(ס"ק א) בכל לשון. דוקא כשמבין כו' תוס' רפ"ז דסוטה. דהתוס' גורסים שם אלו נאמרים בלשונם (אבל גרסתינו בכל ל' וע' בס' ב"ש) ק"ש תפלה ובהמ"ז והקשו התוס' למה לא חשיב גם קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל: ותי' דבלשונם משמע המיוחד להם שמבינים אותו ל' מה שאין כן קידוש וברכת הפירות ומצות ובהמ"ז לא בעינן שיבין אותו לשון שקורא. ועמ"ש ר"ס קנ"ג לענין מי שרוצה לצאת בשמיעה אם צריך שיבין וע"ש:

(ס"ק ב) שלא כו' כגון בבית כו' וז"ל הרב"י בסי' פ"ה ותמהני על ר"י שכ' כו' שמי שמחוייב בברכה ואין יכול לאמרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאין נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואין יכול לבטא בשפתים התפל' יש לו להרהר הברכ' או התפל' שנתחייב ואעפ"י שאינו יוצא ידי חובתו כו' עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אין נקיים. אבל טינוף אין בהם. ואלו לא הי' אנוס הי' צריך לנקות ידיו והמקום כרי שיוכל להוציא בשפתיו. והשתא שהוא אנוס כו'. ומ"מ יוכל להרהר בו כיון שאין שם טינוף גמור עכ"ל הרב"י והנה מ"א תי' דבמקום משכחת לה בב"ה של מרחץ. ובידים צ"ל שהן סתם ידים ואין מטונפות ואעפ"כ לתפל' (אבל לא לברכ' כדלעיל סימן ד' סעיף כ"ו) צריך לנקות במידי דמנקי כדלקמן סי' צ"ב סעיף ד'. ובאונס דא"א לנקותן דאסור באמיר'. ומ"מ הרהור שרי וע' בט"ז: