(ס"ק א) כו' אפי' עשתה כו'. דהב"ח הקשה מאי אריא שלא ערבה לעצמה אפי' ערבה לעצמה מכל מקום אסורה לשפוך עלהמרפסת שירדו המים לגומא של חבירו וכמבוא' בש"ס כיון שגומת חבירו רחוקה ממרפסת שלה תחוש אם ירדו המים מן המרפסת לחצר ומשם ירדו לגומא יתקלקל ויתטשטש כל החצ' ע"י המים ולכן תוריד הכלי עם המים לחצר ותשפוך להגומא וזה אסי' דהא לא ערב שתיהן יחד ואסורים לטלטל בחצר לכן כתב הב"ח דמה"ט נקט לא ערבה לעצמה לאסו' בכל ענין אפי' עשתה גם היא גומה דהא אסורה להוציא על המרפסת דהא בני העליות הדרים בעליות הפתוחות למרפסת לא ערבו זה עם זה:

(ס"ק ב) מותרת כו' אבל אסורה כו' דחיישינן כו' דודאי מצד הדין מות' אף דליכא רק גומא א' מכל מקום הא יכול לשפוך לתוכה כל מה שירצה ואפי' נתמלאה מע"ש אפ"ה מות' לשפוך לתוכה כמבואר כ"ז וכל דין גומא לעיל סי' שנ"ז ע"ש:

כ"כ הב"ח. קאי על מ"ש ס"ק א' וס"ק ב' ולשון הרמזים ל"מ הכי. אף דהדין של הב"ח אמת אבל לפרש דברי הטו' והרא"ש דמה"ט נקט לא ערבה לאסו' אפי' עשתה גומא כמ"ש ס"ק א' אף שהב"ח דחק א"ע לפרש לשון הטו' כן אבל ברמזי פסקי הרא"ש שחיב' הטו' א"א לפרש כן:

מותרת כו' לשפוך להדיא לגומא אף שלא ערבו שתיהן יחד ואסורות לטלטל בחצר לכך לא הות' לכ"א לשפוך בעליה על המרפסת ומשם תרד לחצר לגומא דה"ל כחו כו' היינו דוקא כשלא ערבה לעצמה בני מרפסת האחרת דה"ל רגל האסור' במקומה דאוסרת שלא במקומה דהיינו בחצר אבל כשערבה דה"ל רגל המותר' במקומ' דהיינו במרפסת שלה אינה אוסרת בחצר על האחרת שיש לה יותר שייכות בחצר לפי שעשתה גומ' משא"כ היא דומה קצת לדעיל סימן שע"ב סעיף ו' ס"ק י"ב:

וצ"ע ע' מ"ש שס"ד סעיף ג' כצ"ל ר"ל מ"ש מ"א שם ס"ק ג' ליישב דברי הרר"י במבוי עקום דבחצר כיון ששייך לשניהם בשוה לא מהני רגל המותר במקומה שלא לאסור שלא במקומה ויש לחלק קצת בין האי דהכא לדהתם כנ"ל: