קינוי האמור בתורה וכו' אפילו היה אביה או אחיה. בירושל' גרסינן אפילו היה אביה או בנה לקמן יתבאר בע"ה ומ"ש או שחוף וכו' מבואר מדברי התוס' בסוטה דף כ"ו שהוא גרוע מסריס וכבר ביאר רבינו בדין ו' שאיש כתוב בפרשה לאפוקי קטן או בהמה מכלל דהכל בכלל:

כדי להצלות ביצה וכו'. כך הוא לשון הגמ' ובפירוש המשנה כתב רבינו באש בינוני והוא פשוט שכ"מ שדברו חז"ל סתם הוא בינוני:

קנא לה על שנים כאחד וכו'. כתב מרן ז"ל שהוא מחלוקת בירושלמי ופסק דמקנא לה משום דמקמי הכי מתניא בסתם וכו' ובפ"ב דכריתות תנן ד' מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מנייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ע"כ. והקושי מבואר בדבריו דמשמע דההיא מתני' דכריתות הוא דינו של רבינו ואם נאמר כן תקשי על הירושלמי אמאי לא מותיב מהך מתניתין למ"ד דאינו מקנא לה בשנים או יותר משנים. הן אמת דעל הירושלמי גופיה אין להקשות כן משום דכיון דדייק לומר לשני בני אדם כאחד ומדמה לה לאביה ולאחיה וכו' משמע שהכוונה היא משום דכיון דאין בהם איסור יחוד דהא קי"ל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כדתנן בשלהי קדושין א"כ כי היכי דאין בהם איסור יחוד אפשר דאין בהם דין קנוי ודייק דמדמי לה לאביה ואחיה ובנה דקי"ל מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו' כמבואר יוצא מתוך דברי הירושלמי שם בראש הפרק עי"ש וכיון שכן מתניתין דכריתות אינו ענין לזה דהתם לא אשמועינן אלא דע"י אנשים הרבה בקרבן אחד סגי והיינו כדינו דהיינו בזה אח"ז וכמ"ש רבינו פ"ד דין י"ו וציין מרן ז"ל מהך מתני' גופיה ולהכי אין מקום להירושלמי להביא משנה זאת אבל למרן ז"ל קשה כמבואר וכבר נתעורר בזה המש"ל ז"ל והאריך בדבר ובסוף דבריו עמד ע"ד הרב"י שעמ"ש הטור בדברי רבינו ציין ז"ל הרמב"ם פ"א והוא בפ"ק (צ"ל בפ"ב) דכריתות ועוד הוסיף דברים שבאמת הם מגומגמים הרבה וכתב עליו המש"ל ז"ל וכבוד אלהים הסתר דבר עי"ש. ואני הפעוט רחפו כל עצמותי בשמעי דברים כאלו על מרן הקדוש רבן של כל בני הגולה ובחפוש קל מצאתי להרב המאסף לכל המחנות ז"ל שם שהביא דברי הרב"י גופיה בבד"ה שהעביר הקולמוס על ובפ"ק דכריתות וכו' ומחק כל אותו הלשון ע"ע והוא מבואר כשמש בצהרים שהרגיש כנז"ל ולא הביא הדין אלא מן הירושלמי הנ"ל אשר מזה נמשך וכל הישר הולך שגם בלשון זה שבכסף ז"ל צריך להעביר הקולמוס בהא שכתוב ופ"ב דכריתות תנן וכו' שהרי הוא עצמו הגיה והודאת בע"ד כק' עדים דמי שלי"ת ב"ה וקורא אני על דברי המש"ל ואולם הר נופל יבול (כאן חסר וחבל על דאבדין):

גרשה ה"ז כמי שמחל וכו'. ונ"מ אם החזירה אחר שגירשה כמו שסיים רבינו שצריך קינוי אחר אמנם אם הגירושין היו אחר שנסתרה נראה שאינו יכול להחזירה שהרי כבר נאסרה עליו עד שתשתה אמנם אם עבר והחזירה ונסתרה לא ידענו מה דינה והנה בירושלמי ספ"ב איתא וז"ל אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו לה אותה המים טהורה היא אי מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא ע"כ ואף שהדברים הם סתומים נראה שהכוונה כך היא אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה ר"ל אפילו שידע בה שנסתרה והי"ל להשקותה והוא לא עשה כן אלא גירשה ושוב החזירה ונסתרה תחתיו והוא הביא עידי הקינוי והסתירה ושתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא כלומר מן הדין היא טהורה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דמאחר שלא בדקו אותה המים שהיא טהורה לזה תירץ אי מאחר וכו' כלומר טפי קמ"ל דהוה אמינא דמאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה כלומר מאחר שנסתרה שני פעמים הו"א שהיא טמאה קמ"ל ונמצא כפ"ז יצא לנו הדין שהסתירה מצד עצמה אינה מעלה ולא מוריד כל עוד שלא קדם לה הקינוי כדינו ואם השקה אותה יש לנו לסמוך על אותה שתיה ודו"ק:

קנא לה בפני שנים וכו' ה"ז אסורה עליו וכו'. ק"ק דלמה תאסר עליו הלא אין כאן טומאה ודאית אלא סתירה בעלמא ואפי' בסתירה ע"פי שני עדים כתב ז"ל בדין ד' וה' שלא נאסרה עליו הן אמת דגם אינה שותה מפני שלא קדם לה קינוי אבל לענין שתהא אסורה עליו נראה דלא שייך דין הקינוי ואולי י"ל דכיון שהוא עצמו ראה הסתירה הויא עליה כחתיכה דאיסורא ומפני שאין הדבר ברור שזינתה לכך לא אבדה כתובתה:

וכן אם שמע העם מרננין וכו'. מרן ז"ל תמה על זה דלעיל (דין ב') כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננין אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה וי"ל דהכא כשלא היה בסתירה אלא עד אחד וכן פי' רש"י וכו' ע"כ דהא מיא לא בדקי לה כדתניא בפ"ק וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ"ל. ולכאורה הייתי רוצה לומר דא"צ לדחוק דהסתירה דקאמר רבינו היא בע"א וכו' אלא דאפי' בשני עדים דכיון שנתפרסם הדבר כ"כ תו לא בדקי לה מיא ואינה מפסדת כתובתה מפני שהיא תטעון הא אנא קיימא תשקיני המים ע"פי הדין וא"ת שכבר שמעת מהנשי' וכו' היה לך להשקות אותי תכף ומיד לסתירתי ומאיזה טעם אפסיד כתובתי משא"כ למעלה בדין ב' שהוא בזמן שלא יש מי סוטה אינה יכולה לטעון כן וכיון שעברה על דבריו שא"ל אל תסתרי ונסתרה דין הוא שתפסיד כתובתה. אך אחרי רואי נראה שהדבר רחוק להעמיס בדברי רבינו דהך סתירה היא בע"א דהי"ל לפרש ותו דרש"י ז"ל ס"ל דהך ונסתרה דקתני מתניתין היינו מ"ש אח"ז אפי' שמע וכו' ולרבינו א"א לפרש כן שהרי כתב וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה וכו' דמשמע שהם שני דברים ועוד שרבינו כתב נושאות ונותנות בה שזנת עם האיש וכו' ולפי פי' רש"י אינן נושאין ונותנין שזינתה אלא שנסתרה שהרי כתב כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים וכו' אכן האמת עד לעצמו שכוונת רבינו נראית ברורה שאחר הקינוי והסתירה גמורה שמע מהעם והנשים מרננין שזינתה ממש וכיון שכן ודאי שאין בידו להשקותה והיא לא תפסיד כתובתה מהטעם האמור וכן פי' בפי' המשנה להדיא ע"ע אף שהתוס' ז"ל לא הבינו כן ע"ע וכן זכיתי ומצאתי להרפ"ח בנימוקיו ע"ד רבינו אך לא הזכיר פי' המשנה גם לא נרגש שגם כאן כיון שאינו יכול להשקותה מחמת שמנעתו התורה שהרי אין המים בודקין אותה היינו בזמן שאין שם מי סוטה עד שמכח זה הוכרח מרן ז"ל לידחק עצמו דבסתירה בע"א איירי רבינו אמנם במ"ש יתכן שלי"ת שהיא טוענת היה לך להשקות אותי עכ"פ גם ראיתי להרב"ח ז"ל סי' קע"ה שכתב קרוב לדברי מרן ז"ל מפני שלא ראה דברי רבינו בפי' המשנה ודו"ק:

בא ע"א וכו'. דין זה הוציאו מההיא דפ"ג דקדושין גבי ההוא סמיא דא"ל ע"א שזינת' אשתו וכו' ועיקר הדין כבר הזכירו פכ"ה דהל' אישות דין י"ז ועמ"ש שם וכאן שכבר קנא לה אפי' שהסתירה אינה אלא בע"א דימהו על נכון לאותו הדין דהא הכא איכא לתא דאורייתא כמבואר. והרב"ח ז"ל כתב כדעת הטור ז"ל דכיון דקנא לה דאסורה מדאורייתא כיון דאיכא רגלים לדבר אפילו הכחישו הבעל אסורה עליו מדאורייתא עכ"ל ודבריו מגומגמים כמבואר:

ואלו שב"ד מקנין להם וכו'. שם בברייתא תני שעמום בהדי אינך ופירש רש"י בדף כ"ד שעמום לקוי בתמהון לבב ורבינו השמיטו גם הטור לא הזכירו נראה דלא הוו גרסי ליה ודע שרבינו בפירוש המשנה כתב דר"י אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקנא והביא וכו' ע"כ. ודברים מגומגמים הרבה הם שהרי בגמרא אמרו להדיא דלר"י לא בעינן וקינא והביא ויש לישב בדוחק אך לא ידעתי למה לא ביאר כפי' רש"י ז"ל דאמר אין הב"ד משקין לכ"ע ודו"ק:

האשה וכו' עם זה שקנא לה עמו. מדדייק לכתוב כן משמע דאם העיד שזינת' עם אחר אף שקדם לה הקינוי גם עמו (דהא מצי לקנאות לה מכמה בני אדם כמ"ש בדין ג') אינו נאמן כיון שאין כאן עדי סתירה ומ"מ לא אתבריר בדברי רבינו אם מה שהעיד זה העד שנטמאת היינו בסתירה או אפי' אחר הסתירה (דאילו קודם הסתירה ע"א אינו נאמן) והנה מרן ז"ל הביא ע"ד רבינו פי' רש"י ז"ל שכתב אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה וכו' משמע שהבין שדעת רבינו כפי' רש"י וכ"כ בב"י סי' קע"ח. ואין בדברי רבינו הכרח דהוא לא הקפיד אלא שנבעלה בפניו עם זה וכו' אבל אם היה זה באותה סתירה או אח"כ לא הקפיד וכ"כ המש"ל ז"ל ע"ע. אך לעד"ן דעיקר כוונת מרן ז"ל להשוות דעת רבינו עם פי' רש"י הוא למ"ש עם זה וכו' שהרי ממ"ש רש"י באותה סתירה מוכרח שהוא עם זה דוקא ועוד אפשר דרש"י ז"ל דיבר בהווה שאין דרך שאחר שנסתרה ועדים מעידין עליה והיא צריכה לשתות שתפקיר עצמה להדיא ודו"ק:

אפילו היה עד טומאה וכו' שנאמר ועד אין בה. נראה דכוונתו עמ"ש בגמ' והביאו רבינו למעלה בדין ד' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"ע קינוי וסתירה וה"נ כיון שקדם הקינוי והסתירה אפי' ע"א נאמן לאוסרה והרב"י ז"ל סי' קע"ח כתב דהכי מסתברא ולא ידעתי למה לא הכריחו מהגמ':

ופסול לעדות בעבירה מד"ס. נ"ב וכ"כ פ"ו דה"ג וכבר ביאר ז"ל פ"י דה"ע מי הם הפסולין מ"הת ומי הם מד"ס ע"ע:

בא ע"א וכו' שע"א כשר ופסולין רבים וכו'. משמע דאם קדם העד הכשר ואמר נטמאת אף אם כמה נשים באו אח"כ ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה משום דמאה נשים כחד חשיבי והעד הכשר חשוב כשנים כמ"ש עולא בגמ' אמנם אם קדמו הנשים רבות והעידו שנטמאת ובא אח"כ עד כשר והעיד שלא נטמאת הו"ל ספיקא ושותה וכמ"ש מרן ז"ל אך קשה דבפ"ט דהל' רוצח פסק רבינו דין ט"ו דאם עד אחד אמר ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולין אומרים לא ראית אין עורפין ובין בבת אחת בין בזא"ז איירי כמ"ש שם ועמ"ש לקמן בע"ה:

היו כולן פסולין וכו'. ק"ק דבפ"ט דה"ר פסק אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראיתי היו עורפין בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זא"ז ולזה י"ל דכאן לא ביאר רבינו אי דוקא כאחת קאמר וממ"ש היו מחצה על מחצה ה"ז שותה דהו"ל מיותר דכיון דאפי' ברוב כתב דמוקמינן לה אספיקא במחצה ע"מ לא כ"ש אלא נראה שבא להורות דאף בזא"ז קאמר ולא נאמר שהראשונה נחשבת כשנים כדאמרינן גבי ע"א כשר וכ"כ רבינו להדיא פי"ב דה"ג דין כ"ב שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולין הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר ע"כ. וראיתי להתי"ט ז"ל שתמה על רבינו שבחיבורו פ"א מה"ס השמיט בבא דאשה אומרת וכו' דה"ז שותה ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא רבינו כתב להדיא דמחצה ע"מ ה"ז שותה והיינו בין אשה נגד אשה בין כמה נשים כנגד כ"נ ודע שבפ"ט משנה ח' הק' התי"ט מהא שכתב רבינו בה"ר דאם איתא למה לא ביארו ג"כ בה"ג וגם על ה"המ ז"ל תמה שכתב שם דה"ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהתירה הראשון וזה מוסכם ע"כ וכו' עכ"ל. ולעד"ן דהתם שאני שהב"ד עשו מעשה להתירה לינשא ולכך לא תצא מהתירה משא"כ גבי עגלה ערופה דלא עשו שום מעשה לכך אנו דנין אותן כמחצה ע"מ ודו"ק: