כתב מ"א בשעת מחילה צ"ל החטא שת"ל ב"ח. הב"ח כ"כ בשם דרשת מהר"ש. ואף שהב"ח נתן טעם וז"ל דלמאי דכתבינן בסי' תר"ח דצ"ל החטא בווידויו לפני המקום. ה"ה בווידויו לפני חברו. דבהא אין לחלק בין עברות שבינו למקום לבינו ובין חברו עכ"ל. והרב"י פסק בסי' תר"ז דבחטא שבינו למקום א"צ לפרט. ס"ל למ"א דמ"מ בחטא שבינו לבין חברו מודה הרב"י דצ"ל דכן דעת הרי"ף והרא"ש דלדעת הרב"י ס"ל בחטא שבינו למקום א"צ לפרט. מ"מ בחטא שבינו לחברו ס"ל דצריך לפרט. וכן דעת הראב"ד פ"ב מהל' תשו'. ולדעת הכ"מ גם הרמב"ם מוד' דאע"ג דבחטא שבינו למקום סבירא ליה דאינו צריך לפרט. מ"מ בחטא שבינו לחבירו מודה דצריך לפרט ונ"ל דא"ח מתבייש בזה לא יפרוט אותו ואפשר ליישב בזה דברי הירושלמי שהביא הב"ח דאמר הדין דחטא על חברו צ"ל ליה סרחית עלך ואי קבלי' הא טבית. ואי לא מייתי בני נשי ומפייסי קדמיהון כו' וכתב הב"ח דלאו דוקא במ"ש סרחית עלך אלא צריך לפרט אותה הפשיעה עכ"ל הב"ח. ולדברי מ"א י"ל דהירושלמי מיירי בחטא שחברו מתבייש בו. וסיים הב"ח וז"ל ודע דבס' עין יעקב דייק מלשון הירושלמי הנזכר שהחוטא ילך לכתחלה בעצמו לבקש מחילה. ואי לא קבלו אז יביא עמו אנשים וחוזר ומבקש ממנו בפניהם. דלא כמו שנוהגים מקצת ב"א לשלוח תחלה אמצעי שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב עכ"ל. אבל הפר"ח כתב עליו וז"ל ואין נ"ל כיון דס"ס הולך לפייסו. אם העלוב מתפייס מה בכך אם עבר זר בתוכם. וגם בספר י"מ כתב שאין דבריו מוכרחים וכן עיקר עכ"ל:

(ס"ק ב) אינו כו' ואם רצה לפייסו יותר רשאי כו' ב"ח. ודייק כן מלשון הטור שכתב ואין צריך לפייסו עוד דמשמע דאם ירצה לפייסו עוד הרשות בידו וניהו דלגרסת רש"י דגרס אהא דאמרי' שם דרב ביקש מחילה מר"ח י"ג ערב יוה"כ ולא אתפייס. ופריך על רב והיכי עביד הכי והאר"י בר"ח כל המבקש מטו מחברו אל יבקש יותר מג' פעמים ומשני לפי גרסת רש"י רב שאני:

ופירש"י דרב החמיר על עצמו. ולפ"ז א"ש דברי הטור אבל לשאר הפוסקים דגרסי רבו שאני דר"ח הוי רבו דרב. ולכן חילק הטור וש"ע בין רבו לחברו. א"כ אין ראיה דאם ירצה לפייס יותר מג"פ דרשאי מ"מ ס"ל מסברא דהגמ' לא מיירי אלא מצד הדין אבל אם ירצה לעשות לפנים מש"ה ולבקש יותר מג' פעמים רשאי עכת"ד הב"ח והפר"ח חולק על הטור וס"ל דאינו רשאי יותר מג' פעמים ע"ש:

(ס"ק ג) הוא כו' אפילו אינו רבו מובהק. וקצת ראיה לגרסת הרמב"ם הנ"ל דגרס רבו שאני. אע"ג דר"ח לא היה רבו מובהק של רב. ומה"ט כתב פר"ח שמיאן רש"י בגרסת רבו שאני. וגרס רב שאני. אלמא דלהגורסים רבו שאני ס"ל אפילו רבו שאינו מובהק. ודוחק לומר דפליגי בהא רש"י ושאר פוסקים אי ר"ח היה רבו מובהק של רב או לא. ולפ"ז דברי הפר"ח דרש"י לא ניחא ליה בגרסת רבו שאני משום דר"ח לא היה רבו של רב. משמע דס"ל לרש"י דבעי' רבו מובהק:

(ס"ק ד) אם לא כו' וה"ה אם מכוין לטובתו כו' ב"ח דבגמ' שם פריך על ר"ח דלא אתפייס לרב. והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו ומשני ר"ח חלמא חזי דרב יעשה ראש. ולכן לא אפייס כי היכי דליזל רב ולגמר אורייתא בבבל. ופירש"י וז"ל ור"ח ראש הישיבה היה כו' וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברת' אמר אדחיי' מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחיין למות בשבילו עכ"ל רש"י. הרי דלפירש"י ר"ח עשה לטובת עצמו. ומנ"ל לרמ"א דהיכי דעושה לטובת המבקש דרשאי כן הקשה הב"ח. ותי' הב"ח. דרמ"א היה מפרש דלא כפרש"י דגם כוונות ר"ח היה לטובת רב. דאם ישאר שם ויעשה ראש הישיבה יוטל עליו צורכי הצבור ויתבטל מלמודו. לכן טוב לרב שיברח לבבל ויתמיד בלמודו ע"ש. אך אין זה דרך רמ"א לפרש מדעת עצמו דלא כפירש"י. וכאשר סיים הב"ח בעצמו ע"ש. והט"ז כתב דגם רמ"א מפרש כפירש"י אלא כתב מסברת עצמו דאם עושה לטובת המבקש דרשאי כי היכי דרשאי אם עושה לטובת עצמו. כיון דאינו עושה משום אכזריות. וגם זה לענ"ד דחוק דא"כ היכי שביק רמ"א דין המוזכר להדיא בגמ' לפירש"י ולא הביאו ודין חדש שהוציא מסברא מעתיק ומביא. לכן נלע"ד דס"ל לרמ"א דגם לפירש"י בין עושה לטובת עצמו ובין לטובת המבקש רשאי. והוא דס"ל דדוקא היכי דודאי הוא לטובתו הוא דרשאי אבל לא משום ספק דאין ספק טובה מוציא מידי ודאי:

מימרא דרבא כל המעביר על מדותיו כו' ולפ"ז הוי קשיא ליה לפירש"י דעשה לטובת עצמו בשביל חלומו שלא יהיה ר"ח נדחה. האמרי' בברכות פ' הרואה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה. מנ"ל מיוסף כו' הרי דאפשר שיתאחר קיום החלום ך"ב שנה. ומשמע דה"ה יותר. אלא דך"ב שני' מצינו להדיא גבי יוסף ושם הוי סגי בזה כדי שישתלם יעקב עונשו על שביטל כיבוד או"א ך"ב שנה. א"כ עכ"פ ע"י שום סבה אפשר להתאחר קיום חלום טוב א"כ אע"ג דראה ר"ח בחלומו שרב יהיה לראש. מ"מ אפשר שר"ח לא יודחה מפניו ור"ח יהיה ראש מספר שנים שקצבו לו. רב יאריך ימים יותר ואחר מות ר"ח יהיה רב לראש. אלא דלפ"ז הוא טובת רב במה שלא נתפייס ר"ח. דאי רב היה נשאר פה. היה מתאחר גדולתו של רב עד אחר מות ר"ח. וכשיודחה לבבל יעשה מיד ראש א"כ שפיר עביד דלא נתפייס ואין בזה ספק. דעכ"פ ממ"נ הוא טובת א'. או טובת ר"ח או טובת רב. דאי יעשה רב מיד ראש ויודחה ר"ח ה"ה טובת ר"ח. ואם לא יודחה ר"ח ה"ה טובת רב שלא יתאחר גדולתו של רב כנ"ל ולפ"ז מוכח שפי' דבין לטובת עצמו או לטובת המבקש רשאי שלא למחול. ורש"י חדא נקט. וגם ברש"י משמע קצת מסוף דבריו שכיון לזה שסיים ויברח לבבל ושם יהיה ראש ולא נדחיין. דלכאורה מ"ש ושם יהיה לראש הוא מיותר ולהנ"ל א"ש דהשתא ע"י הבריחה לא יגיע רעה לא לר"ח ולא לרב דלרב לא יתאחר נשיאותו. דשם יהיה לראש. ולר"ח דלא נדחיין:

(ס"ק ה) א"צ כו' ומ"מ מדת ענוה למחול יש"ש וז"ל בסי' ס"ג ומ"מ נראה דמדת ענוה וחסידות שיכול לכוף יצרו ולמחלו במחילה גמורה אף שהדבר קשה עכ"ל:

(ס"ק ו) אם מת כו' די"ל עליך כונתי. וסיים שם וז"ל די"ל דלאו אדעתאי ועוד דלמא נתכוין לאמו שזנתה. ואם יתבע עלבון אמו. יאמר שנתכוין לאביו וזיל הכי קמדחי ליה כו' עכ"ל אך הראשון עיקר וכן נראה מדברי מ"א דלטעם שני אפי' קראו ממזר ב"מ י"ל כן. אא"כ קראו ממזר ב"מ ודוקא בממזר ב"מ צריך לסבול עונש גם בשביל האב אבל הקורא לחבירו רשע בן רשע או גנב בן גנב א"צ לסבול עונש בשביל האב. דהא אם היה אמת שהבן רשע או גנב מותר לקרותו רשע בן רשע. או גנב בן גנב. וכדיליף הש"ס בסנהדרין פ' ד"מ. כן פסק בחו"מ סי' ת"כ וע"ש עוד יתר דינים בזה:

(ס"ק ז) על קברו כו' ישלח שלוחו כו' וכ' סמ"ע סימן ת"כ וז"ל ושלוחו יקח שנים מהעיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף עכ"ל אבל היש"ש כתב שם וז"ל ואם רחוק יותר מג' פרסאות די לו בזה ששולח שליח על אותו קבר ושם יקבץ השליח מנין ויאמר כו' עכ"ל משמע דבעי עשרה. וכתב עוד היש"ש דאסור לבן למחול על כבוד אבותיו ואין כח לבן למחול כבוד אבותיו:

(ס"ק ח) משום קרי כו' ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה אע"ג דצריך לפרוש סמוך לוסתה ואסור לשמש וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ד. מ"מ משכחת לה בהני גווני שכ' הש"ך בי"ד סימן קפ"ז ס"ק ט"ז. משום תשובה ופי' משום תשובה כ' בד"מ בשם מהרי"ל כגר המתגייר ור"ל דבעי טבילה. ולטעם זה אין הטעם להצטער ואפי' טובל במים חמין יש בו טעם משום תשובה:

ואפי' מי שטבל בער"ה כו'. ר"ל לטעם משום תשובה. ולפ"ז יש לטבול ג"פ היינו לטעם תשובה. אולם לפי מ"ש לעיל בשם ד"מ בשם מהרי"ל משום דהוי כגר לא ידעתי למה צריך ג"פ דהא בגר סגי בפעם א'. וע"כ ס"ל שיצטער ואין מהרי"ל ת"י לעיין בו:

ויש לטבול קודם מנחה. ז"ל הב"ח כיון שצריך להתודות בתפלת המנחה כמ"ש סימן תר"ז שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות ביום הכפורים עצמו א"כ וידוי זה היא במקום הוידוי שי"ל להתודות ביוה"כ. לכן בעינן שהתפל' עם הוידוי תהיה בטהרה ובנקיו' כמו ביה"כ עצמו עכ"ל הב"ח ע' מ"ש ס"ס תר"ז ס"ק ט' בשם האר"י ז"ל שטבל לאחר שנלקה מלקות וע' בשל"ה שכתב שיש לטבול י"ד פעמים וכ' שיש טובלים ל"ט פעמים דשמא ראה מים חלוקים כו' וכתב בס' א"ר אע"ג שכתב מ"א לעיל סימן פ"ח דזהו דוקא לענין תרומה אבל עזרא לא גזר כה"ג לענין תפלה מ"מ עיה"כ חמיר טפי עכת"ד. וכ' של"ה דיש ליטול ציפורניו קודם כמו בטבילת אשה לבעלה ע"ש ולטעם ד"מ בשם מהרי"ל דהוי כטבילת גר כנ"ל ובגר ג"כ כתב רמ"א בי"ד סי' רס"ח סעיף ב' דיש ליטול צפורניו. וכתב שם עוד דיש לגלח שערותיו. וכתב שם הש"ך דמשמע אפי' ליכא חציצ' בשערו מ"מ יגלח וע"ש:

(ס"ק ט) נמי מהני אם הוא מצטער בטבילה מהרי"ו. מל' זה משמע דוקא מצטער. דלא כמשמעות דברי רמ"א דסתם דמשמע דאפי' אינו מצטער שרי:

ואם נכנס חציו כו' יצא. הוא איבעי' דר"פ בגיטין דף ט"ז ע"א ולא אפשט' וכתב הרב"י סי' פ"ח כיון דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא:

וכ' הרר"י כו' בלא הפסקה כו' כנ"ל לפרש דבריו דלא כב"י שם וז"ל הרר"י רחיצת ט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקן ממנו בלי שום הפסקה כו'. וכתב עליו הרב"י בסי' פ"ח וז"ל ומפשט דבריו נראה לכאורה דבעינן שכל הט' קבין מכלי א'. ואינו כן דהא תנן בפ"ג דמקואות כו' משלשה מצטרפים מד' אין מצטרפים. בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון כו' עכ"ל הרב"י וע"כ הבין הרב"י דמ"ש הרר"י צריך להטילן עליו בכלי. ר"ל בכלי א' ומ"ש אח"ז שיוכל להריקם כו' הוא נתינת טעם דמה"ט בעי' כלי א' שאז יוכל להריקן בלי הפסקה משא"כ בשני כלים ולכן הקשה עליו. אבל מ"א מפרש דגם הרר"י מתיר אפי' מג' כלים והרר"י לא דיבר כלל ממנין הכלים כ"א מתמונתו ותיב' בכלי שכתב הרר"י נמשך למטה למה שכ' אח"ז בכלי שיוכל להריק' כו' לאפוקי כלי כבד או בולע:

מ' סאה כו' ב"י שם (סי' פ"ח) ובסי' קנ"ט בשם הראב"ד כצ"ל:

(ס"ק י) ולטבול כו' עי"ט נמי שרי. כיון דרגל מבטל גזרת שבעה. ויה"כ דינו כרגל לענין זה ולכן מותר לרחוץ בערב הרגל סמוך לחשכה כמ"ש בי"ד סי' שצ"ט סעיף ה':

וא"כ מאי רבותי' דערב יה"כ כיון דבעיה"כ א"א לצמצם. דהא ביה"כ רחיצה אסורה. ויהיה צריך לצמצם שיהיה סוף יום עיה"כ קודם הכנסת הלילה:

ואע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל ל' כו' ר"ל לדידן איצטריך לאשמועינן היתר' דבערב יה"כ. דדוקא לדעת המחבר דס"ל דרחיצה אינה אסורה אלא תוך שבעה ולכן אם חל א' משבעה ימי אבילות בשאר ערב יו"ט מותר לרחוץ סמוך לחשכה כיון דהרגל מבטל גזרת שבעה ולכן סמוך לחשכה הותר לו כאלו כבר נכנס הרגל ונתבטל גזירת שבעה אבל למנהגינו דאוסרים רחיצה כל שלשים. כשחל א' מז ימי אבילות בערב הרגל מאי מהני שהרגל יבטל גזירת שבעה. מ"מ יהיה אסור ברחיצה כל שלשים. וא"כ לפי המנהג כשחל א' מז' ימי אבילות בערב הרגל אסור ברחיצה אפי' סמוך לחשכה ומ"ש רמ"א בי"ד דנוהגים להתיר סמוך לחשכה בשאר ערב הרגל כ' מ"א לעיל ס"ס תקמ"ח היינו לנוהגים היתר רחיצה תוך ל' אבל להנוהגים איסור באמת גם בערב הרגל סמוך לחשכה אסור לרמ"א (אלא שמ"מ המ"א ס"ס תקמ"ח הסכים לדינא עם האחרונים להקל גם בשאר ערב הרגל סמוך לחשכה):

טבילת מצוה ר"ל בעיה"כ. ולפ"ז אין ראיה להתיר בעיה"כ בעוד היום גדול כמ"ש הב"ח. כיון דקושיות הב"ח בלא"ה נתיישבה:

דהא י"א עד הלילה. ר"ל בשאר עי"ט כמ"ש סי' תקמ"ח כיון דאפשר לרחוץ בלילה בי"ט. ולמה נקל בעיה"כ יותר מה שאין בו צורך:

כ"ש לדידן. ר"ל י"א בסי' תקמ"ח. עד הלילה אפי' לנוהגים היתר רחיצה תוך שלשים כ"ש לדידן דנוהגים איסור רחיצה תוך שלשים:

ולא עדיף מפורי' די"א בסי' תרצ"ו ומסברא בעיה"כ כ"ע מודים:

יש פלוגתא בגמרא. במס' מ"ק דף י"ט ע"א במשנה ס"ל לחכמים ר"ה ויה"כ דינם כשבת דעולה ואינו מפסיק. אלא דלא קי"ל בזה כחכמים. ועסי' קל"א סעיף ך' דהוצרך רמ"א לאשמועינן דאין נופלים ע"פ בעיה"כ ומשמע משם דהוי כשאר ערב י"ט ולא שהוא עצמו י"ט. וכ"ה לעיל סי' תר"ד אפי' מנחה שלפניו כ' בספר א"ר סי' תר"ד שנופלין על פניהם וע' סי' קל"א ס"א דא"א למנצח:

ודע שכתב ש"ך ר"ס שפ"א דמה שנהגו איסור רחיצה כל שלשים היינו דוקא בחמין. אבל בצונן לכ"ע אינו אסור רק תוך שבעה. ולפ"ז מה שהחמיר רמ"א בטבילה בערב הרגל ובעיה"כ לדידן מצד חומרת מנהג איסור רחיצה כל שלשים. צ"ל במקום שטובלים בחמין וכ"כ בס' א"ר: