(ס"ק א') שאצל כו' כדי להבין דברי ש"ע צריך להציע דברי הש"ס ופוסקים המצטרכים פה דאיתא דף י"ח ע"ב השתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא מגלי ל"ל לחיתוי ולכן בשר גדי אפי' לא שריק פי התנור בטיט שרי וברחא היינו עז וטח פי התנור ג"כ שרי לכ"ע אבל עז ולא שריק פי התנור פליגי ר"י מדפתי אוסר ור"א שרי ופריך לר"א והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י כמב"ד ולר"א הא בכל ענין שרי ולמה הצריכו מתני' שיצולו מבעוד יום ומשני התם בבישרא אגומרא דמוד' ר"א וכ' התוס' והרא"ש בשם בה"ג דאע"ג דחי לגמרי מותר סמוך לחשיכ' כדלעיל סי' רנ"ג מ"מ סוגיא דהכא דמיירי בצלי אפי' חי אסור ויש פוסקים כר"א אבל רוב הפוסקים פסקו כר"י מדפתי וכן פסק בש"ע ונחלקו רש"י והעומדים בשיטתו עם הרמב"ם ועומדים בשיטתו בפירוש' דשמעת' הרמב"ם ס"ל הא דאמרי' והשתא דאמרי' כו' דקשיא ליה זיקא כו' האי התירא לא אצטריך לגדי דבגדי הטעם כיון דבשרו רך ובחימום מיעוט סגי לכן ל"ח שיחתה דאם יחת' יתחרך מרוב החום:

והתירא דקשיא ליה זיקא אצטריך משום עז דבשרו קשה. ויש לחוש לחיתוי לכן לר"י מדפתי לא הותר כ"א בשריק פי התנור ואז ל"ל שיחת' דאי יחת' היה צריך לגלות פי התנור ולאשר קודם הפתיח' הי' החום מתקמץ וע"י הפתיח' יכנס האויר ויקרר התנור ויתקשה הבשר וכמ"ש בש"ע. ולפ"ז גדיא מותר אפי' פי התנור מגולה לגמרי ואינו מכוסה כלל דהא ל"ל שיחת' כיון דא"צ חיתוי אם יחתה יתחרך ויפסיד ולר"א דגדי ועז דיניהם שוה ומותר בכל ענין א"כ הא דתנן אין צולין בשר כו' ומשני התם בבישרא אגומרא ופי' הרמב"ם דמונח על הגחלים ממש וכה"ג אפי' בשר גדי אסור שמא יחתה ואי ע"י חיתוי יתחרך מ"מ חזינן דניחא ליה במהירת הצלי אע"ג דמתחרך דהא הניחו על גבי גחלים ובודאי יתחרך ע"כ שיטת הרמב"ם והוא שיטת הרב"י פה. אבל רש"י ס"ל דהא דאמרי' כ"מ דקשיא ליה זיקא כו' קאי אהתירא דגדי דמה"ט בגדי ל"ח שמא יחתה משום דקשי ליה זיקא. וא"כ בגדי ג"כ לא הותר אא"כ פי התנור סתום דאי פתוח למה לא ניחוש לחיתוי הא בלא"ה הרוח יכנס בתוכו אלא דעז דלא קשיא ליה זיקא אפי' התנור סתום. אסור דחיישי' לחיתוי דחיישי' שמא יגלה פי התנור ולכן בעינן לר"י מדפתי שיהי' פי התנור שריק בטיט וכה"ג אית ליה הכירא ולא אתי לחיתוי ולפ"ז הא דמשני הש"ס לר"א דמתני' מיירי בבשרא אגומרא פירוש שאין ניצלה תוך התנור אלא בחוץ על גבי גחלים ולאו דוקא אלא ה"ה אצל הגחלים וכתבו התוס' דה"ה אם מונחים תוך התנור אלא שפי התנור מגולה ואין לו כסוי כלל ג"כ אסור דניהו דר"א לא בעי בעז טיחת פה התנור בטיט מכל מקום עכ"פ כיסוי בעי דלא עדיף מגדי דבעי כיסוי דאל"כ ל"ל דקשה ליה זיקא כנ"ל ורמ"א בהג"ה פסק כשיטת רש"י:

ומעתה אשוב לדברי מ"א ס"ק א' שאצל האש משמע דבצלי קדר שרי דלשון אצל האש משמע בלי קדרה אבל צלי קדר אין לו דין צלי ושרי היינו בחי לגמרי ובקדרה אינו ממהר לבשל ובחי ל"מ חתוי כדלעיל ר"ס רנ"ג אבל כשהתחיל להתבשל יתבאר דין צלי קדר אח"ז:

(ס"ק ג) ויתקשה כו' בקדרה ל"מ כו' וע"ל בהג"ה. ר"ל דלדעת הג"ה דס"ל כשיטת רש"י א"כ הוא טח בטיט אפילו בקדר' שרי דהא טעם לרש"י דע"י טיחה אית ליה הכירא אם כן מה לי אם היא בקדירה או לא וכן כתב מגן אברהם בסק"ה:

(ס"ק ד) שנתבשל כו' והיכי דאסור כגון עז ולא שריק:

להאוסרים בר"ס רנ"ג והוא דעת הרב"י שם דפסק כמ"ד לשהות תנן דגם לשהות אסור אפילו הוא כמאכל בן דרוסאי אא"כ הוא גרוף וקטום והוא דעת הרי"ף דמחמיר וכיון דהוא עז ואינו טוח דאין סברא להתיר כאן יותר מבשאר שהיה לכן להרי"ף אפילו הוא כמאכל בן דרוסאי אסור באינו גרוף וקטום משא"כ לדעת המקילים בסימן רנ"ג והוא דעת רש"י דס"ל להחזיר תנן אבל לשהות אם הוא כמב"ד מותר אפי' אינו גרו"ק הוא הדין הכא דשרי:

ומיהו בקדירה היינו צלי קדר אפי' גדי אסור להרי"ף (והם האוסרים בר"ס רנ"ג) דהא הרב"י פה דפסק כהרמב"ם דטעם היתר גדי משום דחום מיעוט סגי ליה וא"צ חיתוי וכשהוא צלי קדר צריך חום רב ואם כן להרב"י דכתב בר"ס רנ"ג דלשהות אסור באינו גרו"ק אפילו נתבשל כמב"ד ה"ה בגדי אפילו הוא כמב"ד אסור כשהוא בקדרה אבל אם הוא חי לגמרי והוא בקדרה כתב מ"א בר"ס זה דשרי וכדלעיל סי' רנ"ג:

(ס"ק ו') שהוא מגולה משמע אפי' הוא בתנור כו' דהא קיימי לשיטת רש"י דבגדי הטעם דקשה ליה זיקא ובעז הטעם דא"ל הכירא על ידי שטח בטיט ואם כן אם התנור אינו מכוס' כלל אף על גב שהבשר תוך התנור אסור לא מהני בעז דהא ל"ל הכירא אי אמרת גדי כיון דהוא מגולה ל"ל קשה ליה זיקא. לאפוקי מסברא הראשונה דהוא דעת הרב"י דפסק כהרמב"ם לדידיה גדי מותר אפי' התנור מגולה או שהגדי חוץ לתנור דהא לרמב"ם טעם היתר גדי שעל ידי החיתוי יתחרך אם כן מה לי מגולה או מכוסה:

ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי לסברא א' דפה היינו לדעת רמב"ם בעז ולדעת רמ"א שהוא דעת רש"י הן גדי הן עז מ"מ שרי כשהוא כמב"ד אפי' להאוסרים בר"ס רנ"ג והוא הרי"ף והטעם יתבאר להבא. דהא אינהו מפרשי הא דתנן כו' ר"ל דהרי"ף הוא הסברא האוסרת בר"ס רנ"ג לשהות אפילו הגיע למב"ד דפסק לשהות תנן ופסק כרבנן דחנניא וכאשר נתבאר לעיל ר"ס רנ"ג והרי"ף העתיק המשנה דאין צולין בשר כו' אא"כ כדי שיצולו מבע"י ודברי הש"ס עלה מאי כדי שיצולו היינו כמב"ד ומוכח דאם הוא כמב"ד מותר אם כן משמע דמשנה זו כחנניא אתי' וכיון דהרי"ף פסק כחכמי' לא ה"ל להביא משנ' זו ומה שנאמר עלה בש"ס ותירץ הר"ן דס"ל להרי"ף דחכמים מודים בהאי דאין צולין כו' שאם הוא כמב"ד מותר כיון דלא מפסיק מידי בין בשר לגחלים אי מחת' סליק בי' קוטרא ומחרכי ומפסדי אבל כ"ז שלא הגיע למב"ד לא מפסדי בחיתוי ולהכי גזרי' אבל היכי דמפסקי קדרה כי מחתה לה אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי לא קשה לי' אדרבא ממהר בישולו עכת"ד ע"ש. וא"כ להרי"ף דהיא דעה האוסרת בר"ס רנ"ג כשהקש' הש"ס לר"א ממתני' דאין צולין כו' ומשני בבשרא אגומרא והיינו לפי שיטת רמ"א שהוא דעת רש"י הפי' שהתנור מגולה ואפ"ה כשהוא כמאכל בן דרוסאי שרי וע"כ הטעם כנ"ל בשם הר"ן כיון דאין דבר מפסיק בין הבשר ובין האש ואע"ג דהאי תי' בשרא אגומרא לא אצטריך כ"א לר"א אבל לר"י מדפתי דקי"ל כוותיה לא אצטריך להאי תי' די"ל דמתני' מיירי בעז ולא טח פי התנור אבל מ"מ פי התנור מכוס' ואפ"ה צריך לר"י מדפתי שיצלה מבע"י כמב"ד אבל כשהוא מגולה ממש לא שמעי' לר"י מדפתי דמותר אם הוא כמב"ד מ"מ אין לחדש פלוגת' בין ר"א לר"י מדפתי בזה מ"מ צל"ב דהוכחתו של מ"א אינו אלא לפ"ד הר"ן ר"פ כיר' כנ"ל אבל למ"ש הרא"ש ר"פ כירה בשם הרר"י שכתב ליישב קושיא הנ"ל על הרי"ף שהעתיק המשנה דאין צולין כו' דאיצטריך אפילו לרבנן דאשמועינן כיון שנצולו מבע"י כמב"ד משהין אותו ע"ג גו"ק ואתיא האי מתני' ככ"ע לחנני' אע"פ שלא יגרף ויקטום ולרבנן כשיגרוף ויקטום עם חשיכה עכ"ל ע"ש א"כ להאוסרים היינו הרי"ף בר"ס רנ"ג לא מצינו היתר בבשרא אגומרי כ"א להשהות ע"ג גו"ק ואין חילוק בין יש הפסק בינו לאש או ליכא הפסק ואולי כ"ה לא רצה מ"א להחמיר דהא כ' רמ"א לעיל סי' רנ"ג דנהגו להקל כסברא אחרונה דשם דאם הוא כמב"ד מותר לשהות אפי אינו גו"ק אלא רמ"א כתב כאן דאם יש מי שרוצה להחמיר ע"ע כדעת הרי"ף בסי' רנ"ג וא"כ די כשנחמיר כדעת הרי"ף אליביה דהר"ן:

משא"כ לסברא א' דהוא דעת רמב"ם שפסק המחבר כוותיה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח כו' ר"ל אם ימצ' מי שירצה להחמיר כדעת הרי"ף בר"ס רנ"ג וכדעת רמב"ם דפה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח ע"ג גחלים ממש דהא לרמב"ם פי' בשרא אגומרי כן הוא ומיהו בבשר גדי בלאו הכי לרמב"ם מותר כנ"ל:

(ס"ק ז) ע"ג גחלים סמוך לגחלים כו' מרדכי ואע"ג שכתב מ"א בסי' רנ"ג בשם מרדכי בס"ק י"ח שם אם אין הקדירה טמונה בגחלים אלא ע"ג גחלים מותר אפי' ע"י ישראל להסירה היינו דיעבד אבל המשנה דקתני אין צולין כו' אא"כ כו' דמיירי לכתחלה ע"כ צ"ל דהוא סמוך לגחלים ולרמב"ם כו' ר"ל המרדכי י"ל דמפרש בשרא אגומרי כפירוש רש"י אבל הרמב"ם דמפרש בשרא אגומרי על הגחלים ממש וכנ"ל כמ"ש בש"ע סעיף ב' תיקשי לדידי' קושית המרדכי איך יקח הבשר מעל הגחלים:

(ס"ק ח) חצי כו' עבי"ד סי' קי"ג סעיף ח' לענין בישולי גוים דאם נתבשל בידי גוים כמב"ד לא מהני אח"ז מה שישראל מסייע בבישול וכ' בשם הרב"י שהוא שיעור שליש בשולו והוא מחלוקת רש"י ורמב"ם דלרש"י השיעור שליש ולרמב"ם חצי בשולו וע"ז תי' דלענין שבת החמיר כדעת הרמב"ם:

(ס"ק ט) ואפי' כו' ואפי' שריק אסור להרב"י דמעל' שריק להרב"י אינו דא"ל היכרא כנ"ל אלא דע"י שהוא שריק אם יפתח התנור יתקשה הבשר שיצא האויר החום וזה לא שייך אם מונח על גבי גחלים אדרב' אם פותח התנור מבעיר הגחלים וכדלקמן סי' רנ"ט משא"כ לרמ"א דס"ל כרש"י ומעליותא דשריק דעי"ז י"ל הכירא ולא אתי' לחתויי א"כ ה"ה כשמונח ע"ג גחלים והוא שריק מותר מה"ת דל"ל כה"ג שמא יחת' כיון דא"ל הכירא:

(ס"ק יא) אם עבר כו' מאחר דיש מתירים לכתחלה היינו הפוסק כר"א דבין גדי ובין עז שרי אפי' לא שריק אם לא בשרא אגומרי היינו שהתנור מגולה א"כ כשהתנור מכוס' אע"ג שאינו טוח בטיט סמכי' בדיעבד על הני פוסקים להתיר התבשיל אבל בשר גדי והתנור פתוח אע"ג דלהרמב"ם מותר לכתחלה דאינו מחתה פן יתחרך מכל מקום אנן לא סמכי' עליו אפי' בדיעבד:

(ס"ק יב) סביב כו' פי' סמוך לגחלים כו' אסור להרי"ף כו' והא הרב"י בסי' רנ"ג שנראה שתפס עיקר דעת הרי"ף דהא הוא דעה קמייתא שם שדרך הרב"י לתפוס עיקר וא"כ ל"ל סביב הקדרה ממש ניהו דהקדר' י"ל דמיירי שמבושלת כ"צ ומצטמקת ורע לה מ"מ קשה למה יותרו הפירות הא טעם היתר הפירות כתב מ"א בס"ק שאח"ז כיון שנאכלים חיין ה"ל כמב"ד ומאי מהני הא להרי"ף אפי' כשהוא כמב"ד אסור אא"כ גו"ק אע"כ צ"ל דסביב לקדרה ל"ד אלא סמוך לגחלים וכיון דאין הפסק בין הפירות ובין האש מודה הרי"ף דאם הוא כמב"ד מותר וכמ"ש מ"א בס"ק ו' מיהו גם לשון מ"א שכתב סמוך לגחלים גם הוא ל"ד דהא אזיל לפרש דברי הרב"י והרב"י ס"ל בסעיף א' כהרמב"ם בהא דבשרא אגומרא ולדידיה הלא כתב מ"א בס"ק ו' דאין להתיר אפילו כשהוא כמב"ד אלא מונח ע"ג גחלים ממש וא"כ צ"ל מ"ש כן סמוך לגחלים ר"ל מצד הגחלים אך הם דבוקים בגחלים ממש דהיינו ע"ג הגחלים והלשון ל"ד:

(ס"ק יג) אף על פי כו' וכ"כ באגודה דתפוחי יער חיין לצולן אסור כצ"ל:

(ס"ק טו) פניו כו' לאשר דברי מ"א בס"ק זה ובס"ק שאח"ז צ"ב הרב' לכן אעתיק דברי הש"ס והמצטרך מהפוסקים תנן דף י"ח אין נותנים פת לתוך התנור עם חשכ' ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רא"א כדי שיקרמו התחתון שלה ונסתפק הש"ס איז' צד מצריך ר"א שיקרום ומייתי הש"ס ברייתא דקתני בהדיא רא"א כדי שיקרום פנים המדובקים בתנור ופי' רש"י שזה חומרא שפנים שכלפי האור ממהר לקרום וכתב התוס' א"כ לפ"ז ת"ק מקיל ומ"ש כדי שיקרמו פניה היינו איזה פנים שיהי' אבל התוס' הוכיחו מן הירוש' דאדרב' פנים המדובקים בתנור ממהרים לקרום ור"א להקל אתי והטור כתב וז"ל אין נותנים פת בתנור ולא חררה ע"ג גחלים כו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פנים שכנגד האש עכ"ל וכתב ע"ז הרב"י אחר שהעתיק דברי הש"ס כנ"ל ופירש"י דפנים המדובקים בתנור מאחר לקרום וא"כ ר"א לחומרא ולא העתיק פי' התוס' כלל אח"ז כ' וכתב הר"ן דהלכה כר"א וכ"כ ה"ה בפ"ג שהוא דעת הרמב"ם אף על פי שבפי' המשנה פסק דלא כר"א א"ל דהדר בי' כו' גם רבינו פסק כר"א ומ"ש עד שיקרמו פניה המדובקים בתנור קאי על הפת ופנים שכנגד האש קאי אחררה עכ"ל ופשט הדברים משמען דהרב"י סבירא ליה דהרמב"ם וטור ור"ן כולהו בחדא שיטה קיימו ופסקו כר"א דבעינן פנים המדובקים בתנור וזה חומרא כפירש"י ומסתמא גם פה בש"ע הכי ס"ל כי מה"ת נימא שחזר בו בש"ע באין הכרע דהא העתיק בש"ע לשון הטור אלא שביארו יותר מפני הטועים שהטור העתיק פת וחררה בחד בבא והרב"י חלקן וביאר להדיא דבפנים המדובקים כתב גבי פת ובחררה כתב פנים שכנגד האש ומ"א כתב להיפך שכתב וז"ל פנים כו' נ"ל דס"ל דזהו יותר בקל נקרם כו' והיינו כפי' התוס' דר"א מקיל ופסק כר"א וע"פ פי' זה הניח בצ"ע על רמ"א בס"ק שאח"ז. דרמ"א דס"ל דבעינן קרימת שני הצדדים ה"ל לכתוב בלשון י"א כיון דהמחבר ס"ל דבחד צד סגי ואדרבא הא משמעות ב"י בספרו הארוך דבעי' קרימת שני צדדים ומסתמא גם בש"ע ס"ל הכי כיון דהעתיק לשון הטור כנ"ל ולק"מ על רמ"א וכן תמה בס' ת"ש ולענ"ד י"ל דודאי ל' הרב"י ודבריו שבספרו הארוך מורים דס"ל להרב"י דהטור ס"ל כפירש"י דפנים המדובקים הוא חומר' ובעינן שיהיה שני הפנים נקרמים ולכך לא הביא הרב"י כ"א פרש"י והשמיט לגמרי פי' התוס' אלא שהכל תפסו על הטור לפ"ז למה בפת בעי' שיקרום פנים המדובקים שהוא חומרא ובחררה סגי בפנים שכנגד האש שהוא קולא וכמ"ש מ"א דרך פשיטות וחלק הלבוש חררה שהיא דקה ונוח לאפות סגי בפנים שכנגד האש וכעין זה תי' בספר דרישה ועדיין קשה מנ"ל לטור לחדש דין מה שאין לו ראי' מן הש"ס אדרבא במשנה משמע דפת וחררה דיניהם שוה וצריך יישוב א"כ יותר קשה על הרב"י דמפרש דברי הטור דס"ל כפירש"י דפנים המדובקים הוי חומרא ומזה נולד קושיא הנ"ל דמ"ש מחררה ה"ל לפרש דהטור מפרש כפי' התוס' דפנים המדובקים הוי קולא ולק"מ מחררה וכאשר יתבאר א"כ צ"ל דהרב"י מדחזי שהטור סתם דבריו ולא פי' אי כפרש"י דבפנים המדובקים הוי חומרא אי כפי' התוס' דפנים המדובקים הוי קולא ולכן אזיל הרב"י להחמיר ופי' דברי הטור כפירש"י ולא הביא כלל פי' התוס' וא"כ קשיא למ"א א"כ בש"ע דבא לברר דבריו א"א לומר דס"ל כפירש"י ה"ל לבאר דבריו דפנים המדובקים הוי חומרא דהא בספרו הארוך הוצרך לבאר דפנים המדובקים הוי חומרא ולכך הוי ס"ל למ"א דהרב"י בש"ע חזר בו באמת וס"ל כפי' התו' וגם בזה חזר בו ופי' גם דברי הטור כפי' התוס' לא הוצרך הרב"י לבאר כי כן מורין פשטן של הדברים דא"א דפנים המדובקים הוי חומר' תיקשי מחרר' למה סגי בפנים שכנגד האש דהוי קולא א"ו דגם בפת סגי בצד שקל לקרום כמו בחרר' וע"כ צ"ל דבפנים המדובקים הוי קול' כפי' התוס' וכן י"ל דברי הטור וא"כ מוכח דהרב"י ס"ל בחד צד שיקרום סגי וא"ש. ולכן סיים מ"א וכ' ולכן גבי חרר' נמי סגי כו' ר"ל דהשתא לפי שיטת מ"א א"ש קושיית הראשוני' למה קיל חררה מפת ומה"ט הוצרך הרב"י לפרש דפנים המדובקי' הוי קיל דממיל' ידעי' לה מחרר' כנ"ל:

ועיין ברמזים ותמצ' שדעת הטור כת"ק כו ר"ל שלא העתיק כ"א דברי ת"ק אין צולין כו' אלא כדי שיקרמו פני' והשמיט דברי ר"א וזה ג"כ ראיה לפי' מ"א בטור דמפרש כפי' התוס' דר"א מקיל דא"א דר"א מחמיר א"כ הטור שכ' שיקרום פנים המדובקים ע"כ כר"א ס"ל ובעי שיקרמו שני הפנים א"כ סותר א"ע לדינא עם מ"ש ברמזים דשם סתם וכ' עד שיקרמו פניה משמע בחד צד ואיזה צד שיהיה סגי חדא דאי ס"ל כפירש"י דר"א להחמיר ע"כ בא להקל הת"ק וס"ל בחד צד שיקרום סגי והרמזים (היינו קיצור פסקי הרא"ש) העתיקו לשון הת"ק ע"כ גם הוא ס"ל דבחד צד סגי ובחבורו הטור יהיה ס"ל דבעי' שני צדדים ויהי' סותר א"ע לדינא ואפילו את"ל דלדינא אינו חולק בטור עם מ"ש ברמזים אלא בפירושא דשמעת' ובזה אין דוחק כ"כ והיינו בטור ס"ל כפירש"י דר"א מחמיר ופסק כוותיה ובעי' שני צדדים וברמזים היה מפרש כפי' התוס' דר"א מקיל ואם כן ת"ק מחמיר והעתיק לשון הת"ק ואם כן לדינא שוה עם מ"ש בטור מ"מ אם דעת רמזים להחמיר לא ה"ל לסתו' דבריו ולפרשן דבעינן תרווייהו דהא הש"ס מסתפק בזה לר"א וכן לת"ק א"ו דדעת הרמזים דבחד צד סגי:

והיינו דס"ל ברמזים כפי רש"י דר"א להחמיר וממילא ת"ק להקל והעתיק דברי ת"ק ובזה לא קשי' דה"ל לפרש דבחד צד סגי דשמא יטע' אדם לו' דבעינן שני צדדים והיינו להחמיר מה בכך אם יטע' אדם הלא לא יצא חורב' אדרבא יחמיר יותר מן הדין דוקא איפכא קשיא אי דעת הרמזי' להחמי' ה"ל לפרש שלא יטע' ויקל ויאמר בחד צד סגי לכן ניחא למ"א לו' דבטור ס"ל כפי' התוספות דר"א להקל והעתיק לשון ר"א להקל ולא הוצרך לפרש דסמך דנשמע דהולכים להקל מחררה דהולכים בה להקל וברמזים ס"ל כפירש"י והעתיק דברי ת"ק דבא להקל לשיטת רש"י וכמ"ש התוס' לפירוש רש"י דת"ק להקל בא וא"כ אין מחולק בטור עם הרמזים לדינא כ"א בפי' הסוגיא:

וכ"ד הרמב"ם ניהו דפסק כר"א כמ"ש ה"ה מ"מ י"ל דס"ל כפי' התוספות דר"א להקל בא ופסק כוותייהו:

(ס"ק טז) למעל' כו' הול"ל וי"א כו' ר"ל ניהו דהמילוי צריך שיתבשל כמב"ד ולא סגי בקרימת פני הפלאדי"ן כיון דהמילוי הוא ענין גוש בפני עצמו לא מהני דוקא על החררה או על פלאד"ן גופייהו לדעת הרב"י כפי המ"א סגי בקרימת צד אחד כיון דהם גוף א' וגוש א' קרימת צד א' עדות שכל החררה נאפת וכה"ג מצינו גבי מליחה אלא דבזה קשיא למ"א דלהרב"י א"צ שיקרמו הפלאדי"ן בשני צדדים למעלה ולמטה ובחד צד סגי ובספר ח"מ כ' וז"ל שאין כאן צ"ע דזה לא פליגי רק דפשטיד"א שאני כיון דמילוי מפסיק לא מהני קרימת פנים אחד כ"א שיקרמו שני הפנים דהחום שלמעלה לא הגיע לתחתון כו' ויש ללמוד דין זה ממצ' שנמצא בה גרגיר בס"ס תס"ו במ"א כו' עכ"ל וכן מצינו לענין מליח' דהמילוי מעכב וכמ"ש בי"ד אך לענ"ד כיון דהגהת רמ"א נובע מסמ"ג וכנרשם במ"מ וכוונות הסמ"ג ע"כ לא מצד המילוי אלא מצד עצמו דל' הסמ"ג הובא בקוצר בב"י אבל בב"ח באריכות והוא דהביא המשנ' פלוגתא דרבנן ור"א וברייתא דר"א בעי פנים המדובקים ופירש כפירוש התוספות וסיים הלכך עוגה או פשטיד"א או פלאדין כו' וכמ"ש רמ"א ומדכתב תיבת הלכך ע"כ יצא דין מפלוגתא דר"א ורבנן וא"א כדעת חמד משה א"כ בדין פלאדין וכדומה שיש בו מילוי בין ר"א ובין רבנן מודים שצריך שיקרו' שני הצדדים ולא שייך ע"ז לשון הלכך וא"כ ע"כ גם כוונות רמ"א כך הוא אלא שהוסיף בפלאדי"ן שאין די בקרימת שמהצדדים אלא שגם המילוי צריך שיתבשל כמב"ד דודאי רמ"א לא מסברת עצמו כתב כן ומה שסיים בספר ח"מ וז"ל גם מדברי הרב"י נראה דלא לחלוק הביאו לדברי סמ"ג עכ"ל מזה אין סתירה כלל לדברי מ"א דהרב"י הביאו אחר שביאר דברי טור ורמב"ם אחר זה הביא דברי סמ"ג בפלאדי"ן דמשמע דאין בין הרמב"ם וטור וסמ"ק מחלוקת ז"א אדרבה שם בספרו הארוך דהוי סבירא לה דהטור פסק לחומרא דבעי' שני' צדדים וע"ז הביא דברי סמ"ג דגם הוא הכי ס"ל אבל לפי הבנת מ"א בס"ק שלפני זה דבש"ע חזר בו הרב"י וס"ל דסגי בחד צד ע"כ סמ"ג חולק וה"ל לרמ"א לו' וי"א:

ועוג' כו' שאופים בקדרה דינו כפת רצה לו' דסגי בקרימת פנים. ובלבד שאינן ממולאים דאי הם ממולאים גם המילוי צריך שיתבשל כמב"ד כמ"ש רמ"א:

(ס"ק יז) בשוגג כו' וא"כ אפי' בתנורים שלנו אסור כו' ר"ל ניהו דבתנורים שלנו אין בהם משום רדי' כמ"ש בסעיף ז' מ"מ הא בלא"ה ראוי לקנוס שוגג אטו מזיד וזה שייך גם בתנורים שלנו אלא משום כבוד שבת לא קנסו לפי דברי הרב"י וא"כ די בג' סעודות:

וב"ח כתב כו' דפת חמה אינו טוב' כ"כ ר"ל דס"ל הא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מטעם הערמה (ובסוגיא לא משמע כן אלא שני דברים הן וע' פרק כירה) שיעשה במזיד ויאמר שוגג אני ובפת לא שכיח שיאפה ע"ש סמוך לחשכה דא"כ יהיה בשבת פת רותח ואין אוכלים פת רותח:

וא"כ שרי בתנורים שלנו כו' דהא בתנורים שלנו ליכא משום רדי' וקנס בלא"ה לא שייך לדעת הב"ח:

דהא הכ"מ כתב בשם הרמ"ך דהיכי דנאפה כו' וכתב שם הטעם דלא עדיף מתבשיל שלא נתבשל כמב"ד אם שכח ושהה לכ"ע אסור וכדלעיל סי' רנ"ג סעיף א' וברייתא דשבת דף קי"ז דמתיר לרדות ג' סעודות מיירי דעביד בהיתר שקרמו פניה מבע"י וא"כ היכי דעביד באיסור להרמ"ך אפי' בתנורים שלנו אפילן מזון ג' סעודות אסור וא"כ די לנו כו':

(ס"ק יח) אסו' כו' שבות הוא לכן אפילו ע"י שינוי לא הותר באין צורך היום:

(ס"ק יט ) טוח בטיט. ולהרב"י אסו' כמ"ש ס"א ר"ל דהא דהותר בסעיף א' בעז ע"י טיחה הטעם לרמ"א דאז א"ל הכירא ול"ח שיפתח ויחתה א"כ ה"ה הכא מה שאין כן להרב"י שם טעם היתר טיחה משום שאם יפתח לחתות יתקש' הבשר אם כן טעם היכר ע"י טיחה לא הוזכר בש"ס ואין לנו לבדות מלבנו וטעם יתקשה לא שייך בפת:

(ס"ק כ') רק למ"ש כו' ולכן שרי. דהא עד מ"ש בלי חיתוי יאפה ואי שמא ימלך לרדותו בשב' לאכלו בשבת הא יודע דאסור לרדות:

וא"כ בתנורים שלנו כו' דלא שייך רדיה וגם להרמ"ך מותר לרדות בשבת דהא כה"ג הדביק בהיתר דהא השתא נימא דנתיר לו לכתחלה לאפות אם א"צ כ"א למ"ש:

(ס"ק כא) אפי' במזיד. אבל המ"מ כו' ר"ל דמלשון הש"ע דמזיד הוי רבות' יותר להתיר דס"ד כיון שעשה במזיד הלעיטהו לרשע ויהיה על ראשו עון סקילה קמ"ל וכ"כ הב"ח אבל המ"מ כ' ע"ד הרמב"ם שכתב שכח והדביק פת בתנור ונזכר מותר לו לרדותה כו' וכ"כ המ"מ מימרא פ"ק דשב' דף ג' בעי ר"ב ב"א הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפי' בשוגג כו' ולזה כתב רבינו שכח וכ"ש הדביק במזיד עכ"ל המ"מ הרי לך שס"ל דשוגג רבותא טפי ומטעם כמ"ש מ"א בס"ד דהא ליכא למימר נתיר לך לרדותה דהא לא ידע ולאחרים לא הותר כמ"ש דא"א לאדם חטא כו' אע"כ שנתיר לו וכגון שנזכר ובכה"ג ליכא חיוב חטאת קמ"ל וכ"ה בגמרא שם דפריך הש"ס על איבעיא דר"ב ב"א הדביק פת כו' קודם שיבא לידי חיוב חטאת ופריך ממ"נ למאן נתיר ומשני הש"ס אלא אימא קודם שיבא לידי איסור סקילה ומיירי במזיד ומשמע לפי הפשוט דבשוגג באמת לא הותר קמ"ל דאפ"ה מותר:

וא"צ למה שנדחק הב"ח ר"ל דהב"ח הקשה על מה שכתב הטור כלשון הש"ע אפי' מזיד דמשמע כ"ש שוגג אדרבא בגמרא משמע דבשוגג לא התירו לו כנ"ל ותי' דהוי קשיא לטור קושית התוס' דלשם דה"מ לשנויי דלעולם מיירי בשוגג ומיירי שנזכר ואע"ג דכה"ג איכא תיוב חטאת כנ"ל לימא קודם שיבא לידי איסור חטאת גם דהא כדמשני במזיד צ"ל קודם שיבא לידי איסור סקילה דהא חיוב סקילה ליכא כה"ג והניחו הדבר בקושיא. וכדי לתרץ קו' זו הוי ס"ל לטור דה"ה דהמ"ל הכי אלא לרבותא משני דאפי' במזיד הותרה לו כ"ש בשוגג. ועל תי' זה יש להנדס מנ"ל לטור להוכיח דשוגג כ"ש ונקט מזיד לרבות' דלמא דוקא מזיד אבל שוגג כיון דליכא חיוב חטאת רק איסור חטאת מה"ט לא הותר' ועוד מה יענה הב"ח לדברי הרמב"ם דגם הוא התי' גם בשוגג והא בגמרא משמע דמשום איסור חטאת לא הותרה ולדידיה ל"ל דהוכיח מקושית התוס' דהא לדידיה ל"ל תי' הב"ח דנקט ש"ס מזיד לרבותא הא לדעת רמב"ם ומ"מ אדרבא שוגג רבותא טפי. אולם א"צ לדבריו דהא העיד המ"מ ומעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא מזיד אלא אפי' שוגג עכ"ל הרי שכתב שמוכח מן הש"ס דאפי' בשוגג מותר ואף כי אנחנו לא נדע הראיה מ"מ אנן אסהדותא דהמ"מ נסמוך ולענ"ד אפשר נתכוין המ"מ לראיית הרשב"א בחדושיו דבדף ג' ע"ב הובא בש"ס ב' ברייתות תני חדא היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ לרה"ר אסור להחזירה משום קנס כיון דנתכוין לאיסורא ותני חדא מותר להחזירה לפנים ומשני לחד תירוץ כאן שהוציאה מבע"י בע"ש ואחר כך חשכה לו דלא עביד איסורא דהא הוציאה בהיתר לא קנסוה ומותר להחזירה וכאן שהוציאה משחשיכה ועביד איסורא קנסוהו ופריך אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שרי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת דהא העקירה לרשות היחיד נעש' בחול ואין חיוב חטאת עד שיהיה העקיר' וההנחה בשבת לכו ראוי לקנסו שלא להחזירה ול"ל דלמא יכבד עליו להיות ידו פשוט' לחוץ כל היום ויזרקנו מידו מ"מ לא אתי לידי חיוב חטאת אבל אי הוציאה משחשיכ' איכא למיחש אי לא נתיר לו להחזירה פן יכבד עליו להיות ידו פשוטה כל היום ויזרקנו מידו ויבא לידי חיוב חטאת א"כ ראוי להתיר לו שבות להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת ומדלא קמשנינן הכי על כרחך צ"ל דלא התירו איסור דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה א"כ תפשוט דר"ב ב"א כו' הדביק פת בתנור כו' קודם שיבא לידי חיוב חטאת ותפשוט דלא התירו והקשה הרשב"א בחדושיו וז"ל מאי קמדמי ליה לר"ב הא אסיקנא ברב ביבי דלאו שוגג קאמר כו' אלא מזיד וא"א לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא שאני מזיד דהכא דמזהר זהיר כ"ה דלא ליתי לידי חיוב סקילה משא"כ בדרב ביבי דממילא קאתי כו'. וי"ל דהכא ודאי בשוגג ואדכר כו' ורב ביבי נמי בהכי מתוקמא במסקנא כלומר בין במזיד גמור ובין שוגג כי הכא כו' והא דפריך בדברב ביבי אי נימא בשוגג ואדכר מי מחייב ה"מ לתרוצי הכי (והוא קושית התוס' דלעיל) עכ"ל הרשב"א המצטרך פה מ"מ מורם מזה דס"ל להש"ס דרב נסתפק בין בשוגג בין במזיד ואע"ג דאכתי א"ל ניהו דרב ביבי נסתפק בשתיהן מ"מ כדפשיט דהיתר במזיד עדיין מנ"ל שוגג באמת לא נפשוט לסברת המ"מ דמזיד יותר מסתבר להתיר לזה י"ל דבזה חולק המ"מ על הרשב"א וס"ל דרב ביבי דוקא נקט מזיד ומדבעי הש"ס לומר לעיל תפשוט דרב ביבי כו' היינו מזיד ילפינן משוגג ע"כ דס"ל להש"ס דדיניהם שוה ואין לחלק ביניהם:

כיון שלא נעשה האיסור ע"י. רצה לומר אע"ג דאמרינן בעירובין דף ל"ב חבר שאמר לע"ה מלא לך כלי זה תאנים מתאנתי וחבר אחר שומע ס"ל לרב דמותר לחבר השומע לאכול מאותן תאינים שלקח ע"ה דודאי החבר הראשון עישר עליהם כדי שלא יאכל ע"ה המקבל טבל ואע"ג דחבר הראשון יצטרך לעשר שלא מן המוקף ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא דשלא מן המוקף כדי שלא יעשה עם הארץ איסורא רבא לאכול טבל שאני התם בעירובין דנעשה האיסור ע"י חבר הראשון שגרם לו לע"ה שאפשר שיאכל טבל משא"כ הכא ועוד הכא גרע דאותו שהדביק פשע בעצמו וה"ל שלא להדביקו:

ובאמת העיקר תלוי באם פשע ר"ל אפי' הוא לא גרם לו מ"מ אם רק חבירו לא פשע יעש' איסורא זוטא כו':

(ס"ק כ"ב) מותר כו' בערל. דאמרינן גר שנתגייר בע"פ ומל וטבל כיון שפרש מן הערלה וכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כאלו נגע במת וצריך הזאה שלישי ושביעי אע"ג דע"ע לא נטמא אפי' נגע במת בגיותו מ"מ כל זמן שלא נתגייר אינו מקבל טומאה מ"מ מדרבנן צריך הזאה ג' וז' מחשש שמא בשנה הבאה יגע במת בע"פ ויאמר אשתקד בע"פ נגעתי במת וטבלתי וטהרתי ואכלתי פסח גם היום אטבול ואעשה פסח ולא ידע שאשתקד לאו בר קיבול טומאה היה כי עדיין לא נתגייר לכן הצריכוהו הזאה מיד לאחר גירות אע"ג שעי"ז נדחה שנה זו מפסח שהוא כרת הרי העמידו דבריהם במקום כרת. הזאה הוא טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ שחל בשבת אין מזין עליו בשבת דהזאה שבות אע"פ שעי"ז נדחה מפסח ואיזמל להביא איזמל למול תינוק שחל יום ח' בשבת. והאיזמל למול הוא במקום שא"א להביאו למקום התינוק אסור להביאו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אע"ג דליכא בזה רק איסורא דרבנן מ"מ דוחה מילה בזמנו שהוא בכרת:

(ס"ק כ"ג) יותר כו' אע"ג כו' ולחם משנה מ"מ אינו חובה כ"כ וט"ז ססי' תרע"ח כתב דלחם משנה הוי דאורייתא:

ועסי' של"ד דלא התירו שם בדליקה להציל ג"ס אלא בליל שבת קודם שאכל סעודת לילה ואם כבר אכל אינו מציל רק ב' סעודות ואם אכל גם סעודת שחרית אינו מציל רק סעודה א' וה"ה הכא:

(ס"ק כד) לתוך התנור אפילו גרו"ק. היינו לדעת המחבר שם אבל לדעת רמ"א שם מותר דתנור שלנו דין כירה י"ל אלא שמגן אברהם העמיד דבריו ע"ד המחבר:

שרי לרמ"א אפילו אינו גרו"ק דא"ל הכירא:

(ס"ק כו) של מים אע"ג כו' מ"מ אין טובים כמו פירות. הא דהוצרך לזה הא פירות גופייהו לא הותרו אלא משום דהוי כתבשיל שנתבשל כמאכל ב"ד. והא למחבר ר"ס רנ"ג אפי' נתבשל כמאכל ב"ד אסור אא"כ גרו"ק ולכן הצריך בס"ק י"ב דהפירות יהיו מונחים סמוך לגחלים דיהיה להם דין בישרא אגומרא דמודה דמהני אם הוא כמב"ד וא"כ כאן במים שהן בקדירה אפי' יהיה להם דין פירות ראוי לאסור לדעת המחבר אע"כ מ"א בא ליישב דהוי ליה לרמ"א להגיה לדידן דמקלינן בסי' רנ"ג אם הוא כמב"ד אפילו אינו גרו"ק וא"א דמים י"ל דין פירות גם במים ה"ל להתיר (ואע"ג דבגמרא איתא האי דין דמים בברייתא י"ל דהברייתא אתיא כרבנן דחנניא דלדידהו בעינן דוקא נתבשל כל צרכו):

ולפ"ז אסור ליתן כו' ובססי' רנ"ג נתן עוד טעם אחר דהוי כא' נותן הקדרה וא' נותן האור כו' אנא דשם מיירי בשבת קודם היסק וכאן מיירי אפי' נותן בע"ש דאיכא מ"מ חשש חיתוי ולכן צריכים ליתן מבע"י כדי כו' ואי צריך שיתחממו קודם ברכו זהו מחלוקת רמ"א בסי' רנ"ג ס"ק כ"ו: