(ס"ק א) במקום כו' במקום שקשה כו' דהיינו לברר אפי' בלחם שלם המקום שקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפ' יפה. והיינו לפי הגירסא בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בשולא עיין בהרב"י:

(ס"ק ב) בצד כו' זהו לאידך כו' ר"ל דלא כמובן הפשוט דרמ"א אינו חולק בהרב"י כיון שלא כתב בלשון וי"א. וע"ז כתב מ"א דע"כ חולק (וכן דרך רמ"א לפעמים אף על גב שאינו חולק כותב בלשון וי"א) דלגירס' במקום דגמיר בשולו אין חילוק בין צד מעלה או מטה או בין פת דידן לדידהו. לא רואים מקום שקשה ונאפה יפה כמ"ש בס"ק א' אלא רמ"א ס"ל כאידך גירס' דגריס במקום דקרי' בשולו וס"ל להאי דעה דלפי גירסא זו הכוונ' במקום שהתחיל הפת לקרום ולאפות תחל' אם כן בתנורים שבזמן הש"ס שהיו מדבקים הפת בצדי התנור וא"כ צד העליון והתחתון וכל צדדי הפת שוין ואינו מקדים לאפות מקום א' יותר מחברו כיון דהכל נאפה למעל' בתנור ולא בא למעט כ"א בפרוסה שלא יחתוך ממקום האמצעי דהיינו ממקום הרך כמו שכתב רש"י אבל בתנורים שלנו שמעמידים הפת על שולי התנור י"א בצד העליון נאפה תחלה וי"א צד התחתון הדבוק לשולי התנור וע' בט"ז יש ט"ס בגרסאות שהביא וע' בב"י:

וכתב רש"י שבפרוסה כו' ר"ל לפי גירסא זו במקום דקרים בשולו היינו לפי תנורי הש"ס לא בא למעט כ"א פרוסה דבשלם כל הצדדים שוים כנ"ל אלא קמ"ל דבפרוסה לא יחתוך מאמצעיתו דהיינו ממקום רך כנ"ל וכתב רש"י דצריך לחתוך משולי הפת וה"ה מעליונו דבפת לא הי' חילוק בין עליון לתחתון כנ"ל ורש"י חדא נקט:

ובפת דידן יחתוך למעל'. נ"ל דצ"ל גם למעל' או אם לא נגיה צ"ל דכך כוונת מ"א שיחתוך גם למעל' דלא עדיף פרוסה משלם דבעינן בפת דידן שיחתוך למעלה ולמט' דלא כמ"ש בספר א"ר דמ"א ר"ל דוקא למעלה ולא למטה משום דלמטה מלוכלך באפר וכתב שכ"מ בב"ח. אבל לענ"ד ע"כ אין זה כוונת מ"א דא"כ גם בשלם למה יחתוך למטה:

ועמ"ש סי' קס"ח סס"ג דבפרוסה א"צ לחתוך בצד השלם ע"ש בס"ק ה':

מהרי"ל כו' וב' גודלין כו' ופרס ג"כ מלמט' למעל' כ"ה שם:

(ס"ק ג) ויחתוך כו' הפסק' משא"כ בשבת דהוצרך שלא יחתוך כלל דבעינן לחם משנה שלם א"כ לא הוי הפסק' דהוי צורך סעודה:

(ס"ק ד) חשוב כפרוסה אפילו מחובר מעט שאם יאחז בשאר הככר יעלה הפרוסה עמו אפ"ה חשיב פרוסה:

ער"ס קס"ח דאם י"ל ב' לחמים שלמים וא' גדול וא' קטן מברך על הגדול הרי דמעלת גדלות היא מעל' ה"ה בפרוסה דעדיף טפי כשהפרוסה גדולה:

(ס"ק ה) ובשבת כו' דוק' כשאוחז בפרוסה כו' אבל אם חתך יותר אפילו כשאוחז בשאר הככר עולה פרוסה עמו לא הוי ל"מ:

וכ"מ לקמן סי' קס"ח. ר"ל שהביא מ"א שם ס"ק ד' בשם רוקח דאם י"ל שני חצאי לחם יכול לחברם ע"י עץ ויקרא לחם שלם אפי' בשבת:

וא"א דאי נשאר רק קצת מחובר מהני לענין שבת מאי רבותא דרוקח דס"ל למ"א דחיבור ע"י עץ לא גרע מחובר כ"ש מצד עצמות הלחם ובאמת יש לדחות זה:

(ס"ק ו) מן הפרוס'. פי' עיקר המצוה כו' וזה הטעם דרשאי לחתוך פרוסה גדולה יותר מביצה. ובשבת אפי' הוא יושב לבד מותר כיון דאינו עושה כן רק בשבת מידע ידיע דמשום חיבוב מצו' סעודות שבת עושה כן ולא משום רעבתנות כ"ה בגמ':

וצ"ל בזה בסעודה גדולה שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיספיק לחלוק ממנה המוציא לכל המסובים:

(ס"ק ז) לכל כו' דצריך לדחוק לאכול ב' זיתים כאחד דהיינו זית א' של ברכת המוציא וזית א' של מצת מצוה וכיון דבית הבליע' מחזיק ב' זיתים בצמצום צריך לדחוק א"ע כדי לבלען כא' וא"א ה"ל למעט בפרוסת המוציא שתהי' פחות מזית ויהי' יכול לבלוע בקל פרוסת המוציא עם זית מצה כא':

(ס"ק ח) המוציא כו' מ"ש הרב"י דיש גרסאות כו' דבגמ' דף ל"ח אית' ת"ר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אמר מוצי' כו' אמר רבא במוצי' כ"ע דאפיק משמע כו' ופרש"י הא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוצי' הלחם שהוא בא ליהנות ממנו. עכ"ל כי פליגי בהמוצי' דרבנן סברי דאפיק משמע ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע ע"כ והרב"י הי' לפניו הגרס' בטור כך יברך המוציא אע"ג דמוצי' עדיף טפי דכ"ע מודים דלהב' משמע וצריך לברך להבא אפ"ה פסק תלמוד' המוצי' (והיינו כתב הרב"י בשם התוס' בשם ירושלמי שלא לערב ראשי אותיו' העול' מוציא אע"ג דבלחם מן איכ' עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ כו' עכ"ל ועיין בט"ז מ"ש בשם הרא"ש) הרי דלפי גרסא זו כ' הטור להיפוך ממבואר בש"ס דבש"ס מבואר דצ"ל לעבר ומוציא לעבר משמע והטור כתב דצ"ל להבא ומוצי' להבא משמע וכן כ' הרב"י דהטור הוי גריס בש"ס איפכ' דמוצי' כ"ע ל"פ דמפיק משמע דהיינו להבא וכ' שמצא כן הגרס' בספר מערכות אלקים וכ"מ בתוס' שכ' והלכת' המוציא אף על גב דבמוצי' כ"ע ל"פ דמפיק משמע כו' עכ"ל התוס':

דבעי לברוכי על שעבד וא"כ ע"כ לגרסת הרב"י דתנן בש"א שברא מאור האש ובה"א בורא מאורי האש אמר רבא בברא כ"ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי בבורא בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא ובית הלל סברי בורא נמי דברא משמע מתיב רב יוסף יוצר אור ובורא חושך כו' אלא אר"י בברא ובורא כולי עלמ' ל"פ דברא משמע כי פליגי במאור מאורי כו' הרי דלכ"ע בעי' לשעבר:

וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א דאמר ר"ל פושעי גוים אפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרי' בתשוב' מדכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי שפשעו לא נאמ' אלא הפושעים דפושעים והולכים עדיין. ומתיב והכתיב המוצי' והמעלה הכי נמי דלהבא משמע בתמיה. ולגרסת הטור לפי מה שכ' הרב"י מאי פריך מהמוצי' אדרבה מדרבנן דר' נחמיה איכ' סייעת' דהא הם סוברי' דהמוצי' להבא משמע והא אפסק' הלכת' כרבנן אלא ודאי הגירס' שלפנינו דבעינן לשעבר היא גרסא הנכונה וא"כ לרבנן המוצי' דאפיק משמע שכבר הוציא ולכך פריך שפיר מרבנן דקי"ל כוותייהו:

ואפשר שיש טעות סופר בנוסחאות היינו בספר מערכות אלקים ובהתו' אבל דברי הטור שכ' להדיא דבעי' לברך להבא א"א ליישב כן:

ומה"ט ר"ל מה"ט שהוכיח דבעי' לשעבר י"ל נהיה קמץ תחת היו"ד דג"כ פי' לשעבר:

ובגמ' אית' בהדי' דבורא לשעבר משמע כמ"ש לעיל מסוגי' דף נ"ב והוא היפך מדברי ח"מ:

מ"מ אמרי' כו' ר"ל כיון דבעינן למימר לשעבר וברא הוי לכ"ע לשעבר ובורא אינו מבורר כ"כ שהוא לשעבר דהא פליגי בזה רבה ור"י כנ"ל טפי ה"ל לתקן לומר ברא מאורי כו' לזה כ' משום דבורא לישנא דקרא ועדיף לתפוס לישנא דקרא והם דברי התוס' שם דף נ"ב:

ובח"ה כ' בשם הירושלמי כו' דמקשה הירושלמי לב"ש ה"ל לומר על היין שברא פרי הגפן ותי' דוקא יין שמתחדש כל שנה ואין אש מתחדש בכל שנה עכ"ל ירושלמי ור"ל דוקא שמתחדש כל שנה מודה ב"ש שי"ל בורא דהוי בינוני דמשמע עבר ועתיד וכן היין כבר נברא ועתיד לברוא ועל שניהם אנו מברכים ומשבחים משא"כ האש שאנו מברכים עליו אינו על האש שלנו דא"כ כל עת שמוצי' אש ה"ל לברך אע"כ אין מברכים אלא על האש שנברא בששת ימי בראשית דאברי במ"ש וכמ"ש רש"י שם ולכך י"ל שברא דהיינו שעבר ובזה מיושב מה שהקשה מ"א לעיל על גרסת הרב"י די"ל להבא דהא באש אמרי' דמברכי' לשעבר דשאני אש שמברכי' על האש שנבר' בו' ימי בראשית וכן י"ל לפ"ז שהכל נהי' בסגו"ל תחת היו"ד כמ"ש ח"מ שהוא לשון בינוני ואין ראיה מבורא מאורי כו' דשאני אש דצ"ל על שעבר כמ"ש בירושלמי אלא דבח"מ הביא ראיה מבורא ע"כ ראייתו לית' אבל הדין י"ל שהוא אמת וכ"מ במ"א לקמן סי' ר"ד ס"ק י"ד שכ' וז"ל כ' בח"מ שי"ל שהכל נהי' בסגו"ל כו' עמ"ש סי' קס"ז ס"ת משמע שתפס עיקר דברי ח"מ וכן בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ב הסכים לברך כל הברכ' בלשון בינוני וכ' דמה"ט י"ל נהי' בסגו"ל אלא שסיים וז"ל אבל שמעתי כי גם נהי' בקמץ פי' בינוני אדרב' בסג"ל הוא ל' בקשה כמו ונהי' אנחנו וצאצאינו כו' ויש לחלק עכ"ל:

(ס"ק ט) קודם כו' כמ"ש סי' תרנ"א לענין נטילת לולב דצריך לברך עובר לעשייתו דהיינו שיטול הלולב ולא האתרוג ויברך (או על דרכים אחרים המבוארי' שם) אבל אין לברך קודם שיטול גם הלולב דהוי עובר דעובר וכ"ה לעיל סי' כ"ה סעיף ח' לענין תפילין דצ"ל אחר שהניחן קוד' הידוק' אבל לא קודם הנחה מה"ט:

(ס"ק י"ב) א"צ כו' או שמא א"ר להפסיק דבשלמא אי הוי צריך להמתין הוי צורך המוצי' ומותר מה"ט להמתין אפי' לכתחלה מה"ט אבל כיון דמצד הדין אין צריך להמתין ולא ה"ל צורך המוצי' כ"א צורך סעוד' מסתפק שמא לכתחלה אסור וכ' מ"א מדסתם רמ"א פה בש"ע ולא הגיה ע"ד מחבר שכ' ואינו צריך דמשמע אם רצה ממתין וה"ל להגיה דאינו רשאי להמתין אלא ע"כ דחזר בו ופשיט ליה דמותר להמתין כיון דקי"ל דבין ברכה לאכילה עכ"פ דיעבד לא הוי הפסק אפי' לא הוי רק צורך סעודה א"כ נחתי' דרגא בין נטילה לברכה דקיל מיניה אפי' לכתחל' מותר אפי' לא הוי רק לצורך סעודה:

(ס"ק טו) עסס"י ק"ע פי' אע"ג דאין אנו נוהגים באכילת מלח ר"ל כמו שארז"ל אחר כל אכילתך אכול מלח משום דבפת שלנו בלאו הכי יש מלח בפת סד"א דגם מלח שבפת מהני לסלק טעם על כל קרבנך תקריב מלח וגם מגין מן הפורעניות קמ"ל דלא. ומ"מ מצוה כו' וכתבו המקובלים כו' דלטעם הש"ע סגי באם הוא מונח על השולחן אע"ג שאינו מטבל בו הבציעה דהא הוא פת נקי אבל המקובלים כתבו לטבל כו':

(ס"ק טז) ולא ישיח כו' ועססי' ר"י כו' כ"ז הוא דברי של"ה דמה"ט כ' תחלה שלא ישיח עד אחר שבלע הפרוסה ואייתי ראיה מהאי דסי' ר"י דאם לועס ופולט אין צריך לברך וסיים. מכל מקום לא רצה לסמוך ע"ז בדיעבד אם שח שיחזור ויברך ע"ש וא"כ לכתחלה ראוי ליזהר שלא ישיח עד שבלע כזית דהא כתב מ"א בס"ק ז' דיש להחמיר שיהי' פרוסת המוציא כזית:

(ס"ק יז) מענין כו' רק צורך סעודה מדקאמר תנו מאכל לפלוני דלא הוי רק צורך סעודה אבל מ"ש תנו מאכל לבהמה הוי צורך המוציא דהא אסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו וכ"כ הרב"י ומ"ש מ"א בס"ק י"ח דמאכל לבהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון כיון דלדידן אין נפקא מינה דגם בצורך סעוד' דינו כצורך המוציא:

(ס"ק יח) מאכל כו' אבל לשתיה כו' כדאשכחן ברבקה כו' ומדכתבה קרא ודאי כדין דברה וכדי שאנחנו נלמד ממנה. ואם כן אפשר שתיית בהמה אפי' צורך סעודה לא הוי ואם שח ליתן לשתות לבהמה אפשר צריך לחזור ולברך:

(ס"ק יט) אבל אח"כ כו' התם ה"ט דיטעו כלם כו' לכן הוצרך לומר שאין בית הבליעה פנויה כו' ומיהו בתוס' פסחים כו' הבאתיו לעיל ס"ס קס"ו דלר"י דס"ל אותם בני אדם שקדשו בבה"כ אין צריכים לברך על היין ששותין בביתם דשינוי מקום לא הוי הפסק וכתבו התוס' אף על גב דידי קידוש יצאו אפילו לא שתה רק א' אבל ידי יין שלא יצטרכו לברך בביתם צריך דוקא שישתה מכוס קידוש דאם לא כן הוו הפסק בין ברכה לשתיה הרי אף על גב דטעם המקדש מכל מקום לגבי השומעים שלא טעמו הוי הפסקה:

והל"ח כ' כו' משום שכ' דף קט"ו כו' לא מצאתי ראיה זו בל"ח אלא כתב ראייתו מדכתבו התו' לרב דס"ל ידי קידוש יצאו דסגי אפילו טעם רק המקדש סגי וס"ל לבעל ל"ח דהוא הדין לענין ברכה וכבר דחה מ"א ראיה זו דהתוס' גופייהו חלקו בין קידוש לברכה אבל הראי' מדף קט"ו לא ראיתי שם בל"ח:

מצה לפני כל או"א. כתב רשב"ם שמנהגן הי' שהי' שלחן קטן לפני כ"א בשעת סעודתן לכן בליל א' של פסח צריך ליתן מצה בשעת עשיית הסדר לפני כאו"א. וע"ז כתבו התוס' נרא' דטעמו כו':

במ"ש התוס' דף קי"א. ר"ל מה שהבי' מ"א לעיל דלר"י שאמר ידי יין יצאו מיירי דוקא ששתו כנ"ל:

ועוד דהא בכל השנה כו' ר"ל אי נכריח מזה מה שאין נותנים לחם לפני כ"א כל השנה דרשאי' להפסיק. א"כ תקשי למה נותני' כל השנה מלח לפני כ"א וע"כ הטעם שלא יפסיקו הרי דגם כל השנה חוששי' ועושין תקנה שלא יפסיקו:

עד שיתן לו הבוצע כו' ניהו דנותנים מלח לפני כל א' ראי לאו יהי' הפסק' מרובה שיצטרך אחר קבלת הביצוע לבקש מלח וגם אין בזה טרח' מרובה ליתן לפני כל א' מעט מלח לכן חייבוהו לעשות כן משא"כ ליתן פת לפני כ"א שהטרח' מרובה וגם ליכ' רק הפסקה מועטת עד שיתן לו הבוצע לא חששו לכך כל השנה:

ולכן כפלו כו' תיכף לברכה מיד. דתיבת תיכף ותיבת מיד הוי כפל ושמות נרדפים אלא להורות על ריבוי התכיפה ככל מה דאפשר:

יהא שומע. דהוי כעונה:

דדוק' משום דברכת ענ"י כו' ר"ל האי דסעיף ז' נובע מדברי הא"ח וכ' שם הא"ח הטעם משום דברכת ענ"י הוי צורך סעודה משמע דלולי טעם זה הוי הפסק' אע"ג שהבוצע יעקב טעם:

(ס"ק כא) אינו מברך ולא דמי לענ"י כו' דצריך לברך קודם ניגוב כי היכי דלהוי עובר לעשייתן ואם שכח יברך אחר ניגוב:

דהתם מעיקר' כו' ר"ל דהא מן הדין הי' ראוי לברך קודם נטילה דהוי עובר לעשייתן ממש. אלא דלפעמים יצא מבה"כ והוי גברא לא חזי לברך לכך אפי' חזי לברך נתנו לו חז"ל דין דלא חזי ואמרו שיברך אחר הנטילה קודם ניגוב דעכ"פ הוי קצת עובר לעשייתן דגם הניגוב מצורך הנטיל' דאסור לאכול בלי ניגוב ידים וא"כ כיון דבשעת עיקר חיובו דהיינו קודם נטילה הוי גבר' דל"ח והוי דיחוי מעיקר' ולכן חוזר ונראה:

כתב כו' אם יכול לאכול לאפוקי אם קץ באכילה דאסור לברך:

ונ"ל שטוב כו' ע"ש בב"י סי' קע"ב כצ"ל ר"ל דהרב"י כ' כאן על דברי הכל בו. וז"ל וזה אפשר כדעת הראב"ד בשכח והכניס משקין לתוך פיו. אבל אין הפוסקים מודים לו כמ"ש בסי' קע"ב הלכך אפי' יכול לחזור ולאכול אינו צריך עובר לעשייתן ובאמת אפילו למ"ד במשקין דצריך לברך לא דמי לדהכא באוכלין כמ"ש הרא"ש הובא במ"א סי' קע"ב סק"ג דשאני משקין שנזכר בעודן בפיו דומה קצת עובר לעשייתן עכ"ל. אלא דהרב"י הביא לקמן בסי' קע"ב בשם הרשב"א שכתב בשם הראב"ד דאפי' באכילה אם גמר לאכול צריך לברך דפסק כרבינא דס"ל הכי ברכות דף נ"א. וניהו דלא קי"ל בהא כהראב"ד מ"מ היכי דיכול לאכול ומצי לברך להוציא נפשיה מפלוגת' לצאת גם ידי הראב"ד עדיף טפי:

(ס"ק כב) רחמנא כו' ולא אמר פת נמי יצא והיינו משום דהתוס' נסתפקו בזה ולכן ספק ברכות להקל כ"מ בב"י:

(ס"ק כג) א' מברך כו' דעתי' למיעקר. ולכן לא חשיב קביעתן כ"ה דהא במעט זמן יתפרדו:

(ס"ק כד) עם ב"ב אפי' ישבו כו' דנגררים אחר בעל הבית:

(ס"ק כה) בלא כו' א' מברך לכלם והיינו דוק' א' מן המסובים כ"ה שם בש"ג:

(ס"ק כז) והולכים לא. פי' ל"מ אמירה שלא תטעה שאין חילוק בין רישא לסיפ'. אלא דבריש' אמרו נאכל ובסיפ' מיירי שלא אמרו. ובין רישא ובין סיפא מיירי בין הולכים ובין עומדים. לזה כתב דז"א דהחילוק הוא דריש' מיירי בעומדים במקום א' לכן מהני אמיר' וובסיפ' מיירי שהולכים לכך לא מהני אמירה. וכ"מ בגמ' דף מ"ב ע"ב דדייק מדקתני מתני' הסיבו א' מברך לכולם. משמע אבל ישבו בלא הסיב' כ"א מברך לעצמו והתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך כו' כל אחד מברך לעצמו ישבו כו' א' מברך לכולם. ומשני הא דקתני ישבו אחד מברך לכולם מיירי בקבעו מקום ואמרו נאכל במקום פלוני וא"כ צ"ל דדומי' דהכי בריש' שהיו מהלכים כ"א מברך לעצמו מיירי ג"כ באמרו נאכל כו' ואפ"ה הואיל והם מהלכים לא מהני אמיר':

(ס"ק כח) יצאו כו' וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י כו' ר"ל דרש"י ור"ח חולקים בפי' מ"ש ישבו כ"א מברך לעצמו ררש"י פי' שישבו בלא הסיב' וכמ"ש פה בש"ע אבל ר"ח פי' דאפי' בזמן הש"ס סגי בישיבה גריד' ולא היו צריכים הסיב' וישבו פי' שלא הי' תחלת ישיבתן ע"ד לאכול כ"א לאיזה ענין אחר. ואח"ז דרך מקרה אכלו יחד לכן לא הוי קבוע ומברך כ"א לעצמו אבל אי הי' תחלת ישיבתן לצורך אכילה אפי' בלי הסיב' הוי קביעות וא' מברך לכלם. ולפי' ר"ח אינו כן דלדידיה אם קבעו לאכול אף על פי שלא הסיבו מקרי קביעות וא' מברך לכלם א"כ ס"ל לרקנ"ט כה"ג אפי' לכתחלה ישבו לאיזה צורך לא ע"ד לאכול כיון שעתה נתכוין שומע ומשמיע הוי כאילו עכשיו הוי תחלת קביעתן ויוצא א' בברכת השני וכן הבין מ"א ולכן כתב וכבר כתב הרא"ש שפירש"י עיקר. אבל אם זו הית' כוונות רקנ"ט א"כ לא ידעתי באיזה ענין דלפי' ר"ח כ"א מברך לעצמו היינו דבלא נתכוונו שומע ומשמיע פשיט' דכה"ג א"א לצאת בברכת חברו. ואולי ר"ל בישבו תחלה לשם אכילה מן הסתם אמרי' דודאי דעת א' להוצי' חברו ולכך א' מברך אבל כשלא היו קביעתן תחלה לאכילה אמרי' מסתמ' אין א' מכוין להוצי' חברו ולכן כ"א מברך לעצמו ומה"ט אי בודאי נתכוין שומע ומשמיע אפי' לא קבעו תחלה לשם אכילה יוצא א' בברכת חבירו לפי' ר"ח:

ומתשו' הרשב"א כו' אין ראיה כו' דהרב"י הבי' ראיה ממ"ש הרשב"א אע"ג דקי"ל אין זימון לפירות ואפי' קבעו ג' והסיבו כאכילת פירות ל"מ וצריך כ"א לברך לעצמו וע"ז כ' רשב"א דמ"מ דיעבד אי נתכוין שומע ומשמיע יצאו וס"ל להרב"י דה"ה הכא בלא הסיבה דהא בפירות ההסיב' אינה חשובה וכמאן דלית' דמי ואפ"ה מהני דיעבד ה"ה הכא בלי הסיבה:

מ"מ הרי קבעו כו' מ"א חולק על סברת הרב"י דבפירות ניהו דל"מ הסיבה מ"מ דיעבד מהני הסיבה אבל בלא הסיבה מודה רשב"א אע"ג שנתכוונו שניהן לא יצא שומע:

שהקשה הא קי"ל שמע כו' אהא דתנן ישבו כל א' מברך לעצמו ומאי קושי' הא התם קתני יצא דמשמע דיעבד והכא מיירי לכתחלה ודיעבד גם הכא יצא אע"כ דרשב"א ס"ל בישבו בלא הסיב' אפי' דיעבד לא יצא אפי' נתכוונו:

וקושייתו ר"ל קושית הרשב"א הא קי"ל שמע ולא ענה יצא:

כדאי' בירושלמי. הובא ברא"ש פ' ג' שאכלו וב"י לקמן סי' קצ"ז:

מכלל זה בה"מ וא"כ ע"כ האי כלל דשמע ולא ענה יצא לאו דוק' א"כ י"ל ה"ה דגם ברכת המוצי' יצא מן הכלל:

(ס"ק כט) גדול כו' משמע בגמ' כו' דף מ"ז ע"א אית' רבב"ח איעסק לבריה בי' ר"ש בר"ק. קדם ויתיב ומתני לבריה אין הבוצע כו' וכ' רש"י קדם רבב"ח לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעוד' לפי שהחתן רגיל לבצוע והי' מלמדו איך יעשה עכ"ל ומסתמ' רבב"ח הי' גדול יותר מבנו דהא הי' צריך ללמדו דיני בציע' וגם היה אביו ואפ"ה הי' בנו החתן בוצע:

ב"י בשם התוס' שהביא מעשה שעשה ר"ש בחופה ע"ש:

(ס"ק ל) ת"ח כו' ואסור כו' כדלקמן סי' ר"א היינו דרך חק כהונה וחייב מיתה שמראה שכתר כהונה חשוב יותר מכתר תורה אבל אם רוצה לכבדו רשאי ע"ש:

(ס"ק לא) טוב כו' ומאריך ימים בכך. דאי' במגלה דף כ"ח אמר ר' פרידא שאחד ממדותיו שגרמו לו אריכת ימים שלא בירך לפני כהן. והוכיחו התוס' שם דע"כ מיירי כה"ג שהכהן הי' ג"כ ת"ח אלא שר' פרידא היה גדול ממנו ע"ש:

(ס"ק ל"ב) בע"ה כו' דל"ש עין יפה כו' ועסס"א. דהא מה"ט בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ויתן לכל א' מהמסובים פרוסה גדולה משא"כ בזמן הזה דאין נותנים פרוסת המוציא לכל א' רק כזית כמ"ש סעיף א':

וכ"מ בגמ' ברכות דף מ"ו אי' דר' אבהו עביד סעודת' לכלהו רבנן. ואמר ר' אבהו לר"ז שיברך המוציא והשיבו האר"י בעה"ב בוצע ובצע רבי אבהו. וכשהגיעו לברך בהמ"ז אמר ר' אבהו שוב לר' זירא שיברך בהמ"ז וא"ל הא אר"ה בוצע מברך. ומקשה הש"ס ר"א שאמר שר' זירא יברך בהמ"ז כמאן ס"ל ומשני דס"ל כר"י דאמר בעה"ב בוצע אורח מברך והקשה מהרש"א כיון דר"א ידע מימר' דר"י הנ"ל. א"כ למה תחלה צוה לר' זירא לברך המוציא. ותי' דר"א לענותנותו החזיק לר"ז ליותר גדול ממנו ולכן א"ל שהוא יבצע ע"ש הרי מוכח דאע"ג דר"א הי' בע"ה אפ"ה נתן רשות לר"ז לברך המוציא לאשר החזיקו לגדול ממנו על כן כה"ג מותר וכן ראוי לעשות:

(ס"ק לד) מותר כו' רב טעים כו' היינו דחשש משום הפסק:

(ס"ק לה) שיאכל הוא והם ימתינו עד שיאכל הוא. צ"ל שלא הי' לפני המ"א בהגהת רמ"א אותן ה' תיבות והם ימתינו עד שיאכל הוא וכן ראיתי בש"ע עם מ"א דפוס פראג הישני' שלא הי' נדפס בהגהת רמ"א ה' תיבות הנ"ל:

(ס"ק לו) רוב העונים כו' עסי' קכ"ד סעיף ט' ר"ל שם כתב המ"א דבברכה שמוצי' אחרים צריך להמתין עד שאחרים ענו אמן אפי' מאריכים מ"מ צריך להמתין ע"ש:

(ס"ק לח) נותן ואסור לזרוק הפת היינו אפי' לא מימאס ע"י הזריק' כמ"ש שם:

(ס"ק לט) הי' כו' ובשבת פורס כדרכו דאין אבלות בשבת:

(ס"ק מא) אפי' כ"מ בגמ' (ר"ה כ"ט ע"ב) מדאיבעי' להו כו' בב"י כ' וז"ל מדלא שרי בפ"ב דר"ה אלא ברכת היין דקידוש וברכת המוציא דמצה עכ"ל ומ"א כ' דהראי' הוא מהאיבעי' דע"כ לשון הרב לאו דוק' דהכי אי' שם בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק (פירש"י על אכילת מצה וקידוש גופיה לא תבעי דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מבעי' שאין באות חובה אלא המברך צריך שיטעום וא"א ליהנות בלא ברכה מאי כיון דחובה היא אכילת מצה חוב' וכן קידוש וא"א שלא בהנא' והנא' א"א בלי ברכה נמצא המצו' תלוי בברכת הנאה ומפיק או דלמא ברכות ההנא' לאו חובא למצות אתי' שאף בכל ההנאות היא נוהגת עכ"ל) ופשט ת"ש דאמר ר"א דר"ש הוי מקדש והדר כי אתי אריסי מדבר' קידש שנית להוצי' האריס אלמ' אע"ג שיצא מוציא ביין קידוש וא"כ ה"ה במוציא דפת ע"כ דברי הגמ'. וא"כ מפשיטת הש"ס אין ראיה להרב"י דהמעש' הי' בקידוש וסיפר ר"א המעש' שהי' אע"כ דראייתו מאיבעית הש"ס מדלא בעי רק ברכ' המוציא של מצה כו' אע"ג דא"ל דנקט לרבות' המוציא דמצה אפי' בזה מסתפק שמא אינו מוציא מ"מ טפי ה"ל למיבעי' במוציא דשבת ויו"ט ויין של קידוש דשמעינן מיני' תרתי שמעי' דאפי' במוציא דשבת ויו"ט א"ל דמוציא אחרים ושמעי' מיניה דאפי' במוציא דמצה א"ל דאינו מוציא דהא איבעי' ליה ביין קידוש ומוציא דמצה ויין קידוש דין אחד להם ושוין. אע"כ צ"ל דמוצי' דשבת ויו"ט פשיט' ליה דאינו מוציא:

(ס"ק מב) קודם כו' וי"א לאחרונה ולשניהם הטעם משום חיבוב מצוה ומה"ט י"א באחרונ' כדי שישאר טעם פריסת המוציא בפיו:

אבל להאכיל מפרוסת הבציע' כ' הט"ז וז"ל פי' מאותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם וחותך אח"כ מאותו פרוסה חתיכ' קטנה להמוציא ע"כ לשונו ומשמע אבל משאר הפת פרוס' הגדול' שנשאר' אחר שבצע ממנה רשאי להאכיל לעובדי כוכבים והעולם ראיתי נוהגים שקולפים מעט גם מפרוסה הגדולה במקום שנגע' בפרוסה שבצע להמוציא: