(ס"ק א) ממעטים כו' כמ"ש התוס' פ"ק דמגלה דף ה' ע"ב. שכתב דע"כ ממעטים ר"ל שאין ששין כלל אבל א"ל ממעטים אבל ששים קצת דאם כן ה"ל לפרש השיעור מה קורא מעט עכ"ל אע"ג דהתו' כתבו כן אתענית גשמים והתוס' שם סוברים דאותן התעניות חמירי מט"ב אפ"ה יליף מיניה מ"א דגם משנכנס אב הדין כן. דהא גם משנכנס אב קתני ממעטים ואיכא ג"כ ראית התו' דא"א דמעט מותר ה"ל לפרש השיעור וכ"כ הרב"י ואע"ג דלפ"ז במו"מ דקתני ג"כ ממעטים במו"מ ה"ל לאסור כל משא ומתן וכדהוי ס"ל לאנשי בו"דן באמת כמ"ש הרב"י יעי"ש. ז"א דוקא לענין שמחה ע"כ צ"ל דאין שמחים כלל דאל"כ לא נדע שעורו. וה"ל לברייתא לפרש. משא"כ במו"מ הן לדעת האומריה דאין איסור כ"א מו"מ של שמחה הרי נתנה ברייתא שיעור דתיבת שמחה דקתני בש"ע קאי גם על מו"מ ובברייתא דלא הוזכר של שמחה מ"מ הרי גם בבנין לא הוזכר דדוקא של שמחה וצ"ל דהברייתא סמכה את עצמה דמעצמנו נבין ונדע דלא אסור כי אם של שמחה. וה"ה דמהאי טעמא לא הוזכיר במו"מ של שמחה דגם כן נדע מעצמנו של שמחה וכן לאידך פוסקים דס"ל דכל מו"מ אפי' אינו של שמחה צריך למעט ולא הותר כי אם כדי פרנסתינו ג"כ לא הוצרך ברייתא ליתן שיעור דממילא נדע גבול להאי מיעוט. והיינו יותר מצורך פרנסתו. מה שא"כ בשמחה ליכא גבול מצד הסברא לחלק עד כמה מותר. ואי איכא שיעור ה"ל לברייתא לפרש אע"כ דאין שמחים כלל ועיין סעיף ב':

(ס"ק ב) לשתמיט כו' וכ"מ בגמ'. תענית דף כ"ט ע"ב אר"פ הלכך בר ישראל דאית לי' דינ' בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ומדנקט באב סתם משמע כל החדש אפי' אחר התענית:

(ס"ק ג) וב"ב כו' ואף שהנשים כו' ובס' א"ר לא מסתבר ליה לחלק בין איש לאשה בזה. וכ' דלשון הרב"י משמע ג"כ להיתר שכ' מוהל (לשון יחיד) והסנדקים (בלשון רבים) משמע דכולל גם המוציא ומכניס בכלל ההיתר. וסיים כמדומה שכן עמא דבר:

(ס"ק ד) הכתונת כו' מותר כו' וכ' ט"ז ס"ק ד' בשם רש"ל דבשבת מותר גם מטפחת הידים והשלחן אבל אסור להציע סדינים ע"ש:

(ס"ק ו) בגדי כו' שפינהאל"ץ. הוא מה שאנו קורין פא"ר שפי"ל:

קט"א. הוא לבוש עליון. אבל שאר בגדים לבש של חול:

(ס"ק ז) של שמחה. קאי גם אמו"מ כו' הרב"י כ"כ מדחזינן דאין העולם נזהרים למעט במו"מ ע"כ ס"ל כי"מ שהביאו התו' דמפרשים דגם מו"מ אינו אסור אלא של שמחה אבל ט"ז ס"ק א' דחה זה. דהא חזי' דגם במו"מ של שמחה דהיינו צורכי חופה אין נמנעים ועוד דהא התו' כתבו אהאי פי' דלא נהירא ליה וז"ל דלא אסור אלא סעודה עצמה עכ"ל ור"ל א"א דאין מו"מ אסור כ"א של שמחה. אם כן למה אסרי' צורכי חופה דגם זה ל"מ שמחה כ"א סעודת נשואין לכן כ' ט"ז דמן הדין באמת כל ריבוי מו"מ אסור כ"א כדי פרנסתו. אבל לדידן שיש עלינו מס המלך והשרים נכנס הכל בכלל כדי פרנסתו ומה"ט אף דמדינ' דגמ' אסור להלות לגוי ברבית כ"א כדי חייו דחיישינן שמא ילמד ממעשיו ואפ"ה כתבו התוס' בזמן הזה הכל מותר מטעם הנ"ל:

צריך התרה. כ"כ הרב"י ע"ש:

עבי"ד סי' רי"ד:

ר"ל דמבואר דחומר' שנהגו מצד טעות א"צ התרה. אבל דבר שיודעים שמותר והחמירו מצד סייג צריך התרה. ובב"י משמע דהם נוהגין כן מצד טעות דמפרשים דכמו שכתבו התוספות דממעטים בשמחה דר"ל שאין שמחים כלל ה"ה דממעטינן במו"מ ר"ל דאין נושאים ונותנים כלל וכתב שאין פירוש זה אמת א"כ מנהגם בטעות ולא הוי צריך התרה ואעפ"כ כתב הרב"י דצריכים התרה. צ"ל אף שכתב הרב"י ללמד עליהן זכות דמפרשים דמדינא כל מו"מ אסור דומי' דשמחה מ"מ אפשר לומר דגם הם ידעו האמת שאין הפי' כן אלא שהחמירו על עצמם לאסור על עצמם כל מו"מ לכך מספק צריך התרה אם לא שנאמר דהרב"י ס"ל כי"א שהביא שם בי"ד דמנהג טעות צריך התרה. וא"כ לפי' מה דהביא שם ביו"ד דעה ראשונה שהיה כל פעם עיקר להרב"י כידוע דרכו. שמנהג טעות א"צ התרה. ורמ"א כ' שם שכן המנהג לא הי' צריך כאן התרה והוא דוחק:

בכל מו"מ. כ"א כדי פרנסתו כנ"ל:

ובסי' תקנ"ד ס"ס כ"ב כצ"ל שכתב הרב"י במקום שנהגו שלא לעשות כו' שאפי' משנכנס אב ממעטים מלישא וליתן עכ"ל ע"כ צ"ל כל מו"מ דהא התם לאו במידי דשמחה מיירי:

כתב הב"י בשם הר"ן והוא חולק על ש"ע שהוא דעת הרמב"ם ועיין בב"י:

(ס"ק ח) ולצורך כו' שאין לו אשה ובנים. וא"כ לא קיים עדיין פו"ר:

ומה שאין נוהגין כו' ר"ל איך נתיר לצורך נשואין דהוי מצוה דהא נשואין גופיה אסורה. ואיך נקל יותר בצורכי נשואין מנשואין עצמה לזה כ' דודאי נשואין כה"ג בא"ל אשה ובנים ג"כ מותר. ומה שלא נהגו לישא אפילו כה"ג אין הטעם משום איסור אלא דלא מסמני מלתא:

וא"כ כמו דנשואין כה"ג מותר ה"ה דצורכי נשואין כה"ג מותר אם נושא מיד אחר התענית:

(ס"ק יא) לספר כו' שמעתי שי"א ליטול צפורנים כו' עיין בט"ז ס"ק י"ג:

(ס"ק יג) בט"ב כו' אבל במ"ב סי' ה' משמע כו' המ"ב מתיר גם רחיצה לצורך ליבון ע"י שינוי קצת. דהרב"י כתב דבא"ז התיר לטבול בליל ט"ב וכן בז' ימי אבלות. ואפילו לרחוץ כדי ללבן כ' בא"ז דשרי רק דמשנה הרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלבוש. וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק עכ"ל. ורמ"א בי"ד סי' שפ"א לדידן דקי"ל דטבילה אסורה כ"ש רחיצה לצורך ליבון. וע"ז חלק מ"ב. כיון דהרחיצה אינה לתענוג אלא לצורך מצוה למה תאסר ניהו דאסרינן הטבילה דלא כא"ז היינו דהא"ז לטעמיה דס"ל טבילה בזמנה מצוה. אבל אנן דקי"ל דלאו מצוה לאיזה צורך תטבול. דהא לבעלה אסור' דהא ט"ב וכן אבל אסור בתשמיש המטה וכן ביה"כ. אבל רחיצה לליבון כיון שאינו לתענוג מה"ת תכנס לספק ולכן מותר עכת"ד. והט' ז בי"ד סי' שפ"א הביא דבריו וסיים וז"ל ומ"מ למעשה נ"ל דאין לה לרחוץ ללבישת הליבון אלא תרחץ פניה של מטה ותלבש חלוק נקי לא לבן ממש כו' כן נ"ל ברור ונכון:

והמחמיר בזה לדחות לבישת הליבון לגמרי הוא מן המתמיהים עכ"ל לענין אבלות וה"ה כאן לענין ט"ב:

(ס"ק יד) וכן לכבוד כו' מותר לכבס. דהא כ' אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש כו' וע"ז כ' וכן לכבוד שבת משמע דחד דינא א"ל עם אשה הלובשת לבנים:

משמע דבכיבוס נמי נהגו כו' מדכ' ד"מ נהגו איסור אפי' ברחיצה. ומלשון אפי' משמע דכ"ש כיבוס:

(ס"ק טו) מר"ח ואינך אפי' א"ל כו' אפשר משום דס"ל דע"כ עיקר האיסור משום הנתינה לגוי. דהא קודם ר"ח מותר ליתן אפי' כובסת אחר ר"ח:

(ס"ק טז) לאחר כו' וא"צ התרה רש"ל בתשובה סי' נ"ד:

דדוקא גבי כו' דזה ראיית מהרש"ל דב"ש ס"ל בבקר יעמוד בשעת ק"ש ובערב יטה דכתיב בשכבך ובקומך בעי' דרך שכיבה ודרך קימה. וב"ה ס"ל דקורא כ"א כדרכו דכתיב בלכתך בדרך שאינו לא דרך קימה ולא דרך שכיבה. ובשכבך ובקומך ר"ל בזמן שכיבה ובזמן קימה ואר"ט פ"א אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים וא"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. הרי כיון דאפסק' הילכת' בש"ס כב"ה נגד ב"ש העושה כדברי ב"ש עושה שלא כדין. וכאן פליגי ר"מ ורשב"ג דר"מ דס"ל דאחר התענית מותר מיד ורשב"ג סבירא ליה דאסור לאחר התענית כל השבת ופסק רבא לקולא כר"מ א"כ העושה כרשב"ג עושה שלא כדין ולכן א"צ התר'. אבל הב"ח כתב דאין הנדון דהכא דומה להתם. דבשלמא בק"ש לב"ה ליכא שום סרך מצוה בהטי' כיון דלא דרש בשכבך ובקומך כדדרש ב"ש א"כ כשמטה א"ע בשעת ק"ש ע"כ נראה משום דס"ל כב"ש. וזה שלא כדין נגד הש"ס דפסק כב"ה. משא"כ הכא לענין ט"ב. דגם לר"מ אי מחמיר ואוסר ע"ע גם אחר התענית עביד שפיר דכדאי הוא בית אלהינו:

דהא מחמירים יותר חומרות ויש מתענים בעשירי. א"כ המחמירים אחר התענית אינו נראה דס"ל דהלכתא כרשב"ג נגד פסק רבא. אלא אע"ג דגם הוא ס"ל כרב' דקי"ל כר"מ מדינא מ"מ הוא רוצה להוסיף חומרא על עצמו. ובזה לא עביד שלא כדין:

ועוד נ"ל כיון דרשב"ג ס"ל כו' נהגו כרשב"ג כצ"ל. ואין כוונות מ"א בזה לישב קושית מהרש"ל אדרבא זו היא קושית מהרש"ל איך רשאי לפסוק כרשב"ג נגד פסק רבא. אלא גם מ"א מחזיק בתירוץ הב"ח. אלא שנראה מדברי הב"ח שאינו אלא חומרא בעלמא וא"כ אי ט"ו באב הוא קודם השבת רשאים לאכול בשר ביום ט"ו. כיון שהוא מימים שאין אומרים בו תחנון כדלעיל סי' קל"א. לזה כ' מ"א דמסתמא טעם המחמירים אף דמודים דמצד הדין שרי אחר התענית כדפסק רבא כר"מ. מ"מ מוסיפים חומרא כרבן שב"ג וכמ"ש הב"ח. וכיון דמחמירים כרשב"ג. ולרשב"ג דאסור מדינא ודאי דאפי' בט"ו באב אסור א"כ הם שמחמירים כרשב"ג גם להם אסור בט"ו. והיינו מן הסתם:

אבל אם נהגו לספר כו' ואין מחמירים רק לענין בשר ויין והיינו דלא כרשב"ג אין בכך כלום ואין לנו לחייבם כו':

(ס"ק יח) מיום ה' כו' דלא כהתוס'. והביא הרב"י ראיה חדא מדתניא חל בה' לפניו אסור לאחריו מותר (כמ"ש מ"א אח"ז) ולהתוס' לאשמעינן רבות' דאפי' בו ביום מותר מן המנחה ולמעלה. ועוד אהא דתניא אם חל בע"ש אם לא כיבס בה' מותר לכבס בו' מן המנחה ולמעלה. ולייט עליה אביי מאן דעביד הכי. כ"ש כשחל ביום ה' דאסור בה' מן המנחה ולמעלה:

דכוונתם. ר"ל של התוספות דגם התוס' מודים דבה' אסור אפי' מן המנחה ולמעלה:

אע"כ כשחל בה' אסור. לכבס בד' כצ"ל:

וכ"מ במשנה פ"ב דתענית. דתנן אנשי משמר ואנשי מעמד היו אסורים לספר ולכבס כל ימי השבת. וביום ה' מותרים לכבוד שבת. ואין כוונת המ"א לדחות בזה דברי הב"ח דאם חל בט"ב בה' לאסור בד'. דשאני התם דאפשר לכבס ביום ה'. אלא בא להביא ראיה לסברתו דדוקא ביום ה' ניכר שעושה לצורך שבת. והיינו מדלא התירו לאנשי משמר ומעמד לכבוד שבת כ"א ביום ה' ע"כ ביום ה' יותר ניכר שעושה לכבוד שבת מביום ד' א"כ מסברא י"ל דביום ד' אין מתירים לכבוד שבת:

דהא בטלי קצרי (היינו כובסים ) דבי רב. דבתענית דף כ"ט הוכיח ר"ש דע"כ אפי' לכבס ולהניח אסור בשבת שחל בו ט"ב מדבטלי באותו שבת קצרי דבי רב וה"ל לכבס עכ"פ להניח אלא ע"כ דגם להניח אסור. וא"כ אכתי תיקשי דהא ודאי נזדמן בישיבתו הגדולה של רב שהיו אנשים שיצאו למרחקים וה"ל לכבס לדידהו אע"כ דגם זה אסור. ועט"ז סס"ק י"ד. ועיין בס' א"ר:

(ס"ק יט) אסור כו' דליכא שמחה כו' וצ"ל דגם היסח דעת מאבילות לא שייך בזה וכמ"ש מ"א ס"ק י"ב דבמלאכתו עוסק. אלא דלפ"ז לא ידעתי גם בשל ישראל אם אין הכתונת של המכבס אלא מכבס לאחרים בשכר מאי היסח הדעת שייך בזה. ודוחק לומר משום מראית עין שיסברו שהוא שלו. ואולי אפשר האיסור משום בעל הכתונת שנתנו לכבס נראה כמסיח דעת:

עמ"ש סי' ש"ה כו' ר"ל אע"ג דקי"ל כ"מ שאסרו חז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור. מ"מ היינו דוקא היכי דא"ל שיאמרו שעבר על איסור תורה. מה ש"כ כאן דל"ל כ"א שעשה איסור דרבנן מותר בצנע' כ"מ שם אלא דמ"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו הקשה על כלל זה ע"ש מ"ש:

(ס"ק כ) כלים כו' נ"ל שדרך לכבוש כו' לפי שלא מצינו בגמ' איסור לבישת בגדים חדשים הוצרך מ"א ליתן טעם שהן בכלל איסור מגוהצים שאוסר הש"ס וכמ"ש סעיף ג':

(ס"ק כא) מר"ח כו' דהא אין מברכים כו' ועל בגדים חדשים צ"ל שהחיינו כמ"ש סי' רכ"ג:

ולפי מ"ש כו' בא ליישב דעת הש"ע שלא החמיר אלא מר"ח ואילך. (ועל המחבר דאינו אוסר רק באותו שבת ל"ק דהא המחבר כ' לשון איסור) ולענין שלא לברך שהחיינו כ' בסעיף י"ז רק טוב ליזהר כו' וא"כ י"ל דבאמת טוב ליזהר מללבוש בגד חדש מי"ז בתמוז. אבל על רמ"א קשה יותר שגם מר"ח ואילך לא כתב ל' אסור להדיא אלא ואנו מחמירים. וכן בסעיף י"ז משמע מל' רמ"א דס"ל דיש איסור לברך שהחיינו בין המצרים שכ' וכן בפרי כו' מותר לברך כו' משמע דזולת זה יש איסור:

עמ"ש סי' רכ"ג וע"ש הטעם אבל ט"ז חולק שם וס"ל דגם כה"ג מברך בשעת קנין:

(ס"ק כג) ויש כו' דעת הרב"י כו' ניהו דאנו מחמירים גם בלבישה מר"ח ואילך. אבל הרב"י כ' בסעיף זה לענין תיקון ויש להחמיר בזה מר"ח. אבל בסעיף שלפני זה דמיירי בלבישה אוסר דוקא בשבת שחל בו ט"ב ולא כ' שיש להחמיר מר"ח:

אפי' עושה לאחרים כו' דהא אין הטעם משום שמחה:

אפי' עושה למכור כו' כדמוכח מדין טווית חוטין שכתב אח"ז:

אבל לטוות חוטין מותר כו' ז"ל ת"ה הנשי' הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים ומחייתם ממלאכה זו (הרי דעושים למכור ואפ"ה הוצרך לבקש טעם להתיר) נראה דשרי לטוות בשבת זו. דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחיל' אריג' הבגדי' ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה עכ"ל ומלשון זה משמע דלא התיר כ"א טווית חוטי' לתפיר' אבל חוטין הנצרכים לשתי גם הטויה אסורה. וכ"מ לשון הט"ז אבל מלשון מ"א שהתיר סתם טוויית חוטין משמע דכל טוויית חוטין אפי' לצורך שתי מותר. ולא אסור כ"א לסדר ולערוך החוטין על כלי האריגה וכמ"ש ר"מ רבקש. ואע"ג דמלשון ת"ה משמע דלא התיר רק חוטי תפירה י"ל דבזמן הש"ע היה חילוק בין חוטי שתי לחוטי ערב בצמר. דחוטי שתי היו דקין. וחוטי ערב היו עבים וגסים כמבואר בנגעיס פ' י"א משנה ה' לכך היה טוויית חוטי שתי אסורים לפי שהיו נקראים שתי ולכך לא התיר כ"א חוטי תפירה. וה"ה דחוטי ערב מותרים דשוין הן. אלא דלא היה אפשר לבעל ת"ה לסתום להתיר טוויית החוטין דהא חוטי שתי אסורים מה שא"כ בזמן הזה דחוטי שתי וערב שוין הם בעוביין. ומה"ט אין נקראים בשם שתי כ"א בשם חוטין סתם א"כ כל טוויית חוטין מותרים כנלע"ד:

(ס"ק כה) לאומנים כו' והטעם. כו' ר"ל ניהו שלא הוזכר אסורו בפי' בגמרא מ"מ הן בכלל איסור גיהוץ כמ"ש ס"ק כ'. ולכן צריך טעם לחלק ביניהם:

ולא נקרא שמו עליו. ר"ל על המלבוש (כ"ש לפי מ"ש מ"א סי' רכ"ג דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ע"ש סק"ו) אף שנקרא שמו על הבגד או פשתן שמתקנים ממנו המלבוש:

לצורך נשואין. עמ"ש ס"ב. דדוקא באין לו אשה ובנים:

(ס"ק כו) שלא כו' לדידן. ועמ"ש סי' רס"ג שם סי"ב. דגם לענין קבלת שבת היחיד נגרר בתר הצבור. ומ"מ כ' מ"א שם דאם יש בעיר שני בתי כנסיות. היחיד נגרר דוקא אחר אותו בית הכנסת שהולך שם להתפלל ע"ש. וה"ה הכא:

ורצ"א סעיף ב' ע"ש ס"ק ד':

ובטור סי' קי"ז שכ' בשם אבי העזרי דאותן ס' יום שחושבים אחר התקופ' להתחיל לומר ותן טל ומטר בעי' מעת לעת (אבל לא קי"ל הכי) אם שלמו מעת לעת של הס' יום ג' שעות על היום והצבור הקדימו להתפלל קודם ששלמו הג' שעות ולכן לא שאלו ותן טל ומטר. אף אם יחיד מתפלל באותו יום אחר ג' שעות מ"מ לא ישאל ותן ט"ו כי נגרר אחר הצבור:

ובי"ד ס"ס שע"ה לענין אבילות יש דעות חלוקים אי יחיד נגרר אחר הצבור וע"ש מ"ש האחרונים לחלק בסברות:

(ס"ק כז) ומותר כו' דא"א בקיאים. ואף אי נגע גוי בחומץ שלנו לא אסרו. מ"מ כתב ר"ת דאין אנו בקיאים דיש קורין אותו חומץ ויש מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. לכן כל שאינו חזק כל כך עד שאם משליכים אותו לארץ מבעבע אין לו דין חומץ ואוסרו הגוי במגעו:

עסי' ר"ד ס"ד דגם שם כתב הרב"י כל שב"א נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכים עליו אלא שהכל ואף שמ"א החמיר שם וכתב דמספק יפטרנו ע"י שתיית יין ע"ש. היינו משום ספק ברכה משא"כ כאן דאינו רק מנהג:

ובי"ד סי' רט"ז סעיף י"א סתם דהנודר מן היין דמותר בחומץ. ולא ביאר מה נקרא חומץ. סתמא כפירושו כל שב"א נמנעים לשתותו מחמת חמיצותו סגי:

כתב הב"ח כו' צריך התרה. דנדר חל על שבתות וי"ט כדלקמן סי' תק"ע:

בשבת וכמ"ש ר"ס תקס"ח כנלע"ד כצ"ל:

ע"ש בר"ן כו' דתנן ר' יודא אומר קונם יין שאני טועם עד שיהי' הפסח (אע"ג דלשון עד שיהי' משמעו עד שיעבור הפסח. מ"מ לענין יין אמרי') לא נתכוין זה אלא עד ליל פסח שדרך ב"א לשתות יין (דהיינו ארבע כוסות) עוד הוסיף באומר קונם בשר שאני טועם עד שיהי' הצום אינו אסור אלא עד שדרך ב"א לאכול בשר דהיינו ערב צום כפור דאז היה דרכן להרבות באכילת בשר כדאי' בחולין דף פ"ג. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דלית הילכתא כוותיה דדוקא בסיפא דסתם מתני' היו מסרבים בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם. ה"ה מותרת ליהנות ממנו. דשם הוי אומדנא רבה שלא נתכוין אלא להנא' אישות שע"ז היו מסרבים בו. אבל אומדנא דרבי יודא היא אומדנא זוטרי לא אזלינן בתריה. והרא"ה והרא"ש חולקים וכתבו דלא קי"ל כר"י מ"מ נשמע דלהרמב"ן דכ' דלא קיי"ל כר"י ה"ה הכא דהוי אומדנא דדומה לאומדנא דקונם בשר שא"ט עד הצום לא אזלינן בתר אומדנא. וכן בש"ע בהל' נדרים לא הביא דברי ר"י משמע דס"ל כרמב"ן דלא ק"ל כר"י:

אלא בל' קבלה כו' ערסי' תי"ח כצ"ל. וכ"ה לקמן סי' תקע"ב אם קיבל עליו להתענות סך ימים ואירע בהן שבתות ויום טוב אי קבלו בלשון נדר צריך התרה דחל גם על שבתות וי"ט אבל בלשון קבלת תענית א"צ התרה אע"ג דאין ראיה גמורה משם דקיבל עליו להתענות דיש בו איסור בשבת להתענות לכן אין הקבלה חל משא"כ אכילת בשר דאינה חובה וכמ"ש מ"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג. מ"מ כיון דאיכא הכא אומדנא דלא קיבל עליו אלא אדעת' דמנהגא וכמ"ש תחלה. ואף דבהוציאו בלשון נדר לא סמך מ"א אאומדנא עפ"י דברי הר"ן בשם הרמב"ן. מכל מקום כשהוציאו בלשון קבלה דעכ"פ קיל מיני' סמך אפוסקים דפסקו בנדרים כר' יודא דסמכי' אאומדנא. וכתב בס' א"ר אף שמ"א גופי' כ' לקמן ס"ס תקע"ב יחיד שקבל עליו שלא לאכול בשר חל גם על שבת וי"ט. דאין חייב לאכול בשר בשבת וי"ט שאני התם דליכא אומדנא. דהא הוא לבד קיבל עליו ואין אחרים נמנעים באותן ימים. מלאכול בשר. משא"כ הכא דמנהג אחרים שלא לאכול בשר ובשבת אוכלים אם כן כשקיבל עליו שפיר י"ל אדעתא דמנהג של אחרים קיבל עליו. ודע דהא דאם קבלו בלשון נדר צריך התרה דוקא כשאמר לשון הרי עלי. אבל אמר הריני נודר שלא לאכול בשר אין זה לשון נדר וכמ"ש מ"א לקמן סי' תק"ע ס"ק ב' דא"צ התרה ע"ש:

(ס"ק כח) אם מותר לנחור כו'. דהיינו שצריך לעורותיהן. דוודאי משום איסור בל תשחית ליכא כיון דנהנה בעורותיהן דלא כב"ח. אלא בענין הבשר אי מותר למוכרו לגוי דעת המ"ב דאסור דה"ל עושה סחורה בנבלות וטרפות אלא צריך להשליך הבשר לכלבים. וט"ז שם השיגו דה"ל כנזדמן לו טרפה באקראי דרשאי למכרו. כיון דאין דעתו בנחירתו כדי למכור הבשר כ"א משום העור ע"ש. אם כן לעולם שרי אפילו חל ט"ב קודם יום ה':

ועסי' תקנ"ט ס"י. ר"ל דהיתר זה דוקא לאותן ב"א שאוכלים בשר במוצאי ט"ב. אבל להנוהגים שלא לאכול בשר אז. וודאי דאינו רשאי לשחוט בט"ב דלא גרע מן ר"ח עד התענית כ"כ שם מ"א וט"ז:

וכ"מ ממ"ש סעיף ד'. ס"ק ח"י שכתב בשם הב"ח דאם חל ט"ב ביום ה' מותר לכבס ביום ד' אחר חצות לכבוד שבת. כיון דלא אפשר ביום ה'. אלא שמ"א חולק עליו שם דהא אפשר ביום וי"ו משא"כ הכא דגם ביום וי"ו א"א מודה מ"א דמותר ביום ד':

ועססי' תצ"ז דהיכא דשכיח טרפות אם נטרפה לו בהמה בי"ט רשאי לטלטלה שלא תסריח דהתירו סופן משום תחלתן. דאם לא נתיר לו הטלטול לא ישחוט שיתירא פן תטרף וימנע משמחת י"ט. וה"ה הכא דאיכא למיחש להכי:

וסי' תקנ"ד סך"ג דהתירו בט"ב דבר האבוד. כ"ש בערב ט"ב כה"ג דהוי דבר האבוד אם תטרף ולא ימצא קונים:

שלא היו מקריבים כו' דטעם מניעת בשר משום מיעוט בשמחה. וגם משום דבי"ז בתמוז בטל התמיד. ושני הטעמים לא שייכים בבשר עוף ואף דמחמירים לאסור גם בשר עוף מכל מקום קיל הוא מבשר בהמה:

(ס"ק כט) מותרים כו' בש"ך בי"ד סי' רי"ז סעיף ט' ס"ק י"א:

רגילים להזכיר לשון אכילה כו'. ומבואר שם דוקא באומר קונם בשר עלי מותר בתבשיל. אבל אי אמר קונם בשר שאני אוכל אסור בתבשיל של בשר וכיון דהדין בנדרים לדידן לאסור אפילו בתבשיל א"כ ה"ה הכא דדומה לנדר אף שלא הוציא כלל בפיו מ"מ אסור בתבשיל:

(ס"ק ל) ובשר מלוח אע"ג דלענין בן סורר ומורה כו' בסנהדרין דף ע' ע"א תנן דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. ואמרינן דאם אכל בשר מליח אינה נעשה בן סורר ומורה. התם ה"ט דבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו. דאתי לאמשוכי אחר בשר ויין ויהי' זולל וסובא ויכלה ממון אביו וילסטם הבריות ובבשר מליח אין טעמו טוב כ"כ ולא אתי לאמשוכי אבתריה. משא"כ הכא הטעם משום שמחה. גם מליח אסור. וגם אי ליכא ביה משום שמחה מ"מ כתב הטור דאסור משום כדי להרבות באבלות ע"ש ובט"ז ר"ס תקנ"ב:

(ס"ק לא) לתינוק כו' ועיין סימן שמ"ג דאפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים. וסימן תקנ"ט סעיף ז' כתב גם כן ליתן לתינוקות וסימן תע"א התירו להאכיל לקטן מצה בער"פ ודוקא קטן שאינו מבין סיפור ההגדה:

דהא בסי' רס"ט כו' משום מצוה כו' דהצריכו ליתן טעם על מה שהתירו ליתן לתינוקת לטעום מכוס של קידוש שמקדשין בבה"כ אף דגדול אינו יוצא בו:

וכדי שלא תהיה ברכה לבטלה כו' נותנים לתינוקות. ע"כ צ"ל דאפילו במקום מצוה לא הותר ליתן לתינוק דבר איסור. ומבואר שם במ"א דצריך ליתן לתינוק שהגיע לחינוך (אבל מ"מ אינו יודע להתאבל) לפי מ"ש שם לחלק בין אכילת איסור ובין אכילת היתר בזמן האיסור גם כאן אין ראיה דלא גזרו על התינוקות:

בשר בערב ט"ב שחל כצ"ל:

משמע דס"ל דלגדולים אסור וכ"כ הטור סי' תקנ"ב בשם רב שר שלום כשחל ט"ב בשבת אין לאכול בסעודה המפסקת בשר ויין אך לא קי"ל כוותיה ומהרא"ק י"ל דס"ל כוותיה ואעפ"כ התיר לקטנים ע"כ צ"ל דל"ג על קטנים:

(ס"ק לב) לשתות כו' עסי' קפ"ב דיש פוסקים דאפי' ג' שאכלו א"צ כוס לבהמ"ז עכ"פ כה"ג יש לסמוך עלייהו. אולם בסעודת מצוה דהותר בשר ויין גם כוס בהמ"ז רשאי לשתות דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר:

(ס"ק לד) וסעודת ארוסין כו' כמש"ל בשם הר"ן בסעיף ב' במ"א ס"ק ה' דבא"ל אשה ובנים רשאי לבנות בית חתנות לישא אחר התענית וס"ל דכה"ג ה"ה דסעודת אירוסין מותר:

מיהו אין ראיה כ"כ מהר"ן דאין לדמות סעודה לבנין כמ"ש סי' תקמ"ו דאף דאין עושים סעודת אירוסין בחה"מ משום דאין מערבים שמחה בשמחה מ"מ מחד מהני גווני שרי דאין בהם שמחה וליכא משום עירוב שמחה בשמחה:

ועמ"ש סי' תמ"ד כו' דנקט שם סעודת מצוה לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו. משמע קצת דוקא בבית חמיו אבל זולתו לא מקרי סעודת מצוה:

גם שלא בשעת אירוסין משמע קצת מדברי מ"א שם דלא הוי סעודת מצוה דהוכיח מן הירושלמי דדוקא אי אירס בערב פסח שרי לעשות הסעודה בער"פ אבל אי אירס קודם ע ר"פ אסור לעשות הסעודה בער"פ:

וצ"ל דכה"ג לא הוי סעודת מצוה. ואע"ג די"ל דה"ט כיון דכבר אירס תו הוי סעודה שאין זמנה קבוע בע"פ או בערב שבת ולכך אסור כמבואר סי' רמ"ט אולם הטעם שסעודה שאין זמנה קבוע דאסור לעשות בער"ש וער"פ. משום דאפשר להמתין עד אחר שבת ופסח א"כ ה"ה די"ל ג"כ הכא דיוכל להמתין עד יעבור הצום:

(ס"ק לה) שלא כו' משום ריעות. וגם בזמן אחר היה הולך לסעודה זו. עבי"ד סי' שע"ד שכתב דקרובי המת מראים קצת אבילות עד אחר שבת הראשון. ופי' אף דקתני סתם קרובים מ"מ ר"ל דוקא פסולי עדות:

וכתב בת"ה דע"כ צ"ל כן. דאל"כ אין לדבר סוף אף רביעים ועשיריים וכל ישראל קרובים זה לזה ע"ש:

וכ"מ בת"ה די"ל משתה מאבל לא ידעתי שם משמעות. ואולי אפשר כוונתו אף דמדברי הש"ע י"ד אין ללמוד הכא מהתם דאטו כלהו בחדא מחת' מחתינהו. דכ"מ שהוזכר קרובים ר"ל דוקא פסולי עדות. אבל מדברי ת"ה שנתן טעם לדבר דאל"כ אין לדבר סוף כנ"ל והאי טעמא שייך גם הכא א"כ שפיר יש ללמוד משתה מאבל. או י"ל הואיל שבת"ה לא הזכיר כ"א איסור רחיצה ושינוי בגדי חול. והב"ח ותשו' מ"ב אסרו ג"כ לאכול קרובים פסולי עדות בסעודה. הרי דהם ג"ר נתנו שיעור פסולי עדות ה"ה די"ל להיפך דדוקא קרובים באבלותם רשאים לשמוח בשמחת קרוביהם והראשון נ"ל יותר עיקר:

ובסיום מסכתא כתב בס' א"ר דוקא אם בזמן אחר היה ג"כ עושה סעודה לסיום. וגם לא ימהר בלימודו כדי להשלימו בזמן ההוא:

ונ"ל דאין לנהוג קולות שניהם. דרמ"א מקיל בחד צד מר"ח עד שבוע שחל בו ט"ב מותרים לילך אפי' אותם שאין קרובים אם הולכים משום ריעות וגם בזמן אחר היו הולכים. ולבוש מחמיר בזה דגם אז אין רשאים לילך כ"א הקרובים. ובשבוע שחל בו ט"ב רמ"א מחמיר דאין לילך כ"א מנין מצומצם משמע עם הקרובים:

והלבוש מקיל בזה וס"ל דגם בשבוע שחל בו ט"ב רשאים לילך מנין מלבד הקרובים. אבל הט"ז ס"ק י"ב מפרש דברי רמ"א שרמ"א גופי' מיקל שני הקולות. ומפרש הא דכתב רמ"א ובשבוע שחל ט"ב בתוכה אין כו' רק מנין מצומצם. שר"ל מלבד הקרובים ע"ש:

וט"ב כו' כ"ע מודים עמ"ש ס' ד. ר"ל אף דשם י"ח וס"ל די"ל שבוע שחל בו ט"ב. מ"מ הכא דהוא חומרא בעלמא כ"ע מודו:

(ס"ק לו) מנין כו קצ"ו סעיף ג' כצ"ל. ומבואר שם דאוכלי בשר ואוכלי חלב אין מצטרפים יחד לזימון כיון שכ"א אין רשאי לאכול עם חברו וע"ש במ"א שהאריך:

(ס"ק לז) בעט"ב כו' כיון שאוכלים בשר דהד"מ בסי' תקנ"ב לימד זכות על מה שנוהגים לאכול סעודה קבועה בעט"ב קודם מנחה. והא רמב"ן וטור כתבו דעליהם נאמר בטן רשעים תחסר דהיינו דוקא כשאוכלים בסעודה ההיא בשר ושותים יין. משא"כ במאכלי חלב. והא רמב"ן וטור מיירי באותן מקומות שאין נוהגים איסור באכילת בשר מן ר"ח ואילך וא"כ מצד הבשר ויין אין בו איסור כ"א הזמן גרמא שהוא בעט"ב בזמן סעודה מפסקת. ואם כן ה"ה לדידן דנוהגים איסור בבשר ויין מר"ח ואילך כשאוכל בעט"ב בהיתר בשר ויין כגון בסעודת מצוה אם היא אחר חצות דאז זמן סעודה מפסקת הוי בכלל איסור' דבטן רשעים:

(ס"ק לח) לספר כו' אי משום אבלות אי משום עגמת נפש כו' צ"ע דבי"ד סי' שפ"ד. (וכן בסי' שצ"ו) פסק דאין אבלות לקטן. משמע דלא קשיא ליה כ"א על טעם א' שכתב משום אבלות אבל על טעם עגמת נפש לק"מ דגם בקטן שייך משום עגמת נפש וכדאיתא בי"ד סי' ש"מ סעיף ך"ז קטן שמת לו מת מקרעים לו. ומבואר שם הטעם משום עגמת נפש. ולפי מ"ש שם הדרישה וט"ז ע"ד הרי"ץ גאות שהביא הטור קטן שהגיע לחינוך קורעים לו כדרך שמחנכים אותו בשאר מצות. ופי' הרב"י אפי' מת לו מת דלא שייך ביה עגמת נפש ומזה למדו הדרישה והט"ז דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות. א"כ על טעם א' משום אבלות שכת' הת"ה לק"מ אלא שהש"ך בנ"ה חולק וכת' דוקא בקריעה אמרינן כן דהא הרא"ש הביא מחלקותו עם רבו מהר"ם בקטן שנעשה בן י"ג שנה תוך שבע' אי צריך לנהוג אבלות הובא שם סי' שצ"ו אלמא בעודו קטן אפילו הגיע לחינוך אין צריך לנהוג אבילות ואפשר ט"ז ודרישה ס"ל דהרי"ץ גאות חולק עליהם:

(ס"ק לט) מיהו כו' עסי' תקל"ד דמבואר שם כן לענין כיבוס בגדים קטנים בחה"מ. דדוקא אי רוחץ ע"ג נהר דשם מתכבס יותר יפה מאלו כבסו בביתו התירו לו לכבס בפרהסיא. אבל שלא ע"ג נהר דצנעה ופרהסיא שוים לענין ייפוי הכיבוס לא הותר לו אלא בצנעה:

(ס"ק מ) שלא כו' ר"ח שחל כו'. וב"ח כתב כו' ודי אי מחמיר בשבת חזון דחל לפעמים בעט"ב וראוי להחמיר מחצות ואילך כמו בעט"ב דעלמא. ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזן עכ"ל מהרש"ל הובא בט"ז:

(ס"ק מד) שלא ימצא כו' ולדעת כו' ומה"ט מיקל ט"ז אפי' בפרי שימצא אח"כ דחיישינן שמא ימות. אולם המ"ב כתב לקמן סי' תקס"ח סעיף קטן י"ג דלזמן מועט לא חיישינן למיתה ע"ש: