(סק"א) משתחשך כו' אפי' ספק חשיכה בפסחים דף ק"ה ע"א אמרי' משמיה דרב שבת קבעה לקידוש. (ר"ל כשעומד תוך אכילתו וקידש היום צריך להפסיק) אבל להבדלה אינה קובעת ואמרי' ה"מ לאפסוקי דאין צריך להפסיק אכילתו ולהבדיל אבל להתחיל אסור והא דא"צ להפסיק היינו כשאוכל אבל כשלא קבע לאכילה כ"א לשתיה צריך להפסיק וס"ל להרי"ף הא דאמרי' דא"צ להפסיק דוקא בספק חשכה אבל ודאי חשכה צריך להפסיק גם מאכילה והיא דעת י"א שהובא פה בש"ע וכ' על זה הרא"ש וז"ל ואין אלו דברים של טעם ורחוק מן הדעת לו' דשקלי' וטרי' דהש"ס כו' איירי בספק חשיכה דוקא עכ"ל הרא"ש הרי דעת הרא"ש דאפי' ודאי חשכה א"צ להפסיק מאכיל' והוא דעה א' פה בש"ע וס"ל להט"ז דהרי"ף ורא"ש פליגי בתרתי חדא לענין הפסקה דלהרי"ף בודאי חשיכה צריך להפסיק ולהרא"ש א"צ להפסיק. שני' כיון דלהרי"ף מיירי הש"ס בספק חשיכה א"כ הא דאמר הש"ס וה"מ לאפסוקי אבל להתחיל אסור היינו אפי' בספק חשיכה אסור להתחיל משא"כ להרא"ש דהש"ס מיירי בודאי חשכה אבל ספק חשכה אפי' להתחיל מותר אבל אין כן דעת מ"א דלענין התחלה מודה הרא"ש דאפי' בספק חשכה אסור דאלת"ה אמאי לא הזכיר הרב"י בש"ע מחלוקת הרי"ף ורא"ש כ"א לענין הפסקה ה"ל להזכיר גם כן מחלקותם לענין התחלה א"ו ס"ל להרב ב"י דהרא"ש מודה דאסור להתחיל אפי' בספק חשכה וראיית הרב"י הוא מדברי הרא"ש שכתב ע"ד הרי"ף ואין דברים של טעם כו' דשקלי' וטרי' כו' בספק חשכה דוקא אם כן ה"ה לשטת הרא"ש דוחק לומר דהש"ס מיירי בודאי חשכה דוקא א"ו ס"ל להרא"ש דהש"ס מיירי בכל גווני בין בספק ובין בודאי חשכה ולהפסיק אפי' ודאי חשכה א"צ ולהתחיל אפי' ספק חשכה אסור וכן דעת הב"ח וא"כ עכצ"ל מ"ש בש"ע משתחשך הוא ל"ד אלא ה"ה ספק חשכה וכבר כתבתי כ"ז לעיל סי' רע"א ס"ק י':

עסי' רס"א ר"ל שם מבואר משך זמן ב"ה:

סי' רע"א ס"ד. ר"ל במ"א הם סק"ה בשם הב"ח:

עסי' רצ"ג ר"ל שם מבואר דהיכי משכחת לה דמותר להתפלל להבדיל מבע"י:

(סק"ב) א"צ כו' ואפשר דאם התפלל וכו' ר"ל ניהו דבסק"א פשיטא ליה להמ"א דאם התפלל אסור לאכול אפי' מבע"י היינו אם לא התחיל בהיתר. מה שא"כ הכא דהתחיל בהיתר ופסק באמצע והתפלל בזה מסתפק:

שמהרש"א הפסיק כו' ואפשר כו' ר"ל כיון דדעת הרב"י דהעיקר כדעה א' דכ' דרכו בקודש לתפוס העיקר כדעה שהבי' תחלה וגם רמ"א כ' דהמנהג כדעה א' א"כ אסור להחמיר להפסיק דנראה כמגרש המלך. (וגם לק"ש לא היה צריך להפסיק דודאי התחיל בהיתר) וע"ז כ' שאפשר דמהרש"א הכריע דלא כהרב"י ורמ"א אלא כי"א והוא דעת הרי"ף והי' צריך להפסיק מן הדין:

משמע בתוס' שבת דף ט' כו' דאמרי' שם לריב"ל דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם תפ"מ ודייק מיני' הש"ס דאפי' התחיל לאכול צריך להפסיק וכתבו התוס' דמיירי דוקא בהתחיל באיסור אבל התחיל בהיתר א"צ להפסיק דהא גבי הבדלה ג"כ אמרי' כהאי לישנא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואפ"ה אמרי' בפסחים דף ק"ה דאם התחיל בהיתר א"צ להפסיק מאכילה. והוא דינא המוזכר פה בש"ע עכת"ד. ומזה מוכח דאם התחי' באיסור גם גבי הבדלה צריך להפסיק כיון דאמר בהבדלה האי לישנא דאמר בתפלת מנחה ולכן מדמין התוס' הבדלה ותפלה א"כ כמו דגבי תפלה בהתחיל באיסור פוסק ה"ה בהבדלה אע"ג דגבי תפלה קיי"ל לעיל דאפי' התחיל באיסור אינו פוסק היינו משום דלא קיי"ל כריב"ל דאמר אסור לטעום כו' אבל גבי הבדלה דקיימא לן דאסור לטעום קודם הבדלה נשאר גם הדין דבהתחיל באיסור פוסק וה"ט כיון דתפלה דרבנן והבדלה דאורייתא וכמו שכתב מ"א אחר זה וכ"מ סי' רע"א ס"ה בהג"ה ר"ל שכ' שם אדם ששכח כו' להבדיל עד שבירך כו' ברכת המוציא יאכל תחלה ומדלא כתב יגמר סעודתו תחלה משמע דר"ל יאכל פרוסת המוציא תחלה קודם הבדלה שלא יפסיק בין ברכת המוציא ויהיה ברכתו לבטלה ולא יותר ואח"כ כשאכל פרוסת המוציא צריך להפסיק ולהבדיל וכמ"ש מ"א שם ע"ש:

וצ"ל דס"ל הבדלה דאוריי' ואם כן דינו כק"ש דצריך להפסיק דאי דרבנן א"כ דינו כתפלה דקיי"ל בסי' רל"ה דא"צ להפסיק אפי' התחיל באיסור:

ולמ"ד הבדלה דרבנן (וע"ל במ"א סי' רצ"ו) אם נטל ידיו פי' אפי' כבר בירך ענט"י אפ"ה צריך להפסיק ולהבדיל כיון די"א בסי' קס"ו דא"צ ליזהר שלא להפסיק בין ברכת ענט"י ובין ברכת המוציא כ"כ מ"א לעיל סי' רל"ה:

כיון דכולי ליליא כו'. ר"ל אע"ג דבתפלת המנחה קי"ל לעיל כה"ג א"צ להפסיק מ"מ הבדלה כיון דכולי ליליא זמניה שוה לערבית דג"כ מה"ט כיון דכולי ליליא כו' צריך להפסיק:

ואין לסמוך כו' ר"ל אע"ג דבעלמא כ' רמ"א לעיל סי' רל"ב דיכול לסמוך על קריאה כו':

ומשום הבדלה כו' ר"ל אפי' למ"ד הבדלה דאורייתא והתחיל באיסור מ"מ יש חילוק בין קרא ק"ש או לא דלק"ש אם התחיל תוך חצי שעה הסמוכה לזמן ק"ש מיקרי התחיל באיסור כמש"ל סי' רל"ה אבל הבדלה ל"מ התחיל באיסור אלא בהתחיל בספק חשכה לדעת מ"א:

(ס"ק ג) וי"א ה"מ כו' וכ"מ בגמ' כו' דלא כע"ש כו' הלשון מגומגם ואיני יודע לתקן הלשון. אבל כוונתו להשיג על הע"ש כתב בשם ש"ג דבספק חשכה מותר לשתות ולא נאסר השתיה אלא בודאי חשכה ע"ז חלק מ"א דמוכח מגמרא איפכא וכמ"ש מ"א בס"ק א' דאפי' לדעה א' שהיא דעת הרא"ש דמוקי להש"ס אפי' בודאי חשכה ואפ"ה א"צ לפסוק מאכילה מ"מ ע"כ מודה הרא"ש דגם מיירי בספק חשכה דמיירי בכל גווני וא"כ הא דאמרינן שם אבל לשתי' פוסק היינו אפי' ספק חשכה כ"ש דאסור להתחיל לשתות בספק חשכה מכ"ש לדעת י"א שהוא דעת הרי"ף דמיירי כל הסוגיא דוקא בספק חשכה דשתיה אסורה בספק חשכה:

(ס"ק ד) היו שותים פי' בלא אכילה. זהו דוקא לפירוש הרב"י שהביא מ"א בס"ק שאח"ז:

(ס"ק ה) אם רצו כו' דקידוש חמיר כו' ר"ל אע"ג דבקידוש קי"ל לעיל סי' רע"א דבכה"ג צריך לברך והיינו משום דקידוש חמיר דאפי' יושב ואוכל צריך להפסיק א"כ הוי סילוק גמור וכה"ג צריך לברך משא"כ הבדלה דדינו אם היה יושב ואוכל א"צ להפסיק לכן אפי' היה יושב ושותה דצריך להפסיק משתיה מ"מ לא הוי סילוק גמור וא"צ לברך כ"כ הב"י ע"ש:

אבל בכ"מ. פ"ד מהל' ברכות:

אפי' אמרו כו' ר"ל אע"ג דבאכילה קי"ל סעיף א' דאפי' ודאי חשכה א"צ להפסיק מ"מ כיון שאמרו באו ונבדיל צריכים להפסיק מ"מ ברכ' אין צריכים:

והיש מי שחולק כו' דעה א' הוא הרמב"ם והיש מי שחולק הוא הראב"ד בהשג':

אבל כשיושבים ושותים לכ"ע בעי ברכה כצ"ל ר"ל אפי' לדעה א' שהיא דעת הרמב"ם מודה בזה לדעת הכ"מ דלא כמ"ש הרב"י פה. וכמ"ש סי' רע"א כו' ר"ל כמו שהדין גבי קידוש בסי' רע"א ה"ה הבדל' לדעת הכ"מ:

אבל א"ל כו' דצריך להפסיק אפי' מאכילה בודאי חשכה. לא הוי ליה למימר וי"מ שחולק דמשמע שהוא יחיד אלא הל"ל וי"א כמ"ש בסעיף א' דהא היא דעת הרי"ף והעומדים בשטתו שהם רבים וכדרך הרב"י בשאר מקומות לדקדק בלשונו בעניינים כאלו:

וגם ה"ל לפרש דמיירי כו' דהא בספק חשכה גם הי"א שבסעיף א' מודים. א"ו דהאי י"מ שחולק הוא הראב"ד שחולק בכל גווני ומטעם שכתב מ"א לעיל:

(ס"ק ו) וי"א שצריך הוא דעת מהרי"ק כו' הביאו הרב"י וז"ל אבל מהרי"ק כתב דלהרי"ף וסמ"ג (והם י"א שבסעיף א) דמפסיקים אף להבדלה בודאי חשכה פשיטא דצריך לחזור ולברך כו' וכ' באותה תשו' שכן עשה הוא מעשה ובירך בפה"ג באמצע סעודה לפני הבדלה לאחר שנזכר ממנה דכיון דחשכה ודאי הי' צריך להפסיק הוי סילוק ותמהני עליו שלא הביא דברי רבינו שבסי' רע"א שאפילו במפסיק לקידוש א"צ לברך בפה"ג כו' וגם שם כתבתי דהכי נקטי' עכ"ל הרב"י ולכן קשיא למ"א על הרב"י בש"ע דגם להרב"י קשיא קושיא כעין זה דהא בסי' רע"א גבי קידוש סתם כדעת הטור כשמפסיק לקידוש אצ"ל בפה"ג ולא הביא חולק וכאן גבי הבדלה הביא גם דעת מהרי"ק דס"ל דצריך לברך ולדעת הרב"י קידוש והבדלה שוין אדרבא קידוש גרע טפי א"כ למהרי"ק גם בקידוש צריך לברך וה"ל להביא דעת מהרי"ק גם בסי' רע"א:

וכתב הב"ח כו' ליישב דברי מהרי"ק ע"ש בב"ח אבל בש"ע אין זה מספיק דהא כ' בש"ע כשמפסיק להבדיל משמע בכ"ע בין משתיה בין מאכילה. דשאני התם בסי' רע"א גבי קידוש:

א"כ מיד כו' הוי גמר ר"ל דקביע' לשתיה ליכא קביעת גמור ובדבר קל מסתלק הקביעות:

הלא בשתי' לכ"ע כו' כצ"ל ור"ל למה תלה מהרי"ק הדבר ברי"ף והרא"ש שבסעיף א' הלא אפי' לדעת הרא"ש בס"א דאין צריך להפסיק מאכילה אפי' ודאי חשכה מ"מ בשתיה מוד' דצריך להפסיק דהא כן מבואר בש"ס שם להדיא וה"מ לאכילה אבל לשתיה מפסיקים והוסיף מ"א אף בספק חשכה אזיל מ"א לשיטתיה בס"ק א' דלהרא"ש ע"כ האי שמעת' מיירי בכל גווני בין בוודאי חשכה ובין בספק חשכ' כן פי' הב"ח גופי' וא"כ על שניהם אמר הש"ס אבל לשתיה מפסיקים היינו אפי' בספק חשכה:

ומ"ש הרב"י שהיו מסובים לשתיה ז"ל הרב"י ואין להקשות על מהרי"ק למה לא כ' שבירך המוציא (ר"ל אחר הבדלה כשחזר לאכול ה"ל לברך המוציא כיון דס"ל דצריך לברך בפה"ג אע"ג דבסי' רע"א גבי קידוש לא מצינו מי שסובר כן כ"ש ברכת המוציא דגם בקידוש יש מי שסובר דצריך לברך כ"ש דה"ל למהרי"ק לברך ברכת המוציא) ושמא לא היו מסובים אלא לשתיה עכ"ל הרב"י וא"כ גם על הרב"י קשה דהא מוכח בדברי מהרי"ק שהיו מסובים לאכילה כנ"ל:

מיירי בשתיה שלאחר הסעוד' ר"ל דודאי תחלה היו מסובים לאכילה ובאמצע סעודה הפסיק להבדלה ושוב פסקו מלאכול והיו קובעים לשתות לבד לכן לא הוצרך לברך ברכת המוציא. ול"נ כפשוטו כו' וכמ"ש סעיף ח' כשהבדיל אפי' אחר שנט"י דאז פוטר ברכת בפה"ג של הבדלה ליין שבתוך הסעוד' ושוב לא ה"ל יין לא בתוך הסעודה ולא לבהמ"ז י"א צריך לברך ברכ' אחרונ' על יין של הבדלה ואין בהמ"ז פוטרו אע"ג דבהמ"ז פוטר מברכה אחרונה ליין שלפני המזון. וכן בהמ"ז פוטר מברכ' אחרונה על כוס קידוש אע"ג שאין לו כוס לבהמ"ז ש"ה דיין שלפני המזון שייך לסעודה וכן קידוש כיון דאין קידוש אלא במ"ס משא"כ בהבדל' דאין לו שייכות לסעודה לכן אין בהמ"ז פוטרו וכן בסימן קע"ד סעיף ד' וכן הוא בסי' זה סעיף ז' די"א אם הבדיל קודם שנט"י על היין אין ההבדלה פוטרת ליין שבתוך המזון מברכת בפה"ג וקידוש שלפני נט"י פוטר היין שבתוך הסעודה הוא ג"כ מה"ט דקידוש יש לו שייכות לסעודה משא"כ הבדלה ולכן ס"ל ג"כ להני י"א פה דגרע לענין זה ג"כ מקידוש דצ"ל על הבדל' שתוך הסעודה בפה"ג כיון דאין לו שייכות לסעודה. ולכאורה אין תי' זה מספיק ליישב דעת מהרי"ק דהא מהרי"ק תלה הטעם לפי דעת הרי"ף וסמ"ק דס"ל בודאי חשכה צריך להפסיק אפי' מאכיל' ולא כ' טעם של מ"א דטעם של מ"א א"ש אפי' להרא"ש שחולק על הרי"ף וע"כ לא בא מ"א ליישב כ"א דעת הרב"י בש"ע וי"א שצריך לברך שכתב בש"ע לא נתכוין למהרי"ק אלא לי"א שבסעיף ח' ושבסימן קע"ד אולי כוונות מ"א ליישב גם דעת מהרי"ק וס"ל דסברות מ"א גרידא אינה מספקת להצריך בפה"ג לכוס הבדלה כ"א בצירוף דעת הרי"ף וסמ"ג:

ולכן יש ליזהר כו' ר"ל אע"ג דהב"ח פסק להלכה דא"צ לברך וכמו בקידוש אבל לדעת מ"א י"ל דלהבדלה גרע מקידוש ותלי באשלי רברבי שבסעיף ח' וסי' קע"ד ולכן אל יכנוס אדם א"ע לבית הספק:

(ס"ק ז) ומברך ב"ה ומותר לשתות כו' ר"ל אע"ג שהוא קודם הבדלה:

וע"ש דלר"י מותר. ר"ל שהרב"י הביא שם דברי הרא"ש שכ' בשם מהרי"ט שחלק על הרי"ף שכ' על בריית' דע"פ דף ק"ב ת"ר בני חבור' שהיו מסובים וקידש עליהם היום כו' ר"י אומר אוכל והולך עד שתחשך גמרו לאכול נוטל כוס א' מברך עליו בהמ"ז ונוטל כוס שני ואו' עליו קידוש וכ' הרי"ף ניהו דלא קי"ל כריש דברי ר"י דס"ל אוכל והולך כו' אלא קי"ל כשמואל דאמר פורס מפה ומקדש כדלעיל סי' רמ"ד ס"ד. מ"מ בסוף דבריו קי"ל כר"י ונ"מ אם קידש היום כשכבר גמרו לאכול ורוצים לברך בהמ"ז דצריך לברך תחלה על כוס א' ברכת המזון ועל כוס שני מקדש הובא לעיל סי' רע"א סעיף ו' וכתב עליו מהרי"ט בשלמא לר"י דסבירא ליה אוכל והולך כו' וס"ל שא"צ להפסיק וסבירא ליה דכה"ג מותר לאכול קודם קידוש א"כ לדידיה יוכל לברך תחלה בהמ"ז על כוס ולשתות מן הכוס אע"ג דעדיין לא קידש דכוס בהמ"ז שייך לסעודה אבל לדידן דקי"ל כשמואל דצריך להפסיק ולפרוס מפה א"כ איך יברך תחלה בהמ"ז על הכוס הא אסור לשתות מכוס בהמ"ז כיון דעדיין לא קידש. והסכים הרא"ש עמו. ובהבדלה כ"ע מודים דהא בהבדלה קי"ל כדעה א' שבסעיף א' דאפי' ודאי חשכה א"צ להפסיק מאכילה וא"כ דומה ממש לקידוש אליביה דר' יוסי דמותר לשתות מכוס בהמ"ז קודם קידוש ה"ה לדידן מותר לשתות מכוס בהמ"ז קודם הבדלה:

ונ"ל דמי שאינו נזהר כו' אע"ג דגם במי שאינו נזהר מ"מ מצוה איכא כיון דלדידי' לאו חובה הוא ל"ל דכוס בהמ"ז שייך לסעודה להתיר לו לשתות קודם הבדלה ועיין בספר ת"ש:

(סק"ח) הבדלה מאחרי' עסי' ער"ב סעיף ט' וסי' תקנ"א דמותר כו' רצה לומר שיש תקנה אחרת שיקדש הוא בעצמו ויתן לשתות לאחרים וכ"כ רמ"א בסי' תקצ"א דמחמירים שלא לשתות יין הבדלה מר"ח אב עד ט"ב וכיצד יעש' יתן כוס הבדלה לשתות לתינוק וכ"כ רמ"א לעיל סי' רמ"ב אם נדר מיין יקדש על היין ויתן לשתות לאחרים ואע"ג דמ"א לעיל סי' ער"ב חולק על רמ"א הא עיקר טעם מ"א שם דחש לדברי הגאונים שבסי' רע"א סעי' י"ד שאם לא טעם המקדש לא יצא וזה דוקא שייך בקידוש משא"כ בהבדלה דהא מבואר שם בסי' דע"א דבשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר אולם לפי מ"ש הט"ז בסי' רע"א ס"ק י"ח הטעם לחלק בין קידוש לשאר דברים משום דבקידוש אסמכו' אדאורייתא לקדש על היין עכ"ל א"כ הבדלה יש לה ג"כ אסמכתא ולפמ"ש לבוש שם א"ש קצת שכ' קידוש כיון דהיא דאורייתא ואסמכוה אקרא י"ל דסמכינן אמ"ד הבדלה דרבנן:

(ס"ק ט) מבע"י כו' כמו ביה"כ כראי' בעירובין דף מ' ולקמן סי' תרי"ט במ"א סק"ד דמש"ה אומרים ביוה"כ שהחיינו בלא כוס דכיון דקירש חל עליו יוה"כ ואסור לשתות מן הכוס ולתינוק א"א ליתן דלמא אתי למסרך כשיגדיל וכן בט"ב שחל בא' בשבת אין מבדילין עד מוצאי ט"ב אבל בנדרים הלך אחרי ל' ב"א דלא מתחיל התענית עד הלילה כמ"ש מ"א אח"ז משא"כ יוה"כ וט"ב שהם תענית ציבור וממילא חלין עליו ולא תליא בדעתו ובקבלתו:

בגמרא בעירובי':

והע"ש לא ידע כו' דלבוש כ' ג"כ כדברי הנ"ל והשיג עליו ע"ש דמי עדיף מה שהבדיל לאסור עליו האכילה מאם אכל סעודה מפסקת מבע"י דמ"מ רשאי לאכול אח"כ עד שיקבל עליו התענית בפירוש ולכן כתב דגם בט"ב אם הוא שעת הדחק יוכל להבדיל בשבת מבע"י. והלא מבואר בעירובין ביוה"כ דלא כע"ש וה"ה ט"ב דמ"ש וכן מבואר כדברי הלבוש וכחלוקו וטעמו בת"ה:

ומיירי שנדר כו' ר"ל משום דקשי' לאיזה צורך הוצרך לחלק בין יוה"כ וט"ב לנדון דהכא ת"ל דהא עדיין לא קיבל התענית וכמ"ש רמ"א ולקבל אח"כ התענית ופשיט' דמותר לשתות וכן הקשה הע"ש לזה כ' מ"א דמיירי שנדר להתענות כו' א"כ כבר הוא מקובל ועומד ומ"ש רמ"א ולקבל אח"כ התענית הוא ל"ד אלא ר"ל אח"ז חל עליו התענית או י"ל משום שכ' הרב"י בסי' תקס"ב סעיף ח' אם קיבל עליו בתפלת מנחה ג' או ד' תעניות אין רצופים כגון בה"ב יש להסתפק כו' אם צריך קבלה לכל או"א ואע"פ שכ' רמ"א שם מיהו נהגו העם לקבלה בקבלה א' כו' עכ"ל מ"מ נקט רמ"א פה הדרך היותר מובחר וביותר כיון שכתב נהגו העם ולא כ' והמנהג כ' משמע דאין מנהג ברור וכה"ג בתשובה הביא מ"א ססי' ת"ץ לענין לברך על מקרא כתובים ע"ש או י"ל כיון שנדר שלא בשעת תפלת מנחה גרע וצריך לקבלו כל פעם לפני יום התענית במנחה:

וה"ה בחול כו' ר"ל אם אירע כה"ג בחול שקבל עליו להתענות ג' ימים רצופים אע"ג שהתפלל ערבית מ"מ כיון דעדיין יום הוא מותר לאכול דלא תימא דוקא בשגת דאפי' שעה אחר לשם תענית אסור ואפי' כבר אכל באותו יום שבת וכמ"ש מ"א סי' רפ"ח ס"ק ו' א"כ ודאי לא היה דעתו שיחול התענית עד הלילה משא"כ בחול קמ"ל:

וכ"מ ממ"ש ס"ס רצ"ג זה חוזר לתחלת דברי מ"א שכתב דמתפלל ערבית תחלה משום דצריך להבדיל מבע"י כגון שלא יהיה היין בלילה לכן כתב שם שיתפלל גם ביום (ולענין ק"ש ע"ש במ"א) אבל מ"ש מ"א דיתפלל מנח' תחלה לזה אין צריך ראיה דהאיך יבדיל ויעשהו חול ואח"ז יתפלל מנחה של שבת:

וע"ש בגמ' דתפלה כו' הוא בברכות דף כ"ז ע"ב. כ' של"ה כו' מיהו כו' ר"ל ג"כ כה"ג שיש עליו נדר להתענות כל שנה שני ימים הסמוכים לפני ד"ה מבדיל מוצאי יום ג' אע"פ שכן דעת של"ה וכ"מ לכאורה מדברי רמ"א שנקט מתענה ג' ימים משמע דוקא בתענית ג' ימים דא"א להבדיל בעצמו תחלת ליל ד' דאז עבר זמן הבדלה לכן צריכים לשמוע הבדלה מפי אחרים או יבדיל בשבת מבעוד יום מה שאין כן כשלא קיבל תענית כ"א שני ימים עדיף טפי להמתין על תחלת ליל ג' ויבדיל בעצמו אבל אין כן דעת ט"ז סוף סי' תקפ"ח דאפילו בתענית שני ימים טוב לשמוע מפי אחרים במ"ש דהבדלה בזמנה עדיפא וכ"ד מ"א ססי' תתקנ"ו במי שדרכו להתענות גם עשרה באב וחל תשעה באב ביום א' ע"ש ומה דנקט רמ"א ג' ימים עיין בספר ת"ש:

יקה"ז והוא מלתא דתמיה. ר"ל כשחל י"ט במ"ש אומרים יקנה"ז אבל כאן חסר הנ' דרומז על הנר דהא כשאינו מבדיל במ"ש אינו מברך לא הנר ולא על בשמים וכמ"ש בש"ע וא"כ יהיה שני שינוים דכל פעם כשמקדשים ומבדילים על כוס א' או' יקנה"ז והוא או' יקה"ז גם כל העולם יקדשו לבד והוא יקדש ויבדיל על כוס א':

ול"נ דאם אירע כו' ר"ל דמדברי של"ה משמע דלכתחלה לא ימתין שיצטרך לעשות מלתא דתמיה אבל אם המתין יקדש ויבדיל על כוס א' ויאמר על כוס א' יקה"ז אבל דעת מ"א דאסור לעשות כן:בפסחים דף ק"ב ת"ר היו מסובים בע"ש וקידש היום רבי יהודה אומר צריך להפסיק ומביא כוס ומברך עליו בהמ"ז ונוטל כוס ב' ומקדש עליו ור' יוסי אומר אוכל והולך כו' גמר סעודתו כוס א' מברך עליו בהמ"ז וכוס ב' מקדש עליו ופריך ל"ל ב' כוסות נימא בהמ"ז וקידוש על כוס א' ומשני א"א שתי קדושות על כוס א' (דאין עושין מצות חבילות דנראה שהן עליו כמשא) ופריך והא י"ט שחל במ"ש אומרים יקנה"ז והיינו קידוש והבדלה על כוס א' ומשני התם דקידוש והבדלה חדא מילתא היא:

אבל הבדל' דחול כו' ר"ל נדון דשל"ה שהיה חול בין שבת לי"ט. אין לה ענין דהא אומר המבדיל בין קודש לחול כמו אלו הי' מבדיל במוצאי שבת:

וגדולה מזו כו' דהתוס' כתבו דקושית הש"ס ונימא תרווייהו קידוש והבדלה על כוס א' דוקא לר' יוסי פריך אבל לר"י לק"מ כיון דר"י ס"ל דצריך להפסיק ולברך בהמ"ז ואח"כ יקדש ע"כ אחר הקידוש צריך שוב ליטול ידיו ולאכול סעודת שבת דהא אין קידוש אלא במ"ס א"כ סעודה א' הוא סעודת חול והקידוש הוא לצורך שבת ודאי דא"א בהמ"ז על סעודת חול וקידוש השייך לשבת על כוס א' וגם המקשן ודאי אסיק כן אדעתי' אלא לר' יוסי פריך דס"ל יגמר סעודתו וע"כ דס"ל שיקדש אח"כ שוב א"צ לאכול אחר הקידוש ועולה לו אות' סעוד' שאכל קודם קידוש שתהי' קידוש במ"ס דאל"כ מאי תועלת במה שאמר גומר סעודתו כו' כיון שצריך שוב לסעוד פעם שני הלא ניחא ליה טפי שיפסוק מיד ויברך בהמ"ז ויקדש ויאכל שנית אע"כ לר"י א"צ לסעוד שנית ודי לו בסעודתו הראשונה א"כ סעודה א' מקרי סעודת שבת ולכן הוי ס"ד דמקשן דמותר לו' בהמ"ז על סעודת שבת וקידוש על כוס א' ואעפ"כ משני ליה א"א שתי כו':

וא"ל דגם עתה מבדיל בין קודש לקודש כצ"ל:

לכן נ"ל כו' וישתה כמו שעושים בסעודת נשואין כמ"ש באה"ע סי' ס"ב ויברך בהמ"ז על כוס א' ואח"כ נוטל כוס שני ומברך עליו ששה ברכות וחוזר ונוטל כוס ראשון ומברך עליו בפה"ג שהוא א' משבעה ברכות נשואין ושם ג"כ הטעם שא"א ב' קדושות על כוס אחד וכן יעשה כאן דיקדש על כוס אחד ולא יברך עליו בפה"ג דאי יברך כיון שאינו רשאי לטעום קודם ההבדלה ויהי' הבדל' הפסק בין בורא פרי הגפן לשתיה לכן לא יברך בפה"ג על כוס קידוש כ"א קידוש גרידא ואח"ז יקח כוס הבדלה ויברך בפה"ג ואח"ז יבדיל עליו ויפטר בברכת פה"ג גם כוס קידוש והשתא לא הוי הבדלה הפסק דהא כן דרכו כל השנה או יבדיל ג"כ בלי ברכת פה"ג ואחר הבדל' יברך פה"ג על ב' הכוסות ויהיה דומיא דנשואין ממש:

אם אין לו יין מקדש על הפת כו'. דלכתחלה עדיף לקדש על הפת מלקדש על השכר אפי' במקו' דהוי שכר חמר מדינה כמ"ש לעיל סי' ער"ב סעיף ט' ובהבדל' מבדילים על שכר כשהוא חמר מדינה אבל אין מבדילים על הפת כמ"ש סי' רצ"ו סעיף ב':

ואוכל המוציא קודם הבדל' דאי יבדיל תחלה על השכר יהיה הבדלה הפס' בין ברכת המוציא לטעימת המוציא:

דהא י"א דמותר כו' ר"ל דהכא הותר לו לאכול המוציא קודם ההבדלה כיון שהוא מוכרח דהא כה"ג מצינו י"א בסי' רצ"ו ס"ג אם אין לו יין ושכר לי"א אפי' מצפה שיהי' לו למחר מ"מ הותר לו לאכול בלילה קודם ההבדל'. ואע"ג דהתוס' והרא"ש דף ק"ו ע"ב ד"ה מקדש כו' כתבו להפוסקים דבאין לו יין אלא שכר מ"מ צריך לקדש על הפת ולא על השכר א"כ כשחל י"ט במ"ש דצ"ל יקנה"ז וכיון דאין מבדילין על הפת א"כ דבר תימא הוא איך יאמרו חצי כו':

דשניהם ענין אחד הוא. ולכן אין לחלקם ולו' קידוש על הפת והבדלה על השכר:

כמ"ש ס"ג. ובמ"א ס"ק ו' דאיכא מ"ד כשמבדיל על השכר באמצע סעודה צ"ל שהכל דאין ברכת המוציא פוטרן:

דאם טעם אינו מבדיל. בשלא הבדיל במ"ש:

דהא אפי' הרא"ש כו' והוא דעת י"א השני שבסי' רצ"ו סעיף ב' ואע"ג דהתם קי"ל דהעיקר כדעה א' שיקדש וגם יבדיל על הפת היינו דוקא במ"ש לי"ט דאומר יקנה"ז דהם ענין אחד ולכן אגב גררא שאומר עליו קידוש אומר גם הבדלה עליו אבל הכא דשני ענינים הם ול"ל שיאמר אגב גררא. א"נ ישמע מאחרים ר"ל שמקדשים על הפת דהא מיירי באין לו יין ואע"פ ששמע ברכת המוציא מן המקדש מ"מ אינו רשאי לטעום המוציא:

ויוצא ידי קידוש כו' מ"מ הוי קידוש במ"ס דהא דעתו לאכול מיד כמ"ש סי' רע"ג סעיף ג':

ועמ"ש סי' קס"ז. ר"ל על מ"ש מ"א ואח"כ יברך המוציא ויאכל אע"ג שכבר יצא בברכת המוציא של המקדש על הפת ואע"ג שהפסיק בין ברכת המוציא לטעימה בהבדלה מ"מ הא כתב רמ"א בסי' קס"ז דאם טעם הבוצע אע"ג שאחרים השומעים הפסיקו בדיבור בין שמיעת ברכת המוציא לטעימתם אין בכך כלום ולא הוי הפסק. אולם המ"א שם (וכן הט"ז) חלקו עליו דהא השומעים אין יוצאים כ"א מטעם שומע כעונה ולא יהיה השומע עדיף מהעונה ואלו השומע היה מברך בעצמו והפסיק בדיבור הוי הפסק וכשיצא ע"י שמיעה לא יהיה הדיבור הפסק ולכן לפי שיטות מ"א דלעיל ה"ה הכא כיון דהפסיק השומע בהבדלה לכן צריך לחזור ולברך המוציא:

ומה שכ' סי' רע"א ס"ו וכדומה צ"ל בסעיף י"ד דכתב שם דסגי בטעימת המקדש גרידא מ"מ יוצאים השומעים:

(ס"ק י) צריך כו' לדעת המאור כו' ע"ש במ"א ס"ק י"ד דהיינו דוקא כששותה יין בתוך הסעודה אז אגב גררא שפוטר בהמ"ז ליין שבתוך הסעודה פוטר גם ליין שלפני הסעודה אבל אם לא שתה יין תוך הסעודה לא:

(ס"ק יא) שצריך כו' משמע ברא"ש פרק ע"פ סי' ד':

ואע"ג דבסי' קע"ד כו'. א"צ ברכה ליין שלפני המזון:

שאין היין בא לצורך כו'. אבל יין שלפני המזון בא לצורך האכילה לפתוח המעים ולהמשיך תאות המאכל:

ול"ד לקידוש דג"כ אינו בא לצורך המאכל אלא לצורך מצוה. ואפ"ה נפטר בבהמ"ז אפי' לא ה"ל יין תוך המזון:

אבל קשה דהא הרא"ש כו' בסי' כ"ד על מ"ש הרי"ף לברך ברכה אחרונה אחר שתיית שני כוסות שלפני סעודה בליל פסח והקשה הרא"ש למה צ"ל ברכה אחרונה הלא השני כוסות פוטרים ליין שתוך המזון מברכה ראשונה דהא קיימא לן יין שלפני המזון פוטר ליין שתוך המזון וא"כ יפטרו ע"י בהמ"ז מברכה אחרונה וכתב ויש מיישבים דברי הרי"ף דקאי על מתניתין דקתני ולא יפחתו לו מד' כוסות (רצה לו' גבאי צדקה לא יפחות ליתן לעני ד' כוסות). א"כ מיירי דאין לו יין תוך הסעודה דהא אין לו רק ארבע כוסות שנתן לו הגבאי ולכן לא נפטר בבהמ"ז והקשה הרא"ש א"כ דאין ברכת המזון פוטר ליין שלפני המזון כשאין לו יין תוך הסעודה. א"כ אפי' יש לו יין תוך הסעודה ג"כ אינו ראוי שיפטור ברכת המזון ליין שלפני הסעודה וצריך לברך עליו ברכה אחרונה ואיך קי"ל דיין שלפני המזון פוטר יין שתוך המזון. הרי דהרא"ש לא ס"ל לחלק ואם אינו פוטר ליין שלפני המזון כשאין לו יין תוך המזון ה"ה דאפי' יש לו יין תוך המזון אינו פוטר והא בהבדל' כ' להיפך ומחלק בין יש לו יין תוך המזון או לא:

ודוחק לו' הואיל ומצו' היא שאני לא הבנתי הא הבדל' הוא מצוה וכן ב' כוסות הראשונות של פסח הם מצוה. ואפשר כיון שהרא"ש מסיים שם וז"ל הלכך צ"ל דיין שלפני המזון כיון שבא לפתוח בני מעים כו' ברכת המזון פטרתו ואין צריך לברך אחריו אף כשאין לו יין תוך המזון כו' עכ"ל א"כ ע"כ צ"ל דס"ל להרא"ש דגם ב' כוסות שלפני המזון בליל פסח באין להמשיך תאות המאכל כיון שהם ב' כוסות. ולכן ק"ל על הרי"ף דס"ל אם אין לו יין תוך הסעודה אין בהמ"ז פוטר לב' כוסות הראשונות אע"ג דאיכא סברא שבאים להמשיך תאות המאכל. לפ"ז אפי' יש לו יין תוך הסעודה ג"כ אינו ראוי שיפטר בהמ"ז ליין שלפני סעודה אגב גררא:

אבל הרא"ש אליביה דנפשיה ס"ל דאפי' אין לו יין תוך הסעודה נפטרו שתי כוסות כיון שבאים להמשיך תאות המאכל וסברא זו גרידא מהני לפטור מברכ' אחרונה שפיר ס"ל לחלק בהבדלה דליכא כי אם משום מצוה ולא בא להמשיך תאוה אם יש לו יין תוך המזון נפטר יין של הבדלה אגב גררא משא"כ כשאין לו יין ודוחק:

(ס"ק יב) וצריך כו' אע"ג דאסור לאכול כו' א"כ מאי בזיון איכא לפת בשלמא גבי קידוש בסי' רע"א סעיף ט' דצריך לכסות הפת כשמקדש על יין שם א"ל דאיכא בזיון לפת דהא אפשר לקדש על הפת אע"ג דהיכא דא"ל יין צריך לקדש על היין מ"מ זה ג"כ בזיון שהיין יקדים לפת לקידוש כשי"ל יין אבל הבדל' דאין מבדילים על הפת וא"כ מאי בזיון איכא מ"מ הדין נותן כו':

(ס"ק יד) בלא ברכה כיון כו' מצויין בטעות וצריך לציינו על מ"ש רמ"א וכן נשים כו' יש ללמדם שיאמרו המבדיל כו' וע"ז הקשה הע"ש הא כ' רמ"א לעיל ס"ס רצ"ו כיון דדעות חולקים אם נשים חייבות בהבדל' לכן לא יבדילו לעצמם ולמה כתב כאן שהנשים יאמרו המבדיל ועז"כ מ"א כיון דא"א שם ומלכות וליכא משום ברכה לבטלה ואפי' למ"ד שנשים פטורים מהבדל' לא עבדי איסור' לכן רשאים הנשים לומר המבדיל:

(ס"ק טז) שאין כו' ואע"ג דחייבות בתפל' כמ"ש סי' ק"ו והקשה בספ' ת"ש הא כתב מ"א גופיה לעיל כיון דמדאוריי' סגי לתפלה בפעם אחת ביום ובכל נוסח שיהי' וכיון שנוהגת הנשים לו' איזה תחנה כל בוקר יוצאי' ידי חיוב תורה ואפשר גם חכמים לא הצריכו יותר ע"ש ואפשר כוונת מ"א פה לפי מנהגן דאפי' נשים שמתפללים כל יום ערב ובוקר מ"מ במ"ש אין מתפללים ולמה הרי הם אין רוצים לסמוך על תחנה ורוצים להתפלל התפלה שתקנו אנשי כה"ג ומאי נשתנה מו"ש מכל ימות החול:

לא קבלו עלייהו במ"ש כצ"ל:

(ס"ק יז) הדלקת כו' ומ"מ צ"ע כו' דלא כמ"ש בד"מ דבד"מ כתב דהמנהג פשוט להדליק אחר שהבדיל בתפלה. ופה כתב שהמנהג להדליק אחר ברכו והוי עדות מוכחשת בענין המנהג:

וכ"מ ס"ס רס"ג שכ' מי שמאחר להתפלל במ"ש כו' מותר לומר חבירו שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכ' להדליק לו נרות כו' ת"ל דגם הוא עצמו אפי' לא התפלל רשאי להדליק נר דודאי אמירת ברכו אינו מועיל להתיר עשיית מלאכ' כ"א שאמירת ברכו ראיה שכבר הוא צאת הכוכבים וא"כ א"א דגם אנשים מותרים אחר ברכו א"כ מיד בצ"ה מותרים וכיון שחברו כבר הבדיל וגם מצוה לחברו לעשות לו מלאכ' ע"כ כבר היא צ"ה וא"כ גם הוא עצמו מותר להדליק נר א"ו דלאנשים אסור עד שיבדיל בתפלה:

והרב ב"י חולק על רי"ו שממנו נובע דברי רמ"א לחלק בין הדלקת נרות לשאר מלאכות ואפשר לפרש דברי רי"ו ולפ"ז אין מקום להגהות רמ"א:

בשם הרמב"ם כו' אסור במלאכה עד שיבדיל וע"ז כו' כצ"ל ושתי תיבות "על "הכוס הם ט"ס ועד שיבדיל ר"ל שיאמר המבדיל בין קודש לחול בלא כוס וכן הוא בב"י ע"ש:

ואעתיק דברי הש"ס והנאמר עליו המצטרך פה שיובנו דברי מ"א איתא דף ק"נ ע"א מחשיך על התחום (ר"ל בשבת סמוך לערב הולך עד סוף התחום כדי שיהי' קרוב במ"ש לילך חוץ לתחום) לשמור פירות שיש לו חוץ לתחום וסיים המשנה ומביא במוצאי שבת פירות בידו. ופריך שם ע"ב על מאי דקתני ומביא פירות והא לא אבדיל ופירוש רש"י והר"ן דמשמע ליה שרשאי לקצצו מן המחובר דנראה דוחק דמיירי דיש לו שם פירות תלושים וכ"ת דאבדיל בתפלה והאר"י אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ובשדה ליכא כוס א"ל ר' אבא לר"א במערב' אמרי' הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדי' צורכין. ופירש"י אמירת המבדיל כו' הוא להכיר' בעלמ' ללות את המלך וע"י זה הותר במלאכה. ומ"מ אח"ז מברכים ברכה גמורה דהבדלה על הכוס וכ"ש אי אבדיל בתפלה דמותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על כוס ולפ"ז נשאר בתי' הראשון דאבדיל בתפלה וסגי בזה לענין מלאכ' ומ"מ אח"ז צריך להבדיל על הכוס כדאמר ר"י א"ש א"כ לרש"י בחד סגי להתיר מלאכ' או הבדלה בתפל' או אמירת המבדיל כו' אבל דעת הרמב"ם דגם למסקנא לא מהני הבדלה בתפלה אלא צריך שיאמר המבדיל כו' אפי' בלא כוס ומוקי במסקנא גם המשנה מיירי שאמר המבדיל כו' ועל דברי הרמב"ם דס"ל דהבדלה בתפלה לא מהני עז"כ רי"ו דוקא מלאכה גמורה אבל הדלקת נר מותר אחר שהבדיל בתפלה גם להרמב"ם:

דהא מותר כו' ר"ל השתא לא קשיא מ"ש הרב"י על רי"ו מנין לו ולפ"ד מ"א אית לי' ראיה דהא מותר להדליק נר להבדלה וכי יהי' צורך לכל א' שיהי' לו נר דולק מע"ש לצורך הבדל' או שיהי' צריך לו' המבדיל כו' קודם שידליק נר להבדיל זה לא שמענו אע"כ הדלקת נר וכדומה מותר לאחר הבדלה בתפל':

וכ"מ בשבת כו' ואע"ג דלא אבדיל הוא קושית הש"ס שהבאתי לעיל:

משמע כו' דאל"כ למה הוצרכו לו' דס"ל להמקשן דמביא פירות ר"ל לקוצצן ת"ל על ההבא' קשיא לי' והא לא אבדיל ואיך יוצא חוץ לתחום ומעביר כו':

אבל כו' כ"ע מודים כו' ר"ל אפי' רי"ו וא"כ ליתא לדינו של רמ"א דמחלק בין הדלקת נר לשאר מלאכות כיון דקי"ל כרש"י ולא כרמב"ם דבהבדלה בתפל' סגי וא"כ ממ"נ אי הבדיל בתפלה מותר לדידן בכל המלאכות ואי לא הבדיל בתפלה אפי' הדלקת נר אסור אפי' לרי"ו. ולכן סיים מ"א דיש לדרוש ברבים כו' דאפי' להדלקת נר אי לא הבדיל בתפל' צ"ל המבדיל כו':

וכ"ש אותן שמבערים כו' דבזה גם רמ"א מודה דאסור:

אבל טלטול נר הדולק כיון שאינו רק שבות והוא לדעת קצת פוסקים היתר שבות בין השמשות אפי' אינו צורך מצוה ושעת הדחק כ"ש קודם שהבדיל לכולי עלמא מותר: