(ס"ק א) לא כו' משמע דמותר כו' דאל"כ כיון דלא בא לאשמועינן כ"א דרוק מחמיץ:

(ועס"ק שאח"ז) א"כ ה"ל לאשמועי' בקוצר דאסור ללעסן ולבלען ונדע דרוק אדם מחמיץ. אע"כ דכה"ג שרי:

(ס"ק ב) ויתן כו' ועבי"ד ס"ס קנ"ה דקיי"ל כדברי הרמב"ם דשלא כדרך הנאתן מותר לחולה שאין בו סכנה. וא"כ תיקשי לרמב"ם מתני' דלא ילעוס כו' ויתן על גבי מכתו ולזה אייתי דברי הכ"מ ליישב:

וא"כ צ"ל כו' דעבר בב"י ואין האיסור משום שנהנה דה"ל שלא כדרך הנאתו. ועיין בתוס' ריש דף כ"ט דאם לעסו ישראל אפי' הוא של גוי מ"מ מיקרי חמץ של ישראל. דאפילו נתכוין לגוזלו ע"י לעיסה חייב באחריותו ועובר עליו:

אמרו פי"ג דכתובות דף ק"ג:

משום דקשה כו' דמנ"נ להש"ס דנתכונו במשנה לאשמועי' אגב אורחא עניני רפואה דחטים יפים למכה. דלמא גוף הדין אתי לאשמועי' דאסור ליתנו על גבי מכתו משום דנהנה אבל לפמ"ש מ"א דאין בזה איסור הנא' דהוי שלא כד"ה א"ש. ועמ"ש ס"ס ת"נ. מדין רוצה בקיומו. ומה"ט באמת הפר"ח אוסר אפי' הוא של גוי משום דישראל רוצה בקיומו של חמץ. ולכן כתב שצריך לעשות ע"י מי פירות. והיכי דלא אפשר עיין על דבריו:

(ס"ק ג) הואיל כו' ס' דרבנן. שמא אין בהם ריר:

ואפי' את"ל כו' ואעפ"כ אין דברי רמ"א מיושבי' דהא כתב הואיל וכבר ביטל. משמע דסתמא הוי כך שביטל והיינו בער"פ אלא כוונת מ"א לדינא אפילו יעשה כן ויבטל עכשיו קודם שנותן לבהמתו אפ"ה לא מהני. כמ"ש ס"ס תמ"ח דאפי' לבהמת הפקר אסור להאכול חמץ. ואע"ג שכתב מ"א סי' תמ"ה ס"ק ב' דמותר להשליך חמץ לבה"כ אע"ג דאיכא למיחש שיאכלנו חזיר ל"ל בה כיון שאינו נותן לפני החזיר. הכא הוי כאלו נתנו לפני בהמה אף ע"ג כשנתנו לפניה עדיין לא נתחמץ:

(ס"ק ד) מזיעת החומה כצ"ל ועסי' תנ"ג. ר"ל לאפוקי ממאן דגרס מזיעת החמור דהא קיימא לן בסי' תנ"ג דזיעת בהמה אינו מחמיץ כמו זיעת אדם:

(ס"ק ה) וי"א צ"ע דאדרבא כו' ר"ל דידוע דרכו של הרב"י דדעה א' עיקר בעיניו. והא הכא אדרבא דעת יש אוסרים ראוי להיות עיקר:

וגם הרא"ש לא חלק. ר"ל דהרוקח כתב דזיעת החומה אע"ב דלא מיקרי משקה לענין הכשר לגבי טומאה. מ"מ לענין חימוץ מיקרי משקה דומיא דרוק אדם שאיני מכשיר ואע"פ כן מחמיץ. והקשה הרא"ש למה מדמה זיעה לרוק. אדרב' הוי ליה לדמות זיעת חומה לזיעת אדם. וכמו דזיעת אדם אינו מחמיץ ה"ה זיעת החומה אינו מחמיץ. ואע"פ שהקשה הרא"ש על ראייתו מ"מ לא מצינו שחלק עליו לדינא כמ"ש סי' תס"ב ס"ו. ע"ש במ"א ס"ק ו' הביא דברי הטור בזה. שקיבל בעודו במחובר. אף על גב דמבואר לעיל סי' תס"ב אף על גב דכל ענבים נפלו עליהם גשמים כשהיו מחוברים וכן לחרוך שני שבלים ר"ס תס"ג אע"ג דנפלו עליהם גשמים במחובר אפ"ה נשתנו כשנבלעו בענבים או בחטים ונקראו מי פירות וצ"ל דעץ שאני:

(ס"ק ו) יאחז בידו ואף על פי כן ירקדנו. וכתב הט"ז דאינו אלא חומרא מה שצריך לרקד:

(ס"ק ח) ירקד כו' כדי לבער החמץ. דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה לבער החמץ וכה"ג כתב בסי' תנ"ט:

ואף על גב דריקוד הוי א"מ וא"כ ע"י גוי ליכא אלא שבות אחד דאין התירו ברור במקום מצוה וע"ל סי' ש"ז סעיף ה':

(ס"ק ט) דמפרך כו' בטל בס' קודם פסח. ומותר לשהותו דכה"ג כתב גם לעיל סי' תמ"ז ס"ד לענין יין שנשארו בו פרורים דחוזר וניעור בפסח. אע"ג דאסור לשתותו מ"מ מותר לשהותו. דלענין שהיה הקילו דאינו חוזר וניער. ועבי"ד סי' ק"ד לענין שרץ שנתערב ובב"י סי' ק"ט לענין חמאה של גוי שנתבשלה אע"ג שהאיסור עומד בפני עצמו וההיתר עומד בפ"ע. מ"מ כיון שאינו יכול לברר האיסור מיקרי תערובות ובטל:

כן נ"ל טעם הרב"י דמחלק בין נתיבש קודם פסח או בפסח. כ' הב"ח כו' ובתשו' סי' קט"ו:

ונ"ל דבעכברי' כו' והח"י כ' דאף דרוק עכבר מחמיץ. מ"מ באכלו מקמח אין חשש חימוץ מדתנן פ"ט דפרה מ"ג דכל השרצים ששתו מי חטאת אין פוסלים לפי שאין ריר יוצא מפיהם חוץ מן החולדה לפי שריר יוצא מפיה בשעת שתיה ומתערב עם מי חטאת ר"א אומר אף העכבר פוסל וקי"ל כת"ק כמבואר ברמב"ם ופוסקים דעכבר אין ריר יוצא מפיו בשעת שתיה אע"ג דמשקין עלולים לקבל לחות כ"ש קמח. ואע"ג דבסי' תנ"ג קי"ל דאם נשכו חטים יש בהם משום חימוץ. דוקא חטים דקשי' וע"י חוזק הנשיכה נשאר רוק ע"ג החטה משא"כ קמח שהוא רך ה"ל כמו משקין ואין רוק דבוק בהן ואעפ"כ לא מלאו לבו להקל. מ"מ מיקל כמ"ש הט"ז לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד. אמנם אם רואים שיש לחלוחית במקום הנשוך תלינן במצוי שהשתינו. ובס"ק י"ד הבי' שני דעות אי מי רגלי עכברים מחמיץ:

(ס"ק י) הטל כו' מ"ש בש"ע חלב אינו מחמיץ. כ' ח"י ה"ה חלב בצירי דהיינו תרבא אפי' צלול אינו מחמיץ: