דמתניתין איירי בענין שאין כאן עבירה כעובד ע"ז דלא נאמר זה כי אם בדליכא אלא דבר זה דנחת רוח לגבי יצרו דזה גורם להרגילו לבא עליו וכמ"ש רש"י אמנם כשאינו מכוין אלא לשכך חמתו כדי להרחיק יצרו מעליו נמצא שהוא מתקן ממש לגבי דידיה וליכא למיחש להרגל ונמצא פירושן של דברים דנחת רוח ליצרו יתכן בשני פנים או שעושה אותו דבר להכעיס ממש או שעושה כן לשכך חמתו כדי להרחיק יצרו מעליו כאמור וזו היא כוונת רבינו וקרוב לזה מצאתי בספר מר דרור נר"ו שרצה לכוין מ"ש רבינו בפירוש המשנה וז"ל והטעם שיהא הקורע בחמתו ועל מתו חייב מפני שדעתו מתיישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן על כרחך דר"ל דהשתא לא חיישינן להרגיל את יצרו לבא עליו וכו' עיי"ש ועל כרחך הוא מהטעם האמור והשתא אתי שפיר שבפרק זה לא הזכיר רבינו נחת היצר אלא דנתקררה דעתו ושככה חמתו ואף שבפרק י' וי"ב הזכירו אין כוונתו לשכך היצר מחמת עשיית הדבר להכעיס אלא לגבי דידיה קאמר שגומל עם נפשו חסד כדי להרחיק הצפוני מעליו וסמך אמ"ש כאן ואף דדבר זה לא הותר דהא מיהא עובר על מדת הכעס ועל בל תשחית מכל מקום לענין שבת שהקפידה היא שימשך איזה תיקון האי נמי תיקון הוא כנראה לענ"ד בכוונת רבינו ועיין להרב יפה מראה פ"ט דנדרים.

ואחד החובל בבהמה. ריש פ' שמונה שרצים והרמ"ך השיג עליו ועיין להרב המגיד ז"ל.

הסוחט וכו'. שם דף קמ"ג ואמר רבא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד וכו' ועיין מ"ש בפכ"א בס"ד.

ומותר לסחוט וכו'. גם זה שם ונוסח אחר כתב יד כתוב ונמצא כמפרק. ועיין להרב המגיד והפוסקים ז"ל.

והחולב לתוך האוכל. נתבאר ממ"ש שם ולמה שתמה הרב המגיד ז"ל עיין להפר"ח. והגהות מיימוני ז"ל.

או היונק בפיו. כתובות דף ס'.

הזורה וכו'. שבת דף צ"ה. ומ"ש תולדת בורר נוסח אחר כתב יד או תולדת זורה. ועיין להרב המגיד ז"ל.

וכן הבורר שמרים וכו'. שם דף קל"ח רבא אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד ע"כ. ולכאורה קשה דרבינו פסק כתרוויהו ויש לומר דס"ל כפירוש רש"י שכתב דלרבא ה"ה נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא התראה אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר לאו התראה היא וכו' ואם כן פסק כרבא דהוא בתרא אבל התוספות פרק כלל גדול (שבת דף ע"ג) פירשו דרבא סבירא ליה דדוקא משום בורר מתרינן ביה ומכח זה נסתפקו אי צריך להתרות אתולדה משום אב וכן בפסקיהם פ"ק דבב"ק עיי"ש אמנם מפי' רש"י ורבינו נראה דס"ל דצריך להתרות אתולדה משום אב וההיא דבב"ק י"ל כתירוץ שני של התוס' עיי"ש.

ומפני מה וכו'. שם דף ע"ג.

הבורר אוכל וכו'. כל אלו החלוקות מתבארים מהסוגיא שם דף ע"ד ועיין להרב המגיד ז"ל.

הבורר אוכל מתוך פסולת. איכא למידק בדברי רבינו מה ראה לחלק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל מתוך אוכל מדלא ערבינהו ותנינהו בהדי הדדי כדקתני ברישא ולא עוד אלא שחילק ביניהם דבבורר אוכל מתוך פסולת חייב אפי' להניחו לבו ביום דמשמע ג' או ד' שעות ובבורר אוכל מתוך אוכל בעי יותר מדכתב לאחר זמן כגון שבורר שחרית לאכול בין הערבים וכבר ראיתי להרב ב"י או"ח סי' שי"ט שעמד בזה והניחו בצ"ע עיי"ש ואף דאין משיבין את הארי זלה"ה מ"מ תורה היא ונראה לענ"ד דלעולם רבינו ס"ל דחד דינא אית לתרוויהו ומאי דחילקם הכא היינו משום דמתנו בתרי ברייתות כדאיתא בפ' כלל גדול כפי גירסת רש"י דלא גריס בקמייתא שני ובלהניח איירי ומאי דשינה בחדא מנייהו למתני שחרית ובין הערבים מלתא אגב ארחיה קמ"ל דסתם מניח היינו מסעודה לסעודה שהוא מסעודת שחרית לסעודה שלישית וסמך על המעיין שלא יטעה בדבריו שהרי פתיך להו ברישא וחילק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי לביד אם כן מאיזה טעם נחלק ביניהם בלהניח ובחילוקים אחרים הם שוים ותו דאם נרצה לחלק ולפרש דכוונת רבינו דיש איזה חילוק ביניהם נגדיל מדורת הקושיא דהיה לו לחלק בהדיא בשיעור הזמנים ולא לסתום ועיין להסמ"ג לאוין ס"ה שלא חילק כלל. ומסתברא ודאי דכ"ש אם בירר להניח בקנון ותמחוי ואין צריך לומר בנפה וכברה ואף שהיה לו לכתוב לשון אפילו בידו סמך אמ"ש ברישא דמוכח דביד הוא קל ואפי' הכי חייב להניח מכל שכן הנך ועיין בהרב ב"י שם לשון שנראה קצת מגומגם והרב ב"ח השיג עליו ואחרי המחילה דעת שפתי רבינו ב"י ברור מללו וסמך על המעיין בדבר הדק היטב. ועיין להכנסת הגדולה ומג"א שם שתהלה לאל כוונתי לדעת גדולים לכן לא אאריך עיי"ש.

אבל מסננין וכו'. שם דף קל"ט נותנין מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית וכו'. ופי' רש"י נותנין מים בשבת ע"ג שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום ע"כ. ובגמרא אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא מתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש תרגמא זעירי בין הגיתות שנו ופי' רש"י בין הגיתות שנו שכל היינות עכורין ושותים אותם בשמריהם הלכך אין כאן תיקון דבלא"ה משתתי ע"כ. והקושי בדברי רבינו מבואר דלמה לא התיר הסינון ביין צלול ומים צלולים אפילו במשמרת כדברי זעירי ותו דגם בההיא דבין הגיתות התיר רשב"ג לדעת זעירי אפי' במשמרת ורבינו לא התיר כי אם בסודרין כמ"ש לקמיה והרב המגיד ז"ל הזכיר המשנה והך דזעירי וכו' בסתם ולא נרגש מזה והוא תימה גם בפ' כ"א דין י"ז כתב רבינו אע"פ שמותר לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרים או בכפיפת מצרית וכו'. משמע דדוקא הני אבל משמרת כלל וכלל לא וראיתי למהריט"ץ סימן כ' שנתעצם הרבה בקושיא זו וביותר שביקש להליץ בעד רבינו בדוחקים גדולים בהסכמה עלה דצ"ע יעו"ש.

והרבב"י סי' שי"ט תירץ דההיא דזעירי ורשב"ג דקתני משמרת לאו דוקא היא אלא ר"ל סודרין וכפיפה מצרית כי מתניתין וכ"כ גם הרב לח"מ והכריח עוד דאם איתא כדפריך לזעירי מדרשב"ג לישני ליה ולטעמיך ממתניתין וכו' עיי"ש וכ"כ הרב ב"ח שם והוסיף עוד דאפשר דרבינו לא הוה גריס משמרת בדזעירי ולא בדרשב"ג עיי"ש והכנסת הגדולה כתב על הרב ב"י שהוא דוחק והוא ז"ל כתב דרבינו דחה הך דזעירי מהלכה מדאיתא בפ' שמונה שרצים בפעפועי ביעי דעבדה דביתהו דזעירי לחייא בר רב אשי ולא אכל א"ל לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת זעירי לטעמיה דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש וכו' ומדקאמר זעירי לטעמיה וכו' משמע דהוא ניהו ס"ל הכי ואנן לא קי"ל כוותיה ולהכי חייא בר רב אשי לא אכל וכו' ע"כ. וגם זה אינו מתיישב דאם ההוא דזעירי ליתא מאי איריא דנקט רבינו יין צלול ומים צלולין הו"ל לכתוב כלישנא דמתניתין ותו לא כיון דההיא דזעירי אזדא לה ומדהזכיר הך לישנא מורה דפוסק כוותיה וכסתם תלמודא דשקיל וטרי אליביה. גם הרב המגיד ז"ל הביא הך דזעירי ודרשב"ג על דברי רבינו משמע דמפרש כוונת רבינו דפסק כוותיה גם ההיא דבין הגיתות קשיא לדרכו של הכנסת הגדולה דכיון דגם ההיא דרשב"ג נדחה מהלכה מה לו לרבינו להזכיר זה כיון דכל זה אינו אלא לזעירי קמה לה מתניתין לחודא ואין לנו אלו החילוקים ומדהזכירם רבינו ש"מ דהלכה נינהו והרב מגן דוד [ט"ז] כתב שם דרבינו מפרש צלולין דנקט זעירי היינו צלול ביותר ואין בו שמרים כלל ואינו משמרו אלא בשביל קסמין או שום דבר שנפל לשם בזה דוקא הותר המשמרת ע"כ. וגם זה הוא מגומגם חדא דאין לנו הכרח חותך להבין כן לא בדברי זעירי ולא בדברי רבינו ועוד דאם איתא אכתי הו"ל לרבינו לאשמועינן היתר זה דאם הוא צלול ביותר דמותר אפי' במשמרת דהיינו הך דזעירי ועינינו הרואות דאפילו במאי דמשמע דשרי במשמרת כגון ההיא דנתינת מים ע"ג שמרים אסר רבינו וכדלקמן.

והיותרנראה לענ"ד ע"פ דברי הרב ב"י והרב לח"מ ז"ל וזה בדקדוק לשון רבינו שכתב בתחילת הדין המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהם חייב דמשמע במשמרת שהיא מיוחדת להם הוא דאסור אבל אם אינה מיוחדת לאלו המשקין משמע דשרי ואם כן מלתיה דזעירי ודרשב"ג היינו שאינה מיוחדת להם דהיינו סודרין וכפיפה מצרית דקתני מתניתין ונקראת משמרת על שם פעולותיה וזה הכריחו לרבינו מכח דקי"ל דהמשמר בשבת במשמרת המיוחדת הוא חייב חטאת כמו שקדם מעתה איך אפשר להתיר אפילו יין צלול וכו' במשמרת עצמה אפילו לכתחילה דהגם דמן הדין אפשר שיהא מותר כיון שאין שם שמרים והוא צלול מ"מ משום גזרה יש לנו לאסור דלא גרע מתליית המשמרת עצמה דנאסרה בשבת שמא ישמר כדתנן התם ופסקו רבינו בפכ"א שמא יבא לשמר ומפני טעם זה כשהתיר נתינת המים ע"ג שמרים בשביל שיצלו לא הזכיר משמרת כלל דגם זה אסר רבינו כפי' ראשון שפירש הרע"ב ז"ל שם וכן הבין הרב קול הרמ"ז ז"ל עיי"ש וזה נראה דעת הרב המגיד ז"ל שהביא דברי הש"ס ע"ד רבינו בסתם דמשמע להדיא שהיה פשוט אצלו דהך משמרת דזעירי ודרשב"ג היינו סודרין וכפיפה מצרית ודו"ק. ודין הגומא שאמרו בגמרא ובלבד שלא יעשה גומא הזכירו רבינו פ' כ"א.

חרדל וכו'. שם דף ק"מ.

הטוחן וכו'. שם דף ע'.

המחתך ירק. שם דף ע"ד.

המגבל וכו'. שם דף י"ח ודברי הכל.

כדי לעשות פי כור. פי' רש"י נקב שנותנים בו המפוח וכו' ע"כ. והרמ"ך השיג על רבינו עיין להפר"ח ז"ל דאין כאן השגה ועיין עוד להתוס' שם.

ואין גיבול באפר. שם ובדף קנ"ה והראב"ד ז"ל השיג עליו עיין להרב המגיד והרב לח"מ ז"ל ולהרח"א נר"ו כי אין להאריך.

והנותן זרע שומשמין וכו'. זבחים דף צ"ד ועיין מ"ש בזה בס"ד בדין ב'.