(ס"ק א) ויכוין כו' לרווח' דמלתא ר"ל מצד הדין א"צ לכוין בפי' כקורא בתורה וסגי אם אינו מכוין שיהיה אמירתו נחשב כקרבן וסתמא הוי כקורא בתורה ורק לרווחא דמילתא יכוין שהי' כקור' בתורה:

שלא יהא כו' זה טעם דבעי' שלא יתכוין שגם פעם ב' יהיה כקרבן:

(ס"ק ב) פסוקי כו' מ"מ כו' ומה"ט אם לא אמר פ' התמיד ומוסף ר"ח עד אחר תפלת מוספים רשאי לו' פ' התמיד אחר תפלת מוסף ג"כ מה"ט אי נחשב תפלת מוסף להקרב' הרי כבר התפלל שחרי' ואי לא נחשב התפלה להקרבה גם תפלת מוסף לא נחשב לקרבן אבל מ"מ אינו דומה דאפי' תימ' דתפלה לא נחשב כ"כ כהקרבה כמו אמירת הפסוקים מ"מ הרי בתפלת מוסף הזכיר אמיר' פסוקי הקרבן:

(ס"ק ג) כדי לפרסם וסמך לזה במשנה כו' ע' סוכה דף נ"ד דהכהנים היו מפיסים מי מעלה איברים לכבש המזבח כי לא היו מעלים האיברים מיד למזבח כ"א היו נותנים אותן על הכבש והיו קוראים ק"ש וענינים אחרים ושוב אח"כ היו מעלים האיברים מן מקום הנחתן בכבש לראש המזבח ולאשר אורך הכבש באלכסון היה ל"ב אמה היו מניחים בפעם א' מחצי הכבש ולמטה דהיינו בט"ז אמה התחתונים אבל איברי מוסף ר"ח היו מניחים בפעם א' בחצי כבש העליונים ומשם היו מעלים בפעם ב' למזבח ואמרי' בסוכה הטעם כדי לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ופירש"י האי חשיבות' עבדי' ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לב"ד שקדשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חידוש הלבנה עכ"ל. ולכן גם אנחנו עושים היכר' לפרסומי באמירת פסוקי הקרבן אף ע"ג דלדידן לא שייך ה"ט כיון דאין מקדשים עפ"י הראיה כ"א עפ"י סדר העבור המסור לנו מחז"ל מ"מ עושים כמו שהיו עושים כשהיו מקדשים עפ"י הראיה שהיה צריך פרסום: