תכד.

כך תחילת המשנה משה קיבל. ומסכת זו מסדר ישועות היא וסידרה אחר מסכת ע"ז למעלה מהוריות. ונקראת מסכת אבות על שם שמפורש בה סידרן של אבותינו הראשונים דור אחר דור. היאך קיבלו תורה זה מזה. ונהגו העם לשנותה בבית הכנסת בין מנחה למעריב בשבת. לפי שעמי הארץ נאספים לקרית התורה. ומשמיעים אותם מידות תרומות השנויות במסכת זו פרק ליום. כלפי שאמרו חכמים בהמניח את הכד. הניחוהו חסיד. מאן דמקיים מילי דאבות. והן הנהיגו להתחיל בה כל ישראל יש להם חלק. כלפי שהתחלה יפה היא. וכדי להמשיך לב עמי הארץ שלא יתייאשו מן התשובה ומן הגאולה לומר שאבדה תקוותם מחמת קצת עבירה שבידם. אבל אין בבא זו ממסכת' זו. ותחילת פרק היא במסכת סנהדרין. וכמו כן הנהיגו לסיים בכל פרק ופרק: ר' חנניא בן עקשיא ואף אותה בבא אינה ממסכתא זו אלא סוף פרק היא במסכתא מכות, פרק אילו הן הלוקין. ולפי שיש בה סיום נאה נהגו העם לומר בסוף כל פרק ופרק: משה קיבל תורה מסיני. כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה. כאותה שפירשו חכמים במאימתי קורין. א"ר [לוי] בר חמא א"ר ריש לקיש מאי דכת' עלה עלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. לחות. כמשמען. תורה זו משנה. מצוה. אילו מצות וחוקים. אשר כתבתי. אילו נביאים וכתובים. להורותם. זו תלמוד. מלמד שכולן ניתנו למשה מסיני. ועוד מצינו (בפסחים שאר) [בפסיקתא ושאר] אגדות. שכשפתח לו הק' למשה במסכת פרה. אמר לו אלעזר בני כך הוא אומר. יהושע בני כך הוא אומר. וזהו שכת' דברי חכמים כדרבונות. וגו'. ניתנו מרועה אחד. ודרשי' בהכל חייבין בראייה. אע"פי שהללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין. כולם ניתנו מרועה אחד. רועה אחד אמרן. ואילו ואילו דברי אלהים חיים. ותורה שבעל פה היא סמנטירין של הק'. כמו שפירשו רבותי' באגדה. והוא שאמר הכת' אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. שאין לך דבר הכתובה בנביאים שצריכה תלמוד שלא נאמרו למשה בתלמוד' בסיני אבל לא ניתנו ליכתב על ידו. עד שבאו סופרים שבכל דור ודור וכתבום על פי רוח הקודש כמו שנגזר עליהם מששת ימי בראשית. כמו שנאמר זה ספר תולדות אדם בלפני אידיהן. והוא שאנו אומרי' בתלמוד בכמה דברים. בסנהדרין פ' כהן גדול וביומא. גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. לכך אני אומ' שנקראו נביאים וכתובים דברי קבלה שהיו מקובלין ובאים מימות יהושע. ומ"מ אינם שוים לחמשה ספרים שכולן מצות וחוקים. ולא אילו בלבד נאמרו למשה מסיני בעל פה. כאותה ששנינו באין בין המודר. א"ר יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים. וקריין ולא כתבין וכתבין ולא קריין הלכה למשה מסיני. ואמר רב חננאל אמר רב (ויקרא) [ויקראו] בספר (תורת אלהים מפורש) [בתורת האלהים מפרש] ושום שכל ויבינו במקרא. ומסיק זו פיסוקי טעמי'. וזהו כי (הוא) [הא] דאמר פ' הוציאו לו. (שלש) [חמש] מקראות שאין להם הכרע מן התורה. ומההיא דהכל חייבין בראייה. הכי קאמר ויעלו עולות (כנשים) [כבשים] וגומ'. נפק' מינ' לפיסוקי טע'. שטעמי לנגינות הם שנאמרו למשה מי תולש. ומי זוקף. ומי יושב ומי עומד. ומי העולה ומי היורד ומי המונח. אבל סימני הנגינות סופרים הוא שתקנום. ולפיכך אין ניקוד טברני דומה לניקוד שלנו. ולא (שניחם) [שניהם] דומים לניקוד ארץ ישראל. ומפני שהטעמים והנגינות משתכחין הוא שתקנום. וסמכו על מה שאמר הכת' עת לעשות לי"י הפרו תורתך (תהילים קי״ט:קכ״ו). ולפיכך לא ניתן ספר תורה לינקד. שאע"פ שניתנו פסוקי הטעמים ונגינות הקרייה מסיני במסורת. דכת' ושום שכל (נחמיה ח׳:ח׳) על פה נאמרו. ולא בסימני נקידה בספר. ועוד מצינו במסכת מגילה שהתרגום ניתן בסיני. אלא שכחוהו (וחסרו) [וחזרו] ויסדוהו. ולפיכך זכה תרגום שאמרו חכמי' להשלי' פרשיותיו עם הציבור. שנים מקרא ואחד תרגום. מה שאין כן בכל מקום. וכן אמ' רב עמרם שהשיב מר רב נטרונאי גאון. ואמרי' נמי בהקורא את המגילה למפרע. ואמ' רב אבא בריה דרב חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכת' ועליהם ככל הדברים. מלמד שהראה לו הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ומסרה ליהושע. דכת' ויען יהושע בן נון משרת משה. ואומ' ומשרתו יהושע בן נון נער וגומ'. ויהושע לזקינים. ועל ידי יהושע נמסרה לזקינים. הם שופטים שעמדו לישראל עד שמלך שאול וקורא אותם זקינים. שכן דרך למנות זקינים על הציבור. דכת' אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ומצינו שיהושע מסרה לזקינים שהיו רודים ושוטרים את ישראל. כדכת' ויעבדו העם את י"י כל ימי יהושע (והזקינים) [וכל ימי הזקנים] אשר האריכו וגומ'. ואותם וקינים מסרוה לשופטים שאחריהם שהיו זקינים וכל אחד מהזקנים והשופטים מסר לחבירו: והא לך סדר השופטים. עתניאל. אהוד. שמגר. ברק. גדעון. אבימלך. תולע. יאיר הגלעדי. פנחס. יפתח. אבצן. זה בעז. אלון. (עברון) [עבדון]. מנוח. שמשון: וזקינים לנביאים. ונביאים התקבלו זה מזה: וזה סדרן של נביאים. עלי שמואל. גד. שמעיה. עדוא. אחיה השילוני. אליהו. אלישע. (מיכייהו) [מיכיהו]. עובדיה. יונה. מיכה המורשתי. יואל. נחום. חבקוק. צפניה. ירמיה. יחזקאל. ישעיה. חולדה. חגי. זכריה. ומלאכי: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ואילו הן. עזריה. הוא עזרא שעלה מבבל. וגלותו עמו. זרובבל. ישוע. נחמיה. מרדכי בלשן. בכל לשון היה יודע. כדא' במסכת מגילה. שמיושבי (לשכי) [לשכת] הגזית היה. ואית דאמרי דהוה (כייל) [בייל] לישני ודריש להו. כדאמ' במנחות פ"ר ישמעאל. זימנא חדא לא הוו ידעי ודכא עומר לאיתויי. אכרוז. אתא ההוא חרשא. אותיב חדא ידיה אאיגרא וחדא אצריפא. אמ' להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה גגות צריפין בדוק ואשכח: ובאבות דר' נתן כך שנינו. משה קבל תורה מסיני. שנאמר ויתנם (י"י) אלי. ואומ' זכרו תורת משה עבדי. יהושע קבלה ממשה. שנאמ' ונתת מהודך עליו. זקינים מיהושע. שנאמר ויעבדו העם את ה' וגומ'. שופטים קבלו מזקנים. שנא' ויהי בימי שפט השפטים. ונביאים קבלו משפטים. שנאמר ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח ולא שמעו. ואנשי כנסת הגדולה קבלו מנביאים האחרונים הן חגי זכריה ומלאכי: ובריית' זו קורין אותה אבות דר' נתן. ולא ידעתי על מה. אם מפני שהוזכר בתחילה. הרי ר' יוסי הגלילי הוזכר שם ראשון. שני לו ר' עקיבא. שלישי לי ר' נתן. וכך מתחלת. משה נתקדש בענן. בריש (אמ') [יומא] מייתי לה. ויש לומר שר' נתן סידרה וכך מסורת בידם. כמו משנת ר' חייא. ור' הושעיא. ומשנת בר קפרא. בפ"ב דע"ז. ודשמואל ולוי. וכן תני לוי במתניתין בפ"ק דיבמות. וזו היא משנת ר נתן האמורה במדרש קהלת. ומדרש פסיקתא רבתי: מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. לכך נקרא שמם כנסת הגדולה. לפי שהיו כנסייא גדולה. וחשובה. וקדושה. לפני המקום. שכן גדלוהו להק' והחזירו עטרה ליושנה. כדא' במסכת יומא. בפ' בא לו. משה אמר האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים. בא ירמיה ואמר האל הגדול והנורא. אמר גוים מרקדין בהיכלו איה גבורותיו. בא דניאל ואמר האל הגדול. אמ' גוים משעבדים בבניו איה נוראותיו. באו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה. ואמרו האל הגדול הגיבור והנורא. אמרו הן הן גבורותיו. שנעשה ארך אפים אף לרשעים. הם הם נוראותיו. שאילמלא נוראותיו היאך אומה יחידה מתקיימת בין האומות. ובאגדה נותן מוראות המקרא למוראת מקדש. על שם שנאמר ומקדשי תיראו. ואיזהו מוראת (מוראת) מקדש. לא יכנס אדם להר הבית. בפ"ק דיבמות. ואומ' נורא אלהים ממקדשך. אלמ' דמורא במקדש. וזהו שאמ' גוים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו: הם אמרו שלשה דברים. אנשי כנסת הגדולה אמרו ג' דברים. הוו מתונים בדין. דמתין מסיק אליבא דשמעתא. בסוף הוריות. כלומר ממתינין לחשוב עומק הדין ולישא וליתן בו. ומפר' בסיפרי בפרש' אלה הדברים. אם בא לפניך דין אחד שנים ושלשה פעמים לכשבא לפניך פעם רביעית אל תחתכהו מיד לומר כבר פסקתה פעם ראשונה ושנייה אלא חזור ופשפש בו שמא תמצא בו טעם אחר. ובבריית' דר' נתן מפורש שכן מצינו באנשי כנסת הגדולה שהיו מתונין בדין. שנאמ' גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה. לא שהעתיקו אלא שהמתינו. ובפ"ק דסנהדרין מוציא מלא תעלה במעלות. וסמיך ליה ואלה המשפטים. והעמידו תלמידים הרבה. להרבות חכמתם. מרבה ישיבה מרבה חכמה. דאמ' מר הרבה למדתי מרבותיי ויותר מחביריי ומתלמידיי יותר מכולם. וכן מצינו ביעבץ שביקש רחמים על הדבר. שנאמר ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי ופרשו רבותינו במסכת תמורה. והרבית את גבולי. בתלמידים: ועשו סייג. גדר והרחקה לדברי תורה. שתהיו גוזרין גזירה למצות. כגון שניות לעריות. בפ"ב דיבמות. כדי להרחיק אדם מן העבירה עצמה שאסורה מן התורה. וכן הוא אומ' ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרת. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. שאף גזירה לגזירה פלוגת' דאביי ורבא. ומאן דלא גזר דייק לקרא הכי. ולא משמרת למשמרת משמרתי. ובמשנת ר' נתן אמרי' בן עזאי אומ' הוי זהיר בדבריך מבטלתן ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הק' סייג לדבריו. אדם הראשון תורת משה. נביאים וכתובים כו': כדמפר' התם. ושנינו במכילתא. ולא תותירו ממנו עד בקר. והנותר ממנו ער בקר למה בא. לא בא הכת' אלא לקבוע תחום. לבוקרו של בקר. ואיזה זה עמוד השחר. מיכן אמרו חכמים אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חבלים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלין ליום אחד. מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. ולעשות סייג לתורה. ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרי' ג' דברים הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

שמעון הצדיק כהן גדול היה. ובימי אלכסנדרוס מוקדון שהרג דריוש בן אסתר. היה משירי כנסת הגדולה. מן האחרונים שבהם. שכבר בימיו נפטרו לבית עולמים רובה של כנסת הגדולה. על התורה. מפורש בברייתא דכת' אם לא בריתי יומם ולילה. וכדא' בלפני אידיהן. שהתנה הק' עם מעשה בראשית אם ישר' מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. ועל העבודה. עבודת בית המקדש. אמרן כל זמן שבית המקדש קיים היה העולם מתברך ליושביו והגשמים יורדין בזמנן. שנאמר והיה אם שמע תשמעו וגומ'. ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואיזו זו עבודת בית המקדש. ובזמן שאין בית המקדש קיים אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן. שנאמר השמרו לכם פן יפתה וגו'. וחרה אף י"י בכם ועצר את השמים. וגומ'. וכן בנביאים. בחגי הוא אומר מהיותם בא אל ערמת עשרים וגומ'. ועוד מצינו בראש השנה ובמגילה. אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. ועל גמילות חסדים. שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח. ועולם לא נברא מתחילתו אלא בגמילות חסדים. שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ועכשיו שאין (עבודת) [עבודה] מתקיים העולם בתורה ובגמילות חסדים ובתפילה. שהתפילה חשובה כעבודה. כדמפרש בסיפרי. ובתפילת השחר ירושלמי. ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב (ולא) [אלא] בתפילה. וכן הוא אומר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך. וכי יש עבודה בבבל אלא זו תפילה. הא למדת שגדולה תפילה. ואף מן הקרבנות נראה לי היא חשובה. שהרי חשובה היא כקטורת. שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך. ואמרי' רשב"ג אומר מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה. ולא ירד טל לברכה. ואמרי' בגמרא. ועלמא אמאי מקיים. אקידושא דסדרא ואיהא שמיה רבה מברך. דאגד'. וגדולה היא גמילות חסדים מן הצדקה. כמו שאמרו חכמים שזה מחיים וזה בין מחיים בין לאחר מיתה. זה בממונו וזה בגופו וממונו. זה דרך הלואה שמלוה את העני מעות בשעת דוחקו ואינו מתבייש. ואילו צדקה כשנותנה לו מתבייש. זה לעני וזה אף לעשיר.

איש סוכו. שם עירו. כדכת' ירמות ועדלם סוכה ועזקה. פרס. מנה. לחם חק. פרוונדא ב'. ונקראת פרס. לשון פרוס החג. לפי החג. שנוטל הרב משאות מאת פניו ונותן להם. ויש לומר לשון פרוסת לחם שפוסק עליו לתת לו כך וכך. או שמא לשון משאת הוא (כאחת) [באחת] הלשונות. אלא על מנת שלא לקבל פרס. ומתוך דבר זה פקרו המינין. כדמפורש בברייתא שהיו יושבין לפניו שני תלמידים צדוק ובייתוס. וכששמעו כך פרשו והלכו להם ונעשו אומה לעצמן שלא לשמוע עוד דברי חכמים מפני שכל דבריהם הבל וריק. וכי למה אדם יגע לריק ועמל לרוח אם אינו נוטל שכר על המצות. כסבורים הם שכן אומר אנטיגנוס שאין תשלום שכר לצדיקים. ועמד.... ירקב שמו וזכרו. אחד מן התלמידים מבני פריצי עמנו וכתב להם ספר גזירות חקק און עון גיליון. ומכתב עמל חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. שמם. נקראו תלמידי צדוקין ובייתוסין. וחס ושלום שלא עלה על דעתו של אנטיגנוס לומר כך. אלא כך אמר. שלא יאמר אדם אעבוד את יוצרי כדי שיספיק לי צרכיי. אלא מספיק ואינו מספיק יעבוד את בוראו מאהבה. משום כאשר ציוני י"י אלהי ואעפ"י שייסורים באים עליו. אל יהרהר ואל יעיין אחריו אלא יקבלם מאהבה. דכת' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. שאע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן שסוף הכבוד לבא. כדכת' בשמרם עקב רב. ואילו כל המקיים מצות על מנת. כשיראה תנאי כלה מניחו והולך לו. שכך אמרו חכמים כל אהבה שהיא תלוייה בדבר בטל דבר ובטילה אהבה ושאינה תלוייה בדבר אינה בטילה לעולם: ותנן בפ"ק דראש השנה האומר תנו סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניי ושאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור. לא בעל מנת קא'. דמאן דעבד הכי לאו מעליותא היא. מיהו התם מוקי לה בישראל ¹ שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועוד שלא יתחרט אם לא יחיו בניו. ובאומות העולם דליכא למימר הכי מוכח התם מנא לן (דאחמיין) [דאחמיץ] מהכא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי: ואף מטעם אהבה תלוייה בדבר אמרו חכמים שיעבוד אדם את בוראו מאהבת המקום ולא מאהבת שכר המצות דכת' ואהבת את י"י אלהיך. ולא מתוך יראה. שמא יחתוך אטונה ויפסוק פרנסתו. שכל העובד את רבו מאהבה אפי' מכביד עליו כל היום אינו דומה עליו לכלום. בדרך שמצאנו ביעקב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ואילו העובד את רבו מיראה כשרואה רבו מכביד עליו מניחו והולך לו. ויהי מורא שמים עליכם. עם אהבה. שלא ינהג קלת ראש כלפי מעלה. כבן המתחטא לפני אביו. מחמת אהבה שלבו גס בו. כמו שמצינו בחוני המעגל. ששלח לו שמעון בן שטח אלמלא הוני אתה גוזריני עליך נידוי אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני הק' כבן המתחטא לפני אביו ועשה לו רצונו:

footnotes: ¹ גליון כת"י: עם הארץ.

צרידה. שם מקום. קיבלו מהם. מאנשי כנסת הגדולה. וכל הזוגות השנויין כאן. ראשי סנהדראות היו. ופירשו חכמים במסכת חגיגה שאחד מהם נשיא שני לו אב ב"ד. בית וועד לחכמים. מפורש בבריית' מלמד שיהא ביתו של אדם מזומן לחכמים לבית וועדים. כאדם האומר לחבירו שמר לי בבית פלוני. והוי מתאבק בעפר רגליהן. כיצד בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר אל תאמר איני צריך לו. אלא לך אצלו ושב לפניו. ואל תשב לפניו לא על הכסא ולא על המיטה ולא על הספסל. אלא על הקרקע. שתתעפר בעפר רגליו. שמתוך כך תזכה. כדאי בפ"ק דסנהדרין ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע. ויש תימא דאמרי' במגילה מניין לרב שלא ישב על גבי מיטה וישנה לתלמידין על גבי קרקע. שנאמר ואתה פה עמד עמדי. ובבא מציעא פ' השוכר את הפועלים. מימיהם אנו (אנו) שותין ועל גבי קרקע הם יושבין. ויש לומ' הא למינרס כמשה. הא לעיוני נשמעון. והוי שותה בצמא את דבריהם. ברצון ובנפש חפיצה. כמים קרים על נפש עייפה. ששותה לתאבון. ומתקבלין ברצון על לבו. פתוח לרווחה. מפורש בברייתא שיהא ביתו פתוח לעוברים ושבים ומרויח להם ומספיק ברוחב ידים כדרך שהיה ביתו של איוב פתוח לצפון ולדרום למזרח ולמערב. ולמה עשה איוב ד' פתחים כדי שלא יהו עניים מצטערים עד שיקיפו את כל הבית אלא כל הבא יכנס בדרכו ויצא בפתח שני. שלא יראוהו העומדים דרך כניסתו ויתבייש מהן. ויהיו עניים בני ביתך. אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך. אלא הבא עניים במקומם להיות בני ביתך. ויעבדוך. ותקבל שכר עליהם. כדרך שעשה רבא. כדמפורש בהזהב. ובבריית' מפורש לא בני ביתך ממש. אלא שיהו עניים משיחים שאוכלים ושותים על שולחנך כו'. ואל תרבה שיחה. דברים בטילים. באשתו אמרו. רבינו הקדוש כשסידר המשנה פי' כן. ק"ו באשת חבירו. מפני טענת הבריות ולזות שפתים. באשתו נדה. לא גרסינן. שאף באשתו טהורה אמרו מפני ביטול תורה. מיכן אמרו. מתוך דבר זה למדנו הבאים אחריו והוסיפו על דבריו. ופירשו שלפיכך לא ירבה אדם שיחה עם האשה שכל זמן כו'. גורם רעה לעצמו. מפרש בברייתא. כיצד בזמן שאדם הולך לבית הכנסת ולא היו נוהגין בו כבוד. או שעירער עם חבירו אם ילך ויספר לביתו כך וכך עירערתי עם חביריי כך וכך אמרתי לו. וכך אמר לי. נמצא מבזה עצמו ומבזה חבירו. וכיון שסח לה כל אותם הדברים אף היא מבזה אותו בלבה. ובוטל מדברי תורה. שמתעסק בדברים בטלים. עומד עמה ומשחק עמה. וסופו יורד לגהינם. שהשחוק וקלת ראש מרגילין אדם לערוה ופעמים שאין האשה מקבלת ממנו. ויצרו תוקפו ונכשל בה:

קבלו מהם. מיוסף בן יועזר ומיוסף בן יוחנן. וכן כולם קבלו זה מזה. עשה לך רב. מפורש בברייתא. כיצד יעשה אדם את רבו קבוע שילמד ממנו מקרא ומשנה [מדרש] הלכות ואגדות. טעם שהניח במקרא סופו לומר במשנה. טעם שהניח לו במשנה. סופו לומר במדרש. במדרש סופו לומר בהלכות וכן באגדות. נמצא אותו אדם יוצא מלפניו מלא מלא. וברכה לראש משביר: ד"א עשה לך רב. שלא תהא תוקע עצמך לדבר הלכה. דכת' ושונא תוקעים בוטח. השונא את מי שתוקע עצמו ואינו נוהג כמותו הוא יעמוד לבטח. ומהו תוקע. דאתא דינא קמיה וגמר הילכת' ומדמי מילתא למילתא. ואית ליה רבא במתא ולא אזיל למיגמר מיניה. דכיון דלא אמרוהו חכמים בפירוש צריך לו לילך בפני רבו וללמד. וקנה לך חבר. דכת' חרב (על) [אל] הבדים (וגואלו) [וגאלו]. חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה. ולא עוד אלא שמטפשין. דכת' ונואלו. וכת' (ונואלו) [נואלו] שרי (צוען) [צען], ועוד נאמר טובים השנים. מפורש בברייתא טובים שנים שיושבין ועוסקין בתורה טעה אחד מהם הלכה או פסוק או שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור וחבירו מחזירו יש להם שכר טוב בעמלם. והוי דן את כל האדם לכף זכות. אם עשה אדם דבר שיש להכריע עליו לזכות ולחובה הכריעו לכף זכות. כאותה ששנינו במסכת שבת פ' מפנין. מעשה באדם אחד שהשכיר עצמו בגליל העליון. ור' יהושע סיפר עם מטרונית בחדר. כשיצא הלך וטבל. והכריעוהו תלמידיו לזכות. שמפני שנתזה צינורא מפיה עליו הוזקק לטבילה. וכן באותו חסיד שפדה ריבה אחת והשכיבה למרגלותיו מפני התלמידים שלא היה בקי בהם הרחק משכן רע. מפורש בברייתא אחד (שנינו) [שכינו] שבבית ואחד שבשדה. שאין הנגעים באים אלא מחמת ביתו של רשע עוונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. כיצד נראה נגע בכותל שבין רשע לצדיק סותרין כותלו של צדיק א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אוי לרשע אוי לשכנו. עוונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. ויש תימא. מדתני בת"כ ונתתי נגע צרעת. בשורה היא (לכם) [להם] שהנגעים באים עליהם לפי שהאמוריים הטמינו מטמונית של זהב. בפרש"י. בוזאת תהיה. ולי נראה דבשורה היה להם לצדיקים כשמוצאים מטמונית ולכך בא צרעת בבתיהם. אבל כשבא צרעת ואינן מוצאים שום מטמון בידוע שהוא רשע וגרם לסתור כותלו של צדיק. ואני אומר הרחק משכן רע. מי שהוא רע לשמים ורע לבריות. כמו שפירשו חכמים. אוי לרשע רע. כגון שאותו אדם רמאי גנב וגזלן. ואמרו חכמים שלא יהא אדם נמשך אצלו. שלא ילמד ממעשיו. מפני שהן דברים שהנפש מתאוה להם ומחמדתם. וכ"ש אל תתחבר עמו. ואפי' לאדם שאינו אלא רשע שהוא רע לשמים. ואינו רע לבריות. כגון מי שהוא עובד ע"ז או אוכל טריפה ונבילה. ואין צריך לומר שלא יהיו נחשב ונמשך עמו. אלא אפילו שום עסק ושותפות בעלמא. לא יהא לו אצלו ולא אקראי בעלמא. ואל תתחבר לרשע. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה. שנתחבר לאחאב לילך ברמות גלעד והיה עליו קצף מאת הק'. שנאמר (ויאמר כה אמר י"י) הלרשע (לעזור ולשונאי) [לעזר ולשנאי] י"י תאהב: ואל תתייאש מן הפורענות. אל תהי מיואש. אשאוריץ ב'. כך נחבר במשנת ר' אפרים. כלומר אם ראית פורענות ממשמשת לבא התקן עצמך לעמוד (בפריו) [בפניו] קודם שתחזק לבא. וסמך אל תתייאש לאל תתחבר שאם תתחבר לאדם רשע תדאג מן הפורענות. תראה ותחשוב איך ינצל ממנו. שבודאי יבא. ובברייתא שנינו אל תתייאש מן הפורענות. מלמד שיהא אדם מתפחד בכל יום. שנאמר כי פחד פחדתי ויאתיני. שמתוך כך לבו שלם כל שעה עם הק' אלא על מנת שלא יקלקל. ד"א אל תתייאש. כיצד. בזמן שאדם רואה את ביתו מצליח אל יאמר בשביל זכותי הק' נותן לי פרנסתי בעולם הזה והקרן קיימת לי לעולם הבא. אלא יאמר אוי לי שלא נמצא לי בפני הק'. אלא זכות אחד והוא נותן לי מאכל בעולם הזה. כדי שיאבד שכר לעולם הבא:

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. מצינו בסנהדרין ירושלמי. אנן תנא יהודה בן טבאי נשיא. ואי תנא תני' חליף. מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא באלכסנדריא [מסייע ליה], שלחו להו בני ירושלם. מאתי ירושלם הגדולה. לאלכסנדריא אחותי הקטנה. עד מתי ארוסי יושב אצליך ואני יושבת עגומה. על פרש מייתי: אילפא. כלומר נכנס ובא לו. למדנו שהיה נשיא: ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא. עובדא דאשקלון מסייעא ליה. דתנן א"ר אלעזר מעשה בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון. דהוו תמנן נשין חרשין יתיבו במערת אשקלון. יתיבן ומחבלן עלמא. עמד שמעון בן שטח ביום סגריר. ונסיב עימיה תמנן גוברין בהירן. ויהב בידיהון תמנן לבושי חדתין. יהיבן גודקררין חדתין וכפיין על רישיהון. ואמ' להון אין נחרית צפרית חדא זימנא אתון לבשין. ואין צפרית זמן תניינות אתון עלון כולכון כחדא: פי' אם אני נוחר פעם אחת לבשו הבגדים. ואם אני נוחר פעם שנייה בואו עלינו: וכיון דאתון עלון יהב כל חד וחד מנכון חדא ויטלטלונה מארעא ולא מצלח. אזל קם על תרעא דמערתא. אמרו ליה מה את בעי הכא. אמ' לון למילף ולמילפא. כל מינוי יעביד מה דהוא חכים. והות כל חדא וחדא אמרה מה דהיא אמרה. ומתיא חמרא. או קפרא. או תבשילא. אמרין ליה מה את יכיל עביד. אמר יכיל אנא מציפור תרין. ומייתי הכא תמנין גוברין בחירין דכוותי לבישין תמנין לבושין נקרין יתבין הבא עמהון חדיין ומחדיין לכון. אמרין אוף אנן כי בעיין. נחר צפר (חר) [חד] פעם זמן ולבשין לבושיהון צפר זמן תיניינות עלון כלהון. אמ' כל מינוי יחכם וטענונין ואזלון (וצלנונון) [וצלבונין]: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. במקבלי טענות שבב"ד שמלמדים בעלי דינין להערים ולהסדיר טענותיהן היאך יטענו. כאותה שמצינו בתלמוד בכמה מקומות בכתובות פרק נערה שנתפתתה. בר' יוחנן ור' נחמן שמלמדין קרוביהם לטעון. ומשעשו כך מתחרטין בעצמן. ואומרין עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. מעיקרא סבר כו'. ובברייתא כך שנינו אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ויש גורסין כארכי. באלף. והיא היא. כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר הלכה או טעם אל תבהל להשיב. ואל תהא יושב ושותק. אלא שאל באיזה עיניין הדין ובאיזה טעם אמרוהו. ואל תעש עצמך כאילו אתה יודע טעם הדין כאותם שהן גדולים ובקיאין בדין. כמו איש פלוני ארכן ובאגדה יש ארכי הרבה. וכי חושי הארכי שהיה יושב ויועץ בראשי ערכאות של דוד: ויש לפרש אל תעש עצמך כארכי הדיינין. לכפות בני אדם לדון לפניך ביחיד שהן רשאין ולא אתה: וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך בתחילתו של דין כדכת' ועמדו שני האנשים. יהו בעיניך כרשעים. שלא תהרהר בלבך לומר זה זכאי יותר מזה. שמתוך כך תראה לו זכות ולא חובה. ושמא חייב הוא. אלא שניהן יהו בעיניך כחייבין. וחפש' אחריה' אם מערימים בטענותם. וכשנפטרין מלפניך. לאחר שקיבלו עליהן את הדין שלא תחשדם בשום דבר אלא הכרע שניהן לזכות. שזה היה סבור בברור שזה חייב לו ואינו כך. וזה נשבע על הודאי. והוי זהיר בדבריך. שלא תאמר להם דבר שיוכלו להבין מתוכו מה יאמרו כדי להחזיק את הדברים. כאדם האומר שמא כך וכך היה. שלא ילמדו לשקר מתוך דבריו ויאמרו כך היה כאשר דברת ולא היה מעולם כן:

אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. שכך אמרו חכמים גדולה מלאכה שמחממת את בעלה. ואל יחזיק אדם עצמו כגדול שלא לעשות מלאכה. שכן אמר לו רב לרב כהנא פשוט נבלתך בשוקא ולא תימר כהנא רבא אנא. גברא רבא אנא (וסבי ביה) [וסניא בי] מילתא כדכת' טוב נקלה ועבד לו וגומ'. ועוד אמרו חכמים כל מי שאינו לומד את בנו אומנות מלמדו לסטיות. שמתוך שאינו יודע להשתכר במלאכה הוא גוזל וחומס ומלסטם את הבריות. (ובב"ר) (ובברייתא) שנינו. ר' יהודה אומר הרי שאין לו מלאכה שיעשה והית' לו חצר הריבה ושדה חרב. מניין שילך ויתעסק. ת"ל ששת ימים תעבוד. מה ת"ל כל מלאכתך. להביא כל מי שיש לו חצר שילך ויתעסק בה. וזהו ושנא את הרבנות. שישפיל עצמו כדי להשתכר. ואל תתודע לרשות. שאפילו תנהוג ברבנות. מ"מ רבנות שהיא מצד המלכות אל תאהב שסוף מעליל עליך ונוטל כל עמלך. כדרך שהמלכות עושה. ובברייתא שנינו ושנא את הרבנות. מלמד שלא יהא אדם מניח עטרה לעצמו אלא יניחו לו עטרה אחרים. וכן הוא אומר יהללך זר ולא פיך. ומצינו בשאול בשעה שאמר לו הק' עלה היה מתחבא בין הכלים. שנאמר ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. מה טעם לפי שאמרו הוי קבל וקיים. תהי שפל וחייה. ועוד אמרו קשה רבנות שמקברת את בעלה שכן מצינו ביוסף שמת קודם לאחיו. שנאמר וימת יוסף וכל אחיו. וכל כך למה. לפי שנהג שררה בעצמו. רבנות. שררה. ואל תתוודע לרשות. שנינו בברייתא שלא יוציא אדם שם במלכות. שמתוך שמוציאין לו שם סוף שנותנין בו עיניהן והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו: רשות. היא המלכות. שהרשות בידה לפתוח ולהסגיר להשקיט ולהרשיע: וליתן רשות ולבטל רשות. כדא' פ"ק דסוטה גבי גדולתו של משה שבת של דיוזגי היתה ניטלה רשות מזה וניתנה לזה. כלומר ניטלה שררותו של משה וניתנה ליהושע. וכן גבי מעלה אמרי' בחגיגה. אמר אחר בלבו חס ושלום שמא שתי רשויות יש. ואבטליון אומר חכמים הזהרו. הוא קורא לחכמים ואומר להם חכמים הזהרו. שמעו והבינו. מה שאנו אומרי' לכם. הזהרו בדבריכם. מפורש בברייתא ראו שלא תורו שלא כדברי תורה. ותחייבו עליה גלות. ועוד היזהרו למי אתם שונים שתאמרו דבריכם לתלמידים יריאי השם ולא להדיוטות. שמא הם יורו שלא כדברי תורה ותחייבו עליו גלות. ותגלו למקום מים הרעים. אילו הגוים. שנאמר בהן (הם) [הן] גוים כמר מדלי. וישתו התלמידים הבאים אחר שתגלו. וילמדו ממעשה הגויים וימותו. כמה שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם. ונמצא שם שמים מתחלל על ידכם. שגרמתם לעצמכם גלות. ואומות העולם והמינין אומר שאין בשכינה כח להצילכם דכת' וקדשתי את שמי הגדול אשר חללוהו בית ישראל באמור להם עם י"י אלה ומארצו יצאו. ואני אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שלא תאמרו דבר קל בדברי תורה. ואפי' אתם עומדין עכשיו במקום בני תורה שאתם יודעים בהם שלא (יפקדו) [יפקרו] מתוך דבריכם. שמא תחובו חובת גלות. כמו שמצינו בהרבה תלמידי חכמים שגלו מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל. (והגלו) [ותגלו] למקום עמי הארץ שמנהגם רע. וילמדו התלמידים העומדים אחרי כן ממעשיהם ויוסיפו להקל בדברי תורה מתוך דבריהם. וימותו. כדכת' כי רבים חללים הפילה. ונמצא שם שמים מתחלל. שאומ' אוי לו לפלוני שלמד תורה ראו מה אירע בו. וזה שמצינו רב בקעה מצא וגדר בה גדר:

הילל ושמאי. ולשון המקרא הלל בדברי הימים. הוי מתלמידיו של אהרן. הוי למד ממעשיו. אוהב שלום. שנינו בברייתא מלמד שיהא אדם רודף שלום כמו שהיה אהרן רודף שלום בין כל אחד ואחד. שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי. הרי שני בני אדם שעושין מריבה זה עם זה הולך אהרן ויושב לו אצל כל אחד ואחד. ואמר לו בני ראה חבירך מהו אומר הרי מטרף את לבו ומחנק עצמו ומתלש בשערו. ואומר אוי לי היאך אשא עיני ואראה את חבירי בושתי ממנו שאני סרחתי עליו. ויושב אהרן אצלו עד שמוציא כל קנאה שבלבו. ואחר כך הולך אצל חבירו ואומר לו כך עד שמתביישין זה מזה ונושקין זה את זה. וכן בין איש לאשתו היה אהרן מטיל שלום. שאם אמר אדם לאשתו קונם שאין את נהנית לי עד שתרוק בפניו של כהן גדול הולך לאשה ואומר לה חשתי בעיני ורוק שלך רפואתי ורוקקת לו בעיניו. והיינו דכת' באהרן ויבכו אותו כל בית ישר' אנשים ונשים. שהיה מטיל שלום בין איש לאשתו. ואילו במשה נאמר ויבכו אותו בני ישראל אנשים בלבד: ורודף שלום. שנאמר בקש שלום ורדפהו בקשהו במקומך ורדפהו במקום אחר. אוהב את הבריות. עיניין אחר הוא ואינו מוסב על תלמידיו של אהרן. כלומר ועוד הוי אוהב את הבריות. ומצינו בב"ר שכן אנשי מגדל מתוך שהיו אוהבין זה לזה לא רצה הק' לאבדן אלא לבלבלן. אבל אנשי סדום שהיו שונאין זה את זה איבדם מן העולם. שנאמר ואנשי סדם רעים וחטאים. רעים זה עם זה. וחטאים בגילוי עריות. ועוד אמרו חכמים שאפילו ישראל עובדי ע"ז ושלום ביניהן אין כל אומה ולשון שולטת בהן. שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו. וקשה היא המחלוקת שאפילו ישראל מקיימין כל התורה כולה כיון שיש מחלוקת ביניהן הם נעשים הפקר. וחולין למזיקין: ומקרבן לתורה. שנינו בבריית' שיהא אדם מפקח את הבריות ומקרבן לתורה תחת כנפי השכינה. ובאותו שבא לפני הילל עצמו. ואמ' נייריני על מנת שתשימני כהן גדול. בפ"ב דשבת. שכל המלמד תורה לחבירו מעלה עליו הכת' כאילו ילדו. שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ותרג' אונקלוס וית נפשתא דשעבידו לאורייתא בחרן. וכל כך למה. מפני שמביאו לחיי העולם הבא: הוא היה אומר. הוא הילל היה אומר ד' דברים בלשון הבבלי. נגד שמא אבד שמיה. כיצד מלמד שלא יוציא אדם שם במלכות שכיון שיצא לו שם הורגין אותו ונוטלין את ממונו. נגד. מושך. כמו משכו. ומתרגם נגודו. אם ראית אדם שהמשיך עליו את השם הרי הוא כמו שאבד כבר שמו. ד"א נגד שמא. המושך עליו שם תורה. שעוסק בתורה להתגאות בה ולא לשמה אינו זוכה לשם. וכן הוא אומר אם נבלת בהתנשא. אם נושא ומגביה את עצמו אחריתו יהיה נבל. שכל הרודף אחר שררה. שררה בורחת ממנו. והדוחק את השעה שעה דוחקתו. כמו שמצינו בקרח. ובאבשלום. ובאדניה בן חגית: ודלא מוסיף יסיף. שנו רבותינו שאם שנה אדם מסכת אחת או שתים ואינו מוסיף ומחזר עליהן סוף שישכח את כולן. מאחר שהוא מייאש מהן ותלמודו נספה וכלה בידו לפיכך זקוק הוא לחזר אחריו. יסיף. כמו וזכרם לא יסוף מזרעם. ד"א דמוסיף מט"ו באב ואילך ללמד בלילות שהרי ארוכות הן מיכן ואילך. יוסיף יוסיפו לו ימים ושנים, כדאמ' בשילהי תענית, ודילא מוסיף שאינו סובר בתלמודו ללמד דבר מתוך דבר. ואף אינו מוסיף מן הלילות על הימים ללמד. יסיף. יאסף. מאי יאסף. תרגם רב יוסף תקבריניה אימיה. בשילהי תענית. ודילא יליף, מי שלא למד תורה מימיו, קטלא חייב. חייב מיתה. דין הוא שימות שנן היא מידותיה של תורה מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו הן. כיצד. למד אדם תורה כי היא חייך ואורך ימיך. לא למד. הרי ימיו מתקצרין. ומסתלק מן העולם. וכן הוא אומר ושמתם את דברי אלה. זכה נעשית לו סם חיים. לא זכה נעשית לו סם מות. וכדא' משמחי לב. זכה משמחו. לא זכה משמהו. יש משניות שכת' בהן ודילא יסבר קטלא קסמין. אם אינו סובר בתלמודו הכל קוסמין ומתנבאים עליו שמיתתו קרובה לבא. ואית משניות דגרסי ודי לא ישפר. מי שאינו משפר בתלמודו להכין דבר מתוק. ושלשתן לשון אחד הן. ודאשתמש בתגא חלף. ושנשתמש בכתרה של תורה. שמתגאה ומשתחץ על בני אדם ומראה בעצמו כתר לכבדו בשביל כבוד התורה. חלף. נטרד מן העולם. ולא יאריך ימים כצל אשר אינינו ירא מפני האלהים. שאינו עוסק בתורה לשמה אלא ליהנות עצמו. שכן מצינו בנדרים בפ' קונם יין שאיני טועם בר' טרפון שבא מעשה לידו והיה דואג על דבר זה כל ימיו. ועוד יש לפרש המשתמש בתלמוד חכם שנטל כתר של תורה, חלף. שכן מצינו בנדרים. שנענש אברהם על שעשה (אנגדייא) [אנגרייא] בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ועוד ק"ו שהרי תלמידי חכמים הן כלי תשמישו למלכו של עולם. ומה אם מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו. המשתמש בטכסיסו של מלכו של עולם על אחת כמה וכמה שחייב מיתה. ואעפ"כ אמרו חכמים לישתמש איניש במאן דתני ארבעה ולא לישתמש במאן דתני שיתא. ובברייתא שנינו ודאשתמש בתנא אבד ואזיל ליה. מלמד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא. אי נמי המשתמש בכתרה של תורה. חלף. אין לו עוד שכר תורה שהרי קיבלו בכך שהרי מכבדין בכך אותו: הוא הילל היה אומ' אם אין אני לי מי לי. מפורש בברייתא אם איני זוכה בי. מי הוא שזוכה בי. וכשאני זוכה לעצמי מה אני. ואף בזמן שאני טורח לעצמי. מה אני. לכמה עולה הזכייה הא ודאי אינה עולה אלא לדבר מועט בכל מה שאני טורח. כמו שאמר (ר' שמעון) [מר עוקבא] אורחין רחיקא וזוודין קלילא. שקשין הן חיי העולם הבא לקנותם. ואם לאו עכשיו אימתי. ואם איני זוכה לעצמי בחיי מי הוא שיזכה לעצמי. לאחר מיתה. וכן הוא אומר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. זה רשע שמתקיים בעולם הזה שאם יעשה תשובה הק' מקבלו. אבל צדיק כיון שמת שוב אינו מוסיף זכות. ובפ"ב [דעירובין] דורשו בעיניין אחר. ועוד אמרו חכמים מי שטרח בערב שבת אוכל בשבת. מי שלא טרח מה יאכל בשבת. שמאי אומ' עשה תורתך קבע עשה לך עתים לתורה וקבע לך זמן ללמוד תורה. והתבטל מעסקיך. שאם אי אתה עושה כן מתוך טירוד עסקיך אתה מתבטל ונואש מן התורה. קבע כמו (שיתבעוהן) [שיתבעוהו] לדין העתיד לפני מי שאמר והיה העולם. קבעת עתים לתורה כו'. ובאור לארבעה עשר. דלא ליפתח איניש בעידניה באורתא דתליסר נהגי ארבסר. דילמא מתוך כך שיקבע עצמו ללמד משכא ליה שמעתתיה. וכו': ד"א עשה תורתך קבע כמו שאמרו חכמים. מאי דכת' (ושננם) [ושננתם]. אל תיקרא ושננתם. אלא ושלשתם. לעולם ישלם אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי. לא נצרכא אלא ליומי. ולפיכך תיקנו דבר יום ביומו בשחרית שליש במקרא. כו': ושלשתן בקרבנות איירו. ולכך לא נתקנו מע"א. דתפילות כנגד תמידים תיקנום: ובבריית' שנינו. עשה תורתך קבע. כיצד מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש. אל יעשה אותו עראי אלא קבע. ומה שלמד אדם יעשה ואחר כך ילמוד לאחרים שיעשו. שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. אמור מעט ועשה הרבה. יותר ממה שתאמר, כמו ששנו (רבינו) [רבותינו] באברהם שאמ' למלאכי השרת פת חריבה אתם סועדים. שנאמר ואקחה פת לחם. ובאחרונה כמה הביא לפניהן ג' סאין. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. והאכילם ג' לשונות בחרדל שנאמר בן בקר רך וטוב. שבן בקר מסתמ' רך. ומדכת' רך. ללמד אשני. וטוב להורות אשלישי: אבל הרשעים כים נגרש. שאומ' הרבה ואפי' מעט אינם עושין. שכך מצינו בעפרון שבתחילה אמר השדה נתתי לך. ואחר כך נאמ' ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. וכת' וישקל אברהם וגומ' עובר לסוחר. כתרגומו. עובר בכל הארצות שאין אדם פוסלו. כלומר שהיה מקפיד על המשקל והוסיף לו את הקלבונות: והוי מקבל את כל האדם בשבר פנים יפות. שאם נכנסו אורחים אצלך קבלם ברצון. שיהא סברך ודעתך טוב להם. ואף להם יוודע ויסברו שבסבר פנים יפות ובחבר טוב ובלב טוב אתה נותן להם. מפני שכל העושה ואין דעתו נוחה בכך פניו משתנות ברע. ושנו רבותי' מלמד (שאין) [שאם] אדם נותן לחבירו כל מתנות שבעולם ופניו כבושות בקרקע כאילו לא נתן לו כלום:

עשה לך רב. כדמפורש לעיל. והסתלק מן הספק. אל תעמוד בדבר הלכה בספק אלא עשה לך רב. ד"א הסתלק מספק איסור. שכן אדם זקוק להביא אשם תלוי על הספק. ואל תרבה לעשר אומדות. ואל תרגיל לעשר באומד. שאע"פ שהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין. מ"מ יש לחוש לפעמים שלא יטול כשיעור. ופירותיו טבלים ונמצא מביא עצמו לידי ספק. ואפילו הוא מרבה במעשרות יש איסור בדבר. שאע"פ שפירותיו מתוקנין מעשרותיו מקולקלין. שהן טבלים וחולין מעורבין זה בזה. לפיכך לא יטול מאומד אלא במדה מדודה ומחוקה ולא גדושה. שנמצא עכשיו מתוקנין הפירות והמעשרות ואע"פ שהתרומה ניטלת באומד. דתניא אלעזר בן גמליאל אומר ונחשב לכם תרומתכם וגומר. כשם שהתרומה ניטלת באומד ומחשבה כך תרומ' מעשר ניטלת באומד ומחשבה. אין תרומה דומה למעשר. שהמעשר נתנה לו התורה שיעור. אבל תרומה אין לה שיעור. דאמ' שמואל אפי' חיטה אחת פוטרת את הכרי. שנאמר ראשית דגנך. ושאמרו חכמים עין יפה אחד מארבעי'. רעה אחד מששים. בינונית אחד מחמישים. תקנת חכמים היא. אלא שסמכוהו על המקרא. אהד מארבעים. מוששיתם (את) האיפה מחמר השעורים. אחד מששים כפשוטו של מקרא. דאיפה ג' סאין. וששית האיפה הוא חצי סאה. והוא אחד מששים לחומר שהוא ל' סאין: אחד מארבעים. דכת' ששית האיפה מחמר החטים. וששיתם (את) האיפה מחומר השעורים. ונר' בירושלמי. אמר שמואל תן ששית של וששיתם דהוו להו שלש ששיות ונמצא תורם אחד (מארבע) [מארבעים). ולפיכך כת' וששיתם לשון רבים. לומר שנוטל משני חומרים שלש שתותי איפה. שהן סאה וחצי לששים סאין. שהן ק"כ חצאי סאה. חצי סאה למ' חצאין. ואחד מחמשים דכתיב במדין תקח אחוז מן החמשים יש לך תרומה שהיא אחוזה כזו. ואיזו היא תרומת דגן תירוש ויצהר. וכדברי ר' יוסי:

שמעון בנו אומר כך הוא סדרן של נשיאים מבני בתירה ואילך, הילל ושמעון, גמליאל ושמעון, גמליאל הוא ר"ג הזקן, שמעון, הוא רבן שמעון שנהרג ויהודה, הוא ר' יהודה הנשיא, גמליאל יהודה נשיאה, הילל ושמעון, פרשו רבותינו ביציאות שבת, שנהגו נשיאותם בפני הבית ק' שנה, וקצת נהגו לאחר הבית, ולפי שלא הושלם נשיאותו בפני הבית לפיכך לא נמנה עם אילו, ועוד קטן היה באותו הימים: ורבן יוחנן היה ראש ישיבה מפני שהיה זקן מתלמידיו של הילל, ואותו רבן גמליאל בן בנו של הילל, הוא ר"ג הזקן, דיבנה היה, כמו שמצינו בכל כתבי, באבא חלפתא אביו של ר' יוסי בן חלפתא, תלמידו של ר' עקיבא, שאמ' לו לר"ג דיבנה, זכורני בר"ג הזקן אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית כו', וכן ביבמות פ' בתרא, הוא ר"ג שבקשו להורגו שאמרו עליו בעל החוטם מתבקש, ושמעון בנו הוא רבן שמעון שנהרג, עם ר' ישמעאל בן אלישע שאמ' עליהם שמואל הקטן בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחורבא וחברוהי לקטלא, בשלהי מסכת סוטה, אבל ממה שמצינו אומר אני שהוא רבן שמעון אביו של רבינו הקדוש שהרי נער קטן היה באותה שעה בימי ר' יהושע, כדמוכח בגיטין פ' (מי שאחזו) [הניזקין], ר' יהושע ור"ג דיבנה הם חלוקין, ואחריהם ר' עקיבא ור' ישמעאל כאחת, בימי רבן שמעון בן גמליאל, אבל גדולים היו ממנו לימים ר' יהודה ור' יוסי בני גילו, כמו שאפרש למטה, ואחריו ר"ג דיבנה, גם הוא שביקש רבן יוחנן עליו ועל זרעו מלפני אספסיינוס קיסר, בגיטין, (במי שאחזו) [בהניזקין], הוא נחלק עליו ר' יהושע במסכת ברכות, ובבכורות, ובראש השנה, ונטלו נשיאותו ממנו, ואחריו רשב"ג, חבירם של ר' יהודה ור' יוסי בערבי פסחים, הוא שביקשו ר' מאיר ור' נתן להורידו מנשיאותו, כדמפורש בסוף הוריות, הוא אביו של רבינו הקדוש הנקרא שמו ר"ג כדמפורש בפרק אחרון של כתובות, ור"ג אומ' עשה לך רב ששנינו כאן הוא בן בנו של הילל ור"ג הזקן היה נקרא, ושמעון דכל ימי גדלתי בין החכמים, הוא רבן שמעון שנהרג, ומה שקורהו שמעון, יש לומר שעד שלא נסמך א' דבר זה ונתקבלה בעיני התלמידים וקבעוהו בשמו, ואעפ"י שנסמך אחרי כן משנה לא זזה ממקומה, וכיוצא בדבר שנינו בסנהדרין פרק היו בודקין, מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאינים, ופי' בגמר' שהוא רבן יוחנן בן זכאי, אלא (שבעירו) [שבעודו] תלמיד יושב לפני רבו א' דבר זה, וניאותה לרבו, וקבעוה בשמו, ואעפ"י שנסמך אחרי כן משנה לא זזה ממקומה שכיון שנקבעה נקבעה: כל ימי גידלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, לא מצאתי ולא למדתי מהם שתהא מידה יפה באדם יותר משתיקה, שמעליבין אותו והוא שותק, כמו ששנינו הנעלבין ואנן עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבים, עליהן הכת' [ואהביו] כצאת השמש וגומ', שאינו עומד וחוזר ומוציא דבה על חבירו, שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל, וכ"ש אם מוכיחים אותו, שנאמר אזן שמעת (תבחן תוכחות מוסר) [תוכחת חיים] בקרב חכמים תלין, וזהו שאמרו חכמים מלה בסלע משתוקא (במים) בשתים, וכן הוא אומר אויל מחריש חכם יחשב, וזהו שאמרו יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים, ולא עוד אפילו בדברי תורה יפה השותק ועושה מן הלומד ודורש ברבים ואינו מקיים, ולא המדרש הוא עיקר, לא זהו עיקרו של דבר שיהא אדם עיסקן ללמד ולדרוש ולא לקיים, אלא המעשה, כשהוא משתדל אף לקיים לשמר ולעשות לבד הלימוד הוא עיקרו של דבר, כדכת' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, אבל מעשה בלא תלמוד, ותלמוד בלא מעשה, תלמוד גדול, לפי שאין בור ירא חט, ולא עם הארץ חסיד, לפי שאין לו מהיכן ללמד, אבל התלמוד מביאו לידי מעשה, וכמו כן שנינו בשלהי האשה נקנית, שנשאלה שאלה לפני רבותינו תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול שמביאו לידי מעשה, אמנם יש לומר, כאן ללמוד, כאן ללמד, לעצמו גדול תלמוד, ללמד אחרים מעשה גדול, מוטב שיעשה מעשה מצוה, משילמד לאחרים, כדמפר' בס"פ אבות נזיקין: וכל המרבה דברים מביא חט, ואין צריך לומ' בדברי' של גנאי דבלא ריבוי מיתסר ניבול פה, כדאמרי' בפ' בתולה נישאת, הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה כו', וזה שאמרי' במגילה כל ליצנותא אסורה, דניבול פה בין ברב בין במועט אלא אפי' ריבוי דברים של שבח אל ירבה, כאותה שאמרו חכמים אל יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי, שמתוך שבחו בא לידי גנותו, וכן הוא אומ' ברב דברים לא יחדל פשע ואו' וקול כסיל ברב דברים:

סליק פירקא:

רבן שמעון זהו אביו של רבינו הקדוש בנו של ר"ג בן מחלוקתו של ר' יהושע: העולם קיים. שאלמלא אילו שלשה לא יתקיים העולם, שכיון שלא יעשו דין ויגזלו ויחמסו זה לזה ולא יאמיתו דבריהם אחד לחבירו ואין שלום ביניהם העולם אבד וכלה שהורגין זה את זה וכל דאלים גבר, והכי קאמ' על הדין מתקיים העולם ואפי' יעשו הדין לא יתקיים אם לא ישפטו אמת, כדכת' ושפטתם צדק, מה כת' בפרש' איש על מקומו יבא בשלום, ואפי' ידונו וישפטו אמת לא יתקיים אם לא בשלום, דכמה גדול כח השלום, דכת' ונתתי שלום בארץ, הכל תלוי בזה, ודריש מכילתין על ג' דברים העולם עומד, הכי קאמ' בזכות ג' דברים שישראל עושין עומד אפי' כשדנין אמת ובשלום לא יעמד ויחזור לתוהו ובהו, אם לא בחוט המשולש, ואז לא במהרה ינתק: ובמשניות מדוייקות אין כת' המקרא, אמת ומשפט וגומ': ונראין הדברים לפי שבמקרא אין כת' ושלום אלא ומשפט שלום, בלא וי"ו, והמקרא בתרי עשר בנבואת זכריה, אלה הדברים אשר תעשו (דברי) [דברו] אמת איש אל רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם: ר' חנניה בן עקשיא, פי' בריש פירקי' (למה נהגו) למה נהגו לאומרו:

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים וזקינים לעתניאל, ועתניאל לאהוד, לשמגר, לדבורה וברק, לגדעון, לאבימלך, לתולע, ליאיר הגלעדי, לפנחס, ליפתח, לאבצן, לאלון, לעבדון, למנוח, לשמשון, לאלקנה, לעלי, לשמואל, לגד, לשמעיה, (לעידן) [לעידו], לאחיה השילוני, לאליהו, לאלישע, למיכיהו, לעובדייהו, ליונה, לאליעזר, להוידע, לזכריה בנו, להושע, לעמוס, לשעיהו, למיכה המורשתי, ליואל, לחבקוק, לצפניה, לירמיה, ליחזקאל, לחולדה, לחגי, לזכריה, לעזריה, ועזריה לכנסת הגדולה, ומי הם זרובבל, ישוע, נחמיה, ומרדכי בלשן, מספר, בגוי, רחום, בענה, וכנסת הגדולה לשמעון הצדיק, ושמעון הצדיק לאנטיגנוס, ליוסף בן יועזר, ליוסף בן יוחנן, לר' יהושע בן פרחיה, לניתאי הארבלי, ממדינת ארבל, לשמעון בן שטח, ליהודה בן טבאי, לשמעיה ואבטליון, להילל הזקן שעלה ממדינת בבל בראשונה, והוא היה אב ב"ד, ומן הילל נקראו נשיאים, והילל מסר לרבן שמעון בן גמליאל הזקן, לשמעון בנו, לר' יהודה הנשיא, הוא רבינו הקדוש, לר"ג, לר' יודן אחי ר' חנניה, הנולד באוסייא, לר"ג היושב באושא, ומושבו בית שערים, לר' יודי בציפורי, לר"ג בטברייא, לר' יהוד' הנשיא גדול הדור, לר"ג, לר' הילל: ואילו הן נשיאי ישראל, הילל הזקן, ושמעון בנו, ורבן שמעון שנהרג עם ר' ישמעאל בן אלישע, הללו בבית שני, ובשנת ש"ע למניין שטרות שחרב הבית, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו: ורבותינו כך כוללין אותם, הילל ושמעון אב גמליאל הזקן ושמעון של זקנים, וגמליאל דיבנה, ויהודה אב שמעון, ובן ר"ג, ויהודה בנו מת, א"ר ירמיה בנו של ר' זעירא בן ט' אבות לו נשיאים, ואחר כך ר"ג, ורבן יהודה ורבן גמליאל, ור' הילל, ותינוקות שמתו, ובאותו זמן נוהג נשיאות ר"ג, ורבן שמעון בן גמליאל, ור' יהודה הנשיא, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, ורבן גמליאל ור' יהודה נשיאה ור"ג בתראה: בשנת (תק"ו) [תק"ל] שנים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל והורה איסור והיתר בנהרדעא, ומצא את ר' אבא מנהיג שררות בבבל, וכן זמן שהיה קיים לא היה נוהג רב שררות, ונפטר ר' אבא, ורב ושמואל ורב הונא קמא היו מנהיגים בנהרדעא, וניהג רב שררות בנהרדעא כ"ה שנים, ונפטר בשנת תקנ"ה למניין שטרות, וניהג אחריו שמואל שררות י' שנים, ונפטר בשנת תקס"ה, והיתה מדינה נהרדעא בישובה בימי יהויכין, עד שנאסף שמואל ובא פפא בן נצר פולמוסא והחריב אותה בשנת תק"ע, ובאותו הזמן היה ר' יוחנן בארץ ישראל והיה מנהיג שררה ונאסף בשנת תק"ץ, ונאסף ריש לקיש קודם ר' יוחנן שנה אחת, ואחר כך רב הונא ורב חסדא ועשו שתי ישיבות, והלך רב חסדא למחסיא ועשו אותו ראש ישיבה, וזכה אותו ד' שנה, ומתיבתא דרב הונא בנהרדעא, ונאסף רב הונא בשנת תר"ח, ורב חסדא בשנת תר"ב ואחריו רב נחמן בר יעקב בשנת תרל"א, ואחריו רבה בר רב תנא, ונאסף בשנת תרל"ג, ואחריו רבה בר נחמני בשנת תרמ"ה, ואחריו רבה בר יוסף בשנת תרמ"ז, ואחריו אביי בשנת תרמ"ח, ואחריו רבה בריה דרב יוסף בר חמא בשנת תרס"ג, ובו ביום (נהרג) [נהרגו] בניו של רב פפא, ואחריו רב נחמן בר יצחק בשנת תרס"ז, ואחריו רב פפא בשנת תרפ"ו, ואחריו רב זביד בשנת תרצ"ו, ואחריו רב דימי מנהרדעא בשנת תרצ"ט, ואחריו רב כהנא בשנת ברק"ת, ואחריו מר זוטרא בשנת (תשב"ו) [תשכו], ובו ביום היתה זועה גדולה בעולם ונזדעזעה הארץ, ואחריו רב אחא בריה דרבא בשנת תש"ל, ובו ביום בלע התליאת הירח ונראו כוכבים ביום, ואחריו רבינא בשנת תשל"ג, ואחריו רב אשי בשנת תשל"ה, ובשנת תשמ"ב נאסף רב יימר ונראה עמוד אש ברקיע ועמד יום, בשנת תשנ"ג נאסף רב הונא ראש גולה, בשנת תשס"ב נאסף רב אידי בר אבא, בשנת תשס"ו נאסף רב נחמן בריה דרב הונא, וגזר ארגזור מלך פרסיים על אבותינו לחלל שבתות, בשנת תשע"ט נאסף רבה בריה דרב אשי, בשנת תשפ"ב נאסף רב חמא בריה דרבא, ונהרג הונא בר מר זוטרא ראש גולה, ונמסרו יהודים למלכות, בשנת תשפ"ח הרסו בתי מדרשות, וגזרו על היהודים להיות בדין פרסיים ונאסף רבה תוספאה, בשנת תשצ"ג עוד נדדה הארץ ונהרג פירח מלך פרסיים, בשנת תתי"א נאסף רבינא סוף הוראה ונסתם, ואתו רבנן סבוראי, ואלה שמותם רב אחאי מבר חתים, רב גברא מארגוזתא, רב אחא בר נהילאי, רבנא סמא בר רבנא יהודה, ר' שמואל מפומבדיתא רבינא בר אומצוא, רב אחדבוי בר קטינא, ומר זוטרא בני רב חנא, ובימיהם יצא מחומט בשנת תתכ"ח, ומברייתו של עולם יש היום אלף ותרמ"ז, ולמניין יוונים אלף וקצ"ה, שנת קצ"ב (לרבות) [לחרבות] הבית בשנייה, שלמו ד' אלפים, ותנו תנאים קודם לחרבות הבית קי"ע שנה:

תחילת חכמים היה שמעון הצדיק שהיה בישיבת כנסת הגדולה והוא ריבץ תורה בישר', ואחריו אנטינגוס, יוסף בן יועזר, יוסף בן יוחנן, ואחריהן יהושע בן פרחיה, ניתאי הארבלי, ואחריהן יהודה בן טבאי, ושמעון בן שטח, ואחריהן שמעיה ואבטליון, ואחריהן הילל ושמאי, והילל הוא (עולה) [עלה] מבבל בראשונה והוא מבי נשיאה, ואחריו רבן שמעון, ר"ג בנו, ואחריו רבן שמעון, ואחריו ר' ור' נתן: הרי אילו כולן תנאים הם: מימות משה ועד הילל היו שש מאות סידרי משנה, כמו שנתן הק' למשה בסיני, ומן הילל ואילך העולם, וחלשה כבודה של תורה, ולא תיקנו הילל ושמאי אלא שש סדרים, והן אנשי משנה מהילל ועד ר' נתן ור' והן הן סוף משנה, רב רבא התחיל בהוראה, מרב הונא ועד רב אשי ורבינא ד' שנה היו, והן היו סוף הוראה, ואחריהן רבנן סבוראי שבזכותן נמתחו שמים ונרקעה הארץ, עד רב גוזא ורב הונא. שהיו סוף סבוראי. לא הוסיפו ולא הפליגו מדעתן כלום אלא תיקנו פרקים שבכל תנויי כסדרן:

שמאי והילל היו בבית. בסנהדרין. ורבן יוחנן בן זכאי קיבל מהם. והיו בחורבן הבית. ולאחר חורבן הבית קבע ישיבה לתורה ביבנה שנה. ור' (אלעזר) [אליעזר] ור' (יהודה) [יהושע] ור"ג קיבלו מרבן יוחנן בן זכאי. ורבי טרפון ור' עקיבא ור' ישמעאל קיבלו מר' אליעזר ור' יהושע ור' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי נחמיה ור' אלעזר בן שמוע קיבלו מר' טרפון. ור' עקיבא ור' שמעון, ור' נתן קיבלו מר' מאיר וחביריו. ור' חייא. ור' שמעון בר'. ובר קפרא ור' חנניא קיבלו מר':

תחילת אמוראים. רב ושמואל בבבל. ור' יוחנן וריש לקיש בארץ ישר'. תלמידי דרב ושמואל. רב הונא ורב כהנא ורב אסי ורב יהודה ורב נחמן למטה מהן. רב חסדא ורב ששת למטה מהן. רבה ור' יוסף למטה מהן. אביי ורבא למטה מהן. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע למטה מהן. רב אשי ורבינא סוף הוראה: ותלמידי דר' יוחנן. ריש לקיש ור' יהושע בן לוי ור' אלעזר. ולמטה מהן עולא ור' אבא. ולמטה מהן ר' אמי ור' אסי. ואחריהן רב זגא ורב סמונא סוף חברא. ור' יונתן סוף מעשה: מיכן אתה למד בתנאין ואמוראין. הי רבה והי תלמודא. והי בר זוגיה. אינך דהון תלמידייהו בתרייהו לא קהשיב להו: כל סתם משנה כר' מאיר היא. כל סתם ברייתא ר' נחמיה. סתם סיפרא ר' יהודה בר' אלעאי, סתם סיפרי ר' שמעון בן יוחי וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא. ולא ראו ר' עקיבא. ולא היו עמו בדור אחד. אלא הפליגו על דעתו: אמ' בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. ומנו ר' עקיב' בן יוסף. ור' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא הקרח. ור"ג שהיה בימי ר' עקיבא בן יוסף הוא אבי אביו של רבינו הקדוש. ורבינו הקדוש בר זוגו של ר' נתן הוא בן בנו של ר"ג: כל אחרים אומרים. הוא ר' מאיר. וכל יש אומ' ר' נתן. וכל ר' יהודה סתם. במשנה. שמפליג עם ר' יוסי ועם ר' מאיר ועם חכמים הוא רבי יהודה בר' אלעאי. כל ר' שמעון סתם הוא ר' שמעון בן יוחי. וכל ר' אלעזר במשנה סתם הוא ר' אלעור בן שמוע. כל ר' אליעזר במשנה סתם הוא ר' אליעזר בן הורקנוס. כל ר' יהושע במשנה הוא ר' יהושע בר חנינא שהיה בימי קיסר: כל תקנת סתם תקנת עזרא היא. וכל מקום ששנינו בראשונה תיקנו כך וכך ואין שם שם חכם כך הלכה: ר) וכל מקום ששנינו במשנתינו במד"א. אימתי. באמת. הלכה למשה מסעי. וכל סתם משנה הלכה. מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם. סתם במשנה ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם. מחלוקת במשנה וסתם בברייתא אין הלכה כסתם. לפיכך כל מקום שחולקין חכמים בתוספת' בסיפרא וסיפרי וסתום במתניתא כחד מינייהו הלכה כמאן דסתימא מתניתא כוותיה. וכל מילת' דפליגי בה במתניתא וסתמא בברית' כחד מינייהו לית הילכתא כההיא ברייתא: וכל מקום ששנינו חזרו בית הילל להורות כבית שמאי. הלכה כב"ש. אבל בכל שאר מקומות שחולקין ב"ש וב"ה הלכה כב"ה חוץ מזו. ב"ש אומ' מכבדין את הבית. ואחר כך נוטלין הידים. וב"ה אומ' נוטלין את הידים ואחר כך מכבדין את הבית. שהלכה כב"ש. ולמי שמהפך ושונה אותה אף בזו הלכה כב"ה. וכל עדות שהעידו בבחירתא דבר ברור הוא. וכל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. ומכריע לאו בהדייהו הוא אלא לאחר זמן ופליג לחד מינייהו. וכל מקום שנחלק ר' עקיבא עם יחיד הלכה כמותו. לפי שהלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו. והלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. והלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו. ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ר' שמעון ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ר' אליעזר בן יעקב ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה. והלכה כר' בכל עירובין. אבל לא במחיצות. ר' מאיר ור' שמעון מי שמחמיר הלכה כמותו. והלכה כר' שמעון בכולה שבת ואפי' בדבר שאין מתכוין. כגון הוצאת דם בתולים שאינו מתכוין לחבורה. אלא לבעילה. וכגון פקק החבית שאינו מתכוין לסחיטה אלא לפקוק חביתו. ושניהן מותרין חוץ ממוקצה מחמת איסור שאין הלכה כמותו. ר' יהודה ור' נחמיה הלכה כר' נחמיה. ר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב הלכה כר' אליעזר. ר' מאיר ור"ג הלכה כר"ג. ר' יהודה ור"ג הלכה כר"ג. ר' שמעון ור"ג הלכה כר"ג. ר' ור' אלעזר בן שמעון הלכה כר'. ר' ור' יוסי הלכה כר'. ר' ור' ישמעאל בר' יוסי הלכה כר'. ואם אמ' משום אביו הלכה כאביו. ר' ור' שמעון בן אלעזר הלכה כר'. וכל מקום ששנה ר' אלעזר בלא מחלוקת הלכה כמותו. והלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום במשנה. ר' ורשב"ג. הלכה כרשב"ג. ר' טרפון ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא. ר' ישמעאל ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא. רבי יוחנן בן נורי ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא. ר' (אלעזר) [אליעזר] ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא. ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ואעפ"י שאמרו חכמים הלכה כפלוני ופלוני היכא דאיכא אמוראי בתראי דקיימי כחד מינייהו הילכת' כוותיה: והיכא דקא מקשו תרי תנאי [או] תרי אמוראי אהדדי ולא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר חזי אי איכא רבה בהדי תלמידא אין הלכה כתלמיד במקום הרב:

תוספתא לא דבר קצובה הוא ולא דבר מסויים הוא. וכן תורת כהנים שהוא סיפרא דבי רב. וסיפרי שהן חומש ואלה שמות. וחומש הפיקודים וחומש משנה תורה. ששמן מדרש והללו נקראו בתלמוד ברייתא יש מהן שהן הלכה ויש מהן שאין הלכה. כיצד כל בריית' שאין חולקין עליה בתלמוד הלכה כמותה. כגון זו אדם שהוא עומד בשדה ערום הרי זה מכסה עצמו בתבן או בקש. ובכל דבר. וקורא ק"ש. אבל לא יתפלל עד שיכסה את עצמו. זו ודאי הלכה כמותה. שאין חלוקין עליה בתלמוד ולא עוד אלא שיש סיוע מן התלמוד. דאמ' רב תחליפא אמ' שמואל הישן בכילה [ערום] מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קרית שמע. ואוקימנא בכילה שאינה גבוהה עשרה טפחים. דכיון דפחיתא דמי כמאן דכרוך בגווה ומכסה: לא מצ' יותר: