כגון הגרעינין. בנוסח אחר כתב יד מוסיף והקליפות והעלין והחרצנין:

אין מדליקין בטבל טמא וכו'. רש"י ז"ל פי' דאין צריך לומר בטבל טהור ולא איתבריר לן מאי שנא טהור מטמא לענין זה והתוס' ז"ל כתבו דהוא הדין וכן נראה דעת רבינו שלא פירש דכיון שהזכיר הדרשא דאת משמרת תרומותי וכו' שאין לך בה אלא משעת הרמה ואילך מעתה בין טהור בין טמא משמע:

אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. פי' כגון שנתערב לו חולין מועטין בטבל מרובה ובירושלמי אמרו עוד דלעם הארץ מה היא תקנתו הולך אצל חברו ומעשרן לו ורבינו השמיטו לא ידעתי למה:

המוכר פירות וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ומצאתי כתוב טעות סופר יש וכו' עיין להרלנ"ח ז"ל סי' קט"ו ומ"ש עוד ואין תקנה לתקנן וכו' עיין למהרימ"ט ח"א סי' ח"י הביאו המל"מ ז"ל:

כופין את המוכר לתקן. כתב המל"מ ז"ל נראה דדוקא בשלא טען המוכר שמכר לצורך או שהיה הלוקח עם הארץ אבל אם היה הלוקח חבר וטען המוכר שמכר לצורך אין כופין את המוכר ע"כ ודברים פשוטין הם דהא רבינו איירי בטוען שמכר על מנת שהן טבל וכבר כתב דין הצורך לעיל הל' ו':

אם מחמת שהוא חייב להם צריך להוציא מהם מעשרות. קצת קשה דרבינו פסק פ"ט דבכורים הל' י"ד דאם עבר ואכל מתנות כהונה או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים ידועים ע"כ. והך טעמא שייכא נמי גבי תרומות ומעשרות ודאי וכיון שכן אמאי חייב להוציא מהם מעשרות. והנה בפ' הזרוע דף (קל"א) [ק"ל] אמר רב חסדא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דכתיב וזה ואיבעית אימא משום דהוי ממון שאין לו תובעים ושקיל וטרי תלמודא בהך טעמא ופריך מההיא דהרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור מלעשר ופי' רש"י קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעים וכו' ומשני תלמודא שאני התם דקא משתרשי ליה ופי' רש"י התם לאו בהוצאה בדיינים תנן בה אלא חיובה בעלמא כשאר חיובי מעשרות חיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו דגם מתנות כהונה כשאכלן משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור (והיינו לר"ח שאמר לעיל דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור) ותירצו דלא דמיא לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהם לא לקחו משלו אבל באכלן אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה עכ"ל. נמצא דכי משתרשי ליה אף דהוי ממון שאין לו תובעים חייב לשלם ואכל שאני משום דאפשר שהיה מתענה ולא קרינן ביה משתרשי ליה.

אמנםרבינו שהוסיף בהל' בכורים או מכרן משמע דאף דקמשתרשי ליה פטור ונראה היפך סתם תלמודא דהא ודאי אין לך משתרשי ליה כמו מכרן שהרי נהנה בדמיהם ותו קשה דכיון דדברי ר"ח הם המזיק מתנות כהונה או שאכלן דהיינו באופן דלא משתרשי ליה מעתה למה הוסיף או שמכרן עד שמצאתי להר"ן ז"ל שחלק על התוס' מכח מתני' דהתם לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור משום דקנייה בשינוי והו"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן והתם ודאי הא משתרשי ליה אלא הכי תרצתא דמילתא שכל שנתכוון ליקח מתנות כהונה לעצמו וכו' אינו משלם אע"ג שמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין כאן לפי שאין לו תובעים אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן ע"כ. וקיים דבריו רש"ל ז"ל שם מעתה הנה מקום לדברי רבינו דכיון שהוא הפקיע מצותו בין ע"י אכילה בין ע"י מכירה והו"ל ממון שאין לו תובעים אף דמשתרש ליה הוא פטור וכדברי הר"ן ז"ל וכן מצאתי להרב תורת חיים ז"ל:

שנים שקבלו וכו'. בפירוש המשנה פ"ו דדמאי פי' רבינו שדין זה אין בו דבר לאיסור והיתר אלא הוא נוגע לדיני ממונות והיינו בשמין אחד קרוב לו והמין האחר רחוק ממנו וכיון שזה נהנה וזה אינו חסר כופין על מדת סדום ע"כ. אמנם כאן בחיבורו ביאר משום שנראה כמוכר את הטבל והכי מסתברא דאפי' במשנה קשה דמאי איריא דמחלק בין מין אחד לשני מינין ודו"ק:

כהן או לוי וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ותמה עליו מרן ז"ל אף שהראב"ד ז"ל הביא ראיה מגמרא דידן בפ' הזרוע וכו' מ"מ כל היכא דמצינן להשוות גמרא דידן עם הירושלמי טפי עדיף וזו היא כוונת מרן ז"ל:

כהן שמכר וכו'. כאן פסק רבינו דעל מנת הוי שיור ובפ"ט דהלכות בכורים הל' י"א פסק דחוץ הוי שיור ובעל מנת נותנן לכל כהן שירצה ושם הארכתי בע"ה:

על מנת שהמעשרות לי ולבני וכו'. לפי מ"ש רבינו פ"כ דהלכות מכירה דאין אדם קונה ולא מקנה למי שלא בא לעולם נראה דהכא מיירי בבנים שהיו לו באותה שעה וכמ"ש התוס' שם:

שהמתנות הראויות וכו'. עיין מה שכתבתי בפ"ג דהל' מעשר שני הל' י"ז: