(ס"ק א) אינו כו' אלא דגזרו כו' עמ"ש לעיל סי' ש"פ במ"א ס"ק ו'. דל"ש דדייד דחייש לשפיכת דמים שהעכו"ם יהרגנו:

(ס"ק ו) עד שיחזור היינו כו' הם דברי הב"ח שכ' ליישב קושית הרב"י שהקשה על הרא"ש שכתב שהעכו"ם יכול לחזור בו משמע אפילו בלי חזרת דמי' ומרש"י ר"פ הדר משמע דאינו יכול לחזור אם לא כשמחזי' הדמי' שכתב במשנה אהא דאמר אביו של ר"ג לבניו שהיה דר במבוי שלהם צדוקי א' צוה לבניו שיוציאו למבוי ויחזיקו בה קודם שיוציא הצדוקי ויחזור בו. ועל זה כ' רש"י דע"כ ס"ל דצדוקי דין ישראל י"ל ודי בביטול ולכן חשש פן יחזו' מביטולו דאלו ס"ל דיש לו דין עכו"ם וע"כ שכרו ממנו א"כ אין יכול לחזו' עד שיחזיר הדמים הרי דס"ל לרש"י דאין יכול לחזו' אם לא שיחזיר הדמי' ועז"כ הב"ח דלא פליגי דהרא"ש מיירי ששכר סתם ולא קבע זמן נמצא דאחר שבת ראשון יכול לחזור אפי' בלי חזרת דמים די"ל לא השכרתי כ"א על שבת א' משא"כ קודם שבת ראשונה ודאי דאין יכול לחזור בו אם לא שיחזי' הדמים דהא עכ"פ השכירו לשבת א' ורש"י מיירי קודם שבת ראשונה אבל קבע זמן אינו יכול לחזור עד שיגיע הזמן עכת"ד ומשמע דאפי' קבע זמן דא"י לחזור תוך הזמן היינו בלי חזרת דמים אבל אם מחזיר הדמים ודאי יכול לחזור בו כמו בהשכיר סתם קודם שבת ראשונה דאין לומ' מה שהחזיר ובשבת ראשון יועיל שלא יכול לחזור עד שיגיע הזמן דהחזיק אינה מועלת כ"א לאותה שבת וכ"כ בט"ז:

אם החזיק בה משנכנס שבת הואיל והדברים הללו נובעים מדברי רש"י ורש"י ס"ל דבעינן שיחזיק משחשכה כמבוא' סעיף א' נקט האי לישנא:

עד כלות הזמן אם לא בחזרת דמים כנ"ל וכ"ה בתשובת ה"ה חכם צבי סימן ו' דאם מחזיר הדמים אפילו שכר לזמן יכול לחזור וכתב שם בתשוב' הנ"ל דמ"ש הט"ז ס"ק ט' דאם מת הגוי המשכיר אפילו השכירו לזמן מ"מ השכירות בטל דאפילו לא החזיר היורש הדמים מ"מ בטל דאפי' המשכיר חי וחוזר ואינו מחזי' הדמים היה ראוי לו' דהשכירות בטל אלא שהגוי דמים חייב לו וגזלו ניהו דלגבי משכיר גופיה לא אמרינן כן מכל מקום כשמת לגבי יורש הדין כן דאפילו אינו מחזיר הדמים הוי היורש גזלן אבל השכירות עכ"פ בטל וכ"כ בס' ת"ש:

(ס"ק ז) דאין כו' ועמ"ש סי' שפ"ג ר"ל דשם ג"כ הם סברות חלוקות וכתב שם דנראה עיקר דעת האומרים דאינו חוזר וניעור. בש"ע סעיף ח' אם שכרו כו' ובתוך הזמן הזכיר כו' די בשכירות הראשון ונתן הט"ז הטעם בס"ק י' דנכרי אחד לא סילק נפשיה כו' ממילא לא נתבטל שכירות הראשון כו' עכ"ל ובלבוש נתן טעם כיון ששכר לזמן ואינו יכול לחזו' אלא בחזרת דמים א"כ ה"ל כאלו התנה גוי ראשון עם השני שלא יהיה בידו לחזו' אא"כ יחזיר הדמים דהא אינו יכול להשכיר כ"א זכותו מה שיש לו בבית וכ' בס' ת"ש דלפ"ז מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן הוא דוקא דאם שכרו סתם אם השכירו לאחר השכירות בטל ממילא כמו ביורש דהא כה"ג א"צ חזרת דמים משא"כ לטעם הט"ז אפי' השכירו סתם והשכירו לאחר לא בטל השכירות של ישראל כיון דהוי כאלו לא זזה מתוך ידו של ראשון וכתב דלפ"ז דוחק דצ"ל מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן כו' הוא לאו דוקא ע"ש אולם לבבי לא כן ידמה דגם להט"ז לשון הש"ע אם שכרו מהעכו"ם לזמן הוא דוקא די"ל דהט"ז ס"ל דאם השכירו לאחר יש קצת רגלים לדבר שחזר משכירות שהשכיר לישראל אך כיון שהשכיר לזמן אמרינן מסתמא כיון שלא חזר בפירוש ניחא ליה דליקו' בהימנותי' בלי לחזור (וביותר דהא חזינן דלא התזיר הדמים ובשכירות לזמן צריך חזרת דמים) אלא דקשיא להט"ז מאי מהני שאינו חוזר הא ממילא השכירות בטל דהא יצאה מתחת ידי הראשון ליד עכו"ם שני השוכר לזה הוצרך לומר דאכתי לא זזה מת"י הראשון כיון שאחר זמן שכירות עכו"ם השני תחזור לראשון וא"כ כיון שעדיין תחת ידי הראשון והיא לזמן אמרינן דלא חזר מה שא"כ בשכרו ישראל סתם דאין בחזרת העכו"ם שאינו עומד בדבורו אמרינן מסתמא כיון דהשכירו לעכו"ם אחר חזר בו משכירות ישראל ואין מחלוקת לדינא בין לבוש להט"ז:

(ס"ק ח) להניח כו' ומ"מ צריך כו' שקרקע ניקנית בהם עבח"מ סימן קצ"ד כתב רמ"א אף דקרקע אינה ניקנית מן העכו"ם בכסף או בחזקה מ"מ שנירות קרקע ניקנית מעכו"ם בכסף א"כ ה"ה שאלה וע"ש יתר דינים:

(ס"ק ט) לא מהני כו' אבל יש לעכו"ם רשות כו' הב"ח כתב כן לאפוקו מדעת הרב"י עוד כתב דאפילו אין רשות לעכו"ם להשתמש שם אלא שיש רשות לעכו"ם לסלק הישראל בכל עת שירצה מקרי ישראל שכירו ולקיטו:

(ס"ק יב) אין דירתן כו' וכמ"ש סימן ש"ע סעיף ג' גבי ישראל ותוספות דימו דין דהכ' להתם וא"כ לפ"ז לפמ"ש לעיל סימן ש"ע במ"א ס"ק ח' דתרתי בעי' שהמקום מושאל להם וגם משתמשים יחד בכל הבית בכל תשמישיהן באפי' ובישול וכדומה ה"ה הכא וכ"כ בספר ת"ש:

(ס"ק יג) ב' חצרות כו' וע' בח"מ כו' וע' בגמרא ר"ל דפשטא דהש"ס מורה כהמתירים (וכ"פ בהג"א שם) וז"ל הגמרא דף ס"ה ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואוסר כו' סבר רב ששת ורבה למימר דס"ל כר"מ דאפי' עכו"ם וישראל א' אוסר העכו"ם ובעי' שכירות א"ל רבי יוסף אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה (דהא פנימי לבד ג"כ צריך לשכור) וכ"ת מעשה שהיה כך היה והא בעי מרב פנימי במקומו וא"ל מותר (דהפנימי אחדא לרש' בפני החיצון דאין לחיצון דריסת רגל על הפנימי) ופריך אלא מאי כראב"י הא דס"ל דאין העכו"ם אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה והכא לא אסרו אהדדי דהא הפנימי ה"ל רגל המותר במקומו ואינו אוסר שלא במקומו כדקי"ל לעיל סימן שע"ח אלא כראב"י וכר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אפ"ה אוסרת שלא במקומה וכגון שעירבו שני הישראלים מ"מ השתא העכו"ם אוס' עליה' וקאמר בתר הכי דא"ר לר"א ה"ה איפכא לישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי עכת"ד הש"ס:

וא"צ עירוב כלל דהא קי"ל כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכיון דאין שני ישראלים אוסרי' זע"ז כיון דקי"ל כראב"י כנ"ל אין העכו"ם אוסר עליהן וא"צ לשכור מן העכו"ם:

משא"כ כשהעכו"ם בפנימית כו' והוא דין ג' שכתב המחבר אף שהמחבר כתב על דין ג' ואפי' עכו"ם בפנימית כו' משמע דס"ל דבשני דינים יש סברא יותר לאסור מבדין ג' ע"ז כתב מ"א דליתא דאדרבא בדין ג' כשעכו"ם בפנימי ושני ישראלי' בחיצונה אפי' לדידן העכו"ם אוסר כדאיתא דף ע"ה ע"ב אר"א עכו"ם ה"ה כרבים והיינו בנדון זה שעכו"ם א' בפנימי וב' ישראלי' בחיצונה העכו"ם אוסר כאלו היו רבים בפנימי וה"ט דחיישינן שיסברו שבפנימי דרים עוד ישראלים כמ"ש מ"א:

וא"א שעברו ושכרו כו' הם דברי הש"ס שם דפריך מ"ש ישראל ר"ל דאם בפנימי אינו רק ישראל א' אינו אוסר על החיצונים לדידן דקי"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ומשני בשלמא בישראל בפנימי דידע שאין שם רק ישראל א' בפנימי וגם ידע דרגל המותרת במקומה אינו אוסרת הא ידע ומאן דלא ירע אלא יהיה סובר שרבים בפנימי או רגל המתרת במקומה אוסרת ידין אותם לכף זכות מסתמא ערבו יחד ואין אוסרים זע"ז משא"כ בעכו"ם בפנימי חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ולא ידונו לכף זכות שערבו ושכרו מן העכו"ם רא"א שיערבו ושכרו כו' מפעי פעי כו' כמ"ש מ"א:

ויאמרו עירוב כו' ר"ל מדל"ל קלא ע"כ לא שכרו וע"כ עירוב מועיל במקום עכו"ם בלי שכירות:

משא"כ כשאין בחיצונה כו' ר"ל בדין ראשון שבש"ע שישראל ועכו"ם בפנימי וישראל בחיצונה ע"כ צ"ל דלא גזרי' שיאמרו רבים בפנימי דא"כ הסוגיא שבד' ס"ה ע"ב ושבדף ע"ה ע"ב סותרים זא"ז דהא בד' ס"ה מבואר דדין ראשון שבש"ע כשעכו"ם וישראל בפנימי וישראל בחיצונה שהעכו"ם אוסר אינו כ"א לר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין העכו"ם אוסרת כה"ג כנ"ל ואמאי הא גם לרבנן ראוי לומר שהעכו"ם יאסר דנגזור שיאמרו שרבים דרים בפנימי אע"כ ס"ל להש"ס בדין ראשון אינו ראוי לגזו' דדוקא בדין ג' שרואים בחיצונה שני ישראלים יאמרו שגם בפנימי יש שני ישראלים משא"כ כשאין בחיצונה אלא ישראל א' וה"ה מה"ט בדין שני שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי אין ראוי לגזור. ודעת הטו' והרב"י דבכלהו בבות כצ"ל. וכ"כ המאור שכתב דהאי סוגיא שבדף ס"ה ע"ב כיון שהעיד רב שמעשה בא לפני רבי ואסר מעשה רב ויש לפסוק כן וצ"ל הא דמסיק הש"ס על האי עובדא אלא כראב"י וכר"ע דאמר רגל המותרת כו' אין הכוונה דאתי' דוקא כר"ע אלא דגם רבנן ס"ל בעכו"ם דאיכא חשש שמא ילמוד ממעשיו לכן החמירו ומודים בזה לר"ע דאפי' רגל המותרת במקומה אוסרת וכתב עוד בעל המאור על הרי"ף שהשמיט הסוגיא דדף ס"ה צ"ל שסמך על הסוגיא דדף ע"ה הנ"ל שהביא הרי"ף וס"ל להרי"ף כמו דגזרינן בדין השלישי שבש"ע שהוא דין המבואר בדף ע"ה כן ראוי לגזו' בהאי עובדא דדף ס"ה והם ב' דינים הראשוני' שבש"ע וצ"ל ששני הסוגיות חולקות דלפי הסוגיא שבדף ע"ה אין צ"ל דהאי עובדא דרבי שבדף ס"ה אתי דוקא כר"ע אלא אפי' לרבנן דקי"ל כוותייהו דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת אפ"ה אוס' העכו"ם בהאי עובדא דהיינו ב' דינים הראשונים שבש"ע והיינו משום גזרה:

ובזה א"ש גם לשון בש"ע שכתב ואפי' עכו"ם בפנימית כו' דלא מבעי' בשני דינים הראשונים דאיכא תרי טעמא לאסורא חדא די"ל כסברת בעל המאור דבעכו"ם אפי' לדידן רגל המותרת במקומה אוסרת. ועוד דאיכא למיגזר שיאמרו רבים בפנימי אלא אפילו עכו"ם בפנימי וב' ישראל בחיצונה דליכא טעמא רק משום גזרה לחוד אפ"ה אוס':

(ס"ק יד) ויש כו' מלשון הרמב"ם פ"ד שכתב וז"ל היה א' דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו א"צ לערב כו' (דה"ל רגל המותרת במקומה) היה עכו"ם בפנימי אע"פ שהוא א' ה"ה כרבים ואוס' על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל וס"ל להרב ב"י מדסתם הרמב"ם משמע דהרמב"ם אריש דבריו קאי שאין בחיצונה כ"א ישראל א' רק דבריש מיירי שבפנימי יש ישראל א' והשתא מיירי שתמורת ישראל שבפנימי העכו"ם בפנימי וס"ל דגם כה"ג איכא למגז' דדוקא כשהעכו"ם וישראל דרים בחצ' אחד ליכא למגז' דהא חזי דליכא רק ישראל א' משא"כ כה"ג כיון שידעו שיש דיורים בפנימי דהא עכו"ם דר בפנימי יאמרו כמו שבחיצונה דר ישראל. גם בפנימי דרים ישראלים רבים:

בפ"ב דין ישראל כו' הם שני דינים ראשונים שבש"ע:

וכן הוכיחו התם בגמ' ר"ל קושית הש"ס שבדף ס"ה אהא דבעי רבה ור"ש למימ' דהאי עובדא דרבי כר"מ אתיא ופריך ר"י א"כ ל"ל ישראל בחיצונה כנ"ל א"כ ה"ה הכא י"ל איפכא ל"ל לרמב"ם בהאי דפ"ב ישראל בפנימי:

סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו כצ"ל. ור"ל שכתב ישכרו שהוא לשון רבים משמע דרבים בחיצונה וכל זה מבוא' גם בט"ז:

לכן נ"ל דהרמב"ם קאי. ר"ל בפ"ד ולא קאי ארישא כמו שהבין הרב"י:

(ס"ק טז) א"י לערב כו' כדי שיתירא כו' ולכן מה"ט לדעה א' כשיש להם פתח ביניהם מותרים לערב דאפי' נאמ' שלא יערבו ויאסרו לטלטל מזה לזה מ"מ לא יתירא דעכ"פ יכולים לילך א' לחברו דרך הפתח ודעה שניה ס"ל דאף על פי כן אם לא נתיר להם לערב ויהיו אסורים לטלטל מזה לזה לא יהיה להם התערבות זה עם זה כ"כ ועדיין יתירא ויצא מכל מקום לענ"ד אם ירצו לשכו' מן העכו"ם בכל ענין רשאים לערב דלא גרע מאלו ב' ישראלים דרים עם העכו"ם בחצר א' דסגי בשכירות דגם ע"י השכירות יקשה על הישראל ויצא כדלעיל סימן שפ"ב:

(ס"ק יז) או כו' ועיינתי בש"ל שמשם מקורו של דין זה:

מטעם שכתב בסעיף א' בהג"ה שכ' אבל אם הבית של עכו"ם ושכרו ישראל כו' אין שכירות הבית מועיל לענין עירוב. ודין ההג"ה שבסעיף א' נובע מא"ז וע"כ צ"ל דהא"ז פליג על של בזה ופסק רמ"א כהא"ז: