יראה לי שאין לוקין וכו'. מרן ז"ל דקדק דהכי הו"ל למיכתב אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות ע"כ. ולענ"ד נראה דיש ליישב מפני שזה כבר הקדימו שכתב אין הטבל נקבע למעשרות מה"ת עד שיכניסנו לביתו והכא לא נחית אלא לאשמועינן דקביעות הששה דברים אין בו מלקות ולכוונה זו הקדים שאין לוקין וכו' ועיין מה שכתבתי ברפ"ג:

בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. הרב כנסת הגדולה ז"ל הביא משם הרלנ"ח ז"ל סי' ק"י דאם יש בו כדי לרבע ד"א על ד"א קובע למעשר וסיים הוא ז"ל ויראה לדברי הרא"ש ז"ל שחולק על הרמב"ם במזוזה וסובר דבעינן שיהיה בו ד"א על ד"א והוא הדין הכא עכ"ל. והוא דבר פשוט הרבה שהרי עיקר הדין הוא במזוזה דכתיב ביה בית להדיא ואפ"ה חולק הרא"ש מכל שכן גבי מעשר ואצ"ל לפי מ"ש הרלנ"ח ז"ל שם דרבינו ביאר הדין בהלכות מזוזה ולא הוצרך לבארו בשאר מקומות כי ממנו נלמד לכולם ועיין מ"ש פ"ו דמזוזה ופ"ה דסוכה:

הצריפין והבורגנין וכו'. הכי איתא בירושלמי ונראה דהוא הדין לאינך דמנה רבינו לעיל דמאי שנא אלא דכפי הדקדוק הו"ל לרבינו לכתוב במה דברים אמורים וכו' דאז הוה משמע להדיא דקאי אכולהו:

אם יש בהם בית דירה. בסוף פי"ד דטומאת צרעת ביאר ז"ל לחזנים ולתלמידים ועיקר הדין בתוספתא ספ"ב דמעשרות:

סוכת היוצרין וכו'. דין זה כבר הזכירו רבינו בהל' ד'. ומ"ש

והחנות קובעת כביתבנוסח אחר כתב יד כבית נמחק:

הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. עיין מה שהשיג הראב"ד ז"ל ומרן הביא משם מהר"י קורקוס ז"ל כן נראה ממ"ש רבינו פ"ה הל' ח' עיי"ש:

ואם צירף חייב וכו'. ופי' ז"ל אפילו שתים. ומ"ש

**אבל אם עלה לראש התאנה וכו'**מסיים בירושלמי ובלבד שלא יורידם לארץ ואפשר שלכוונה זו סיים רבינו שאין אויר חצר קובע:

וכן באבטיח כופתו. לשון המשנה סופת ואוכל ופי' ז"ל חותך לחתיכות קטנות נראה שהוא מלשון ספיתת קדרה שפי' שתהיה מוכנת וגם כאן שהיה מוכן לאכילה ע"י החיתוך ואפשר שהוא טעות סופר בדברי רבינו וצ"ל סופתו בסמ"ך אך לקמן פ"ה הל' ג' העתיק כלשון זה בכא"ף. ומצאתי להר"ש ז"ל שם שפירש כופף פי' שכופף האבטיח מהעץ עד שמגיע לארץ ואז נושכו בפיו וכיון שכן גם רבינו נפרשו שכופת האבטיח עד שמגיע לארץ ואוכלו בשיניו וזה פשוט שאם יעתקנו יתחייב תכף: