(ס"ק א) נוי. היינו במידי כו' דניהו דאדם מצווה על שביתת בהמתו. מ"מ מה שהוא צורך שמירתו הוי כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. אבל דבר שאינה משתמרת בו או שהיא שמירה יתיר' ואין צריך לשמיר' גדולה כזה אלא סגי לה בשמיר' פחותה מזה הוה משא אול' כ' הרב"י בשם בעה"ת דוקא בשמיר' יתיר' הרבה הוי משא אבל אם רק מעט יותר ממה שהיא צריכ' לא הוי משא דא"א לצמצם לשער השמיר' כפי מה שהי' צריכה דוקא ולכן דייק הרב"י בש"ע וכ' או הוי נטירות' יתירת' ביותר דייק לשון ביותר נתכוין שצ"ל דוקא הרבה יותר ממה שצריכ' והוי משא וגם מה שאינו כ"א לנוי הוה משא גבי בהמה לכ"ע. ומסקי' דף נ"ב דבהמות יוצאים כרוכים ברצועה סביב צואר' והוא מ"ש בסעיף זה ומותר לכרוך חבל האפסר כו' וכ' רש"י וכן הר"ן אע"ג דהוי רק לנוי. ומה שהי' לנוי הא הוי משא לכ"ע ותירץ דנוי דאורחא בה גם בחול לא הוי משא. והתו' חולקים ופי' דמיירי שהחבל שסביב הצואר הוא רפוי ואינו מהודק בצואר' שיכול להושיט ידו בין החבל ובין הצואר ואם תרצה לברוח יושיט ידו בין הצואר והחבל ויתפסו' בחבל וא"כ הוי נטירות' ושרי. אבל לרש"י ור"ן אפי' החבל מהודק וליכא נטירות' אפ"ה מותר משום נוי כיון דהוי אורחיה כנ"ל:

ועמ"ש סי"א ס"ק ו':

והב"ח פסק כצ"ל אבל המ"מ נראה ממ"ש בס"ק ו' בשמו דאדרבא ס"ל כשיטת ר"ן ורש"י ולפ"ז מ"ש בש"ע ומותר לכרוך חבל כו' תליא במחלוקת רש"י ור"ן עם התוס' הנ"ל אם החבל צ"ל רפוי כנ"ל:

ולדעת הב"ח צ"ל החבל רפוי:

(ס"ק ב) וסוס כו' כצ"ל:

ר"ל דבש"ע כתב פרד וחמור וסוס לזה כתב מ"א דצ"ל רק סוס לבד אבל מ"ש פרד וחמור הוא ט"ס ומייתי ראיה דע"כ חמור ט"ס דהא כ' סעיף ג' דחמור אסור לצאת בפרומבי' דהוא רסן. וא"כ גם פרד ע"כ ט"ס דפרד וחמור דין א' להם כ"ה בב"ח אבל מ"ש כו' ר"ל הב"ח חולק גם בזה על הש"ע ומתיר גמל בפרומביא בזה המ"א מסכים עם הב"ח. ועיין בט"ז:

(ס"ק ג) אסור כו' דמיחזי כו' ז"ל הרב"י דדמי כאלו צריך להטעינה משא עכ"ל ור"ל דבמטעינה משא נותן עליה תחל' מרדעת וא"כ ע"י שיתן עליו מרדעת יחשבו שרוצה אח"ז להטעינ' משא. ודע דמ"ש בש"ע דחמור יוצא במרדעת מבואר הטעם בש"ס משו' שצריך לו כל עת דחמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה וע"י מרדעת שעליו מתחמם אבל שאר בהמות דא"צ חימום הוי משא לגבייהו ואסור. וכתב הט"ז כשהקור גדול ואנו רואים שהקור מזיק גם לסוס. או בימות החמה שרבו הזבובים ועומדים על הסוס ומצערים לסוס מותר ניתן דבר מה על הסוס לחמם או למנוע הזבובים ומ"ש בש"ע בחמור והוא שקשורה מע"ש. כתב הרא"ש הטעם בשם הירושלמי משו' דבאין קשור אסור לצאת בי ואם יקשרנו ישתמש בבע"ח כמ"ש סעיף ח' וטעם זה העתיק הלבוש. וכ' בס' א"ר ובס' ת"ש דלפ"ז אם עבר וקשרו בשבת. מותר לצאת בו אבל התוס' כ' בשם רש"י הטעם דדוקא בקשורה מע"ש דגלי דעתי' שהחמור צ"ל הוי מלבוש החמור. אבל כשאינו קשור מע"ש הוי משא ולפ"ז אפי' עבר וקשרו בשבת מ"מ אסור לצאת בו. וע"ש בתוס' דף נ"ג ע"א שכתבו התוס' ד"ה והוא כ' בשם הר"י פורת עוד טעם אחר. אבל אוכף אסור אפי' לחמור דאינו מועיל לצנה:

(ס"ק ה) ופוקק כו' ונ"ל כשיקשקש כו' ר"ל דאין האיסור באינו פקוק משום השמעת קול. אלא כמו דבר"ה אסורה לצאת אפי' פקוק כיון דזוג בצווארה מחזי כמאן דאזיל לחנגא אלא דבחצר מותר כיון דאין שם רואים וליכא משום מראית העין דלא קיי"ל בהא כרב. דכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור. ועיין לעיל סי' ש"א במגן אברהם סעיף קטן כ"א אבל כשאינו פקוק ומשמיע קול אפי' בחצר איכא משום מראית העין. דניהו דבחצר אין רבים מצוים מ"מ גם בני ר"ה העוברים ישמעו קול זוג ומקשקש וידעו שי"ל זוג בצוארה ויהיה נראה להם כמאן דאזיל לחנגא:

והתוספות כו' בעי ליה לקלא כו' ר"ל וא"כ א"ש לפי שיטתם לפמ"ש רמ"א לקמן בסי' של"ח דכלי המיוחד להשמעת קול אפי' אינו קול של שיר אסור:

ואפשר דמשתמע כו' ואם כן בלא"ה א"ש לכ"ע:

(ס"ק ו) לא תצא כו' משום משא. ר"ל כיון דלא הוי כ"א לנוי הוי משא:

ולסמ"ג (כצ"ל) אף בכלבים כו' ר"ל אע"ג דלגבייהו ל"ל כמאן דאזיל לחנגא דאין דרכן בכך דהיינו בזוג כדאזלי לחנגא מ"מ אסור משום משא:

ואפשר כו' דבזה מודה התו' שכתבו ואע"ג דכל נוי כו' כצ"ל וז"ל התו' דף נ"ד ע"ב ד"ה משו' דמיחזי כו' אבל משא אינו שבטל לגבי האפסר ומשום דלמא נפל ואתי לאתויי נמי ל"ל כו' דהכא מיירי בקשור ואמרינן כל שהוא קשור לא גזרו (ר"ל דלמא נפל) עכ"ל. וא"כ י"ל דהתו' קאי על דברי הש"ס דע"כ בלא"ה מיירי בקשור מדלא אסור משום דלמא נפל וכה"ג כתבו דבטל לגבי אפסר ולא הוי משא אבל סמ"ג מיירי באינו קשור מודה התו' דלא בטל לגבי אפסר. וה"ה דהסמ"ג המ"ל משום דלמא נפל אלא מה לו לסמ"ג לאסור משום גזרה דלמא נפל וכ' לאיסור מדאוריית' אפי' לא נפל דהוי משא. וניהו דבתי' זה נתיישב דאין דברי סמ"ג נגד הש"ס שנתן טעם אחר ממה שנתן הש"ס דהש"ס מיירי בקשור והסמ"ג מיירי באינו קשור אבל מ"מ קשה למה לא כ' סמ"ג דין המבואר בש"ס דאפי' בקשור דלא הוי משא מ"מ אסור דמחזי כמאן כו':

ומ"מ כ' די"א דוקא כו' ר"ל מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דמחזי כמאן כו'. ת"ל דהוי משא משום דהוי לנוי עז"כ די"א דוקא כו' ובזוג דרכו אפי' בחול:

עיין סעיף א'. ר"ל דזה דעת רש"י ור"ן אבל תו' דלא ניחא להו בתירוץ זה דאזלי לשיטתייהו דאפי' נוי הרגיל בחול אסור כמ"ש מ"א ס"ק א' אבל בעיקר קושית מ"א על הסמ"ג גרס לו שבימיו לא יצא לאור הדפוס חדושי רשב"א על מסכת שבת דלפ"ד הרשב"א א"ש שכ' בדף כ"ג וז"ל לא יצא הסוס כו' וא"ל מדקאמרי' לקמן אין חמור יוצא בזוג כו' משום דמחזי כאן דאזיל לחנגא אלמא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא הוא דאסור הא משום לנוי מותר וי"ל דלרבותא נקט האי טעמא דאפי' את"ל דלנוי מותר הכא אסור ויש מפרשים כו' עכ"ל וא"כ גם הסמ"ג ס"ל כתירוץ זה של רשב"א וא"כ כיון דקי"ל דכל נוי אסור מה לו ליתן טעם משום דמחזי כו' עדיף טפי טעמו משום משא ולטעם זה אסור אפי' כלבים ועופות:

נ"ל דכל הנך כו' מ"מ בחצר שרי. ר"ל אע"ג דבסי' ש"ג סעיף י"ח י"א באשה מה שאסור' לצאת בו לר"ה גם בחצר אסורה מ"מ בבהמה אינו כן. וכ"מ דף נ"ג בתוס' ד"ה כו' אהא דבעי התם אי מותר מרדעת ע"ג חמור בשבת ומסיק דשרי כמ"ש לעיל סעיף ח' וכ' בתוס' במאי נסתפק מה"ת לאסור וכ' וא"ל דבעי למיגזר בחצר אטו ר"ה כדאמר גבי אשה וכו' דגבי בהמה לא גזרינן כדתני' בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר (ר"ל דל"ל דמחזי כמאן דא"ל מ"מ יאסר אטו ר"ה) אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת עכ"ל הרי כתבו להדיא דבבהמ' ל"ג חצר אטו ר"ה אע"ג דתו' לא מיירי אלא בדבר דאפי' בר"ה ליכא כ"א איסור' דרבנן אבל מאי דהוי משא ואיכא איסור תורה בר"ה לא שמעי' בדברי התו' דמותר בחצר. מ"מ משמע קצת מהתו' דאפי' דבר דהוי משא בר"ה ל"ג בבהמ' חצר אטו ר"ה דא"א דגם בבהמה גזרו חצר אטו ר"ה א"כ אפי' דבר שאינו איסורו בר"ה כ"א מדרבנן היה ראוי לאסור גם בחצר משום לא פלוג דכן היא הדין באשה דדבר האסור בר"ה מדרבנן דלמא שלפא ומחוי גם בחצר אסור. אע"כ בבהמה ל"ג חצר אטו ר"ה וגם לשון התו' שסתמו דבבהמה ל"ג משמע בכל ענין:

ונ"ל דאפי' כו' כל שבחברו כו' ז"ל הש"ס שם מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לגוי אין עמו גוי מניחו על החמור ופריך הש"ס הלא מחמר (דהיינו כשהבהמה טעונה משא וישראל הולך אחריה ומנהיגה איכא איסור תורה ואפי' אין הבהמה שלו אלא של חברו וכ' הר"ן דמה"ט נקט מחמר ולא נקט שביתת בהמתו דנקט איסור מחמר דחמיר יותר דשביתת בהמתו ליכא כ"א בבהמה שלו) אמר רב אדא ב"א מניח עליה כשהיא מהלכ' וליכא עקירה דהא כבר עקרה רגליה קודם שנתן כיסו עליה כ"א הנחה כשתניח והוי חצי מלאכה וליכא איסור תורה ופריך והא א"א כו' כדלעיל סי' רס"ו ע"ש ופריך א"ה אפי' חברו נמי (פי' רש"י א"ה כו' יכול לעשות כן כיון דלאו איסור דאוריי' היא גבי כיס שרי ר"ל משום פסידא ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה) ומשני אר"פ כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה והבין בס' ת"ש דראיית מ"א מדהותר במחמר היכי דלא עבדה רק חצי מלאכה דליכ' רק איסור דרבנן ה"ה כרמלית דליכא רק איסור דרבנן הותר בבהמה. ותמה עליו בספר תוס' שבת דהא במחמר לא הותר שם כ"א מצד דוחק דמשום פסידא אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' וראיה לזה דהא אי איכא עמו גוי צריך ליתנו לגוי ולא יתננו על החמור ועוד אייתי ראיה מדאמרי' בפסחים דף ס"ו אם חל ער"פ בשבת ושכח להבי' סכין לשחיטה מע"ש איך יביאנו בשבת בר"ה ואמר דאם פסחו טלה תוחב לסכין בצמרו. ואם גדי תוחבו בין קרניו. ופריך והלא מחמר דבהמה נושאת הסכין והוא מחמר אחריה ומשני הוי מחמר כלאחר יד דאין דרך גדי וטלה לשאת משא וליכא כ"א שבות ובמקום מצוה לא גזרו ולדברי מ"א אפי' ליכא צורך מצוה הותר שבות בבהמה וכ' עוד ואף ע"ג דגם הרב"י כ' בסעיף כב והם דברי המרדכי דהיכי דחי נושא א"ע דליכ' רק איסור שבות מותר בבהמה מ"מ לדידהו לק"מ די"ל דשבות גבי מחמר חמיר ולא הותר אפי' גבי בהמה אלא במקום פסידא או מקום מצוה וכמ"ש הר"ן במס' עבודה זרה דאסרו למכור בהמה גסה לגוי משום נסיוני דלמא ימכרנו ע"ש סמוך לחשכה והגוי ינסנו והישראל ילך עמו ושמעה הבהמה לקול ישראל ואזלי מחמתיה וה"ל מחמר וכ' הא דלא נקט איסור שביתת בהמתו היינו משום דחשש הנ"ל הוי חשש רחוק ומשום שביתת בהמתו לא הוי חיישינן אבל משום איסור מחמר דחמיר דהמלאכה נעשי' בשיתוף אדם המהלך אחריה חששו אבל מ"א דס"ל דגם במחמר הותר שבות בבהמה קשה ולכן כ' דדברי מ"א דחויין מעיקרא:

ולענ"ד לא ידעתי מי הגיד לו דמ"א ר"ל דגם שבות דמחמר הותר בבהמה לכתחלה הא מ"א לא הביא כלל ענין מחמר רק דברי ר"פ כל מה שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה וע"כ צ"ל לדעת המרדכי והרב"י בסעיף כ"ב היו מפרשים דברי הש"ס כן דתירץ לו על קושית הש"ס אי הכי אפי' חברו נמי ולמה הוצרך ליתנו על החמור וע"ז תירץ ר"פ כל שבחברו כו' דחמורו עדיף מחברו דהא כל שבות קי"ל כיון דבאדם לא הוי כי אם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה ומשמע לגמרי אפי' ליכא פסידא או דוחק או מצוה כי כן משמעות לשון מותר לכתחלה משמע דהוי היתר גמור וא"כ ניהו דשבות דגבי מחמר חמיר משאר שבותים מטעמים הנ"ל ולא הותר כ"א במקום פסידא מ"מ עדיף טפי ליתן על חמורו מליתנו לחברו דהא בהמה קיל לגבה השבות מלגבי אדם דהא בשאר שבותים מותרים גבי בהמה אפי' ליכא פסידא ואפי' לכתחלה וכן הבין גם מ"א עכ"פ מוכח דכל השבותים חוץ ממחמר מותרים גבי בהמה אפי' לכתחלה ואפי' ליכ' פסידא וכ"מ שם דף נ"ג בד"ה מאי לאו כו' דאי' שם אמר שמואל אין תולין טרסקל לבהמה בשבת כיון שאינו עשוי כ"א לתענוג והוא המבואר בסעיף י' ופריך והתני' לא יצא הסוס בזנב שועל כו' ולא סייחין בטרסקלי' שבפיהם לר"ה. בר"ה הוא דלא הא בחצר ש"ד מאי לאו אפי' בגדולים ומשום תענוג אפ"ה שרי בחצר ומשני לא בקטנים ומשום צערא דוקא מותר וכתבו התוס' וא"ת ומאי קושי' דלמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירצו מדנקט ר"ה גבי טרסקל טפי משאר כלהו נמי בר"ה מיירי (ר"ל כל הדברים שאסרה בריית' כגון זנב שועל כו') אלא נקט ר"ה דבחצר מותר בכל ענין. עכ"ל התוס' ואכתי א"ל דלמא לעולם מיירי שנתלה מע"ש והא דנקט בר"ה היינו לדייק מיניה הא לכרמלית שרי דבשאר דברים אפי' לכרמלית אסור מ"מ טרסקל שהוא לתענוג מותר אפי' לכרמלית חוץ מר"ה דאסור דהא בעי למימר משום תענוג התירו לתלות בשבת דלמא משום תענוג הותר לו כרמלית אבל לתלותי בשבת אסור משום טרחא אע"כ ס"ל להש"ס דלכרמלית גם שאר דברים האסורים מותרים לכרמלית. ומדהוסיף תיבת לר"ה גבי טרסקל ע"כ בא להורות דבחצר בכ"ע מותר אפילו לתלותו בשבת:

ומיהו בדבר שאינו ארוג כו' וכמ"ש התוס' דף נ"ד כו' שהקשו ל"ל טעמ' דלא תצא בזוג משום דמיחזי כמאן דא"ל ת"ל משום דלמא נפל אתו לאתויי כדחיישינן באדם בזגים כמ"ש סי' שא סעיף ך"ג ותי' דמיירי בארוג באפסר דכה"ג ל"ל דלמא נפל עכ"ל התוס' וקשי' למ"א מאי קשיא להתוס' דלמא מה"ט נקט טעם דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא דאז אפי' למבוי המעורבת אסור כמ"ש מ"א אח"ז משא"כ לטעם דלמא נפל כו' אע"כ דהיכ' דא"ל דלמא נפל כו' ג"כ אפי' למבוי מעורבת אסור כ"ש כרמלית משום לא פלוג:

מ"ד אי"ט כמ"ש כו' ר"ל דאי' התם אין מנהיגין בהמה במקל (אפי' אזמין למקל מאתמול דליכא מוקצה) בי"ט משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא והא אין עירוב והוצאה לי"ט והוי כמו מבוי המעורבת בשבת ואפ"ה אסרי' משום דמיחזי כמאן דא"ל:

(ס"ק ז) אין רוכבים כו' אבל באמת ליכא כו' משום דחי נושא א"ע וליכא כ"א איסור שבות ובבהמה לא אסרו שבות וכמ"ש בס"ק ו' וכן הוא בסעיף כב:

(ס"ק ח) על צדה כו' פי' בצדי כו' וע"ל ס"ס של"ו דדוקא בנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה אז מותר להשתמש בכלכלה ועיין בר"ן:

(ס"ק ט) מכניס כו' כמ"ש סי שיא דאפי' להזיז מקצת אבר מן המת אסור כ"כ הר"ן שם:

דטלטול בגופו שרי ר"ל דכ' שם הקש שהוא מוקצה שע"ג מטה מנענע בגופו אף ע"ג דקיי"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא כשהטלטול הוא לצורך דבר המותר אבל כשהטלטול הוא לצורך דברי האסור אפילו טלטול מן הצד אסור מ"מ טלטול בגופו קיל מטלטול מן הצד ואפי' לצורך דבר האסור מותר וא"כ לא הוי צריך הר"ן ליתן טעם משום צער ב"ח ת"ל דהוי טלטול בגופו. כמו שכ' הרב"י שם דניהו דאפי' בגופו אם הטלטול הוא לצורך דבר האסור אסור מ"מ נענוע הקש דמקרי לצורך דבר המותר כיון דמתכוין לנענוע כדי לשכב על הקש א"כ הוא לצורך אדם:

(ס"ק י) שמשתמש כו' וא"כ אפי' לא הל"ל שמא יחתוך כו' ועוד שמא יחתוך כו' דהא רמ"א חלקו לשני טעמים שכ' שמשתמש בבהמה גם שלא יחתוך כו' משמע דאיסור משתמש כו' איכא אפי' במקום דל"ל שמא יחתוך זמורה:

אבל בתוס' כתבו בעירובין דף מ"ג ע"א סוף ד"ה הלכה כו' דאסרו כו' גזרה כו' ואע"ג דאפי' שיפשף דל"ל לשמא יחתוך כו' אסור מ"מ עיקר הגזירה היתה משום שמא יחתוך כו' ואח"ז משום לא פלוג אסרו ואפי' במקום דל"ל שמא יחתוך כו':

וכ"כ רש"י בשבת דף קנ"ד ע"ב דאי' שם אביי אשכחי' לרבא דקא משפשף לברי' אגבה דחמר' א"ל הא משמש מר בב"ח ופירש רש"י והתנן אין רוכבים על גבי בהמה וה"ה לכל תשמיש עכ"ל ולדברי רמ"א דאיסור שימוש בבע"ח ואיסור שמא יחתוך זמורה הם שני ענינים מאי ראיה מייתי רש"י מדתנן אין רוכבים כו' שאני התם דא"ל שמא יחתוך זמורה. ואיך נילף מיניה לאסור שאר תשמישים כגון שפשף דל"ל לשמא יחתוך כו' אלא ודאי ס"ל כהתוספות דכלהו חדא גזרה הוא ומשום לא פלוג כנזכר לעיל אע"ג דמ"מ במשנה לא הוזכר כ"א איסור רכיבה דא"ל משום שמא יחתוך כו' אבל לאסור שפשף וכדומה משום לא פלוג וזה לא הוזכר במשנה מ"מ אביי י"ל ס"ל כן לסברא פשוטה דיש לאסור אפי במקום דל"ל שמא יחתוך משום לא פלוג:

ומשמע בתוס' והרא"ש דהא כתבו דבריהם על כל דברי רשב"ם שרצה להתיר לישראל ליישב בקרון כשהגוי מוליכה ואפי' חוץ לתחום והתוס' ורא"ש חולקי' משום איסור שמא יחתוך ומשתמש בבע"ח ולא הזכירו איסור חוץ לתחום מכלל דלהא לא חששו:

(ס"ק יא) צער כו' וא"ת מ"ש מסל כו' דרשב"א לשיטתיה דס"ל ביטול כלי מהיכנו אפי' למקצת שבת כמ"ש מ"א בשמו לעיל סי' רס"ה וא"כ קשי' ליה ממה שכופין הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו וכ"ז שהאפרוחים על הסל אסור לטלטל הסל והוי ביטול כ"מ למקצת שבת עד שירדו ושם ל"ל משום צער ב"ח דהא ליכא צער לאפרוחים אפי' לא יכפה הסל אע"כ ביטול כ"מ למקצת שבת מותר והא גם כאן לא הוי רק ביטול כ"מ למקצ' שבת דהא אחר שתעלה הבהמה שוב יכול להעלות גם הכרים וכסתות:

י"ל דהתם כו' ר"ל דסל לפני האפרוחים עם האי דכרים וכסתות דהכא הם רחוקים זה מזה מקצה אל קצה דבסל לפני האפרוחים אפי' למקצת שבת לא הוי ביטול כ"מ הואיל ובידו להפריחו כל עת שירצה משא"כ בכרים וכסתות דהוי ספק ביטול כלי מהיכנו לכל השבת דשמא לא תעלה הבהמה מיד ויהי' צריך להניח שם הכרים כל היום שמא תעלה אח"ז:

ורמב"ם ס"ל פ' ך"ה מהלכות שבת דלא כרשב"א אלא דבכרים הוי ביטול כ"מ לכל השבת דאפילו תעלה הבהמה ויעלה גם הכרים מ"מ אין ראוי' להשתמש בהם כל השבת דהא הם לחים ממימי הבור:

ונ"ל דוקא בכרים וכסתות ר"ל לטעם הרמב"ם דוקא בכרים וכסתות שעשוים לשכיבה. וכ"ז שהם לחים אין ראי' לשכיבה:

וכ"מ סי' ש"א שכ' שם סעיף מ"ה מי שנשרו כליו במים הולך בהן כו' משמע שראוי ללבישה אע"ג שהן לחים:

וסי' ש"ב סעי' א' שכ' רמ"א שאסור לנער בגד שנשר במים והיינו דוקא כשמקפיד עליו ללבשו בלי ניעור כו' משמע דלובשו כשהוא לח ע"י הנשירה. משמע אע"ג דאיכא צער ב"ח והיינו מדסתם לאסור משמע אפי' ל"ל כרים וכסתות להניח תחתיהן מ"מ אסור וע"ש בלשון הרמב"ם:

דאין לנו לדמות כו' ר"ל אע"ג דמשום צער ב"ח התירו שבות דמבטל כ"מ מ"מ להעלותה ולהתיר טלטול מוקצה בידים לא התירו משום צער ב"ח:

(ס"ק יב) מותר כו' פ"א ביום. ר"ל אע"ג דבחול דרכה להמרותה שני פעמים מ"מ בשבת די להתיר פעם א' ולא יותר דשוב ליכא צער ב"ח:

דאין יכולים לאכול ר"ל כיון שכבר הורגלו להמרותן שוב אם מניח אוכל לפניהם אין אוכלים כ"א כשממרה אותם בידים. ולפ"ז כשהתחיל להמרותן סמוך לשבת דעדיין לא הורגלה בהמראה צריך לנסות תחלה ליתן לפניה לאכול אם תאכל בלי המראה:

לתוך כלי חייב. דה"ל תולדה דמפרק אבל לתוך אוכל פטור דקי"ל משקין הבאים לאכול כאוכל דמי והוי כמפרק אוכל מאוכל ולא הוי תולדה דמפרק:

מ"מ שבות איכא דבכל פטורי דשבת הם פטור אבל אסור:

הוי מוקצה עסי' תק"ה ר"ל בי"ט דוקא כשהבהמה עומדת לגדל וולדות או לחלוב דהבהמה מוקצה ואז גם החלב אסור:

ובשבת ע' סי' ש"ך סעיף ז' וע"ש במג"א סי' תק"ה:

(ס"ק יג) שצריך לקנותה ר"ל שאומר תחלה שיחלוב הבהמה והחלב יהיה של גוי ואחרי החליבה שוב קונה ישראל ממנו החלב:

וצ"ע דאדרב' כו' גרע כו' ר"ל מאלו מושכר למלאכה מיוחדת דוקא ע"ש:

כסברא א'. ואין קונין החלב מן הגוי:

לתוך האוכל ושיעור האוכל ע"ל סי' תק"ה:

(ס"ק טו) א"צ כו' דחי נושא א"ע ואפי' יש אוכף על הבהמה. מ"מ בטל האוכף לגבי הרוכב וכמ"ש מ"א לעיל סי' רס"ו וכ"כ א"ר בשם דרישה. והוא הדין כשאין לו אוכף ומניח בגדיו תחתיו תמורת אוכף כדרך הכפרים ג"כ אפשר דא"צ למחות דהבגדים בטילים לגבי הרוכב כמו אוכף דהא הבגדים משמשים מעשה אוכף:

(ס"ק טז) עליה כו' משמע היא מעצמה דקתני במה אין הבהמה יוצאה ולא קתני אין מוציא כו':

(ס"ק יז) ממתין כו' אפי' מתנה כו' פי' בספר ת"ש דבריו. דר"ל בשלמא אי משכירה לו אפי' מתנה שתנוח בשבת אין הגוי נאמן בזה דלא מרתת לעשות מלאכה גם בשבת ואי ישראל יתבענו בדיניהם שעבר על תנאו שהתנה שתנוח בשבת יאמר הגוי שיוסיף לו שכירות עבור מלאכת יום השבת ושוב אין עליו דין מצד ערכותיהם דמה להם במה שאסור לישראל להניח לעשות מלאכה עם בהמתו בשבת. משא"כ כשמסרו לרועה דאין לו רשות כלל להשתמש בה אפי' ע"י תשלומין אם מתנה מהני. דהגוי מרתת לעשות מלאכה דהישראל יתבענו בערכותיהם ויתחייב גם בדיניהם כיון דלא מסרו לידו לעשות עמה מלאכה:

(ס"ק יח) תחומין כו' ואפשר דס"ל כרש"י גם י"ב מיל כו' כ"ה גם בלבוש וכ' בספר ת"ש וכן בספר א"ר דתיבת רמב"ם הוא ט"ס דאדדבה הרמב"ם ס"ל די"ב מיל הוי מן התורה: