(ס"ק א) שיורי כו' ששרה פת כו' וכבר כתבתי בססי' הקודם דאף על גב דאין פרורי הפת פוגמים היין מ"מ כיון דאותן שיורי דהכא ממה ששרה פתו כו' מאוסים וגרועים יותר:

(ס"ק ב) מזגו כו' במדינתו כו' להראות שבח א"י שיינה חזק צריך מים למוזגו ואף שהמברך בח"ל מ"מ כיון שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכח שבא להראות שבח ארץ ישראל כ"כ הרב"י וגם יש סמך למנהג ההוא מלשון הרמב"ם ע"ש בהרב"י וגם כתב שצריך למוזגו מיד כשמתחיל בברכת הארץ ולא כטועים שאין מוזגים אלא כשמגיעים לסוף ברכת הארץ וא"כ בתחלת בהמ"ז צריך שלא למלאות הכוס על כל גדותיו ע"ש: (ס"ק ג) לשם כו' כי חי כו' ר"ל כי חי הוא מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה כדאית' בברכות דף נ"א ע"א ופירושו פרישק"ו ומ"ש המחבר סעיף ג' שיהיה שלם הוא דעת המפרשים חי על הכלי שיהיה שלם וכדאמרינן בעלמא בכלים שבירתן זו היא מיתתן א"כ כלי שלם נקר' חי:

ישלח לחנוני ובס' א"ר כ' שגם זה הוי טרחא:

(ס"ק ד) מלא כו' בכוס עטרה סביביו. ר"ל שהם מפרשים מה שהוזכר בש"ס תוך עשרה דברים בכוס עיטור ר"ל שלא יהיה מלא ויהיה לו בפנים עטרה ודחה מ"א דאדרבה הא בעינן מלא על כל גדותיו והוא א' מי' דברים ועיטור פירושו בענין אחר כמבואר שם בגמ'. והט"ז ס"ק ד' דחה עוד דהא קי"ל דלא בעינן עיטור וכ' הט"ז שטעם העושים כן שלא ישפוך הכוס ויתבזה וכדאמרי' ר"ס קע"א אין מעבירים כוס מלא ע"ג אוכלים מה"ט:

(ס"ק ה) כוס כו' ואפי' נשבר כו' ובס' א"ר הביא עוד בשם במהרי"ל דאפילו נסדק הכוס בלי חסרון אין לברך עליו אם אפשר באחר ועיין עוד שם:

להצריך כל הי' דברים כו' ואין מוסיפין רק עיטור דהא גם בש"ע חשיב אחת לאחת שמנה דברים דהיינו הדחה. שטיפה. חי. מלא. מקבלו בב' ידיו. נוטלו בימינו. ומגביהו טפח. נותן בו עיניו. ועוד יש עיטור ועיטוף. וכתבו דבח"ל אין עיטוף:

וב"ח כתב כו' בבגד העליון ואפי' מברך ביחיד וכ"כ של"ה דלהוי אימתא דמריה עליה:

(סק"ו) תחת כו' דשם דף נ"א ארחב"א א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אר"א הואיל וראשונים לא אפשט להו אנן ניעבד לחומר'. וכ' הב"ח דמשמע מלשון הש"ל דלא אסרו אלא דוקא כשתופס הכוס בשמאלו מצד השני כמו שתפסו בימין מצד אחד. אבל כשאינו תופס הכוס באמצע גבהו אלא בימין אלא שמשים השמאל תחת הכוס ונמצ' שמאל תחת הימין מסייע כזה אין בו ממש ושרי אבל בהגהת ש"ע הבין דלא שרי אלא בנותן שמאלו תחת הימין אבל תחת הכוס אסור כיון שתפסו לכוס בשמאל ולא נהיר' עכ"ל הב"ח:

ונ"ל ראיה לש"ל כו' ר"ל יהי' הפי' איך שיהי' הן כהבנת רמ"א או ככוונות הב"ח עכ"פ טעם הש"ל משום דמסייע אין בו ממש אלא דהרמ"א וב"ח פליגי מאי מקר' מסייע:

קבל בימין. דכל עבודת הקרבן היה צ"ל בימין וקבלת הדם הוא מד' עבודות שבקרבן:

בטור כ' כו' לסומכה כו' מדכתב לסומכה ולא כ' לסומכו לשון זכר דהוי משמע דקאי על הכוס. וכ' לסמכה לשון נקבה וע"כ קאי על יד ימין וחולק על הש"ל:

ה"ל אוחזו בשני ידיו ול"מ לפי' הב"ח דודאי הוי אוחזו בשני ידיו כיון דאוחז הכוס בצד אחד כמו שאוחז בצד ימין ואפי' לרמ"א דלא התיר ש"ל אלא לתת שמאל תחת יד ימין אבל תחת הכוס אסור א"כ י"ל דמבעי' להו כה"ג אי אוחז בצד הכוס רק בימין והשמאל תחת הכוס ועבדי' לחומר' אבל תחת יד ימין אפשר שרי. צ"ל דס"ל להטור דגם כה"ג אי נותן השמאל תחת הכוס מיקרי אוחזו בשתי ידיו ולא ה"ל לספוקי דודאי אסור אלא ודאי דלא קמב"ל אלא אי מותר ליתן השמאל תחת ימין ולא תחת הכוס. וגם כה"ג אמר ר"א אנן נעביד לחומר':

ומש"ה יש להחמיר כצ"ל ר"ל הואיל והטור חולק על ש"ל יש להחמיר כהטור וצ"ל להטור ראיית מ"א משבת דף צ"ג עיין בט"ז ס"ק ג'. ועיין בתשובת ה"ה חכם צבי סי' פ"ב שהוכיח מאבעיית הש"ס שמאל מה שתסייע כו' דמסייע יש בו ממש עכ"פ מדרבנן. אלא דלא רצו להחמיר מה"ט לפסול קרבן אם קיבל בימין ושמאל מסייעתו ע"ש:

כמ"ש התוס' בכוס גדול. שכתב שם על אבעי' הנ"ל שמאל מהו שתסייע כו' וז"ל בכוסות גדולים מיירי או בר"ח טבת שחל בשבת (ר"ל שבהמ"ז ארוכה שצ"ל על הנסים ורצה ויעלה ויבא) שהוא בחנוכה או בנשואין וצריך להאריך בבהמ"ז עכ"ל:

ומ"א חדא מנייהו נקט ומשמע מדברי התוס' דלולי צורך כנ"ל לא היו מסתפקים ובודאי אסור ולכן החמיר מ"א:

(סק"ז) וע"כ אין כו' משום דאמרי' בסוכה דף מ"ט:

מגמע גמוע. פי' רש"י לגימות גדולות משום חיבוב מצוה. ומהרש"א כו' פ"א והוכיח דמגמע גמוע ר"ל לגימות דקות וקטנות דבזה יותר נהנה הגרון ואיכ' חיבוב מצוה טפי ובזה נדחה הר"א מפראג. וכ"מ הלשון בגמ'. דאמר יו"ד דברים נאמרו בכוס וחשיב בהדייהו נותן עיניו בו משמע דקאי על הכוס. דהא נאמרו בכוס אמר:

(סק"ח) לאשתו כו' דילתא. שם בברכות דרצה ר"נ לשלוח לילתא כוס ברכה אף שמשמע שם שלא אכלה עמהם:

(סק"ט) אטר כו' הוא דרבנן. ור"ל דלא דמי לתפילין דצריך להניח של יד בשמאל. ובאטר צ"ל בשמאל דידיה ולא אזלינן בתר עלמא היינו משום דהוא מן התור'. משא"כ ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל מדרבנן כיון דבלולב יש ג' מצות לולב הדס וערבה צריך ליטלו ביד החשובה ולכן די בימין דעלמ'. ומכל מקום נ"ל לנהוג כן. ר"ל ניהו שהקש' מ"א דברי הרב"י אהדדי ולדעת הרב"י בלולב היה ראוי ליטול הכוס בימין דעלמ'. מכל מקום לדינ' קי"ל כהרב"י דנטלו בימין דידיה דהא גם בלולב כ' רמ"א דיטול אטר לולב בימין דידיה:

(סקי"א) יצאו כו' ט' תקיעות כו' הוא לשון הש"ס ונקט תקיעות דאוריית' דמן התור' יוצאים בתשעה קולות דהיינו ג"פ תר"ת אלא משום ספק דלא ידעי' מהו תרועה לכן חייבים לשמוע שלשים קולות וכדאית' סוף מס' ר"ה ולקמן ר"ס תק"ץ ע' שם. וכיון דשמע ט' תקיעות בט' שעות דודאי הפסיק בנתיים ואפ"ה יוצא וה"ה הכא:

לפי מ"ש ר"ס ס"ה כו' ר"ל לענין ק"ש וס"ל להתוס' שם דדין ק"ש ושופר שוין וזה הכריחם לחלק דבשהה באונס הוי הפסק דהוקש' להם דבתקיעות אמרי' אם שהה אפי' ט' שעות לא הוי הפסק ובתפל' אמרי' במסכת ברכות אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש והתוס' ס"ל דתפל' וק"ש ושופר חד דינא א"ל לכן הוצרכו לחלק דבאונס הוי שיהוי הפסק בין בתפל' ובין בק"ש ובין בשופר א"כ הא דאמרי' אם שהה כ"ל כלה חוזר לראש מיירי על ידי אונס. וכיון דלדידהו גם בשופר בשהה ע"י אונס חוזר ודין דהכ' ילפי' משופר א"כ ה"ה הכא בשהה ע"י אונס חוזר לראש:

לענין צואה אם בירך בהמ"ז והי' צואה כנגדו יש ספק אם צריך לחזור ולברך ובתפל' כה"ג ודאי צריך לחזור ולהתפלל וכדלעיל ס"ס ע"ו:

סוף ד"ה להיכן הוא כו' דאי' שם בש"ס להיכן הוא חוזר ר' זביד משמי' דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרו למקום שפסק והלכת' למקום שפסק. ופירש"י דקאי על א' שמפסיק לשני' המבואר לקמן סי' רי"ט דהיינו ג' שאכלו כא' ושנים הפסיקו סעודתן ורוצים לברך בהמ"ז ולזמן והג' עדיין רוצה לאכול מכל מקום צריך אותו ג' להפסיק מאכילתו עד סוף ברכת הזימון ואחר כך חוזר לאכול וקי"ל כר"ש דס"ל התם בדף שלפניו דב"ה עד סוף ברכת הזן ותחלת נודה לך וע"ז שאל כשאותו ג' שהפסיק לשנים גמר אכילתו להיכן חוזר ומתחיל לברך בהמ"ז ואמר ר"ז משמי' דאביי חוזר לראש דהיינו מתחלת הזן והוא תחלת בהמ"ז ורבנן אמרו למקום שפסק דהיינו שמתחיל מתחלת נודה לך והקשו התוס' לרבנן כיון שאכל אחר ששמע ברכת הזן מאותן שנים שהפסיק להם א"כ למה יתחיל מנודה לך א"כ הרי חסר לו ברכת הזן שצריך לברך על אכילתו אחר שהפסיק לשנים ולכן פי' התוס' דקאי על ג' שאכלו ויצא א' מהן לשוק שקוראים לו ומזמנים עליו כמבואר לקמן סי' קצ"ד סעיף ב' וקי"ל דצריך להמתין אותו הג' אצל השני' עד אחר ברכת הזימון וע"ז שאל אם לאחר ברכת הזימון הלך לו הג' ועתה רוצה לברך על אכילתו שאכל קודם שקראו לו מהיכן מתחיל וע"ז שפיר אמרו רבנן למקום שפסק דהיינו מתחיל מנודה לך דהא יצא בברכת הזן ששמע מהשנים כשקראוהו וסיימו התוס' דלכך יצא בשמיע' ברכת הזן ששמע תחלה שהרי לא סיפר בנתיים וא"כ משמע דוקא שלא שח בנתיים אבל אם שח בנתיים מודים רבנן דחוזר לראש וזה ראיה לדברי מ"א דסח במזיד חוזר לראש:

מיהו נ"ל דט"ס כו' (וכן הגי' מהרש"א) דבשלמ' אי גרסי' שהרי לא סעד בנתיים א"ש דכן הקשו לרש"י לפירו' כיון שסעד אחר ששמע ברכת הזימון איך יצא בברכת הזימון על אכילתו שאכל אח"כ כנ"ל ולכן כתבו דלפי' התוס' א"ש דהרי לא סעד אחר שקראוהו ושמע ברכת הזימון ושפיר יוצא בברכת הזימון ששמע. אבל אי גרסי' שהרי לא סיפר תיקשי מאי שיאטי' דסיפר הכא דהא לא הוזכר עד עתה מענין שיחה ולא הקשה להם גם לפירש"י משיחה. וא"כ לגרסת שהרי לא סעד אין ראיה למ"א מדברי התוס':

ועמ"ש ס"ס קצ"ד בשם הרמב"ם זה חוזר על תחלת דברי מ"א ואפי' שהה מ' אונס א"צ לחזור והוא דהרמב"ן מפרש פי' הרי"ף להיכן חוזר דקאי על המברך ברכת הזימון שמתחיל לברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך כו' ובטובו חיינו וע"ז שאל להיכן חוזר המברך ואר"ז משמיה דאביי חוזר לראש דהיינו ששוב מתחיל ואו' שנית נברך שאכלנו כו' (ופי' תר"י דנברך יש לו שני פי' לפעמים ל' צווי ופעמים ל' הווה:

וא"כ כשאמר פ"א נברך הי' פירושו צווי לאחרים לברך וכשאו' פעם ב' נברך פי' הווה שאו' אנו מברכים לבורא שאכלנו משלו) ורבנן אמרו למקום שפסק והיינו מתחיל ברוך שאכלנו כו' ובטובו חיינו:

וכ' הרמב"ן דלפ"ז טעמיה דר"ז משמיה דאביי שחוזר לראש דס"ל אם שהה לגמור את כלה חוזר לראש וס"ל דסגי באם שהה לגמור ברכה אחת מ"מ חוזר וס"ל כר"נ דברכת הזימון עד תחלת ברכת הזן א"כ כשאמר נברך שאכלנו משלו הוא גמר ברכה א':

וכשהמתין אח"כ עד שיענו ברוך כו' ובטובו חיינו הרי שהה כדי לגמור ברכה א' דהא משך מן עניי' ברוך כו' ובטובו חיינו הוא יותר ארוך מברכות נברך שאכלנו משלו ולכן ס"ל דצריך לחזור לראש לו' שנית נברך כו' עכת"ד הרמב"ן וטעמו דרבנן דקי"ל כוותייהו שחוזר למקום שפסק לא אתפרש בדבריו א"כ י"ל לכאורה דס"ל בבהמ"ז אפי' שהה לגמור כלה אינו חוזר ואע"ג דשם ההפסק מחמת אונס דהא צריך להמתין עד שיענו העונים ברוך שאכלנו כו' הרי דבבהמ"ז אפי' שהה מ' אונס אינו חוזר לראש ואע"ג דלכאור' אין ראיה מזה דהא דברי הרמב"ן הם להרי"ף והא הרי"ף לא ס"ל לחלק בין שהה מ' אונס אלא דבתפל' אפי' שלא מ' אונס חוזר לראש ובק"ש ושופר אפי' מ' אונס אינו חוזר כמבואר לעיל סי' ס"ה וא"כ עדיין לא נפשט להתו' והרא"ש דמחלקים בין אם מ' אונס או לא אם שהה בבהמ"ז מ' אונס אי צריך לחזור לראש או לא. ז"א דמ"מ דייק מ"א שפיר דהא גם לדעת התוס' והרא"ש דפסק רמ"א כוותייהו בסי' ס"ה דמחלקים בין אם שהה מ' אונס או לא אפ"ה מודים דהמברך בהמ"ז מתחיל בפעם שנית ממקום שפסק דהיינו ברוך שאכלנו כו' כמבואר ר"ס קצ"ב ואע"ג דשהה מ' אונס כדי לגמור כל ברכת הזימון כנ"ל ולזה דחה ועס"ס רי"ש ר"ל דאין ראיה מזה דהא קי"ל ברכות הזימון הוא עד הזן כר"ש וא"כ כששהה המברך עד שענו העונים ברוך כו' וטובו חיינו לא שהה כדי לגמור כל הברכה שהיא עד נודה לך:

(ס"ק יב) בלחש כו' כדי שיברכו יחד דכיון שמזמנים צריכים שיצטרפו יחד בבהמ"ז ואם כן ניהו שכיון שכ"א יאמר בלחש ומטעם המבואר בטור סי' נ"ט בשם הרא"ש כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ ואם אין מכוין ובאמצע ברכה פנו לבו לדברי' אחרים הרי הפסיד הכונה משא"כ כשקורא בפיו אפי' קרא מקצתה בלא כונה יצא עכ"ל:

מ"מ צריכים לברך עם המזמן בשוה כדי שיצטרפו:

רק בסיום כו' ימהר לסיים קודם המזמן כמ"ש רמ"א כדי שיהי' יוכל לענות אמן. דאם יסיים בשוה עם המזמן אינו רשאי לענות אמן דה"ל עונה אמן אחר ברכותיו:

ועיין לעיל סימן נ"א במ"א ס"ק ב':

והב"ח כתב דטוב יותר כו' משום דחיישינן שמא לא יוכל לסיים קודם המזמן ולא יהי' רשאי לענות אמן. ובזימן חייב לענות אמן כדיליף בספרי. ולא דמי להאי דסי' נ"ט דשם אין חיוב כ"כ לענות אמן אחר הש"ץ עכת"ד הב"ח בסי' קצ"ג:

ועס"ס רי"ש דקיימא לן הכי דברכת הזימון עד סוף ברכת הזן:

וכן עיקר כתשב"ץ: