(ס"ק א) ואין מכבים דלאו כל מכשירים כו'. ר"ל אף על גב דקי"ל בסי' תקי"ט כרבי יודא דמתיר מכשירים שא"א לעשותן מעי"ט אלא דאין מורין כן. והכא משמע דמדינא אסור אף על גב דלא היה אפשר לעשותו מעי"ט לזה כתב הרב"י בשם רמב"ן שכתב ניהו דמן התורה מכשירים שא"א לעשות מעי"ט מותר לעשותן בי"ט מ"מ חכמים החמירו ולא התירו מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב י"ט אלא במקום שהיה נראה בעיניהם להקל. ורמ"א שכתב דיש מתירים אם א"א להציל כו' משמע דלהי"מ הוא היתר גמור ומורין כן ה"ט דס"ל דזה הוי אוכל נפש עצמו ומותר אפילו לרבנן. דר"י דס"ל דכל מכשירים אסורים. וכמו שכתב הרב"י בשם הר"ן ויתר פוסקים:

(ס"ק ג) מותר כו' ישליכנה לחוץ. (רא"ש) לא מצאתי ברא"ש ולא ידעתי מאין מוצאו של דין זה. ואולי טעות סופר הוא וצ"ל ירושלמי. דהרב"י הביא דברי מרדכי שכתב אהא דתניא בשביל שלא יתעשן הבית מותר מפרש ירושלמי היינו בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה עכ"ל.

ס"ק ה' להטות כו' ואע"ג דגרם כיבוי כו' ר"ל דנדון זה שניטל א' מחתיכות חלב הרחוקים מיקרי גרם כיבוי שגורם עי"ז שנוטל אחד מהחתיכות שיכבה יותר מהרה:

של"ד סעיף כ"ב דעושי' מחיצה שלא תעבור הדליקה. אפילו המחיצה היא כלים חדשים המלאי' מים וכשיגיע האש עד הכלים יתבקעו הכלים שאין יכולי' לקבל את האור ויצאו המים ויכבה האש מ"מ מותר דזה הוי גורם כיבוי וכתב רמ"א שם דהיינו דוקא כה"ג מפני הדלקה דהוי הפסד אבל בליכא הפסד גם גרם כיבוי אסור:

שרי אפילו להרא"ש כו'. דבמס' ביצה דף כ"ב ע"א תניא המסתפק מן שמן שבנר בשעה שהוא דולק חייב משום מכבה. והקשו התוספות הא המסתפק מן השמן אינו אלא גרם כיבוי שגורם שיכבה הנר יותר מהרה והא קי"ל דגרם כיבוי מותר. ותי' תוס' דמסתפק הוי מכבה ממש דמיד שנוטל מן השמן מכהה אור הנר ואינו מאיר כל כך כמו כשהיה בה שמן הרבה והרא"ש הקשה ע"ז אם כן הא דתנן בשבת דף ל' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שיטפטף כו' ואמרינן הטעם דגזרינן שמא יסתפק משמן שבפופרת כיון דאין השמן בנר עצמו לא אסיק אדעתיה דעביד איסורא. ובשפופרת אפילו מסתפק מן השמן אינו מכהה אור הנר דהא אפילו יקח מן שמן שבשפופרת מ"מ יטפטף מן הביצה לתוך הנר כמו שהיה. ואין בנר עצמה שמן מועט יותר ממה שהיה בו קודם שמסתפק ואפ"ה גזרינן שמא יסתפק וע"כ הטעם משום שגורם שיכבה מהר. ולא דמי לגרם כיבוי דהיינו עשיי' מחיצה בכלי חרס בפני הדלקה כנ"ל דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שם הדלקה אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמים הדלקה. והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב עכ"ל הרא"ש. ונ"מ בין התוס' והרא"ש דלהתוס' מותר לחתוך מנר של שעוה (ע"י האור באמצע הנר) אפילו בשעה שהוא דולק דכה"ג אינו מכהה אורו. ולהרא"ש אסור דעכ"פ גורם כיבוי מהרה ועושה הדבר בנר עצמו ולא חוצה וכמבואר המחלוקת בסעיף ג' (וע"ש במ"א פי' דברי הרא"ש) וע"ז כתב היש"ש דמותר ליטול אחד מחתיכות חלב הרחוקים. ל"מ לדעת התו' דשרי דהא כה"ג אינו מכהה אורו. ולא גרע מחותך מנר של שעוה דמותר לדעת התו' כנ"ל. אלא אפילו לדעת הרא"ש דאוסר בנר של שעוה מ"מ ליטול חתיכת חלב מודה דמותר. דדוקא בנר של שעוה שנוטל מגוף דבר הדולק דהא כל הנר חיבור א' משא"כ בחתיכת חלב דאינו נוטל מגוף דבר הדולק דהא אין להחתיכות חיבור זה לזה גם להרא"ש שרי. וכ' הט"ז בס"ק ד' הא דאסור להטות כדי להרחיק השמן מ"מ מותר להרחיק קצת השמן כדי שיהיה יוכל לאחוז הפתילה ולהוציאה קצת כדי שידלק אח"ז יותר יפה. ובספר א"ר ובספר ח"מ חולקים דעכ"פ בשעה שמרחיקה עביד איסורא ומה מהני מה שאחר כך יחזור השמן אל הפתילה וידלק יותר יפה. עוד הקיל הט"ז בס"ק ו' וז"ל אם רוצה להטות נר של שעוה או של חלב למטה קצת כדי שיתוך השעוה או החלב ושוב יחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר מותר אפילו להרא"ש דע"י הטיה זו מבעיר טפי ורמי למרבה בפתילות שמתיר רמ"א בהגה. וגם בזה חלקו עליו בס' א"ר וס' ח"מ דדוקא במרבה בפתילות אע"ג שגורם שכבה מהרה מ"מ עכ"פ כל השמן נשרף משא"כ נדון של הט"ז שאותו שעוה או חלב ניתך ונוטף על הארץ קודם שהולך לאיבוד ואינו נשרף ויש לאסור ע"ש:

(ס"ק ו) להוסיף כו' אסור כמ"ש סי' שי"ד סעיף י"א:

וכדאיתא במשנה דף קמ"ו ע"א חבית שהיתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אר"י מעשה בא לפני ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת ופירש"י שמא מירח ולאו אדעתיה וס"ל למ"א דר"י לא פליג על ת"ק וכ"כ התי"ט אלא הביא מעשה שעשה ומעשה רב:

משמע דשרי לטלטלו. דאל"כ אפילו ליכא חשש מירוח בלא"ה אסורה לטלטלה ליתן על גבי חבית משום מוקצה והטעם כמ"ש מ"א לעיל סימן תצ"ט סק"ט דיכול להניח עליה פתילה וחזיא להדלקה ע"ש:

(ס"ק ז) קודם כו' דהרא"ש כ' כו' אהא דתניא במס' ביצה דף כ"ב המסתפק משמן שבנר בשעה שדולק חייב משום מכבה ע"ז דברי הרא"ש אמורים וכמ"ש לעיל בס"ק ה' דבריו ודברי התוס' ע"ש:

ולכן אסור כו'. זה דברי הרב"י שהבין שמחלק הרא"ש בין מסתפק מן השמן ובין גרם כיבוי דעושין מחיצה בפני הדלקה. דבעושה מחיצה אינו עושה דבר בגוף דבר הדולק ולכן שרי משא"כ במסתפק מן השמן עושה דבר בגוף דבר הדולק לכן אסור לכן הרב"י שפוסק כהרא"ש כתב דאם חס על הנר כו' צריך ליתן קודם שידליקנו אבל אם כבר דולק אסור כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק:

וצ"ע מ"ש מטלית כו' לדעת הבנת הרב"י דברי הרא"ש הא בטלית גם כן עושה מעשה בגוף דבר הדולק:

דהא הרא"ש ס"ל כו' דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי. ולפי הבנה הפשוטה בכוונת מ"א ע"כ הרא"ש חולק על המרדכי שהביא רמ"א בסי' של"ד וס"ל להרא"ש אפילו במקום דליכא הפסד גרם כיבוי שרי דאל"כ מאי קשיא ליה מעיקרא אהא דמסתפק חייב משום מכבה הא גרם כיבוי מותר. הא גרם כיבוי לא הותר אלא במקום פסידא ובמסתפק ליכא פסידא אם לא יסתפק. וכן הבין בס' חמד משה וכ' ע"ז וז"ל ולענ"ד אין כאן מקצת קושיא דמ"מ הקשה הרא"ש שפיר דאי אסרי רבנן בשאין פסידא היינו מדרבנן הוא דאסור ואין בו חיוב חטאת דאי היה בזה חיוב חטאת לא היו מתירים במקום פסידא וכיון שכן מ"ט קאמר והמסתפק ממנו חייב חטאת כו' לכן נראה דברי הרב"י עיקר כו' עכ"ל. ולענ"ד לא נתכוין מ"א על קושיא א' של הרא"ש אלא על קושיא ב' דדחה טעם התו' שכתב דמה"ט במסתפק חייב משום דמכבה האש שמיד שנוטל מן השמן מכהה אורה. וע"ז הקשה הרא"ש דלפ"ז תיקשי מתני' לא יקוב אדם שפופרת כו' וכמ"ש לעיל ס"ק ה'. ומאי קושיא דילמא לעולם במסתפק חייב כמ"ש התוס' דמכהה אורה ובשפופרת דאינו מכהה אורה מ"מ אסור משום גרם כיבוי ואע"ג דגרם כיבוי מותר היינו במקום פסידא דוקא. והא בהאי דשפופרת לא קתני חייב אלא לשון אסור ושפיר י"ל מדרבנן ומשום גרם כיבוי. וא"ל לפ"ז למה אסרו בשפופרת משום שמא יסתפק הא הוי כעין גזרה לגזרה. חדא שמא יסתפק ואפילו אם יסתפק ליכא כ"א איסור דרבנן דהא גרם כיבוי במקום פסידא מותר כנ"ל. ז"א דהא בלא"ה הביא מ"א סס"ק ז' בשם הע"ש שהקשה לדידן דקי"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולא הוי רק איסור דרבנן לכן במכבה אינו חייב אלא כשמכבה לעשות פחמין או כדי להבהבה וא"כ למה גזרינן שמא יסתפק הא אפילו מסתפק ליכא כ"א איסורא דרבנן והוי גזרה לגזרה. ותי' מ"א דכמה פעמים גזרו גזרה לגזרה וכולה חדא גזרה. א"כ ה"ה הכא וא"ל דהכא גרע דהוי ג' גזירות חדא שמא יסתפק וגם אי יסתפק לא הוי רק גרם דאין אסור כ"א מדרבנן. וגם אי מכבה ממש ליכא כ"א איסור דרבנן דהוי מלאכה שאצ"ל. ז"א דע"כ לא הקשה הע"ש קושייתו כ"א לדידן דקיי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור וקי"ל כמתני' דשפופרת אבל על המשנה לק"מ די"ל דאתיא כר' יודא דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב. ואע"ג דר"י פליג בסיפא ומתיר דלא גזרינן שמא יסתפק א"כ ע"כ רישא לאו ר"י. גם זה ליתא דע"כ לא פליג ת"ק עם ר"י אלא אם גזרינן שמא יסתפק אבל גם ת"ק מודה דמלאכה שאצ"ל חיב כר"י ואם כן לפ"ז גם אי נאמר דגרם כבוי דשפופרת ליכא כ"א איסור דרבנן מ"מ גזרינן שמא יסתפק דליכא כ"א שני גזירות וכה"ג גזרינן הכא. אבל כשנותן דבר חוצה לה אפילו מדביקו לנר ממש אפילו כשדולק מ"מ מותר כיון שאינו נוטל דבר מנר הדולק. וכ"מ שם מלשונו שכתב והממעט מא' מהן כו' כמ"ש לעיל לשונו. משמע דהאיסור הוא הואיל וממעט דהיינו שנוטל ממנו ובזה תלוי האיסור. ומ"ש תחלת דבריו היינו כשאינו נוגע כו' הוא לאו דוקא דאפילו היה נוגע כיון שאינו נוטל דבר מותר אלא דהאמת נקט דשם בהאי דעושין מחיצה בפני הדליקה אינו נוגע כו':

ומלשון הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי"ט כו' יוכל ליתן סביביו דבר המונע כו' ומדלא כתב קודם שידליקנה משמע דאפילו אחר שהדליקה מותר ליתן סביביו דבר המונע דאין ההיתר והאיסור תליא בזה כ"א במה שאינו נוטל דבר מן דבר הדולק. ומ"ש הטור שרוצה להדליקה דמיניה דייק הרב"י דדוקא קודם הדלקה שרי לא חס מ"א להאי דיוקא די"ל כמ"ש הב"ח דהטור אורחא דמילתא נקט דסתמא עושה כן קודם הדלקה אבל אין ההיתר תליא בזה. דאי ההיתר תליא בזה הו"ל לפרש להדיא ולכתוב קודם שידליקנה. ועיין בב"ח וביש"ש:

שלא היה מוקצה בין השמשות. דהא מיירי השתא שהדליקו בי"ט. וקיי"ל בסי' ש"י אין מוקצה לחצי שבת ע"ש:

ועוד שהיה יכול כו'. ר"ל אפילו הודלק מעי"ט מ"מ אינו מוקצה לשיטת מ"א דחולק על הרב"י וס"ל דאפילו דולק יוכל ליתן סביביו דבר המונע מלדלוק:

שהודלק בי"ט. פי' שהודלק לכבוד יו"ט ועי"ז הוקצה למצותו. אבל עכ"פ מיירי שהודלק מעי"ט דאלת"ה לא היה ב"ה מוקצה. ואם כן אין מוקצה לחצי שבת וכמו שסיים מ"א הטעם לאסור משום דקיי"ל מיגו דאתקצאי לב"ה כו'. אסור ליהנות ממנו ולאכלו. אבל הטלטול ודאי מותר. חדא דאפילו בשעה שדולק לא הוקצה מטלטול דהא בי"ט מותר לטלטל נר הדולק וגם אפילו בשבת מותר לטלטל שמן המטפטף לר"ש דלא שייך בטלטול הוקצה למצותו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו ע"ש:

אחר שכבה כדאמר הש"ס שם אין מוקצ' לר"ש אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק:

בד"ה שבנר כו' אי מהני תנאי וגם מ"ש לחלק בין נר שבת לנר חנוכה מ"ש הע"ש כו' כבר נתבאר לעיל:

כולי חדא גזרה כו' והתוספ' ס"פ כירה כתבו בד"ה מפני כו' ואע"ג דבאות' כיבוי ליכא חיוב חטאת לר"ש דמלאכ' שאצ"ל היא כו' ואע"ג דהוי גזרה לגזיר' כו' עכ"ל:

(ס"ק ח) דהיינו כו'. שלא ידלק צד השני אסור משום מתקן מנא. וכמ"ש סעיף ח' והוא שיהי' צריך לשתיהן:

ובט"ז הקש' דאיך אפשר שיחתוך ע"י האור ולא ידליק חלק השני אם לא יכבנ'. ובס' ח"מ כתב דמשכחת לה שמהבהב מעט מעט עד שינתק חלק א' מחבירו ולא ידלקו ע"ש:

אבל הכא שאינו מכוין אלא לקצר' כו' וכ' ע"ז בס' ח"מ הא מ"מ הוי פסיק רישיה. ולענ"ד לק"מ לפמ"ש מ"א לעיל בסי' ש"ח ס"ק ל"ו בשם המ"מ על עניין עשיית כלי וז"ל ירא' כל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אינו עושה מלאכ' כלל שהרי אינו דוצה לעשות ממנו כלי. דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור. שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור. אפילו לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין עכ"ל ומשמע שם דאפילו איסור דרבנן ליכא וה"ה הכא. והא דאסור ע"י כלי משום תיקון מנא כמ"ש מ"א ס"ק ט' צ"ל כיון דדרכו ע"י כלי החמירו ועיין במ"א ס"ק כ':

ולדעת זה כו'. לא קאי על מ"ש לפני זה שרמ"א חולק על יש"ש אלא ענין בפני עצמו וקאי על דברי ש"ע. ור"ל לדעת זה היינו לדעת היש מתירים שכ' רמ"א שלא תטעה שכוונת רמ"א להוסיף ע"ד המחבר שמתיר ליתן סביביו דבר המונע מלישרוף הוסיף רמ"א דגם מותר לחתכה באור. אבל מודה רמ"א דבעי' ליתן סביביו דוקא קודם הדלק' לזה כ' מ"א דליתא. דדעת הי"מ שכ' דמ"א הוא דעת התוס' דס"ל דאיסור מסתפק הוא משום דמכהה אורה. ולדידהו אפילו כשהוא דולק מותר לחתכ' באור כ"ש ליתן סביביו דבר המונעו לישרוף אכילו כשהוא דולק:

ועמש"ל דאף לסברא קמייתא דהיינו הרא"ש דהמחבר פסק כוותיה. ניהו דלהרא"ש כשהוא דולק אסור לחתוך ממנו ע"י האור מ"מ ליתן סביביו דבר המונעו מלישרף מותר אפילו כשהוא דולק כיון דאינו נוטל מדבר הדולק מותר. דלא כהבנת הרב"י דברי הרא"ש כנ"ל ס"ק ז':

(ס"ק י) ומותר כו'. נ"ל דדייק כו' ר"ל מהרי"ל דהוא מרא דהאי דינא דייק כן:

וצ"ע דהא במדור' כו'. ר"ל אדרבה איפכא מוכח דהכא דמיירי בנר אפילו ליכא רוח אסור. דהא במדיר' מדינא אפילו איכא רוח מצויה שרי. דרוח מצוי' אינו מכבה מדור' ואפ"ה אסור כשיש רוח מצויה דגזרינן אטו אינו מצוי' אף על גב דלא שכיח דהא אינו מצוי' כ"ש בנר דהיכי דאיכא רוח מצוי' דאסור מדינא דגם רוח מצויה מכבה נר. שיש לאסור אפילו עכשיו אין רוח מצויה דמגזר אטו רוח מצוי' דהא שכיח ועיין בשבת ד' ק"כ:

ומ"ש סימן רע"ז סעיף ב' ואפילו אין שם כו' דהיא ראיית מהרי"ל כנ"ל:

ולכן כשאין שם כו' רהוי כעין גזרה לגזר':

והמנהג כו' ונהפוך הוא. דהולכ' לביתו אסור אפילו ליכא רוח מצוי' כנ"ל. ולתוחבו בחול שרי לדעת רמ"א שכתב על ויש מתירים לחתוך כו' וכן נוהגים כו'. והוא דעת התו' ולרירהו גם לתוחבו בחול מותר אפילו כשדולק כמ"ש מ"א. ובאמת לרעת מ"א בס"ק ז' אפילו להרא"ש שרי כיון שאינו לוקח דבר ממה שדולק וכ"ז דוקא ברלא עביד גומא דהיינו שאין החול קשה אלא תיחוח או שכבר נעשה הגומא מעי"ט וכמ"ש מ"א לעיל סי' תצ"ח ס"ק ל"ב.

(ס"ק יא) מותר כו'. אפשר דבכלי אסור כמ"ש ס"י. ר"ל אפילו כאן דהוא קודם הדלק' יש להקל יותר מבסעי' י' דמיירי אחר הדלק' מ"מ י"ל דבכלי אסור גם כאן אף על גב דלדעת המחבר כמ"ש מ"א בס"ק כ' אין חילוק בסעיף י' בין ביד ובין בכלי ולהסיר הפחם אפילו בכלי שרי אלא להסיר מן הפתילה גופה אסור בסע"י אפילו ביד. אלא דכאן הוא קודם להדלק' מותר אפילו לחתוך מן הפתיל'. מ"מ אפשר דבכלי גם קודם הרלק' אסור לחתוך מגוף הפתיל':

(ס"ק יב) של בטלה כו' אלא כשמדליק להראות עושרו כו' והט"ז כתב דכה"ג לא מיקרי נר בטלה:

דהרמב"ם מתיר כו' דשורש דין נר בטל' הוא מירושלמי דשאלו לר' יוחנן על דין נר בטל' והשיב לא תאסר ולא תשרי. וכתב המ"מ דחזינן בירושלמי דרפוי רפיא ביד ר"י. אע"ג כשמדליק נר בטל' מ"מ יש לו בו צורך קצת דהיינו לדעת מ"א להראות עושרו. וכן לשיטת ט"ז. וא"כ יהי' מותר משום מתוך שהותר' הבער' לצורך כו' ע"כ נסתפק ר"י אי אמרינן מתוך כו'. וכיון דבש"ס דילן בביצ' דף י"ב פשיטא ליה לר"י דאמרינן בהבער' מתוך. א"כ לש"ס דילן נר של בטל' מותר ופסק הרמב"ם כש"ס דילן ואע"ג דפסק בש"ע דלא כהרמב"ם מ"מ אין למחות ביד הנוהגים כהרמב"ם:

(ס"ק יג) של בה"כ כו'. אבל זה שאינו אלא לכבוד אסור וסיים שם ואע"ג דאיכא מצוה. מ"מ לא מיקרי צורך היום. דומיא דנדרים ונדבות דאית בהו מצוה ואפ"ה קיי"ל דאין קריבי' בי"ט ועיין במ"א לעיל ס"ס תמ"ו:

ומ"מ מותר לקבוע פולווי"ר כו'. וה"ה לענ"ד ליתן הנר תוך כלי הנקרא צווענג"ל כשמגיע שם יכבה שרי דלא כס' א"ר וליתנו לתוך המים ע' בט"ז ועיין ס"ס רס"ה:

(ס"ק יד) יש מצו' משמע אפילו אין שם אדם אפ"ה איכא כבוד השם בהדלק' נר. וכמ"ש באורים כבדו את ה':

(ס"ק טו) ולתקן כו' עסי' תק"ג. ר"ל הן מ"ש בש"ע לתקן הפתילות כו' או מ"ש מ"א להעמיד נרות. אפילו מי"ט ראשון לשני אסור:

(ס"ק טז) שמא כו' כיון למ"ש הרא"ש. ר"ל מדלא אמר שמא יטלנו. אלא שמא יבא להשתמש משמע דבנטיל' ס"ל דאין איסור כמ"ש הרא"ש:

בערובין דף ל"ב. תנן התם נתן ערובו באילן למעלה מי' טפחים אינו עירוב. משום דבעי' שבשעת קניית העירוב דהיינו בין השמשות יוכל להביא עירובו למקום שביתתו. ולמעל' מיו"ד אסור להביאו למקום שביתתו וכמו שיתבאר אבל למטה מיו"ד טפחים הוי עירוב והוינן שם האי אילן היכי קאי. ומסקי' דהאילן עומד בר"ה והאילן רחב ארבע טפחים והוא נתכוין לקנות שבית' למטה בר"ה. ולכן כשנתנו למעל' מיו"ד טפחים הרי העירוב ברה"י וכיון שנתכוין לשבות בר"ה א"א להביא העירוב מרה"י לר"ה. ולכן אינו עירוב. אבל למטה מי' טפחים אפילו רחב ארבע מ"מ לא הוי רק כרמלית ויוכל להביאו למקום שביתתו דהיינו ר"ה (וכ' רש"י ותו' דה"מ להקשות מ"מ מדרבנן אסור להוציא מכרמלית לר"ה ולתי' הש"ס גם זה מיושב) ופריך אם כן אפילו נתנו באילן למטה מיו"ד לא יהיה ערובו עירוב. דהא אם מביאו מן האילן הא משמש באילן. ומשני הא מני רבי דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות. וזמן קניית העירוב היא ב"ה עכת"ד הגמרא משמע דאם נוטל מן האילן הוי משמש באילן ולכן לרבנן דרבי אפילו למטה מיו"ד אינו עירוב. משום דאסור לטלו מן האילן להביאו למטה למקום שביתתו:

וא"ל דפריך דנגזר כו' ור"ל אפילו הנטילה יש לאסור אף על גב דבנטיל' ליכא משום משמש באילן מ"מ גזרי' שמא יעלה. וא"כ צריך לומר מ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו לא נקרא משתמש באילן. אין הכונה שאין איסור בנטיל'. דהא מ"מ אסור שמא יעלה. אע"כ כוונת הרא"ש דאין בנטיל' איסור מצד עצמה משום שימוש. אלא דלפ"ז הקשה מ"א בסי' של"ו דא"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש דאם יטלנו לא נקרא משתמש באילן. מאי נ"מ לדינא הא בין כך ובין כך הנטילה אסור. מה לי אם הטעם משום שימוש. או משום גזרה שמא יעלה:

דהא ע"כ מיירי שמונח כו' ר"ל דהא קושית הש"ס קאי אסיפא בהניח העירוב למטה מיו"ד:

ועוד דה"ל לשנויי דגזרה לגזרה הוא כו' ואע"ג דאסרי' להניח נר ע"ג דקל משום שמא יעלה ויתלוש דהוי גזרה לגזרה וכן אפילו א"א דלא כהרא"ש דאפילו בנטילה הוי משמש באילן ג"כ הוי גזרה לגזרה שמא יטלנו והוי משמש באילן והשימוש אסור משום שמא יתלוש אע"כ דקים להו לרבנן דבנדון זה גזרי' גזרה לגזרה. וכמ"ש מ"א גופי' סס"ק זיי"ן. מ"מ י"ל דהמ"ל דגזרה לגזרה כה"ג דהוי גזרה רחוקה שמונח למטה מיו"ד ולגזור שמא יעלה כה"ג הוי גזרה רחוקה לכן כה"ג ל"ג גזרה לגזרה. או אם נדייק לש ן מ"א שכ' דה"ל לשנויי כו' וקושיות מ"א על התרצן למה הוצרך לאוקמי כרבי. אפילו כרבנן מצי אתי' ומודו רבנן דשבות כה"ג הגרוע מודים דלא גזרו ב"ה:

ועמ"ש סי' תרכ"ח דשם הקשה דהרא"ש גופיה סותר את דבריו דבמס' סוכה מוכח מדברי הרא"ש דגם בנטילה מן האילן יש איסור משום דמשמש באילן. דאהא דתנן התם עשה סוכה בדאש האינן דהיינו סיכך ע"ג אילנות והאילנות דפנות לה כשרה בחה"מ אבל אינו עולין לה בי"ט משום דקמשתמש באילן:

וכ' הרא"ש מאי שימוש באילן איכא כה"ג. ותי' דחיישי' שמא יניח חפציו על הסכך ע"כ. הרי דבמניח חפציו על הסכך והסכך מונח על האילן היה משמש באילן. כל שכן כשנוטל מן האילן דהוי משמש באילן.

(ס"ק י"ז) אין כו' משמע דאם לא כו' והיינו מדדייק הרמב"ם וכ' שמחוברים יחד בתחלת עשייתן. משמע שבמתכוין דבקם היוצר דוקא כה"ג אסור:

(ס"ק יח) אין גודלים כו' עסי' ש"ג דאסור לגדלן משום דהוי אריגה או טוי' א"כ ה"ה הסתיר' אסור מה"ט

(ס"ק יט) שאין בו כו' כמ"ש רס"ה והיינו הראי' שהבאתי בשם הרא"ש מדתנן לא יקוב שפופרת כו' דשם ליכא משום מכהה אורה:

וא"כ קשה לדעת המתירים כו' וכ' ע"ז בס' חמד משה וז"ל לא ידעתי על מי הקשה כן דרמ"א שכ' בסעיף ג' הביא רק דברי התוס' וזה דעתם באמת ומ"א עצמו הוסיף דזה מותר אף לדעת הרא"ש ע"ש ס"ק ח' (אגב שטפה כ' כן דמ"א לא כ' שם כ"א ליתן סביביו דבר המונע לשרוף אפילו בשעה שהוא דולק מותר אפילו להרא"ש דלא כהרב"י שם. אבל לחתוך מן הנר בשעה שדולק וודאי מודה מ"א דלהרא"ש אסור וע"כ צ"ל כן ע"ש). ולפענ"ד כוונת מ"א להקשות על רמ"א שהתיר בסעיף ג' לחתוך כו' משום דאינו מכהה אורה. תיקשי ליה האי דשפופרת דאסור בסי' רס"ה אע"ג דאינו מכהה אורה כמו שהקשה הרא"ש בשלמא על התוספות לק"מ די"ל כמ"ש דבשפופרת הטעם משום גרם כיבוי דניהו דגרם כיבוי מותר מ"מ לא הותר כ"א במקום פסידא משא"כ ברייתא דקתני המסתפק ממנו חייב. ע"כ אין הטעם משום גרם כיבוי דניהו דליכא פסיד' מ"מ אין בו רק איסור דרבנן ולמה קתני חייב כנ"ל. אבל בשפופרת שפיר יש לומר דאסור מדרבנן:

וא"ל א"כ איך אסרו משום שמא יסתפק הא הוי גזרה לגזרה. ז"א דבלא"ה צריך לו' דגזרינן גזרה לגזרה כה"ג כמ"ש מ"א סס"ק ח' דהא קי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ואפי' מכבה ממש ליכא רק איסור דרבנן וגזרי' שמא יסתפק והוי מכבה והוי גזרה לגזרה ואפ"ה גזרי'. וא"ל אי גרם כיבוי אין אסורו רק מדרבנן הוי האי דשפופרת ג' גזרות וכה"ג וודאי ל"ג. ז"א כמ"ש שם. די"ל דמתני' אתי' כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וא"כ ליכא רק שני גזירות שמא יסתפק ואם יסתפק הוי חד איסור דרבנן דהיינו גרם כיבוי ומה שסיימו התו' שמותר לחתוך מנר של שעוה. י"ל דהתוספות דפסקו כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור וס"ל הא דאסור גרם כיבוי שלא במקום פסידא היינו דוקא לר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב א"כ במכבה ממש חייב לכן החמירו גם בגרם כיבוי שלא במקום פסידא משא"כ לד"ש דס"ל מלאכ' שאצ"ל פטור וא"כ מכבה ממש ליכא כ"א איסור דרבנן יש להקל בגרם כיבוי אפי' במקום דליכא פסידא. ולפ"ז כ"ש שמותר לדעת התוספות האי דשופפרת כיון שאינו מכהה אורו. ולדעת התוספות דפסקו כר"ש גרם כיבוי מותר אפי' שלא במקום פסידא כ"ש שאין לגזור בשפופרת שמא יסתפ' והוי גרם כיבוי אבל רמ"א דפוסק ר"ס דס"ה האי דשפופרת לאסור וגזרינן שמא יסתפק והוי גרם כיבוי כ"ש שיש לאסור לחתוך מנר של שעוה כשהוא דולק דהוי ודאי גרם כיבוי אח"ז עיינתי במרדכי פ' כל כתבי שמשם נובע הא דכ' מ"א סי' של"ד דגרם כיבוי לא הותר אלא במקום פסידא. וז"ל המרדכי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום פסידא דוקא. וה"ק בביצה אין מבקעי' (ט"ס הוא וצ"ל אין מכבי') הבקעת כדי לחוס עליה כו' עכ"ל והא דאין מכבין הוא בביצה דף כ"ב ע"א. ולכאורה דבריו תמוהים הא התם הוי כיבוי ממש ומה ענין זה לגרם כיבוי (ועיינתי שם במקומו וכ' רש"י וז"ל כדי לחוס עליה שאין כיבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי כסות' ע"מ לבנות במקומו עכ"ל וגם דברים אלו צ"ב וראיתי בש"מ על ביצה שכ' וז"ל אין מכבים כו' פי' דעתו להצניע לצורך סעודה אחרת של י"ט אסור. כיון דהשתא א"צ לכיבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה עכ"ל. וע"כ דצ"ל דפי' דמיירי כה"ג דאל"כ מאי קא משמע לן ברייתא פשיטא דכיבוי שלא לצורך י"ט אסור (וכן דש"י מה"ט דהוי מלתא דפשיטא ג"כ ס"ל דקמ"ל אפי' יש לו צורך לסעודה אחרת מ"מ אסור משום גזרה שמא לא יהנה כנ"ל והוי קשה ליה דהא אפי' לא יהנה אפי' לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל אלא במכבה ע"מ להבעיר ולר' יוסי אליבי' דר"י אפי' ע"מ להבעיר אינו חייב כ"א להבעיר במקומו וזה קרי הש"ס במס' שבת דף ל"א ע"ב סותר ע"מ לבנות במקומו ע"ש ונקט רש"י לאוקמי ברייתא אפי' כר' יוסי אליבא דרבי יודא) עכ"פ י"ל דגם לרבינו יואל הוי קשה על בריית' דאין מכבי' כו' פשיטא. ולכן היה מפרש דמיירי בגרם כיבוי דהיינו שנוטל הבקעת מן המדורה שדולקת ואפ"ה אסור אם כונתו לחוס עליה וא"כ אפי' נאמר דראיית רבינו יואל היא כמ"ש או באופן אחר. מ"מ מבואר שם בביצה דסיפא דהאי ברייתא ע"כ כר"י אתי' דמתיר מכשירים וא"כ ס"ל להתוספות דגם ריש' דברייתא דאוסר גרם כיבוי שלא במקום פסידא אתי' כר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב אבל לר"ש י"ל דאפי' שלא במקום פסידא שרי כנ"ל. אח"ז עיינתי ברמב"ם פ"ה מהל' שבת דין י"ב ולפי דבריו בלא"ה לק"מ להתו' מהאי דשפופרת שכתב וז"ל לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן עפ"י הנר בשביל שיהיה מנטף כו' גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי כו' ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו כו' מפני שהוא מוקצה מ' איסור עכ"ל הרי דלא אסור להסתפק משום מכבה אלא משום מוקצה (ועיין בלח"מ שכ' הטעם למה לא נתן טעם מפני שמכבה) וא"כ לק"מ משפופרת:

אבל על רמ"א שפיר מקשה מ"א דהא בר"ס רס"ה כ' הרב"י אין נותנין כלי מנוקב כו' גזרה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ"ל לדידיה קשיא קושית הרא"ש וע' ביש"ש מ"ש על קושית הרא"ש:

ובתוספות משמע דיש לחלק בין שבת לי"ט. ז"ל התוספות בביצה והמסתפק ממנו חייב משום מכב' אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי בי"ט שרי כו' ובשבת נמי אינו חייב אלא ה"ט דבאותה שעה שמסתפק כו' ומכהה אורה עכ"ל משמע דגרם כיבוי בי"ט שרי לכתחל' ובשבח ניהו דלכתחלה אסור מ"מ אין בו חיוב ובזה ס"ל למ"א לישב דברי רמ"א ניהו דבסי' רס"ה החמיר לענין גרם כיבוי בשפופרת משום דשם מיירי בשבת והחמיר כדע' הרא"ש. וכאן בסעיף ג' דמיירי בי"ט הקיל כדעת התוס':

(ס"ק כ') מותר כו' מדשינה כו' ז"ל הרמב"ם ואינו חותך ראש] הפתילה בכלי אבל נופץ ראשו בידו עכ"ל והבין הרא"ש והטור בכוונת הרמב"ם דאוסר לנפץ בכלי. דלא אסקו אדעתייהו לחלק בין רישא לסיפא. אלא דבריש' דמיירי בכלי לכן אסור. אבל סיפא דמיירי ביד לכן מותר. ולכן חלקו על הרמב"ם וכתבו דניפוץ מותר אפי' בכלי והב"י כ' בחבורו דגם דעת הרמב"ם ע"כ דניפוץ מותר אפי' בכלי מדלא כתב הרמב"ם בסיפ' אבל חותך ראשו בידו כמ"ש בריש' ואינו חותך כו' (כיון דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דריש' הוא בכלי וסיפא בידו אבל המעשה שוה בסיפא כמו ברישא) א"ו דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו. מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוי כמתקן מנא. אבל נפוץ. ראשו בידו כלו' מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו והלכך לית ביה משום תיקון מנא עכ"ל הרב"י וכן דעתו פה בש"ע לכן אע"ג שהעתיק בש"ע לשון הרמב"ם כדרכו. שינה בזה והעתיק ברישא סתם מותר להסיר הפחם בראש הנר ולא כ' תיבת בידו כדי שלא נטעה כהבנת הרא"ש והטור דבכלי אסור. ומ"ש בסיפא אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי. אע"ג דלפי מ"ש בב"י מן הפתילה אפי' ביד אסור מפני שדרכו לעשות בכלי אפשר דזה לא ברירה ליה להרב ב"י דאפשר דמגוף הפתילה אינו אסור אלא בכלי ולא ביד דלא כמ"ש בחבורו ב"י ולכן העתי' לשון הרמב"ם. או משום דדוקא ברישא שרצה להוציא מדעת הרא"ש והטור שהבינו לדעת הרמב"ם דהסרת פחם אסור בכלי לכן הוצרך לשנות לשון הרמב"ם ולא העתיק תיבת בידו. אבל מן הפתילה לא מצינו שהבינו הרא"ש וטור ברעת הרמב"ם דמתיר ביד. לכן לא שינה לשון הרמב"ם גם י"ל בשלמ' להרא"ש וטור דלא עלה על דעתם לחלק בין רישא לסיפא בין פחם לפתילה. דלא הוזכר ברמב"ם פחם ע"כ ברישא תיבת בידו דוקא ובסיפא בכלי דוק'. דאל"כ אין חילוק בין רישא לסיפ'. אבל בש"ע שלא העתיק ברישא תיבת בידו וגם כ' ברישא פחם ובסיפ' פתילה. מסבר' נדע דבפתילה אין חילוק בין בכלי או בידו:

אבל היש"ש פ' המביא סי' י"ט:

שלא למחוט כל עיקר אפי' בידו בין שתי אצבעותיו:

למחוט בכלי וסיים שהוא ספק אב מלאכה והיינו שכ' שם דאפשר דכוונת הרמב"ם כמו שהבינו הרא"ש וטור דבכלי אסור מדאורי' דהוי מתקן מנא ואפשר דהדין עם הרמב"ם בזה כי אין הכרע מהש"ס להרא"ש להתיר בכלי ע"ש וט"ז כ' דלמחוט בשני אצבעות מדינא אסור כיון דא"א שלא יקח גם מגוף הפתילה עמה וזה אסור. ואין היתר כ"א שמניח אצבעו על הפחם והוא נופל ממילא. וא"כ בנר של שעוה ושל חלב דלא שייך כה"ג ליכא התירא כ"א להטות ראש הפתילה למטה כדי שיבער היטב וכה"ג ליכא למגזר ולהחמיר כמ"ש יש"ש ע"ש:

ואף שהרא"ש כ' שמותר כו' אהא דמותר להסיר הפחם וז"ל ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר. כמו שמותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר עכ"ל הרא"ש:

אפשר דבידים אסור. וא"כ מה שקיים יש"ש מנהג העולם משום חומרא שמא ימחוט בכלי היינו לפי מ"ש יש"ש דהאיסור משום תיקון מנא. וביד ליכא מתקן מנא. אבל מ"א כ' דאפשר אסור למחוט בשני אצבעות משום מכבה בידים:

לא אמרינן בי' מתוך וכמ"ש סי' תק"ז ס"ק ח':